פרק 21 - חיבור לעצמנו כבסיס לחיים טובים עם שירלי טמיר
11 Jul 2023 · 40 min
Shirly Tamir discusses how connecting with yourself is the foundation for good relationships. She introduces a four-minute writing practice where you pick a word and write without stopping, adapted from Julia Cameron's morning pages. Tamir emphasizes that self-compassion is the core of self-love and that investing in personal growth affects your whole family.
Chapters
שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן.
אז היום איתנו שיר לי תמיר, שאנחנו מכירות כבר הרבה שנים, וככה נפגשנו בדרך שלנו העסקית לא פעם, ואני מאוד מאוד שמחה לארח אותה אצלי היום. שירלי היא בלוגרית להורות, בין החלוצות בתחום, כותבת כבר שנים על הורות, החיים בכלל, כל דבר שהיא כותבת כל כך מרגש ומחבר, ואני לא חושבת שיש מישהו שקורא את זה ולא מוצא את עצמו בין המילים. ושירלי היא גם מנחה צדנות כתיבה שלגמרי פורצות את הדרך ללב, והיום אנחנו הולכות לדבר על נשים, על החיבור שלנו לנשיות, על המקום שלנו כנשים, על הקשר של זה בעצם למערכות יחסים בכלל, ולמה זה כל כך חשוב שלפני הכל להתחבר אלינו. אז היי, שירלי.
וואי, איזה כיף.
מה שלומך?
טוב, אני מתרגשת, תודה שהזמנת אותי.
תודה שאת פה.
שלומי מצוין, ממש כזה, את פוגשת אותי כשאני עוד ממש מרחפת, נחתתי, עוד לא נחתתי באמת, אבל נחתתי לפני יומיים חזרה מריטריט ראשון, שאי פעם עשיתי, הוצאתי 27 נשים לריטריט בתפריסים.
וואו.
כן, אם אנחנו הולכות לדבר היום על החווה נשית, אז אני, מה זה מתודלקת אני?
אז יצא טוב שאת בדיוק נחתת מהמקום הזה וגם להגיד לך שבאמת אני חושבת שאת מהאנשים לאורך כל השנים שאני עוקבת אחריהם שהם באמת מוציאות מהכוח לפועל זאת אומרת שאת אומרת משהו את עושה מאפילו הראשונות שאני זוכרת שעשינו פעם לייב ביחד על זוגיות, מהראשונות בפייסבוק שהיו איזשהו, שעשו
שידורי לייב, ובכלל, כל הסדנאות וכל הדברים
שתמיד את אומרת, ואת גם עושה, שזה משהו שהוא לא מובן מאליו, הרבה מאיתנו חולמות, עומרות, נעשה, תמיד דוחות את הדברים
איכשהו, ואת עושה את זה, תגידי לי איך את עושה את זה, איך את
באמת מסמן את מטרה, ומוציאה אותה לפועל.
תראי, כאילו אולי לי בהקשר הזה שני דברים. דבר ראשון, זה המשפט של מרי פורליו, המאמנת שאני מכבדת אותה, והיא אומרת את המשפט, start before you're ready, להתחיל לפני שאת מוכנה. כי אין דרך אחרת. זאת אומרת, אם אנחנו, אני גם באמת המון שמה איזה דגש בסדנאות שאני מעבירה,
בסדנאות כתיבה, אין, אין דרך אחרת לעשות
משהו רק שהכל יהיה מושלם ואני אהיה מוכנה ב-100% ותהיה ודאות מלאה, זה פשוט, זה לא עובד ככה. אני מאוד מאמינה בלחקות לזמן הנכון מבחינת תחושת בטן, ואני יכולה להגיד לך שהרבה זמן רציתי להיות פיריטרית, והרבה זמן, כאילו סתם ניקח את זה כדוגמה, הרבה זמן
זה הרגיש לי כזה גדול עליי, וכזה
לא ידעתי מה, איך, מאיפה אני מתחילה, להרגן את הדבר הזה, להפיק, מה, איך, ופתאום, שהגיע המקום המסוים, שממש יכולתי לדמיין את זה, והטיימינג, אז אני כן מאמינה בזה שמצד אחד תהיי קשובה לתחושת בטן שלך, שמשהו מרגיש לך ממש שהוא לא טוב, אז לשחרר, שמשהו מרגיש לך שהוא נכון, אז גם אם אין לך ואף פעם לא יהיה לך את כל התשובות ואת כל הדברים מראש, אז כן, כאילו, צריך פשוט, את יודעת, ללכת על זה, לעשות.
