פרק 15 - למה החלטתי לסגור עסק שמכניס מיליונים בשנה?
Gal Katsiri closed her multi-million-shekel business because an inner voice told her the world needed her to do something else. She talks about how gut feeling, the energy of physical spaces, and redefining success beyond money shaped the decision to leave the company she'd built her identity around.
Chapters
כשאתה לא יכול לראות את המקום שבו אתה עובד, הסיכוי שאתה צריך להביא שפע שואף לאפס. והרגשתי שכל פעם שכותבים בקבוצת וואטסאפ או מתקשרים אליי או מדברים איתי על העסק הישראלי, עוד פעם עולה לי כי. עולה כי משהו, משהו לא עובר לי שם יותר. אתם צריכים להקשיב לתחושות בטן שלכם, אין מועקסתם. אין מועקסתם, האוויר לא נתקסתם, הגוף יודע. כאילו ישראל היה בו משהו כבר שהוא שייך. לגל של פעם ואני הייתי חייבת לשחרר אותו ברמה הרוחנית כדי לפנות מקום למשהו אחר. לי והעסק שלי הם אחד. העסק גדל, אני גדלה. העסק יורד, אני קטנה. זה הייתה הזהות שלי, זה מה שהגדיר אותי. נבנתה לי פה זהות במשך 13 שנה ואני במו ידיי סגרתי הכל. שלום, פרק? חמש עשרה נראה לי כבר, אם עלה, חמש עשרה אבל מי סופר, הזיה, טוב, קודם כל נתחיל ברגע הבקשה, בורא עולם בבקשה תן לי להגיד את המסרים המדויקים, שמי שצריך לשמוע את הדברים שאני מרים פה היום שישמע, שזה יגיע לאוזניים טובות ומדויקות, בעזרת השם אמן, טוב. אני חושבת שזה הפרק הראשון שאין לי מושג מה אני הולכת להגיד פה, ממש, אפילו לא רשמתי בפתקים בטלפון, כלום כלום כלום כלום כלום. אמרתי יאללה אני באה כאילו לדבר את הלב שלי, אין לי מושג מה הולך לצאת פה היום, אז wish me luck מה שנקרא. טוב, בעיקרון היום הנושא של הפרק זה... איך החלטתי לסגור, איך החלטתי לסגור עסק שהכניס מיליונים על גבי מיליונים בשנה, אוקיי? כאילו אני חושבת שזה המעשה הכי לא הגיוני בעולם לעשות, ואיך עשיתי אותו בכל זאת? עכשיו אני אגיד לכם שכאילו על פניו זה לא אישו, אבל אני יודעת שכשאני שומעת סיפורים, חשוב לי מאוד שנייה להבין את הפרטים היבשים, אז אני מאמינה שחלקכם גם ככה, אז אני שנייה אספר את הפרטים היבשים כי זה חשוב ואז אנחנו נרד לעומק כמו שאנחנו אוהבים כי השטחי פחות מעניין. אז שתבינו רגע איך העסק שלי בנוי, יש חברה ישראלית, יש חברה אמריקאית, היה אתר ישראלי ויש שני אתרים אמריקאים, אוקיי? עכשיו, במשך ה-13 שנה, שמהרגע שהעסק הוקם, ברמת ה-60-70 אחוז, הביזנס היה מבוסס על השוק הישראלי, אוקיי? על גאליס ישראל, על השוק הישראלי. זה היה מה שתמיד נקרא ה-bread and butter שלי, אוקיי? השוק הישראלי, השוק הישראלי, השוק הישראלי. ולפני משהו כמו שלושה חודשים החלטתי שזהו, זה נסגר, סוף החודש, עכשיו אנחנו בסוף דצמבר, האתר נסגר לפני יומיים, ב-25 לחודש, לפני שלושה ימים, סליחה, עשינו שאט דאון לאתר, זהו, אפשר להיכנס אליו יותר, אפשר להזמין אותו יותר, אפשר להזמין מישהו יותר. עכשיו, איך לוקחים החלטה כזאת בכלל? כאילו, זעזעת הזיות. עכשיו, אני רוצה רגע, אני מרגישה שכאילו אתם עוברים איתי מסע, שכאילו אנחנו הרבה פעמים בזום-אאוט על החיים שלי כזה, ואז כל פעם אני צוללתי איתכם כזה, כמו בטיימליין כזה, יודעים מלא מלא את הדברים, ואז כל פעם נגיד בפרק אני כזה נכנסת איתכם לקרביים של משהו. אז אני חושבת שזה הסיפור פה בפרק הזה, אנחנו נכנסים פה לקרביים של הנושא הזה. כי בואו, זה לא החלטה שהיא נורמלית. אני לא מכירה הרבה אנשים שהיו עושים דבר כזה. ושוב, זה לא הגיוני. אז בכל זאת, למרות שזה לא הגיוני, אני כן רוצה להסביר לכם ולעצמי איך עושים דבר כזה. אז כמו שאתם יודעים, כמובן שהכל הכל הכל הכל הכל, בסופו של דבר מתקשר לעניין של התפתחות אישי, להרחבת הכלי, להתחברות לשליחות ולהגשמה ולייעוד, כל המילים הגדולות ואני מרגישה שכאילו אגב כל פעם אני אעשה לכם זום-אוט זום-אין זום-אוט זום-אין סבבה אני מרגישה שנתתי רבאק של עבודה פנימית של ארבע שנים וכל שנה זה התעצם והתעצם והתעצם והתעצם עכשיו אני רוצה שתבינו רגע משהו גם אגב חשוב לי רגע להבין להבהיר אני חוזרת על דברים אוקיי, אני חוזרת על דברים שאמרתי ואני לא כל פעם מחדשת, אבל בדיוק התחלתי ללמוד טניה, אוקיי? ואז הוא אומר שהטניה לא מחדש שום דבר, הוא ליקט. עכשיו, אז מה שאני באה להגיד, לא כל פעם צריך לחדש, אוקיי? יש דברים שצריך לשמוע אותם כמה וכמה וכמה פעמים, ואין להם סוף גם לכמות הפעמים שצריך לשמוע אותם כדי להבין את העומק שלהם ואת החשיבות שלהם. אז זה קודם כאילו דיסקליימר. איפה הייתי? אוקיי, אז בסופו של דבר, אין שום דבר בחוץ, הכל בפנים. זוכרים שאמרתי, אנחנו הולוגרמה, בעצם יש לנו את המסך של הקולנוע ויש את המקרן. הבפנים זה המקרן, המציאות החיצונית זה המסך של הסרט. עכשיו, אני מרגישה שנתתי רבאק רבאק רבאק של עבודה, אני גם בן אדם סופר סופר סופר קיצוני, מי שאמרה לי באיזה לייב שעליתי באינסטגרם, את לא מרגישה שאת בהתפתחות מואצת? אז כן, אני חד משמעית בהתפתחות ומועצת, הכל מועץ אצלי, אני בן אדם שהוא באקסטרים, הווליום אצלי הוא על 250, אצל רוב בני אדם לא, אז אני אומרת כאילו גם תמיד לקחת ממני, אני תבלין, לא צריך לשים 7,000 כפות של פפריקה חריפה, נכון? קחו במטותא, קחו במטותא, זה שאני בן אדם באקסטרים, לא צריך להילחץ ולא צריך, אפשר לקחת במסירות, לקחת כאילו לבוא, לראות את גל, לקחת קצת את המינונים שלכם ולקחת מהחיים שלכם. לחיים שלכם, סליחה. בקיצור, התפתחות מואצת, התפתחות מואצת, ואני מרגישה שכאילו בשנה האחרונה, בום, זה פתאום מוקרן במציאות החיצונית. וחוץ מזה, אני מרגישה שיש גם הרבה פעמים פערים. כלומר, קורים שינויים בעולם הפנימי, העולם החיצוני קצת בפיגור, אוקיי? כאילו, הוא מפגר בחומר, מה שנקרא. כל השנה המטורללת הזאת, מטורללת, אני אפילו לא יכולה לקרוא, אני כאילו לא מאמינה, אתם יודעים, אני לאורך השנה סתם, קחו טיפ, אני כל שנה עושה, כבר שלוש שנים אני עושה סרטון סיכום שנה, לרוב אני לא מפרסמת, דבר שם כי זה יוצא סרטון ארוך ברמות, והרבה פעמים יש שם דברים מאוד מאוד אישיים כזה וזה, לא יודעת אם השנה אני אפרסם או לא, נראה, אולי אני אעשה שתי גרסאות, בכל מקרה, אני אוספת כל השנה, אני לא בסוף השנה הולכת ורואה את כל הסרטונים, אני כאילו ממש מתחילת שנה, אני כבר יודעת שאני הולכת לעשות סרטון כזה, אז כל פעם שיש רגע משמעותי, אני מצלמת אותו בווידאו ומתייקת אותו בתיקייה, אוקיי? אז אני כבר התחלתי להתכונן