In this Hebrew‑language lecture Idan Yaakov presents a practical self‑development method he calls “pause, what a pleasure” (עצור, תודה על השיעור). He begins by distinguishing between reactive and proactive modes of behavior, explaining that many of our daily interactions are dominated by a reflexive, ego‑driven response that merely consumes the other person’s energy. He argues that true spiritual growth and the ability to attract “miracles” require conscious awareness of the split‑second gap between stimulus and response. The core technique consists of deliberately pausing the automatic reaction, taking a brief breath, and mentally framing the situation as a “pleasure” or a gratitude opportunity. This reframes the event, opens the flow of energy, and allows a proactive, creator‑like response. Yaakov illustrates the method with everyday scenarios – an airport security check, a traffic jam, a rude cashier, a stuck finger in a door – showing how each irritating trigger can become a chance to practice the pause and gratitude. He links the practice to Kabbalistic ideas of aligning with the Creator’s form, emphasizing that by choosing proactive responses we become co‑creators of reality rather than mere results of circumstances. The lecture concludes with practical advice on integrating the technique into one’s personal system, encouraging repeated practice to develop the habit of gratitude‑based correction and thereby increase the likelihood of positive outcomes.
Chapters
אוקיי מגניב אז אני רגע אחזור עוד פעם אני אנסה כל פעם להראות את זה אנחנו רוצים. אינטרס הישיר שלנו להשיג כמה שיותר ניסים ובשביל זה אנחנו רוצים אפיניטי או פורמה שנקרא השתבעות הצורה להיות כמו הבורא והדבר הראשון שאנחנו רוצים לעלות למודעות שלנו זה לראות איפה אני פרואקטיבי ואיפה אני ריאקטיבי אגב ברמה מאוד גבוהה זה יכול להיות ברמת. שיח עם בן אדם חלק שלמדתי מדבר זה שבמהלך השיחה וזה משהו מאוד מאוד זהיתי עם עצמי מדבר הרבה על לתת ולקבל קונספט שלם שיש לי הרבה מה להגיד על האחרון שלו לפה. אבל הוא אומר בנקודה של אתה עושה שיח עם בן אדם, תשים לב עם עצמך, אם בזמן שהוא מדבר, ממש בשיח אחד על השני, אתה רק מחכה שהוא יסיים את המשפט כדי להגיד את מה שיש לך להגיד. עכשיו שני דברים קורים שם, אחד אתה לא מקשיב, שתיים אתה לא נותן, אתה רק מקבל, כי מה שאתה בעצם לכאורה נותן, אתה נותן לו כאילו את הטיפ או את הרעיון שלך וזה, אבל לא באמת הקשבת, ומה שאתה לוקח ממנו זה את האנרגיה שלו. מה שאתה לוקח ממנו בזה שאתה... רק מחכה להגיד את הדבר הכי חכם שיש לי להגיד, זה כדי שלקבל את האפרובל מהצד השני, בהקשר של מה שיותר אמר, לתת צפיחה קטנה לאגו. אז זה גם דברים שיכולים להיות ברמה מאוד מאוד קטנטנה, בין פרואקטיבי לריאקטיבי, וזה הדבר הראשון שאנחנו רוצים לפתוח איתו, ואיתו להיכנס בכלל לתוך היומיום, המציאות, היקום, הלב שלנו נקרא לזה, ולראות, הולכים להגיע לנו עוד ניסיונות, הולכים להגיע לנו עוד דברים שלא הולכים לעבוד, הולכים לקלל אותנו אנשים, הולכים להציק לנו, הולכים לחתוך אותנו מכביש, הולכים... הרבה