אני כל כך מתחברת, ואני חושבת שזה באמת המשפט שאני אומרת אותו לעצמי, ובכלל לאנשים כל הזמן, כי יש לאנשים נטייה להגיד, כשזה יהיה מושלם אני אתחיל, כשאני אסיים את זה ואת זה אני אתחיל. אפילו אנחנו רואים את זה לפעמים באורוץ, נכון? קודם אני אסיים תואר, קודם אני אמצא עבודה, ואז אני אסכים רגע לנסות להיכנס לריאון, אבל הרבה פעמים, אגב, כשאנחנו כבר שם, לא תמיד זה תוכנית כבקשתך. אבל ממש אנשים מחכים עם כל דבר עד שהוא יהיה מושלם. אני מאוד מאוד מתחברת למה שאת אומרת, ולשאול שיש בך גם. איזשהו כוח מניע כזה, שגם לאנשים נורא כיף ללכת אחרייך, יש בך איזו כזה עדינות וצניעות, והרבה חוכמה ועומק, ובאמת כאילו, כיף ללכת אחרייך, ואת גם מצליחה...
תהיי, תמשיכי, איזה כיף.
אני באמת חושבת שזה משהו שהוא... אתה יודעת, הוא לא... הוא אצלך, הוא שלך.
כן, בסדר, נכון, אבל כמובן שיש גם הרבה התמודדות, והרבה... אתה יודעת, כמה שאני... כמה שאני משתדלת להביא כזה למסך את התמונה המלאה, זה ברור שאי אפשר באמת להראות, ואני גם אומרת את זה כדי באמת שוב כמה שיותר להביא את התמונה המלאה, אבל זאת גם הזדמנות לחזור ולהזכיר שיש דברים שאנחנו לא רואים, ויש קושי בהתמודדות, שזה הדבר השני שרציתי להגיד בהקשר של איך את עושה, איך את מוציאה לפועל, איך את זה, אז כשהייתי ממש בעצם בתחילת דרכי, הפכתי להיות אימא, לפני שמונה שנים, והייתי באמת ממש עבודה, הייתי ממש עבודה, והתמודדתי עם קושי פיזי ונפשי, והלכתי לטיפול פסיכולוגי, מדעד, ממליצה, לכולם, כל שלב, אז הייתי אצל הפסיכולוגית שלי, וככה הייתי נורא לחוצה, כזה to figure everything out, וכזה שהכל יהיה כזה מפואנך, שיהיה את כל התשובות לכל הדברים, ועבדתי באיזושהי משרה שהיא כזאת הייתה קשורה למשפטים, כי אני בכלל עורכת דין בהכשרתי, אז...
וואו, לא ידעתי את זה.
באמת?
כן, את זה לא ידעתי, אוקיי.
אז כן, כאילו, עשיתי ממש את כל התהליך של הלימודים, והסטאג' ובחינות לשכב והכול, והייתי עורכת דין, ועבדתי באיזה חצי משרה, ובאמת משרד מהמם של נשים, כאילו, שהיה בו המון המון יתרונות, ועל הדרך כבר התחלתי לכתוב, התחלתי לשתף כזה ב... אז זה היה רק בפייסבוק, היום כזה פייסבוק זה כבר, אבל הוא עדיין קיים. אז התחלתי לשתף בפייסבוק, ולאט לאט הטקסטים שלי ככה התחילו לטייל בעולם, והתחילה להתגבש מה שנקרא קהילה, היום אנחנו מדברים על זה, זה כבר נשמע מושגים שהם מאוד ברורים ומוכרים, אבל לפני שמונה שנים, כשאני חשבתי לעזוב מקצוע, וכיוון של קריירה, בשביל להיות בלוגרית, בסדר?
אז אנשים אמרו לי, אוקיי, אז זה
תחביב, וכאילו, מה עוד?
איך תתפרנסי?