לסרטון הזה, ואני מתחילת להסתכל ואני אומרת, אמא'לה, כל זה קרה בשנה, זה כאילו לא הגיוני. זה כאילו לא הגיוני, עבר עליי בשנה, מה שלבן אדם עובר, או לא בכל החיים, או בעשר שנים, משהו הזוי, כאילו, אתה אומר, כאילו, טוב, משהו פה לא הגיוני. לא הגיוני שכל הדבר הזה קרה רק בשנה אחת, מה זה? ומה שאני רוצה להגיד זה שבאמת כאילו נתתי רבק של עבודה פנימית ואז פשוט טק טק טק זה כמו אפקט כאילו כזה בדומינוד זה אחד אחרי השני טק טק טק טק טק הכל נופל. עכשיו מה שאני רוצה להגיד זה שזה הכל ריפלקט של מה שקרה לי בפנים. אוקיי, אני כאילו חשבתי כל השנה הזאת, למה היא גם כל כך מאתגרת? כי כל פעם התמודד, כאילו לקחתי החלטה, ההחלטה, אוקיי, שההחלטה הייתה לפני שנה וחצי כבר, אוקיי, לפני שנה וחצי של לסגור את המשרדים ולפטר כמעט את כל העובדים ולהשאיר את הארבע העובדות שהן הכי הכי עיקריות ולשנות את כל הלוגיסטיקה לסין ותתתי ותתתה ולהחליף אתר לאתר הישראלי, כאילו, אוקיי, אמרתי, וואו, זה ההחלטה וזהו. לא היה לי מושג שכאילו את הנקודות מחברים בסוף, עכשיו מה שקורה, למה אני כל הזמן אומרת הדרך מתבהרת להולכים בה? אתם בחיים לא יכולים לדעת מה יהיה, איך יתקדם, שאתם תתחילו ללכת את הדרך? אתם פשוט לאט לאט מבינים עוד דבר ועוד דבר ועוד דבר. ואם הייתי יושבת על הכיסא נוח ורק חושבת איך אני מתכננת את הדרך, זה לא היה קורה בחיים. אוקיי, אז אמרתי טוב יאללה, לוקחים את ההחלטה? אמרתי טוב, זהו, זה הדבר הקשה, לקחת את ההחלטה. אוקיי, ואז יש לכם, היה לי רגע בפברואר, שהודעתי לכל הצוות שהמשרדים נסגרים ביוני, וכולם הולכות להיות מפוטרות, וזה וזה וזה. עוד רגע קשה. אחר כך היה את הרגע של ה... למה אני שוטפת אתכם? כי כל פעם אתה אומר, יואו, כמה קושי, כמה קושי. כל פעם אני מרגישה שכאילו זה ריסטארט מחדש, זה ריסטארט מחדש, וכאילו שזה הגיע לשיא של הזה לפני שלושה ימים. אוקיי, ואז הגיע הרגע שהמשרדים פיזית נסגרו, שאני באה למשרדים, ופעם ראשונה שאני דורכת בהם, אוקיי? זה גם היה רגע מאוד מאוד קשה ומלא בכי וזה וזה וזה. אוקיי, ואז אחרי כמה חודשים החלטתי שאני סוגרת את העסק הישראלי, אה, סליחה, רגע, אז בואו נבין רגע איך החלטתי שאני סוגרת את העסק הישראלי, כי על פניו אתם אומרים, נגיד ההחלטה של ה... אוקיי, רגע, חשוב לי להבהיר רגע משהו לפני כל ההחלטות ואיך הם נלקחו וזה, אני מרגישה, אין איזה רציונל, אוקיי? כאילו, אני יכולה לבוא ולהגיד לכם, יש פה את הרציונל, כי אחרי הביקורת של מס הכנסה, כאילו לא משתלם להיות בעסק הישראלי, יכלתי להפוך את זה למשתלם, יכלתי לצמצם, יכלתי הכל, אני יכולה לעשות הכל. ידעתי בלב שלי שזה לא נכון. עכשיו אני רוצה להגיד לכם שכאילו אני מרגישה גם כחלק מכל ההתכוננות להרצאה, ואז בעצם הבחורה שעוזרת לי לבנות את ההרצאה היא מדובבת אותי, כלומר היא שואלת אותי כל מיני שאלות, לכן זה כל כך טוב לעשות את זה עם מישהו ועוד מישהי שהיא בכלל עוקבת אחריי וכאילו... מקשיבה לכל סטורי שלי ומכירה את הדמות וזה, אז היא כל הזמן שואלת שאלות שהיא יודעת שהקהל שלי היה רוצה לדעת, סבבה? אז היא כאילו מתחילה להבין כל מיני דברים, ואחד הדברים שהבנתי שהוא פקטור מאוד מאוד מאוד קריטי בכל המסע החיים שלי, זה העניין של הקשבה לקול הפנימי. לא הבנתי את זה, אני תכף אספר לכם שכאילו, לא משנה. זה כאילו שנים, זה ברמת ה-15 שנה שאני מקשיבה לקולות הפנימיים, פשוט לא ידעתי להגיד את זה. אני מרגישה שלאורך כל השנה וחצי הזאת מהרגע שהחלטתי שכאילו אני סוגרת את המשרדים שזה היה בוא נגיד ההחלטה הראשונה ברצף מיליון גדול מאוד מאוד גדול של החלטות שפשוט לקחתי את הווליום של הקול הפנימי שמתי אותו לאקסטרה מקסימום אקסטרה לא לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו של הווליום את הווליום הכי גבוה שאפשר, של הקול הפנימי, ועשיתי על מיוט את כל הקולות האחרים, שזה מה, מה זה קולות האחרים? קולות הביקורת, קולות הפחד, קולות הספק, כל קולות הרוע, בואו נקרא להם, או אפילו קולות ההיגיון, בסדר? שמתי אותם על מיוט, שזה לא דבר רציונלי לעשות והוא לא הגיוני בשום צורה. כי אני הראשונה שיגיד, ואתם יודעים אגב שזה משפט שאמרתי לכם אותו מלא פעמים, שזמן לא עושה כסף, אנרגיה עושה כסף, אוקיי? אני הגעתי להישגים מאוד מאוד מאוד יפים ומכובדים בביזנס שלי, גם לא בצורה רציונלית. סורי לכל מי שאני מנפצת לו פה, זה ואפילו לעצמי, לא בצורה רציונלית. אני לא הבנתי ביזנס יותר מדי, לא הבנתי מספרים יותר מדי, לא הבנתי דוחות רווח והפסד יותר מדי. לא הייתי תכשיטנית יותר מדי, מעולם לא למדתי תכשיטים, בהתחלה כל התכשיטים התפרקו לי, לא הבנתי e-commerce, לא הבנתי קריאיטיבים, לא הבנתי קניית מדיה, לא הבנתי יותר מדי בשום דבר. היום כבר יותר, אבל כאילו, בואו נגיד שגם שעשיתי את ה... הרבה הרבה הרבה מאוד כסף, לא ידעתי כלום. מה כן היה לי? אנרגיה ותשוקה. אנרגיה ותשוקה תמיד היה לי בערמות, מה זה מחסנים ל-50 איש, אמיתי, מחסנים ל-50 איש, אנרגיה יכולה להזיז הרים, ככה. וזה הסיבה שהצלחתי, וזה הסיבה שהגעתי לאן שהגעתי, וזה הסיבה שהצלחתי לסחוב, כי הייתי באנרגיה מאוד מאוד מאוד עוצמתית מול כל מי שהיה בדרכי, אם זה עם העובדים, ואם זה עם הספקים, ואם זה הבעל משרד, כל מקום שהייתי באה מפוצצת באנרגיה, ואנרגיה עושה כסף, והיא יוצרת לכם קשרים, והיא מביאה ברכה, וכשאתם באנרגיה טובה, אף אחד לא יכול עליכם. הבעיה שהרבה פעמים כשלרוב האנשים אין כל כך אנרגיה, בעיקר אם זה לא משהו שהם אוהבים וזה לא משהו שהם passion about it, אוקיי? בקיצור, אמרתי לכם כבר שזה לא יהיה כזה מסולחן, פא, פא, פא, פא. לא הצלחה שהיא רציונלית. תמיד, תמיד, תמיד, תמיד, מבחינתי עכשיו שאני מבינה, הסוד שלי היה התשוקה והאנרגיה והרצון להתפוצץ, לכבוש את העולם, לעשות עוד כסף ועוד כסף ועוד כסף ועוד כסף ועוד כסף ועוד כסף ועוד כסף. ואז בעצם כשהתחלתי כל ההתפתחות האישית והבנה איך הדברים עובדים והדבר הזה של פתאום התחברות לשליחות ומה העולם צריך ממני, לא רק מה אני, אני מרגישה שבכלל כל השנים האלה, כל ה... בוא נגיד לא יודעת איזה 13 שנה, לא יודעת מה, 11 שנה עד לפני שנתיים, הייתי מאוד בתודעה של יניקה, כאילו... לא שפע ולא שמפע, כאילו יותר לקחת, לקחת, לקחת, לקחת, איפה עוד כסף, בשבילי, בשבילי, בשבילי, כדי שיהיה לי בית יותר יפה, כדי שיהיה לי בגדים יותר יפים, כדי שיהיה לי יותר דברים לקנות לילדים שלי, שיהיה לי, לי, לי, לי, לי, לי, לי, ככה