מאוד דברים, אנחנו הולכים לפתוח את החדשות ולראות מה שאנחנו לא אוהבים, אנחנו הולכים, אנשים יפתחו איתנו דיונים על דברים שאנחנו לא מאמינים בהם, זה הולך להמשיך לקרות. מפה, אחרי שזה עלה למודעות פרואקטיבי ריאקטיבי, אני רוצה להכניס את זה לסיסטם שלי. אני מגיב בצורה אחרת לדברים האלה, או לפחות אני רוצה להשתבל, לעבוד על הדבר הזה ולהגיב בצורה אחרת כדי, עוד הפעם נעשה את זה למעלה, לקבל כמה שיותר ניסים. יש? כמה נקודה הבאה? זה באמת העיקרון הראשון, ואנחנו ממשיכים לבא. מי שנמצא פה כבר ככה צלל לדייוויד כבר מכיר את זה וזה באמת אחד הכלים הממש ממש פרקיים אם מקודם זה היה עיקרון פה זה ממש כלי איך להשתמש בזה ויותר ככה שיתף אותנו וככה שוב לדתת אותו בהסבר שנקרא pause what a pleasure בעברית צור סטופ תודה רבה איזה עונג איזה תענוג איזה gift איזה מתנה עכשיו בואו נפרק את זה ונבין מה זה אומר pause what a pleasure קבלה מלמדת של כוח הבחירה האמיתי שלנו מתבטא במרווח של בין הגירוי לתגובה, בדיוק מה שאמרנו מקודם, אם אני ריאקטיבי או פרואקטיבי. בדיוק שם, ברווח הקטן הזה של המילי מילי מילי שנייה שמישהו מקלל אותי ואדם אוטומטית עולה למוח ואני יוצא עליו בחזרה כי אני רגיל לזה מגיל אפס, במרווח של המילי שנייה הזאתי שאנחנו פועלים בצורה פרואקטיבית, אנחנו משנים את המסלול מכאן והלאה על ידי עבודה אקטיבית על התיקון. אם מישהו קצת הגיע לחומר, פרלל דסטיני, זיכומים מקבילים, הסיבה שאנחנו בוחרים בצורה אחרת זה כדי למשוך מציאות חדשה מהזה, אבל גם לשם אני אגיע. כרגע אנחנו רוצים להבין שהמטרה שלנו במילי שנייה הזאתי זה להיות פרואקטיביים ואיך אנחנו עושים את זה? פאוז, וואט אפלייז'ר. עכשיו, מה זה פאוז ומה זה וואט אפלייז'ר? בכל פעם שמישהו לוחץ על הכפתור שלנו, בעצם כל אחד זה משהו אחר. אצלו זה אומר לו שהוא לא מספיק טוב, אצלו זה צוחק עליו, אצלו זה בכלל מציג את הטענה שלו ומפריח אותה מול קהל. כל אחד באמת במה שזה נוגע לו ואיך שזה תופס אותו, אבל כל אחד ניתן לו איזשהו כפתור טריגר כזה שנותן לנו, שמדליק לנו את הסעיף מה שנקרא. לקוח מעצבן, כישלון לא צפוי, מייל מתסכל, כלים שנשארו בכיו"ר, אצבע נשארה נתקעה בשפיץ של הדלת, כל דבר שהוא מעצבן, אנחנו מקבלים הזדמנות עצומה לעצור, פוז, לנשום ולומר, what a pleasure, זה ממש הכלי והטכניקה. עכשיו, למה פוז? מה אנחנו בעצם עוצרים פה? כמו שאמרנו מקודם, אנחנו קודם כל רוצים לעצור את התגובה הריאקטיבית שלנו לסיטואציה, כדי שיהיה לנו את המילי שנייה הזאתי לבחור באופן מודע ובצורה פרואקטיבית. תגובה שונה מהאוטומט שלנו, אני אתן דוגמא. אם אנחנו, אני רוצה רגע, בואו נקרא אפילו, נזרום רגע על הדוגמא של יותם, כי זה מספיק פרקטי. אני מאוד מאוד מאחר, אני אמור להגיע, ואפילו אתם יודעים מה, למי שלא היה במפגש, אני שותף ככה את זה של, את הדוגמא של דייוויד מהמפגש. הוא היה בדרך לארץ, לארגן את הכנס הגדול הזה, והוא הגיע לשדה תעופה, ובא אליו מאבטח. ואמר לו שזה לא מעניין אותו כל כך מיהו או מהו או בדרך לאנו וכמה חשוב הכנס הוא לא מעביר אותו או שהוא שולח אותו לבדיקה או לא זוכר דוגמא ובראש זה אומר רגע אני צריך להגיע למפגש קהילה ענק של קבלה שיעלה את התודעה של כל עם ישראל זה עד פי מאה יותר חשוב ממאבטח קטן שרגע רוצה לבדוק לי את התיק ואז הוא אומר, הגעתי למצב שכל כך תרגלתי את