כאילו, לא היה באמת תשובות לשום דבר, אז האי-וודאות הייתה מאוד גדולה, וכשהלכתי לפסיכולוגית שלי, אז הייתי ממש במצוקה, כי היה לי באמת איזה דחף, איזה אש, ואיזה רצון להגשים, ומצד שני המון חששות, והמון אי-וודאות, ואז היא אמרה לי את המשפט הבא שהוא עד היום מלווה אותי, מה
יהיה לך יותר קשה? לעשות את זה או לא לעשות את זה? כי גם לא לעשות משהו שאת מרגישה שבוער בך, איזשהו שינוי, איזושהי אגשמה, לא משנה בכלל באיזה תחום זה, גם לא לעשות את זה, גם לזה יש מחירים. וזה משהו שאני חושבת שהרבה פעמים כאילו אנחנו לא כל כך מודעות לנותנות את הדעת על הדבר הזה, כאילו יותר אנחנו נותנות את הדעת על כמה קשה לנו לזוז, כמה קשה לנו ללכת אל, אבל גם לפעמים להישאר במקום, כשמשהו מרגיש לך לא מדויק ויש לך איזשהו רצון לעשות משהו אחרת, אז גם זה מאוד קשה.
את יודעת, את מעלה פה משהו שאני
רוצה שאני אתעכב עליו רגע, המקום הזה
שאנחנו דוחות המון דברים שאנחנו רוצות לעשות, נמנעות מדברים, לא משנה רגע עכשיו, זה מפחד או מחוסר זמן או מחוסר כסף, לא משנה איזה סיפור נספר, יש המון המון דברים שנשים יותר מגברים מבטרות, דוחות, נמנעות, לא עושות כמו שאת אומרת, וכאילו, את יודעת, חיות עם זה איכשהו בשלום, ובעצם למה? למה אנחנו עושות את זה?
למה אנחנו נמנעות?
למה אנחנו מבטרות על עצמנו, לעצמנו?
וואו, זה טוב, לא יודעת, זה פתחת פה שאלה שלי, את יודעת, ברגע שהכנעת את הנשים יותר מגברים, אז כאילו כבר יש פה את העניין של ההסתכלות המגדרית, הלוקת התפקידים, אז זאת שאלה עמוקה, זאת שאלה עמוקה. אני חושבת ש... אני צוחקת, כי אני גם עכשיו התחלתי להקליט פודקאסט חדש משלי, עוד לא שחררתי לאוויר. אולי עד שזה ייצא לאוויר אז גם הוא כבר יהיה באוויר, כי בינתיים אני ככה מקליטה לי פרקים, ואני עושה פודקאסט שנקרא אוי ואבות, ואני מערכת בו רק אבות.
מעניין.
ואני עושה את זה בגלל שאני חושבת שיש באמת פערים, כמובן, בין גברים ונשים, בין אמהות לאבות, שיושבים על תפיסות חברתיות, על מה מקובל, מה מצופה, הציפיות הלא ריאליות, ואני עושה בשיח שלי, מנצלת את הבמה שלי, נותנת את הבמה שלי בעצם כדי, אני מאוד מאמינה, אני מאמינה ששיח יכול לעשות שינוי. יכול להורר מודעות, ויכול באמת לעשות שינוי. ואנחנו לא מספיק נותנים לגברים את האפשרות ללקחת על עצמם תפקידים מסוימים, ואז אחר כך, אנחנו אומרות, אנחנו קורסות תחת העומס, וזה לא עניין שזה אשמתנו, או אשמתם, האשמה פה לא רלוונטית, כאילו, יש איזה שהם דברים שהם כאילו מקובלים חברתית. וכן, בחלק מהניסיון לשנות את הדבר הזה, זה באמת כל אחת עם עצמה, בבית שלה, בינה לבין בן הזוג שלה בינה לבין בת הזוג שלה כאילו מוצאים את הדרך הנכונה כל אחד במה שנכון לו וגם חברתית כאילו לנסות לשנות את התפיסות החברתיות של מה מותר לי מה מצופה
ממני אז בעצם מה את אומרת?
שאנחנו נמנעות הרבה פעמים מלהגשים חלומות, אוקיי?
פשוטים, קטנים, ואת יודעת, שאלתי איזו שאלה
פעם, צלים, איזה התנסויות הייתן רוצות שיהיה ואין.