כל הזמן, לי, לי, לי ורק לי, מבחינתי לי זה גם לי ולמשפחתי, כן, זה לי ולבני ביתי, זהו, זה מה שהיה לי בסטייט אוף מיינד שלי, לא מתבייש גם להגיד את זה, זה שלב ואני לא מתחרטת עליו, אוקיי? אבל עברתי את השלב הזה. עכשיו, מה שקורה, אתם מכירים את המשפט When you see the ick you can't unsee the ick? נראה לי שזה ככה אומרים את זה. בקיצור, שברגע שאתה מתחיל להיות מודע למשהו, אתה לא יכול לחזור אחורה, אוקיי? וברגע שאתה מתחיל להיות מודע לרובד היותר גבוה של החיים, לא רק הנשמה הבהמית, לא רק הצרכים הגשמיים שלכם, אלא פתאום הנשמה שלכם וואו, מרימה ראש. יכול להיות שהצליחה גם להרים ראש כי היא יצאה מהתדר ההישרדותי שהייתי בה הרבה מאוד שנים, של כאילו, עכשיו זה הישרדותי לא בקטע שלא היה לי מה לאכול, אף פעם לא הייתי במצב שאין לי מה לאכול, באתי מבית שהוא ממש ממש סבבה, תמיד היה הכל, תמיד היה זה, תמיד היה זה. הישרדותי במיינד של כאילו, אני חייבת להוכיח. אני חייבת להוכיח שאני כזאת טובה, אני חייבת להוכיח שאני מצליחה, אני חייבת להוכיח שיש לי מלא עובדים, אני חייבת להוכיח, כל הזמן הייתי חייבת להוכיח, חייבת להוכיח שאני עושה מעל 10 מיליון בשנה, אני חייבת להוכיח שאני עושה מעל מיליון שקל בחודש, חייבת לוקחת וחייבת להוכיח. ואז, משהו קרה, כאילו, אתם יודעים כבר את הסיפור וזה, אבל כאילו משהו קרה. וכאילו, זה קרו המון המון המון דברים, אבל אחד הדברים שקרו זה שבאמת, אחד הדברים שמאוד מאוד מוטיב חוזר אצלי, גם אמרתי לכם, אני כל הזמן מסתכלת. גם הייתי בן אדם מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד קנאי, מאוד, כאילו אחת התחרותיות ואחת הקנאיות, כאילו יצר הקינה שלי היה, מידת הקינה שלי הייתה משוגעת. למזל אם ענפתי אותה לכיוון חיובי, כלומר הייתי כל פעם רואה מישהו שאני מקנאה בו והבנתי שזה מה שאני רוצה והייתי אומרת יאללה כזה אני רוצה כזה אני רוצה כזה אני רוצה כל הזמן לאורך כל הקריירה שלי. זה היה הדרייב הכי גדול שלי, כאילו הייתי רואה שזה אפשרי יאללה יאללה יאללה כזה. ואז כאילו פתאום ראיתי שיש אנשים, הרי כסף היה המניע הכי גדול שלי, היה לי ברור שהמצאה להיות עשירה, זה היה הדרייב הכי גדול שלי, זה היה הלמה הכי גדול שלי, היה לי ברור שאני חייבת להיות עשירה, אוקיי? זה למה לא שאני מתגאה בו, כן? כי זה למה לא כל כך עמוק, אבל זה היה הלמה שלי, וזה המצב, אני אומרת את האמת כמו שהיא, כמו שאתם מכירים אותי. זה היה הלמה שלי, ואז פתאום ראיתי, עכשיו לא הכרתי שום דבר, מה תלכם, אני ידעתי לעשות פרנסה בתורך, כלומר טרחתי. תחשבו שאני עשר שנים, אתם צריכים להבין שזה גם כמה זה חריג רגע, שאני בחורה בת 34, אישה, אני כבר אישה בת 34, ואני אשכרה התחלתי בגיל 21, אוקיי? אין הרבה אנשים שבגיל 34 כבר יש מאחוריהם רפרטואר של 13 שנה של אותו ביזנס. אני התחלתי סופר סופר סופר צעיר. ו... אז תחשבו שכל הזמן זה היה כזה, לא בלייב, לא הרגשתי את זה, אבל עכשיו כשאני מסתכלת אחורה, אני אומרת, more of the same. כאילו גדלים, ואז עוברים משרד, ואז מגייסים עוד עובדים, ואז זאתי חולה, ואז זאתי מתפטרת, או זאתי מפוטרת, וצריך לגייס עוד אחת, ומחליפה, ולכפוף אותה, ומה עושים, ומה עושים, ופה פיצויים, ופה היא מתפטרת, וצריך להודיע 30 יום מראש, וצריך לעשות שיחת שימוע, כאילו זה כבר היה. הרגשתי שאני בסרט שאתה כאילו צופה, כמו עכשיו תראה שלגיה 50 פעם. עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם. עכשיו, זה דברים שהיום אני יודעת להגיד לכם, אני לא חושבת שידעתי להגיד את זה בלייב. בגלל זה התחושת בטן היא הדבר הכי חכם בעולם. ואז הגעתי למצב אבל, מה שכן ידעתי להגיד, זה שכאילו, לא סתם אומרים שכל ילד הוא ברכה, באמת, אני מרגישה שכל ילד, של שניים, אבל ברוך השם, כל ילד הביא ברכה משוגעת. וברגע שרום הגיע לעולם, לפני שנה וחצי, ברמת שבוע, אמרתי לכם שאני בחורה מוגזמת, שבוע אחרי שהוא נולד, הודעתי לעובדת שנשארת בוודאות, אמרתי לה תקשיבי זהו אני החלטתי, אנחנו סוגרים, אנחנו סוגרים, נגמר החוזה, עוד חצי שנה, אנחנו סוגרים את ה... לא חצי שנה, יותר סליחה, לא משנה, אנחנו סוגרים את המשרדים, זהו אני לא יכולה, לא יכולתי לדרוך יותר במשרדים, לא יכולתי לראות יותר את העובדות, לא יכולתי לשמוע את מה שהם מדברים, זה כאילו... זהו, משהו קרה לי בראש ברגע שרום נולד, אולי משהו, לא יודעת, לא יודעת, משהו יצא, משהו, תשמעו, מי שילדה פה מקשיבה, אז היא יודעת, משהו עובר עלינו, אוקיי? אתה כאילו לא אותו בן אדם אחרי שנולדת, אתה לא יודעת, משהו בך גם נולד, אני לא יודעת מה להגיד, אולי כאילו נטען לי, הייתי בטעינה תשעה חודשים ופתאום משהו אחר, לא יודעת, שבוע אחרי שרום נולד, אמרתי, אני לא יכולה יותר, ואגב, אחרי שהוא נולד, אני גם בקושי הגעתי למשרד, כאילו, זה היה בערך... כמה זמן? כמעט שנה מהרגע שאני לא יודעת שהמשרדים נסגרו, אני חושבת שכמות הפעמים שהלכתי לשם זה היה אולי שש פעמים, באמת כאילו, וגם אז זה היה כי עשיתי כזה סשנים עם אנשים כאילו מהאינסטגרם וימי צילום, לא יכלתי להיות שם יותר. עכשיו כשאתה לא יכול לראות את המקום שבו אתה עובד, הסיכוי שתצליח להביא שפע בעיניי בתור אחת שעובדת רק מאנרגיות ומתשוקה, שואף לאפס, כאילו מפה ההידרדרות היא משוגעת ולכן שאומרים מה זה, כאילו אתם יודעים היה קולות, בעיקר אבא שלי, כאילו מה זאת אומרת, איזה מין דבר זה, מה זה לא בא לי, מה זה לא בא לי, נשמה יש לך כאילו משפחה לפרנס, יש לך זה, יש לך ביזנס שמכניס ארגזים של כסף, את מרוויחה מזה מלא כסף, מה נסגר כאילו, עכשיו לך תסבירו להם שכאילו לא בא לי, אני לא עושה דברים שלא בא לי סורי, לא עושה דברים שלא בא לי, ואני לא מוכנה גם לקבל אנשים שבאים ואומרים, לא תמיד עושים מה שבא, אין לי בעיה שהיה לי דברים בעסק שלא עושים תמיד מה שבא, עכשיו צריך לעשות פגישה עם הרואה חשבון ולהעביר לו דוחות, לעבור על המספר, וואלה, לא בא לי, בסדר, אבל התמונה הגדולה היא, זה כאילו, המטרה היא נעלה, אז עושים את זה, אבל זהו, אני כבר לא יכולה, לא יכולה, אני כאילו מרגישה שכאילו, אני, אני, אני, זהו. אוקיי, אז נגיד גם על זה היה הרבה התנגדויות, כי בואו, זה מסוכן, זה מסוכן, העסק עובד על שמן כבר, אוקיי? הוא רץ, הוא רץ, הכל טוב, הכל מתקתק, הכל זה. עזבו שזה פרנסה בתורח, אוקיי? אתה עובד. נכון שכבר לא הייתי עובדת 14 שעות והייתה מישהי שכבר ניהלה את העובדים