זה ששם עשיתי את הפוזוורד פלז'ר והבנתי שזה המבחן. זאת אומרת, המאבטח הזה הוא בא בצורה של האצבע הקטנה שנתקעה בשפיץ של הדלת או מישהו שבא להעליב אותי והוא בא ללמד אותי רגע סבלנות. ובתוך התהליך שהוא עשה עם עצמו, בפוזוורד פלז'ר, הוא אמר, איזה מדע שיש לי, אני יכול לעבוד על התיקון והרבה יותר חשוב לי לעבור את התיקון, את השיעור, את המבחן פה אל מול המאבטח מאשר להוציא את הכנס לפועל. שנשמע לא פרופורציונלי, וזה רמה מאוד מאוד מאוד גבוהה. אבל המאבטח, ברגע שאתה מסתכל, הוא מאבטח או כל דבר, או כל קופאית בסופר שמעכבת אותנו, או כל, בזמן שאני הכי ממהר, הכי דחוף, זה, המישהו מלפניי בכוונה ייסע על 20 קמ"ש, אני רוצה לצאת מהסיטואציה ולהגיד, פה, אז קודם כל, בוא רגע נעצור. בוא שנייה נעצור, נבין שאני לא רגע מגיב בלצפור, לקלל, להיות בלחץ וזה, כי זו התגובה הריאקטיבית הרגילה שלי, לא עזרה לי יותר מדי בחיים, ולא משנה אם היא טרמליה או לא טרמליה, לא ככה מתנהג הבורא. ואם אני לא affinity of form ולא מנסה להיות כמוהו, אז אני לא אצליח למשוך ניסים. אז דבר ראשון זה פוסט. עכשיו, what a pleasure, מה קשור what a pleasure? איך אני יכול להגיד על דבר רע, so-called, שקורה לי, what a pleasure? בכל אתגר, מסתתרת הזדמנות הזמנה להתעלות על הטבע שלנו, להיות בורא ולא מגיב. זוכרים להיות הסיבה ולא התוצאה? כל פעם שאנחנו לא נופלים לתגובה אוטומטית, אנחנו בולים כניע רוחני שמסוגל להכיל יותר אור, שפע ותודעה גבוהה. ברגע הזה בדיוק... יש הזדמנות נדירה לצאת מאוטומט ועל הרגע הזה אני אומר תודה. זאת אומרת, אני אומר חוז, עצרתי, אוקיי? ואני אומר תודה על מה? על מישהו שחתך אותי בכביש? על הכוח שלא סגר? על משהו שזה? אני אומר תודה על זה שרק בנקודה הזאת שהתיקון שלי נחשף או שנוגעים לי בעצב החשוף הזה או שמערערים לי את הביטחון רק שם או בעיקר שם יש לי הזדמנות לעבוד על לשפר את התגובה שלי. לעבוד בעצם על התיקון שלי. תודה על זה שיש לי הזדמנות לעבוד על התיקון שלי. היום אם אני מגיב כמו תמיד, או שאני בורא מציאות חדשה. תגובה אוטומטית סוגרת את הדרס של האנרגיה. אוקיי, מישהו פתח אותי, קיללתי והכל, שום דבר לא השתנה. הייתי באותו זה. אם ניכנס יותר לעומק, הוא גם מדבר על shift down. יש מצב שדפקתי את עצמי גם קדימה. אבל זו לא המטרה שלה. המטרה שלי זה לפתוח את האנרגיה. ההשהיה וההודיה פותח את הדרס, פותח את האנרגיה קדימה. למה איזה כיף? What a pleasure. כי אם הצלחתי להגיע למצב... שמשהו מתרגר אותי ויש מצב שזה טראומות ילדות או אנשים או זה קורה להרבה מאיתנו בסביבה הקרובה במשפחה אבא אמא אח אחות שאתה כבר מה זה הרבה אוטומט שם אתה 34 שנה מתנהג אותו דבר ופתאום אתה רגע בוחן את זה ושואל את זה ומגיב בצורה אחרת על זה תודה רבה כי בלי הכלי הזה בכלל לא הייתי מבין שזה משהו טוב אוקיי אז הסיבה של ה-what a pleasure זה בגלל שיש לי את היכולת שמתגלה לי סיטואציה מאוד קשה פה, וכל אחד הקשה זה סיווג שלו, תודה על זה שהיא הגיעה, כי אם אני אצליח להגיב בצורה פרואקטיבית ולא ריאקטיבית, ולעבוד על מה שאני צריך לעבוד, אם זה הסבלנות שלי, אם זה הנימוסים שלי, אם זה לא להיות על העצבים שלי, הרבה מאוד דברים, אז תודה שיש לי את ההזדמנות לעבוד על זה, אני עובד על זה, מגיב בצורה אחרת. אז תודה על זה שיש לי בעצם את ההזדמנות לעבוד על התיקון שלי.