אז את יודעת, רשמו לי אפילו דברים כמו לרקוד היפ-הופ, או לנגן על פסנתר, או תואר בחול, ולגור קצת במקום אחר. זאת אומרת, התנסויות שהן בהחלט ריאליות להגשמה, וראיתי שגם בעיקר יותר נשים שענו לי מאשר גברים, ואת בעצם אומרת פה משהו
שאנחנו לא מבקשות או לא מעבירות אחריות
בחלקים אחרים כדי לפנות זמן, זאת אומרת שיש פה חלק ניכר בדברים ובאחריות שלנו ליצור את זה.
אני רוצה להגיד כן, בסדר? ומצד שני לסייג את זה ולהגיד, כאילו, בסופו של דבר זה מורכב, אוקיי? אנחנו כאילו נוגעות פה בצורה נורא נורא כללית בנושא שהוא באמת מאוד מורכב, וכל אחת והמורכבויות שלה, אוקיי? בנפש של הפנימה, בדנא שלה, בסביבה שלה, מול בן הזוג שלה. כן, מצד אחד, ברור, אני אומרת כאילו, אם לא תבקשי, אם לא תשאלי, אם לא תנסי, אם לא תחשבי בכלל, שמותר לך, אז בטח שזה לא יתחיל את הגלגל משום מקום. אבל מצד שני, להגיד האחריות היא עלייך. שלפעמים יש דברים שהם יכולים גם להיות קשים לנסות. מישהי שמרגישה שהיא קורסת תחת העומס או תחת הנטל, אוקיי בוא נלך רגע לדבר שנייה את המושגים של חופשת לידה, בסדר? אני כאילו בתחילת הדרך בתור אי מטריה כתבתי המון על כל הנושא הזה של הרעיון לידה, החלמת לידה, כפי שאני קוראת לזה וככה לשמחתי הרבה נשים ימצאו, נשים וגברים ימצאו את המושג הזה. וכמו שהבנת, אני בן אדם של מילים, ואני מאמינה בטרמינולוגיה, ואני גם מאמינה שמילים יכולות לייצר שינוי אמיתי, אוקיי? וכשמישהי אומרת, אני בחופשת לידה, אני בחופשת לידה, כי היא משתמשת במושג הזה, שהוא השגור, והוא המקובל חברתית, ואני יכולה להגיד לכם, אין לי ספק, לא שואלת בכלל, אני יודעת, בוודאות מלאה, שכל מי שמאזינה לנו כרגע, גם כל מי שמאזין, נשים או גברים, לא משנה, כולם, יגידו, חד משמעי החלמת לידה זה מושג שהוא יותר מדויק, יותר מעורר הזדהות, מייצר אפילו הקלה ותקווה, בסדר? יותר מאשר המושג התלוש, האזוי, חופשת לידה. יש קונצנזוס. ועדיין, עדיין, גם אם את מסכימה עם זה ומאמינה בזה, מחר מי שתשאל אותך, אז מה עשית עם הבאבי? ואז אתה תגיד לי, כן, בחופשת לידה. כאילו לא יהיה לך את האומץ, חלק כן, ואני גם מזמינה אותך להתבונן בזה ולאתגר את עצמך, כן? אבל אפילו אני, עצמי, שאני כאילו מרגישה שליחות במקום הזה וזה, אני הרבה פעמים כאילו מרגישה את המבוכה ברגע האמת להגיד, בהחלמת לידר, כי אנשים יגידו, יאללה, יאללה, מה את עכשיו עושה לי זה? מה את מתעכבת איתי פה? אבל תקשיבו, זה עושה את כל ההבדל. זה עושה את כל ההבדל בתיאום ציפיות, אוקיי? וכשאני משדרת במילים שלי, יש משמעות למה שאנחנו אומרות, נכון? כשאני אומרת חופשת לידה והגבר שלי שומע חופשת לידה ממני ומכל הסביבה, אז אחר כך הוא פוגש אותי במאה שמונים מעלות ובחוויה שלו גם יש הרבה גברים שגם מתמודדים עם דיכאון אחרי לידה והחוויה היא כל כך שונה אז כן אז מצד אחד אני אומרת כן קחי אחריות ובואי תגידי החלמת לידה ובואי תגידי מה את רוצה ובואי תרשי לעצמך לחלום ולהגשים חלומות ומצד שני ברגע האמת אל מול הסביבה, אל מול מישהי עסקנה בסופר שלא מבינה מה את רוצה ממנה, תגידי לה, החלמת לידה, היא תגיד לך, מה מותק? מה? מה תרצי? מה הניהו ה-H הזה?