וזה, אבל זה היה עדיין משקולת 100 טון. כל הסטודיו הזה, כל העובדות האלה, כל הפרוצדורה הזאת. כדאי. מספיק, אפשר לעשות את אותו כסף ואפילו יותר בהרבה יותר קלות. אז אני אומרת, גם זה היה מפחיד, כי כאילו זה דברים עובדים, אתה לכו תדעו מה יהיה, לכו תדעו מה יהיה עכשיו, כאילו אתה סוגר את המשרדים, מעביר את כל הלוגיסטיקה לסין, לא מכירים, לא יודעים, זה כבר עסק שהוא יחסית בסקייל, מה עושים, בישראל מעבירים את זה למרכז לוגיסטי, טה טה טו טו טו טו טו. וגם אגב, כאילו היה פדיחה רצינית, כן, שהעברנו את הלוגיסטיקה לסין. בעיה, בעיה מאוד רצינית הייתה, הפסדתי איזה 200 אלף דולר מהמעבר הזה, כן, רק שתבינו. אז נופלים, נופלים בדרך, האם אני מתחריתי שזה קרה? לא, בחיים לא הייתי נשארת איפה שהייתי, בחיים, באמת, אני כאילו, אני הכי קיצונית, אין מצב, אין מצב, אני מרגישה שאני לא יכולה, כמו שאני קיצונית באנרגיות לטוב, אני קיצונית באנרגיות לרע, אם משהו לא בא לי טוב יותר, זהו, אין לי מי לדבר, זה כאילו אין, אין, אין, אין, אין, אין, אין, אין. אין. אז משם מגיעה ההחלטה לסגור את המשרדים. ואז אמרתי, טוב, הכל טוב, המשרדים נסגרו, עכשיו אני כאילו עובדת מאיפה שבא לי, יש לי ארבע עובדות, הכל טוב כאילו. ואז התחלתי עוד פעם להקשיב לתחושות בטן שלי, והרגשתי שכל פעם שכותבים בקבוצת וואטסאפ או מתקשרים אליי או מדברים איתי על העסק הישראלי, עוד פעם עולה לי כי. עולה כי משהו משהו לא עובר לי שם יותר. עכשיו לא הקשבתי לזה אשר שוב כי זה מפחיד ברמות, אני אומרת לכם זה הברדן באטר שלי. ואז אתם יודעים כל פעם ניסיתי למצוא פתרונות, כאילו התקשרתי לעובדת האחראית של ישראל מטה, תקשיבי את לא מתקשרת, את לא מדברת יותר על העסק הישראלי. יהיה לנו וויקלי פעם בשבוע, את מנהלת את הכל, חשבתי שזה יפתור את זה. פאסט פורוורד אחרי משהו כמו חודש-חודשיים. עדיין לא העביר את זה. היה לנו יום צילום עם העובדת הזאת והיא זרקה איזה משהו על העסק הישראלי. זה עשה לי שחור, וואו וואו וואו, חזרתי הביתה, מועקה מועקה, אתם מבינים למה? אתם צריכים להקשיב לתחושות בטן שלכם, אין מועקה סתם. אין מועקה סתם, האוויר לא נתקע סתם, הגוף יודע. עכשיו, מה זה לכם? אני חוזרת, אני בוכה, אני בוכה, אני בוכה, משהו מרגיש לי לא טוב, משהו מרגיש לי לא טוב, אני לא מסוגלת. עכשיו, ברוך השם, אני רוצה שרגע, סליחה, שתבינו, העסק הזה היה טיל בליסטי. טיל בליסטי, אבל שנייה, בואו נחזור רגע שנייה באופן כללי על עסקים. עסקים זה, כמו שהייתי עושה בישיבות צוות עם העובדות שלי שהיינו בתקופות פחות טובות, זה כמו מוניטור של הלב, סבבה? זה כאילו מי שמסתכל עליי בווידאו, זה כאילו אני עושה כזה, מי שלא מסתכל, זה כאילו אני עושה כמו גלים כזה, זה עולה ויורד, זה עולה ויורד. אין עסק שהוא כל הזמן רק עולה, ואין עסק שהוא כל הזמן, כאילו זה כל הזמן עליות וירידות. עכשיו, ברור שהעסק הזה ידע גם ירידות, כן? אין ספק. עכשיו, אבל אני יודעת, כשאני בתשוקה ואני זה, אין עליי. כלומר, אני נכנסת למשרד, סוגרת את הדלת, עשן, עשן היה יוצא מהמשרד, הייתי מבינה איך אני מעלה אותו עוד פעם לסקייל, וככה היה קורה. מאוד מאוד פשוט. מאוד פשוט. כן, מאוד פשוט, לא קל, אוקיי? מאוד פשוט. עכשיו, מה שקרה זה שמהרגע שרום נולד, נעלם לי התשוקה. נעלם לי התשוקה על העסק הישראלי, והורדתי אותי את הרגל מהגז. עכשיו, כש... לעסק אין קפטן, הוא מאוד מאוד מהר דועך, מהר, פחות מהר, אצלי לקח כמה חודשים טובים, וכמובן שהוא דעך, ואני מודה על זה שהוא דעך, למה? כי הדבר הנכון היה לסגור, אני אומרת לכם ברמה כאילו התחושת בטן ומה שהעולם עוד רוצה ממני וצריך ממני, זה הדבר היה מדויק, עכשיו היה הרבה יותר קשה לסגור אותו, שהוא עדיין היה בשיא שלו, אוקיי? אז כן, הוא היה בהידרדרות, להגיד לכם שלא הייתי יכולה להעלות אותו? הייתי יכולה, זה כבר קרה. אני לא ממציאה, אוקיי? זה קרה לא פעם ולא פעמיים. העסק יורד, אני יודעת, אני עושה את המחקרים שלי, זה מה שאני טובה בו, אני יודעת, אני עושה את זה הרבה מאוד שנים. לא יכלתי. פיזית לא יכלתי, הרגשתי שכאילו זה מנוגד, כאילו תחשבו שאתם על אוטו, אין דלק יותר. לא משנה כמה חזקתי לך, אין, אין דלק, זהו. זהו, האוטו הזה הוא גמור כבר, הוא גמור למחלקה הזאת, אין. שהמזל שכך, כי הוא יידרדר ויידרדר ויידרדר, ואז להחליט לסגור אותו, פחות קשה קצת. כן, אני אומרת, גם זה השגחה עליונה, כי לסגור עסק שסתם, נגיד, מרוויח לכם הרבה מאוד כסף, זה קצת יותר בלייב, זה קצת יותר קשה, כי אתה בכלל לא אומר די, זה לא הגיוני. בקיצור, אז חזרתי מהיום צילום הזה, בוכה, בוכה, בוכה, ואתה אומרת, טוב, אני צריכה לסגור את זה. אני צריכה לסגור את זה, ואני זוכרת שחבר פעם אמר לי, גם אחרי איזו שיחה שעשתה לי מאוד רע, ולפני היום צילום הזה, זה כאילו בשלבים. אבל הכל עניין של להקשיב לתחושת בטן שלכם, אני נשבעת לכם, הכל מתחיל ונגמר בזה. הוא אמר לי, גל, תשרפי את הספינות, תפטרי את כולן, תסגרי את העסק הישראלי, תשאירי את השתיים-שלוש עובדות שלך מחול ותתפוצצי בארצות הברית. זוכרת איך כעסתי כשהוא אמר לי את זה? אני הרגשתי שאני שונאת אותו. עכשיו, למה זה קולות הפחד? זה האמת. ואז לאט לאט לאט התבשלתי, עכשיו תבינו לקחת את ההחלטה הזאת לסגור את העסק הישראלי, זה החלטה אחת, ואז אתה אומר אוקיי אם אני סוגר את העסק הישראלי אני יכולה גם לפטר את שתי העובדות שהן העובדות הכי ותיקות שלי, אוקיי? כשתחשבו שאני מבחינתי העובדות האלה, הן העוגן שלי, אני לא יודעת מה אני בלעדיהן, אני לא יודעת, כאילו אחת היא יד ימיני, כל דבר שאני עושה זה כאילו בואי לפה תעשי את זה, תדברי איתו, היא הייתה כאילו מבחינתי יד ימיני, ועוד אחת שהיא כאילו היא אחראית גם על דברים הרבה מאוד מאוד מאוד רציניים בחברה איתי, שש שנים, שתיהן. אתם יודעים איזה מפחיד זה לקחת את ההחלטה הזאת? וואו וואו וואו וואו. אז כאילו אני אומרת לכם, זה כאילו הרגשתי שכל פעם יש החלטה עוד מפחידה ועוד מפחידה, זה כאילו לסגור את העסק זה החלטה, להחליט לפטר אותם ולשלוח להם זימון לשימוע זה החלטה ואני... חרדות, חרדות. ואז עוד פעם, ביום שהן מפוטרות, אם על איזה פחד, אוקיי? ביום שנסגר האתר, אם על איזה פחד. כל פעם זה עוד פחד ועוד פחד וכאילו... עכשיו אני מתאים, טוב זהו, נראה לי סיימתי. נראה לי סיימתי, עם הפחדים. אני אגיד לכם גם משהו, אני הלכתי, הלכתי לרב לפני כמה שבועות, ואז הוא אמר לי, את, הגיע זמנך לפרנסה