A woman describes the morning before relocating to another country with no return date, sitting with her partner over coffee as panic overwhelms her. She cries repeatedly, questions why she chose this over a simpler move, and wrestles with guilt about leaving her children and inability to call her mother for help.
אף פעם לא עשיתי דבר כזה, כאילו שזה ממש סיפור סיפורי. בלי שוות שעד יום יומיים לפני הטיסה אני לא באמת הבנתי שהדבר הזה באמת הולך לקרות, כאילו איזה הזיה. היום אני יושבת איתו לקפה עכשיו בבוקר, ומחר אני במדינה אחרת, כאילו מה? כאילו קשה לתפוס את זה. כאילו אומרת לירון, אתה מבין שאנחנו כאילו... אין טיסה חזרה, לא חוזרים כרגע, כאילו יש כבר טיס אחד. כאילו פתאום המוח שלי קלט שזה... זה אני האמיתי, זה אני ההווה והוא נכנס לפאניקה ואני כועסת על עצמי ואני כל רגע נוטה נכנסת לשירותים ובוכה ובוכה ובוכה מה עשית? רצית ריגוש, רצית שינוי, למה לא עברת דירה? אני לא יכולה עכשיו להתקשר לאמא שלי ולהגיד לה שאני בורה שאני צריכה רגע שתיקח את הילדים כי אין לי אוויר בריאות עכשיו שתבין זה הקולות שהיו לי בראש