מורכב. אז את יודעת, בואי נדבר רגע על המקום הזה של החיבור של אישה לעצמה. מה זה אומר בכלל? אני יודעת שאת הרבה פעמים מנחה אנשים גם בסדנאות לפגוש איזשהו חלק פנימי בתוכן, להתחבר לחלקים שבעצם מרכיבים אותנו, את הזהות שלנו, את הילדה שבאנו. וברגע שאנחנו מחוברות למקומות האלה, אז אנחנו יכולות לתפקד טוב יותר, להבין בכלל מה החלומות שלנו, להיות במערכות יחסים תקינות. מה זה אומר? מה אנחנו חפשות שם?
וואו, כמה זמן יש לנו סתם. החיבור של אישה לעצמה בצורה הכי באמת גללית, וכאילו נשמע מאוד, זה לקבל את עצמי כמו שאני, ולקבל את עצמי כמו שאני, זה פשוט לקבל את עצמי כמו שאני, שזה הדבר הכי לא פשוט בעולם, זה גם משפט שהוא הכי מרגיש גנרי, והכי מרגיש כאילו, שמעתם אותו בכל מקום, אז בואו נדבר אותו רגע, בואו ניתן איזה דוגמה. או שתיים שהיא ממש כזה זה. אז דוגמה אחת אני יכולה לתת, ממישהי שעכשיו לצורך העניין, מישהי שהייתה ברטריט, וככה ממש עוצפה ברגשות, אוקיי? ממש עוצפה ברגשות, וככה בכתה, וממש התפרקה, כאילו התפרקה, והיה לה ממש כזה, את יודעת, הצפה רגשית, ואני באתי אליו והחזקתי אותם. ואני אמרתי לה, את באת כדי להתנתק? את באת כדי לתת לעצמך מקום? כל המילים האלה נשמעות כל כך יפות ופוטוגניות. יאללה, בוא נעשה דרינק בבריכה, יאללה, בוא נעשה פאן. היה דרינק בבריכה והיה פאן. אבל לתת לעצמך מקום זה לב דווקא תמיד הדבר הכי פוטוגני שיש. לפעמים זה גם להתפרק. ואמרתי לה את מחזיקה המון בבית ובאת לכאן כדי לאפשר לעצמך את המקום ולאפשר לעצמך את המרחב אז עכשיו יש לך אפשרות להתפרק אז את מתפרקת וזה בסדר איזה יופי שאת מאפשרת לעצמך להוציא את מה שעגור בפנים וצריך את הפורקן הזה הרי היא ידעת שאת זקוקה לזה ובאת בשביל זה אז היא יוצא מדהים, כאילו את מבינה, לא תמיד הכל פוטוגני, ובעיניי שם הכסם, שם היופי, תמיד אנחנו חושבות, לתת לעצמך מקום, אז יאללה, אני אסיים חברות, אז יאללה, אני אהיה בפן, אז חופשת לידה, נא נא נא, הכל תמיד כל כך... בחיובי בזה. עכשיו מה זה בחיובי? בעיניי לפקוט ולאפשר לעצמך להרגיש את כל מיני הדרגשות, זה הדבר הכי נושאי והכי יפה, הכי יפה שיכול להיות, אוקיי? ואגב מושלם, זה הדבר הכי שלם, כי בתוך השלם יש לנו את כל מיני הדרגשות. אז מה שאני מנסה להגיד זה שלקבל את עצמך כמו שאת, זה לפעמים גם להרשות לעצמך להתפרק, לא כל הזמן לדרוש מעצמך שאת תמיד תהיי רק במקום... אוקיי, עוד דוגמה. זה גם להיות במקום לא יודע. אנחנו תמיד... עזבי שאני לא סובלת את המשפט של אנשים תמיד צודקות. קודם כול לא, אנחנו לא תמיד צודקות, ובואו נתנתק מהסטריאוטיפ הזה שדורש מאיתנו להיות תמיד יודעות ותמיד צודקות. מותר לעשות טעויות, ומותר להיות במקום שאת לא יודעת. ודברים מהממים ונפלאים ומרגשים ומפתיעים קורים כשאנחנו מעיזות לאפשר לעצמנו להיות במקום הזה שהוא לא לדע, אוקיי? כמו למשל, אני השנה עשיתי, נרשמתי לקורס משחק, קורס משחק למתחילים של טלי שרון,
המושלמת והמהממת שהפכה להיות חברה שלי.