בלי תורך. מה? לא הבנתי כלום. כאילו אני מבינה, אני בטח לא אתם אומרים, מה? מה זה בלי תורך כפרה? אותנו לימדו שכאילו פרנסה זה תורך, הוא שם אותה וזה קשה וצריך לעמול וצריך זה. הוא אומר לי, את היית שנים על גבי שנים בכלא. זהו, יצאת מהכלא. אמרתי לו, אימא, לקווה דריו, איך ידעת? אני הייתי בכלא. הייתי בכלא, גם את זה אמרתי כמה וכמה פעמים, זה נורא עצוב. מה הכי מטורף זה להיות בכלא. בלי לדעת שאתה בכלא. כי כשאתה בכלא, ואתה יודע שאתה בכלא, זאת אומרת, טוב, יש לי עוד איקס שנים, אני רוצה לצאת, אני עושה פעולות כדי לצאת מהכלא. לא ידעתי שאני בכלא. עכשיו שוב, הכל מדויק, כן? והמסע שלי, והוא הביא אותי לנקודה שאני היום. זה כאילו כמו, ניסיתי לחשוב על כאילו דימוי, שיעזור לכם להבין. זה כמו שכאילו כל החיים, נגיד, הייתי עולה... 20 קומות ברגל, ואז פתאום אומרים לי, למה כפרה? אפשר לעלות ב-20 קומות האלה? תראי, בנינו מעלית. ככה אני מרגישה. אני מרגישה שעכשיו ששחררתי את העסק הישראלי, ירד לי 200 טון של העסק ושל העובדות האלה, וכאילו, הכל פתאום נקי, הכל פתאום משוחרר, פתאום כל העולם לפניי. כי העסק האמריקאי, אתם צריכים להבין, הוא הרבה יותר... אני לא אעשה לכם פה כי זה לא האישו, אבל הוא הרבה יותר לין, הוא הרבה יותר רזה, הוא הרבה יותר קל לתפעול, הוא הרבה יותר... כאילו ישראל היה בו משהו כבר שהוא שייך לגל של פעם, ואני הייתי חייבת לשחרר אותו ברמה הרוחנית כדי לפנות מקום למשהו אחר. אתם יודעים משהו? גם לא ברמה הרוחנית, גם ברמה הפיזית. אני כל פעם שהיו מדברים איתי עליו היה לי חלחלה. היה לי חלחלה, לא היה מקום למשהו אחר להיכנס. עכשיו מה הקטע שכאילו, למה זה מפחיד? כי אני קודם שחררתי משהו בלי לדעת מה הולך למלא אותו. אז נכון שיש את העסק האמריקאי, נכון, אבל אני מזכירה לכם שהעסק הישראלי, עד ממש לא מזמן, היווה 70-60% מהעסק, כן? אז כאילו, זה סופר מפחיד. אבל אני חושבת שזה חלק מהמשחק, כלומר, אני חושבת שאתה קודם משחרר ומפנה מקום ואז אתה יודע מה מגיע. אתה לא יכול רגע רגע בוא נתפוס רגע את מה שאני רוצה בעתיד ורק אז אני אשחרר. לא זה לא עובד ככה. יכול להיות לי זה לא עובד ככה. יותר מזה אני אגיד לכם, אני אפילו לא יודעת מה הולך להיכנס במקום הזה. לא יודעת. אני, היה לי חשוב, גם אתם יודעים כאילו שאנחנו עוברים תכף למיאמי, שאגב זה עצוב לי, כאילו אני מרגישה שזה ממש פרקים האחרונים שלי פה, אני אוהבת. כאילו, אתם יודעים, מציעים, מציעים לי ארון, ומציעים לי כל מיני דברים כאילו על מיאמי, ומה לעשות, ואומרת לו, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. אני רוצה להגיע לשם בכמה שיותר זרועות פתוחות, מה יש לעולם להציע לי? אני לא רוצה לבוא עם תוכניות מראש, לא רוצה. לי יש הרגשת קרירה מטורפת לנסוע למיאמי, מה אני אבוא עם תוכנית מראש? מה עשיתי פה? זה לא המסע שלי. זה לא המסע של אני רוצה לבוא פתוחה. טאבולה ראסה עד כמה שאפשר, כמה שאפשר. וסתם, ואני כאילו אמרתי, אני, אני, דבר של המסר הכי חשוב שהיה לי בפודקאסט הזה, זה שכאילו בפרק הזה, זה העניין של להגביר לפול ווליום את התחושת בטן. ולעשות על מיוט את כל שאר הרעשים. עכשיו לא שאני אומרת שזה קל, זה לא קל בכלל, מאוד מאוד פשוט ולא קל. וכאילו, אני כאילו מרגישה שאנחנו, הנשמה שלנו הגיעה לעולם, והיא כאילו יודעת למה היא הגיעה. היא יודעת, עכשיו היא לא יכולה לדבר איתנו, נכון? הנשמה, היי נשמה, מה שלומך? למה באת? היא לא יכולה לדבר איתנו. דרך היחידה, שוב זה המסקנה שלי, אף אחד לא שומע את זה ממישהו, להבין רגע למה באנו לפה, זה להקשיב לתחושת בטן, כי אני מאמינה שהנשמה שלנו מדברת איתנו. עכשיו היא מדברת איתנו בתחושת גוף, לא במלל, אוקיי? לפעמים אנחנו יכולים לבוא ולתרגם את זה למילים אמנם, אבל היא לא מדברת איתנו במילים. ולכן תחושת בטן זה דבר כל כך כל כך כל כך אינטואיציה. אף אחד לא יכול להסביר מה זה אינטואיציה, נכון? זה זה, זה הדברים שנשגב מבינתנו להבין. אתם יודעים שכאילו יבואו ישאלו אותי, מה, מאיפה ידעת לנסוע למיאמי? תחושת בטן, תחושת בטן, זה כאילו, זה הזוי, אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל עכשיו. בעיניי זאת הדרך היחידה, סליחה, אז באתי להגיד, הנשמה שלנו יודעת למה היא באה לעולם, אוקיי? לאיזה תיקון היא באה לעשות ומה הייעוד שלה. עכשיו, אגב, ייעוד זה לא מה שאנחנו רוצים לעשות בעולם, אלא זה מה העולם צריך מאיתנו, אוקיי? זה מה העולם צריך מאיתנו. אז כאילו, אני חושבת שעם כמה שזה כואב וזה קשה להגיד, כי בואו, אני עושה את זה כאילו כל כך הרבה שנים וכאילו זה כזה, זה הזהות שלי. אה, וואו, לא דיברנו על זהות, אימאל'ה. זה הזהות שלי. אז העולם לא צריך ממני תכשיטים למכור באינטרנט, סבבה? זה אחלה של דבר, אבל זה לא מה שהעולם צריך ממני, סורי. הוא לא צריך ממני דברים אחרים, אני במסע לגלות מה העולם צריך ממני. אני מאמינה שזה יותר מתקרב למה שבאמת העולם צריך ממני, זה יותר מה שקורה פה. ככה מרגיש לי. סליחה, אבל מה שבאתי להגיד, וואו, זה חשוב. אתמול בערב אני אומרת לירון, תקשיב, אני כאילו... קשה לי מאוד לתאר את התחושות שיש לי, אבל אני אנסה. אני כאילו לא אני, אוקיי? אני כאילו לא אני, אני מרגישה ש... אני קצת מסתכלת על החיים שלי from above, כאילו אני מסתכלת על החיים שלי קצת מבחוץ. מי אני? אתם צריכים להבין שאנחנו קראנו לו גל יש ישראל הזה? זה כל מי שאני. העסק האמריקאי תמיד היה בצד, תמיד היה כזה, זה לא אישו. בגלל זה אני גם לא מתייחסת אליו יותר מדי, נכון, בסדר, שנייה, עזבו שנייה רגע פרנסה, זה מביא קצת כסף, זה מביא, לא, לא קצת, זה מביא כסף ממש סבבה. אבל עזבו את זה שנייה רגע, ברמת הזהות, ברמת המהות, אני גאליס ישראל, אוקיי? אני והעסק שלי הם אחד. העסק גדל, אני גדלה. העסק יורד, אני קטנה. זה הייתה הזהות שלי, זה מה שהגדיר אותי. פתאום אין את זה. עכשיו, נכון שזה קרה בשלבים, כאילו, אני זה המשרדים, המשרדים זה אני, העובדים זה אני, אני זה העובדים. אז נכון, אין עובדים. כאילו, לפני שלושה ימים נסגר האתר, עכשיו שהעובדת שלחה לי את הצילום מסך הזה, אני אומרת לכם, נפל לי הלב לתחתונים. מה? מי אני? מי אני בלי זה? מי אני בלי האתר הזה? וכאילו, אני אומרת לכם, אני... אני כל כך גאה בעצמי, באמת, כל כך גאה. שלמרות הקושי הזה ולמרות הפחד כי בואו זה מפחיד אחו פאקינג שרמוטה סליחה זה מפחיד ברמות כאילו אז בואו רגע ברמת הכסף ברמת הזהות שנייה מי אני? מי אני כשאין לי עובדים? מי אני כשאין לי משרדים? מי אני כשאין את הסכומי כסף האלה שמתגלגלים פה ואני לקוחת VIP פה בבנק וכל מיני דברים, אתם יודעים, שמתלווים לעסק? סורי שזה, אבל כאילו, אמיתי. נבנתה לי פה זהות במשך 13 שנה. ואני במו ידיי סגרתי הכל. למה? כי הרגשתי. כי הרגשתי שהזהות הזאת היא כבר לא, היא לא, אתם זוכרים שאמרתי בתחילת הפרק, כאילו, על ה... תחושת הפנימיות, שכאילו, סליחה, העבודה הפנימית, המקרן של הסרט כבר מקרין סרט אחר, ואני עדיין רואה, אוי, זה טוב, מפרגנת לעצמי על הדימוי, אבל כאילו, אני מנסה לנתח רגע מה קרה פה. תדמיינו שהבן אדם שאחראי על הבית קולנוע, עד עכשיו הקרין, לא יודעת מה, אבטר, סבבה, זה מה שראיתי על המסך במשך 13 שנה. ואני כבר, אני החלפתי, אמרתי לו, תקשיב, זה לא אבטר כבר, תחליף לאלאדין. תחליף לאלאדין. ואני עדיין רואה אבטר. אי אפשר. לא משנה כמה הסרט הזה נחמד וטוב. אני לא אבטר יותר. להחליף את הסרט, דחוף, דחוף, אני לא אבטר, אני אלאדין. אז כאילו, עכשיו החליפו את האלאדין, אז סבבה, אני רואה את האלאדין, באמת כל החיים שלי השתנו, וכל המציאות הפיזית, והנה אני עוברת גם למיאמי, שאגב, זה משהו. טוב, שנייה רגע. אבל אני כל כך הרבה שנים ראיתי אבטר על המסך. צריך שנייה להתרגל שאני רואה על הדין. מי אני? לפעמים, מה יש לכם? זה ברמה? אני קמה בבוקר, בוא נגיד בחודשיים האחרונים, אני חושבת שמהרגע שהחלטתי שאני סוגרת את האתר, שמהרגע שאני סוגרת את האתר ומהרגע שאני מפטרת את העובדות האחרונות שנשארו, אני קמה בבוקר, אני נשבעת לכם ביקר לי. אני שנייה צריכה להבין מה קורה. אני אומר לכם, זה טבוע לי בתאים לדעתי. זה טבוע לי בתאים. וזה הזיה. זה הזיה. ואני רוצה שתבינו רגע משהו, כל מי שיש לו כאילו קטע עם בית, דירה, כמה שהכל זה אנרגיות. וכמה שהכל זה קשור למקרן ואיזה סרט אתם רואים בחיים. תשתדעו שכשאני עברתי מהמשרד הראשון למשרד השני, חודש אחרי אני ואהרון עברנו דירה. כשהמשרד עבר מהמשרד השני למשרד השלישי, חודשיים אחרי אני ואהרון עברנו מדירת שקמוק בניין די מתפרק. לסו קולד ביניני יוקרה שהיום אנחנו גרים בהרצליה וחודשיים אחרי או חודש וחצי, חודש וחצי אחרי שהעסק הישראלי נסגר חוברים למיאמי. עכשיו פתאום קראתי את זה שלאורך כל העשר שנים האחרונות כל פעם שהיה שינוי מאוד מאוד גדול פיזי כלומר משרד עברנו דירה מקרי לא. בבית יש אנרגיה, אוקיי? כאילו זה לא קשור לעסקים, אבל אני רוצה שתבינו רגע כמה זה משמעותי איפה אתם גרים נגיד. לא ברמת השכונה גם, אבל כאילו האנרגיה של הבית. נגיד, אני מרגישה שזהו, הבית, אני לא יכולה, זה לא מתאים לי יותר. הוא אמר את זה לכם, זה כל עניין של המקרן. לא סתם התחלף לי מעגל החברים, פתאום יש לי אנשים, אני אומרת, מה זה? מה זה כל החברים האלה שנהיו לי כאילו מה מה והכל בשנייה נשמות אי מלא זה הכל עניין של המקרן המקרן התחלף הסרט שמקרנים שם התחלף וכל המציאות הפיזית משתנה ואומרת לכם שכל פעם שהייתי שומעת את זה לא הייתי מבינה אני עכשיו סוף סוף מבינה להגיד לכם שזה שזה מתעכל בקלות לא גם אגב הגוף באמת באמת קשה לו להקל, כלומר אני רוצה להגיד לכם שבחודשיים שלושה האחרונים הדברים שעוברים לי על הגוף מעולם לא קרה, כאבי גב הזויים, כאבי גרון הזויים, פתאום לפני כמה ימים קמתי כאבו לי העיניים, כאבו לי העיניים, לא יכולתי לראות מסכים, הכל מטושטש, זה עבר ברוך השם, אבל כואב לי בעיניים, כאילו כל מה שמספרים זה נכון, ואני פה גוף ראשון לספר לכם שזה נכון. אז סתם רגע משהו על דירה, כי כאילו חברה שלי רצתה לעבור דירה לפני כמה זמן, ועמדתי לה, תקשיבי, לעבור דירה זה שינוי אנרגיה משוגע. את לא יכולה לדעת בכלל מה זה יביא לך, כי חלל זה מאוד מאוד מאוד קריטי, מאוד. ובגלל זה נגיד זה ממש טוב להסתכל וללכת לראות איזה אנרגיה יש בבית, שאתם רוצים לעבור אליו נגיד. לא סתם אומרים לשנה מקום משנה מזל, זה לא סתם. מה עוד רציתי להגיד לכם, היה לי רגע משהו חשוב, שנייה רגע אני אשלח שתוק מים. חבר אמר לי לעשות הספד, הספד וצבא לגאליס והתחלתי לרשום אתמול. זה יכול להיות ספר כי אני רשמתי כבר רשמתי את זה חמישה עמודים ואני אפילו לא יודעת מה אפילו לא בשנה הראשונה. הוא אמר לי כאילו תרשמי את כל הדברים שלמד את כל השיעורים את כל הזה. ובא לי לשתף אתכם במשהו שנזכרתי בו. שזה גם היה חלק כזה מההרצאה ששאלו אותי מה גרם לי מהדוכן הראשון ללכת ולפתוח עוד פעם דוכן. תראה, אני לא זוכרת, אני לא זוכרת, כי הדוכן הראשון על פניו היה כישלון. כאילו, מכרתי שם שעשרת ב-60 שקל, זה היה דוכן מזעזע, לא קנו אף אחד, כאילו, by default, אתה אומר, וואי, זה היה כישלון. כאילו, הדוכן עלה 200 שקל, מכרתי ב-60 שקל, הייתי שם שבע שעות. לא קשה, נכון? בפי המציאות ההגיונית. כישלון. החלה לי את הכוחות לבוא וללכת עוד פעם לדוכן. ואז פתאום, אגב, קוראים לי סים כשאתם רושמים מכתב יד. אמרתי לה, זה כאילו, משהו קורה עם התת מודע, יש שאתם רושמים בדווי העט. אז פתאום אמרתי, לא זכרתי להגיד מה הביא לי את הכוח. ואז פתאום הבנתי שהדוכן הראשון הייתה הצלחה מסחררת. ההגדרה שלנו להצלחה היא שגויה. והתחושת בטן של הילדה הזאת בעת ה-21, הייתה כנראה ממש נכונה. אני לא זוכרת באמת, אני לא מצליחה להיזכר. אני רוצה להאמין שהיא עשתה את זה עוד פעם כי בעיניי זו הייתה הצלחה משוגעת. מי... איך אנחנו הגדרנו הצלחה או כישלון? לפי כמה כסף סלקתי באותו יום בדוכן? לא. זו הייתה הצלחה כבירה כי אני הלכתי יצרתי אש מעין, הבאתי את כל התכשיטים שלי, סחבתי, הבאתי מכשיר סליקה, אני ניצחתי את הפחד של עצמי. עכשיו זאת הצלחה פנומנלית, סליחה, הצלחה פנומנלית, פתאום שאתמול אני רושמת בדף ועט, אני אומרת, איזה כישלון, זאת הייתה הצלחה מטורפת. למי אכפת מהתוצאה? מי אכפת מהתוצאה? אוקיי, ואז התחלתי לרשום, אמרתי, אוקיי. הרגע הזה בדיוק הרי הביא אותי לאן שאני עכשיו, נכון? אם הייתי מוכרת באותו יום 10,000 שקל. 10,000 שקל. אבל לא הייתי הולכת יותר על הדוכנים. כי זה היה גרוע מלהרגיש רע, וכי לא הרגשתי שזה נחמד לי, וכי, כי, כי, כי. זו הייתה הצלחה? לא. לפעמים אנחנו כל כך על אוטומט של מה הצלחה, מה לא הצלחה, רק לפי התוצאות. מי הגדיר מה זה הצלחה? מה, לפי כמות ההאזנות? אבל אם כמות ההאזנות היא 20,000? אבל זה לא באמת השפיע על אף אחד. אנשים סתם צפו בזה, זה היה כזה רעשי רקע, כמו שמקשיבים לאיזה שיר ברדיו. אוקיי, ואם הכמות ההאזנות הייתה 20, אבל שינית