כאילו, את יודעת, לא ידעתי בדיוק מה המטרה. כאילו, מה, אז כשאנשים רוצים ישר, הם כבר רוצים את זה. אז את הולכת להיות שחקנית? אולי. לא יודעת. אני כרגע מרגישה שבא לי ללמוד, ובא לי להרחיב את הגבולות שלי, ובא לי להכיר אנשים, ובא לי לקלף שכבות, ובא לי להגשים איזה חלום שתמיד היה לי ללכת ללמוד משחק ואף פעם לא העזתי. אז מה, זה לא מספיק בשביל לעשות את זה? כאילו אני צריכה מראש לדעת בדיוק מה יהיו כל התוצאות? די, אי אפשר.
אז את אומרת פה דברים שאני חושבת שהם כל כך חשובים, והם באמת בפשטות, זאת אומרת, לא פשוט, אלא בפשטות, ולזה אנחנו צריכים להתחבר למקום הזה שנייה, להבין מה עולה לי, מה הרצון הזה, מה אני צריכה ברגע הזה, לא משנה אם זה להתפרק או להשתתות או חיבוק, והדבר הזה, ברגע שאני מצליחה להיות שנייה עם עצמי בנוכחות, ברגע הזה, בהקשבה, אז באמת עולם מלואו נוצר פה, ולמה אנחנו כל כך מפחדות? למה זה כל כך מפחיד להיות במקום הזה, בחשיפה הזאת, בהתפרקות הזאת, בעיבוד שליטה הזה, בלבחור לעצמי, בללכת, להגיד, אני עכשיו רוצה ללמוד משחק, ואין לזה שום תכלית, פשוט רוצה. למה זה כל כך מפחיד? כי אני רואה אנשים שהם כל הזמן על הטייס האוטומטי, נשים וגברים אגב, שהם לא פורצים את הגבולות שלהם, כמו שאת אומרת. למה זה כל כך מפחיד אותנו?
כי זה מפחיד. זאת האמת.
כאילו, החשיפה, הכישלון, אם נחשוב רגע, למה בעצם לא? למה לא לעשות את מה שמרגיש לי? למה לא להגיד את מה שאני רוצה? למה לא לבקש את מה שאני צריכה? למה חולשה, לחשוף חולשה זה משהו שהוא מרגיש לי סוף העולם?
תראי, זה גם מצחיק באמת שהדברים האלה הם, כי אני רוצה להגיד, הרי מי נפתם זה קורה בגלל ההלכתים החברתיים, אוקיי? הלחץ החברתי שמצפים ממך, מצפים ממך, בין אם זה אימא שלך, או אבא שלך, או הסביבה שלך, או... לא משנה, כאילו...
מה יגידו?
כן, מה יגידו, מה יגידו הבן זוג, החברות, הסבתא, לא משנה, כאילו, מה יגידו החברתי הזה. אבל מה שמצחיק, זה נכון, כן? זה שאנחנו לא רק פוגשות את זה אל מולם, אנחנו פוגשות את זה אל מול עצמנו. ואיפה אני רואה את זה הכי חזק, שבעצם אני מלמדת הרי כתיבה, אמרנו, וכתיבה זה ממש נתיב שלנו אל תוך עצמנו, זה ממש איזה כלי שמאפשר לנו להיכנס פנימה, להתכתב עם את התמודה שלנו, אני מלמדת לכתוב באמצעות כתיבת רצף, שהיא בעצם עוזרת לנו לשחרר את כל הביקורת, ואת כל המטרות, ואת כל, איך אפשר לכתוב ככה, כשאת כאילו עסוקה במיליון מחשבות על לצורך מה אני כותבת, ועבור מה זה יהיה, ומה יחשב מי שיראה את זה, ושנייה, קודם רגע, כאילו, בראשוני, בבסיסי, תאפשרי את המרחב שאת רגע בכלל תפגשי את עצמך, ותוציאי מתוך עצמך את מה שיש שם, אחר כך, אחר כך נראה מה אנחנו נעשה עם זה, כן? אחר כך נראה לאן זה מתאים ולאיזה מטרה, אם בכלל אולי המטרה בפני עצמה היא רק שזה ייצא, זה כבר דבר גדול. אז יש לנו כל כך הרבה כבר קולות ביקורתיים ומעקבים בינינו לבין עצמנו כשאנחנו נגיד אפילו יושבות מול הדח והרק ורוצות לכתוב, ואת שואלת למה לא, אז זאת שאלה מצוינת. זאת שאלה מצוינת, והלוואי שכל מי שמאזינה לנו עכשיו, תלך עם השאלה הזאת, תהדהד לרק השאלה הזאת, למה לא? למה לא? למה לא?