ל-20 את החיים? מה זה הצלחה? התוצאות או הדרך שאתה הולך? ברור שהדרך. ברור שהדרך. ואם הדבר הזה גרם לי ללכת, לנצח פחדים שלי מול עצמי, וללכת ולעשות עוד דוכן? אני לא יודעת הגדרה יותר טובה להצלחה מהי. וכאילו הבנתי את זה תוך כדי שרשמתי. וכאילו זה מצחיק, כי כאילו התחלתי לרשום, וזה אני חייבת לרשום עוד, כאילו דבר ראשון אפשר לעשות פרק כזה על כל המסקנות שהיו לי, או ספר, כי כאילו כבר יש איזה עשר מסקנות, ואני אומרת לכם, אני כאילו רק בהתחלה, פתאום זה כזה, אתה יושב עם עצמך, אני יושבת עם עצמי, עם המחברת וזה, וכאילו פתאום אתה מכוונן את הווייז של המוח שלך ללכת ולמצוא את הדברים שלמדת. נגיד עוד משהו שעלה לי שם שרשמתי, זה על המקרה הזה שהיה לי מזל, שכאילו נפתחה לי החנות האמריקאית, ובהתחלה זה היה כישלון, חודשים שלמים, על הפנים, על הפנים, זה צרצרים, אין מכירות וזה, ואז השקנו כמה תכשיטים לגברים, וזה התחיל למכור ממש ממש יפה, ואז היה את המזל, שכאילו האתר פתאום פרסם אותי. ואז פתאום מחמש ארבע מכירות ביום זה פתאום קפץ למאתיים מכירות ביום. ואז אמרתי זה מזל, נכון, אני מינפתי אבל את המזל הזה, החוש לוקי כאילו, לקחתי את המזל ולקחתי אותו רגע את המזל ושמתי פול ווליום, היום אני חזקה עם הווליום. כי אתם צריכים להבין שנגיד למישהו אחר, יכול להגיע המזל הזה, הוא לא היה עושה יותר מדי, אני אגיד לי זה קרה, תוך שבועיים היו עוד 200 דגמים, צילמתי את הכל, עשיתי, עברתי מקום, הגדלתי, טה טה טה טה טה, בן אדם אחר היה מקבל את ה-200, אומר וואו מה מה מהם, וזהו, לא היה הולך ועושה משרדים, לא היה הולך ומביא עובדים, לא היה הולך ועושה דברים, כאילו אני לקחתי את המזל ומינפתי אותו, אז נורא קל לבוא ולהגיד מהצד אוי היה לו מזל. אני חושבת שבאמת אומרים שמזל זה מוכנות שפוגשת הזדמנות. הרבה אנשים, המזל פוגש את כולנו בסיטואציה כזאת או אחרת. מה אנחנו עושים עם המזל הזאת? זאת השאלה. אתם מבינים? זה כאילו, זה קריטי. יואו, היו לי תובנות מה זה יפות, ואני כאילו צריכה להמשיך עם זה, אבל היה איזה שלב שרשמתי כאילו, יואו, זה מה זה מצחיק? אתם יודעים שכאילו אני אשכרה, וואי, אני הולכת לצאת עכשיו, מה זה מתלהבת? אבל זה מוזר כשאני רושמת, אני כאילו, יש בי תחושה שיודעת שיום אחד אנשים יקראו את זה, אז כאילו זה כזה קצת, אתה כזה רושם ואתה אומר, רגע, יבינו מה התכוונתי, מה זה, אני כאילו, זה מצחיק, מתנצלת אם אני שומעת כאילו מתנצלת, אבל כאילו ממש מרגיש לי, ממש מרגיש לי שכאילו אני רושמת דברים, ויום אחד אנשים יקראו אותם, זה כאילו מוזר. בקיצור, מה רציתי להגיד? שכאילו אמרתי כזה כן חבר אמר לי לרשום שהתחלתי לרשום חבר אמר לי לרשום וכאילו לפני שהתחלתי לרשום אמרתי וואו אני אני זה קצת קשה לי לרשום למה כי יש בי בין יש בי תכונה כזאת או איזה דפוס התנהגות שמאוד אוהב לדפדף כלומר מאוד אוהב את העבר לזרוק לפח או אפילו רשמתי שאני מתביישת, שאני מתביישת כאילו במי שהייתי. ואז כזה אני אומרת, מה? מה את מתביישת? אני ביני לבין עצמי, עכשיו אני אומרת לכם, כי זה היה השירת גל של אתמול. תגידי לי, את אבלה? מה זה מתביישת? כאילו, אמרתי, היה נראה לה שהיא יודעת הכל והיא לא ידעה כלום. אוקיי, מהמם. גם היום את חושבת שאת יודעת הכל ובטח אז את לא יודעת כלום. גל של עוד עשר שנים גם תצחק עלייך, שכאילו חשבת שאת יודעת הכל, יושבת לך בפודקאסט וחושבת שאת יודעת את הכל. לא. איך אפשר גם כאילו להתבייש או להצטער על משהו שיביא אותך בדיוק לנקודה הזאת? בדיוק לנקודה הזאת, הרי זה בדיוק הנקודה שבורא עולם רצה שאני אשב בה עכשיו. בדיוק, אחרת זה לא היה קורה. זה לא היה קורה. ובכלל כאילו, אתם יודעים, יש לי כאילו הרבה מחשבות כזה שאני אומרת כזה, וואו, על המסע חיים וכאילו איזה מטורף זה שכאילו... שבורא עולם נתן לי את המתנה של כאילו של האומץ ואת היכולת להעביר מסרים דרך הסיפורי חיים שלי. כאילו פתאום אני אומרת, כמה זה הזוי שעוברים עליי דברים בלייב ואני פשוט פותחת מצלמה ומספרת אותה לעולם. ואז אנשים באים וכאילו ואומרים לי, את משפיעה עליי, את משנה לי את החיים, כאילו. עכשיו לא בקטע של להתרברב, אלא בקטע של איזה מטורף זה שפשוט אני... פתחתי את הערוץ, כי אני מתמסרת לתחושות בטן שלי. פול ווליום על התחושות בטן, וזה מה שמוביל אותי להכל. גם לפה, אוקיי? בכלל איך הגעתי לעשות פודקאסט שאיזה יום אחד עשינו בקטע עסקי? כלומר, סגרתי פה, איפה שאני מקליטה באולפנים שם, אני מקליטה את הפודקאסטים. באתי לפה לפני לא יודעת מה, ארבעה חודשים, חצי שנה, לא זוכרת, כבר אין לי תחושות זמן. לעשות משהו לגאליס, כאילו להקליט פה, כי זה כאילו עובד, הקונספט של פודקאסט וזה. עכשיו, כל כך נהניתי, בכלל הרי לא דיברתי את נבכי ליבי, זה הפרסומות לגאליס. עכשיו, אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה, שמה מוזיקה ורוקדת, ומקליטה גם סטורי, שאני מרגישה בייעוץ שלי, כאילו. עכשיו, יכלתי לבוא ולהגיד, אני זוכרת אפילו, העליתי פודקאסט שמישהו יאהב אותי כמו שאני אוהבת להקליט פודקאסטים, ושמישהו יזמין אותי לפודקאסט, כאילו זה הקולות שהיה לי בראש. מה זה שמישהו יזמין אותך לפודקאסט? מה זה? אם את מרגישה במהות שלך כשאת עושה פודקאסט, את מרגישה שזה מה שהעולם צריך ממך, לכי תסגרי פודקאסט. וכך היה. אחרי שבועיים סגרתי פודקאסט. כאילו, בלי לדעת מה, בלי לדעת איך, פשוט אני מרגישה משהו, ואני עושה אותו. כאילו, זה נשמע כזה קל. למה לא כולם עושים את זה? אז אני חושבת, שכמו שאמרתי לכם, אני שמה פול ווליום את הקול הפנימי, אני חושבת שאצל רוב האנשים, הם שמים את זה במה זה נמוך? בווליום שלוש. מלחישות, לחישות קטנות, הכל הפנימי, תקשיב לי. אבל הם מנמיכים אותו, ושמים פוליו ווליום את העולם החיצוני. מה הגיוני, מה לא הגיוני. כאילו, תחשבו גם איזה קשה זה שכאילו אצלי כל ההיגיון וכל הקולות רקע וכל הזה, זה הקולות של אבא שלי. גם ככה אני פתוחה איתכם כבר, מה זה משנה. זה הקולות של אבא שלי. אתם יודעים איזה מאתגר זה לשבת איתו לארוחת צהריים? והוא פשוט רושם לכם, אומר לכם, סליחה, אומר לכם במשך שעה את כל הסיבות למה זה לא הגיוני לסגור את החברה הישראלית. מה זאת אומרת? מזלזלת בכסף, מי זורק עסק של 13 שנה, למה לא זה, למה לא זה, עכשיו, הוא צודק. כאילו, זה כל אותה היגיון, נכון? לכו תסבירו לו שאתם לא פועלים מכל אות ההיגיון. אתם יודעים, לאחרונה אני כל הזמן שומעת את המשפט לא רואה בעיניים. תחשבו רגע על המשפט, לא רואה בעיניים. דרך איפה אני רואה? לא דרך העיניים. אמיתי, אני לא רואה דרך העיניים. אני רואה דרך מקום אחר. ואתם יודעים, בעולמות העסקים... יש כאילו בעולמות היזמים, יש תמיד, יש את הוויז'ן, כאילו את הבן אדם שהוא ויז'ן, ויש את הבן אדם שהוא אקסקיושן, שזה כאילו, אוקיי, תמיד כשעושים שותפות זה טוב שאחד יהיה הוויז'ן ואחד האקסקיושן. אחד יש לו את הוויז'ן המאוד מאוד מטורף, שזה כישרון, לא כולם כאלה, ממש יכולים לדעת מה הם רוצים בעתיד, אוקיי? מה הם רוצים שיהיה, ממש מצליחים לראות את זה בעיני רוחם. ויש אקסקיושן, שזה גם מאוד חשוב. לדעת להוציא את החזון הזה מהכוח לפועל, אוקיי? שכחתי בכלל מבטיל להגיד. אה, איך אתה יכול להסביר לבן אדם שהוא לא ויז'נרי, כי אבא שלי הרבה דברים, ויז'נרי הוא לא, איך אתה מסביר שאתה רואה בעיני רוחך, או, או, אני לא רואה דרך העיניים הגשמיות שלי, אני רואה בעיני רוחי, אוקיי? פעם ראשונה שאני כאילו מדבררת את זה ל... למילים, אני רואה בעיני רוחי. וסתם, ואתם יודעים שאומרים שהכל בסופו של דבר זה במשפחה הגרעינית, ויש לי שם עבודה, יש לי שם עבודה, זה לא סתם שהנשמה שלי בחרה באבא שלי כאבא, הוא התיקון שלי, כי אבא שלי הוא כל הקולות רקע. וכל הסקפטיות, וכל חוסר האמונה, וכל הקולות הרציונל, והכל. וזה אצלי במשפחה, זה ליטרלי אבא שלי. תחשבו, מאוד מאתגר, מאוד מאתגר. אבל כל מי שאתם כנראה תופסים מהתוצאות שלו, ומאיך שהוא רואה את החיים ומה שהוא עושה, כנראה שגם בי איכשהו, אחרת לא הייתם מקשיבים לי, אני רוצה להאמין. הוא לא פועל מכל אותה היגיון וכל אותה מוסכמות והכל אותה נורמה. כי מה שאני עשיתי הוא לא נורמלי. ואני גאה להיות לא נורמלית, אוקיי? זה לא מכל אותה נורמה. כדי להגיע להישגים סופר סופר סופר חריגים, אתם צריכים לראות ממקום אחר. ואז, אגב, אני לא ידעתי שאני הגעתי להישגים סופר סופר סופר קיצוניים, אני לא ידעתי את זה, כי אני הייתי ככה כמו סוס, לא רואה מימני ומשמאלי. לא ידעת, לא ידעת, כאילו ידעתי אבל לא באמת ידעתי. עכשיו, למה זה כל כך חשוב לדעת? כי כשאתה לא יודע, אתה לא יודע שזה מתנה. לתת אותה הלאה, שוב, כי אנחנו באנו לפה לתת, הנשמה שלי, רוצה לתת לעולם, היא במסע, אני שומעת על כל אחד ואחד מאיתנו, אוקיי? במסע להבין מה העולם צריך מאיתנו. עכשיו, אני נולדתי עם סל של מתנות, כל אחד נולד עם סל של מתנות, סל, שק, לא משנה. עכשיו, אם אני לא אדע מה יש לי בשק, איך אני אדע מה אני יכולה לתת לכם? אוקיי? אם אני אחשוב שיש לי שם עגבניות, אבל בתכלס יש שם גזרים, אז אני אנסה לתת לכם עגבניות, אבל זה לא יעבוד, כי אין לי עגבניות. ואני חושבת שיש לי עגבניות, אבל אין לך עגבניות כפרה. יש לך גזרים, גזרים תני בשפע. בגלל זה הדבר הזה של להבין מה המתנות שבורא עולם נתן לנו, ולתת אותם לעולם. עכשיו, אני רוצה שתבינו, אני לא יושבת איתכם פה עכשיו איזה בודה, ומעט לכם שומעים, נכון, אמרתי לכם בתחילה הפרק, הייתי מאוד בתודעה שלי, נקרא לי, לי, לי, לי, אני רוצה עוד כסף, אני רוצה עוד כסף, אני רוצה עוד כסף, לי, לי, לי, ולקנות, ולה, לה, לה, לה, לה, לה. אני עדיין רוצה כסף, ואני מאוד מאוד מאוד אוהבת כסף, אבל ממניע אחר, ממניע שכסף, מה לעשות, I can't beat them, אוקיי? אני לא יכולה לנצח את ה... זה העולם, אוקיי? כסף מניע את העולם. אז אם אני לא יכולה לשנות את זה, אז לפחות להשתמש בזה לטובתי. וזה אומר לקחת כסף כדי להשפיע עוד יותר, לעשות עוד יותר טוב בעולם, ועוד יותר טוב בעולם, ועוד יותר טוב בעולם, ואינשאללה שכאילו אני... שזה יעבוד. אבל אני רוצה שתבינו שזה מפחיד מאוד, מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד. והסוד הוא לעשות את זה למרות זה, ואני כאילו, זה במרכאות קצת מרגיז אותי, שעדיין אנשים חושבים... שאנשים שעושים דברים אמיצים, הם לא מפחדים. אוי, אבל זה לא חוכמה, את לא פחדת. אוי, אבל אותך זה לא מפחיד. מה? אתם מבולבלים. נשמות, אתם מבולבלים. זה מאוד מפחיד. מאוד. מאוד. אבל אני תמיד אומרת, הצד השני מפחיד אותי הרבה יותר. אני לא יודעת איך אנשים... הולכים כל יום לעבודה, לעבודה שעושה להם בחילה. אני באמת, קטונתי, אני לא יודעת, זה לא המסך החיים שלי, אני לא יודעת. אתם יודעים, השאלה שלי כל עוד כי צריך להביא כסף הביתה, אוקיי. אבל אפשר להביא כסף הביתה גם בהנאה. צריך להאמין בזה פשוט. אני באמת חשבתי, חרב אמר לי, את יכולה לעשות פרנסה בלי תורך. עכשיו, ברגע שמישהו בא ואומר לכם את זה, זה אמונה חדשה. עכשיו, בעולם שלכם לא יכול להתקיים משהו שאתם לא מאמינים בו. כלומר, אם אתם מאמינים שכסף יגיע רק עם עבודה קשה, הוא יגיע רק עם עבודה קשה. אבל אם אתם מאמינים שכסף גם יכול להגיע לא בעבודה קשה, הוא גם יכול להגיע לא בעבודה קשה, הבנתם? וזה מאוד מאוד מאוד לא פשוט. זה לא פשוט לשנות פרדיגמות, פרדיגמות זה אמונות מקבילות, שיש לנו אותן כל כך הרבה שנים, סבבה? עכשיו אני אגיד לכם משהו, אנחנו הרבה פעמים חשבנו, נגיד אני חשבתי שאמונות מקבילות זה משהו שכאילו ההורים שלנו עשו לנו מגיל קטן, לא, זה בין דורי בכלל, זה כל כך כל כך כל כך עמוק, שצריך לעבוד כדי להסיר אותם. אוקיי? חלק, כנראה שלי יש כל מיני אמונות מקבילות שכאילו לרובנו יש, ויש מצב שיש לי כל מיני דברים שלכם יש ולי אין. לא יודעת, לא משנה, כל אחד והאמונות המקבילות שלו. לגבי זוגיות, לגבי כסף, לגבי הווד"לים, לגבי הורות, לגבי חברויות, לגבי הכל. מה אפשרי עבורי, מה לא אפשרי עבורי, הכל. זהו, מה אני עוד אגיד לכם? מה אני עוד אגיד לכם? אני אאחל לנו בהצלחה, מחגש עוד שלושה ימים אחור יחסים ל-2026, בטח שזה ישודר, זה כבר יהיה ב-2026, ואני אאחל לנו שנה מרגשת, מעניינת, מאתגרת גם, כי אתגרים זה שם קורה השכלול, שם אנחנו משתכללים, שם אנחנו עושים את התקני גירוסה שלנו, שם אנחנו, שם הכל קורה. ואתה יודע שהאזנתם, ואני ממש ממש ממש מבקשת שאם לקחתם משהו מהפרק הזה תעשו טוב, תהיו בנתינה, תעבירו את זה לפחות לבן אדם אחד שאתם חושבים שצריך להקשיב לזה. ואני אוהבת אתכם מאוד, ואני מה זה מעריכה, שאתם מקדישים מהזמן שלכם, ומקשיבים, ומעריכה לא בשבילי, מעריכה בשבילכם, באמת, שאתם לוקחים צעדים למען האני העתידי שלכם, שאתם רוצים להשתפר, שאתם רוצים ללמוד, שאתם רוצים עוד מהחיים האלה. אני חושבת שזה מה שמשותף ביני לביניכם באופן אבסולוטי, שכולנו רוצים יותר מהחיים האלה. אני אוהבת אתכם מאוד ואנחנו ניפגש בעזרת השם בפרק הבא.