למה לא? מפה הייתי אקח את השאלה של הפסיכולוגית שלך, מה עדיף, לעשות או לא לעשות? כלומר, עם מה אני חי יותר בשלום?
ואת יודעת, כל הזמן שאני חושבת עלייך
עולה לי פוסט שלך שכתבת, אז עם הבטן.
את זוכרת אותו?
עם זה שכאילו שדיברת על הגוף, על שלמות הגוף, על הבטן שאחרי הלידה, על התחושות האלה שלנו עם עצמנו, עם הגוף שלנו, שזה מאוד מתחבר לי למה שאת אומרת עכשיו, למקום הזה של הביקורת, שאני חושבת שיש הרבה מנעויות, שבו את מהדימוי גוף שלנו, מהקושי שלי עם עצמי, בין אם הוא עבר שינויים של הרעיון ולידה, ובין אם פשוט, את יודעת, החיים הרגילים, השמנה, הרזיה, מנעד של שינויים, או בכלל, שאני פשוט לא אוהבת את הגוף שלי, ואני חושבת שיש הרבה דברים, תגידי לי אם את מסכימה איתי, שנשים, לא מתחברות לעצמה מתוך המקום הזה, הקושיים הפיזי שלהם, השנאה לגוף לפעמים, הדבר הזה שהוא מרגיש לי כעוד איזשהו טריגר שמונע מאיתנו להביא אותנו, להיות באינטימיות מלאה, לחגוג, לחגוג את החיים שלנו.
כן, תראי, אנחנו פשוט בעצם מדברות בעיניי על אותו נושא, כל פעם מזווית טיפה אחרת, אז פעם זה יהיה מהזווית של הרצון שלך להגשים איזשהו חלום, וללכת ללמוד משהו שנורא בא לך ללמוד, או לצאת לאיזשהו ריטריט או חופשה עם חברות שנורא באה, או לקחת סדנת כתיבה, או סדנה אחרת שאת חולמת עליה, או, את יודעת, לקבל את עצמך עכשיו עם המקום שאת נמצאת בו בחיים, בין אם זה, אתה יודעת, בטייטל כזה או אחר, אז בין הטייטלים יש לנו גם את הטייטל של הנראות החיצונית, של האם אני השמנה או שאני הקוסית, האם אני הסכנה, האם אני הצעירה, כאילו אבל בואו, מה, אנחנו לא יכולות לגמד את עצמנו על סך כל החוויות המטורפות והמדהימות שאנחנו כנשים עוברות, במיוחד בשנים האלה שאנחנו יוצרות חיים ואנחנו מחזיקות את החיים האלה ואנחנו מתמודדות עם כל כך הרבה. אי אפשר כאילו לגמד את הכל לאיזה טייטל ושהוא יישא בכל. לא. אתה יודע, מותר לך בזמן מסוים להיות שמנה, מבלי שזה יהפוך לכך להיות שמנה, כאילו, מבינה מה היא מתכוונת? כאילו, מותר לך בשלב מסוים להגיד, זה לא מעניין אותי איך אני נראית כרגע, מבלי שאת תגידי על עצמך, וואלה, לא, זאתי מזניחה. לא, אנחנו צריכות לאפשר לעצמנו להתנתק טיפה מההגדרות האלה, ובאמת להיות כאילו באיזושהי חמלה כלפי עצמנו, בהתמודדויות שלנו. זה מחבר אותי, שגם זה דוגמה שרציתי לתת קודם והיא גם נראית לי רלוונטית עכשיו והיא לא ספציפית לדימוי גוף, אבל גם אפשר לדבר איך זה ספציפית לדימוי גוף, אבל זה מחבר אותי רגע לזה שבקורס שני אני נותנת באיזשהו שלב, אני נותנת משימות כתיבה ואני נותנת איזושהי משימת כתיבה לכתוב פוסט תקרות, טקסט תקרות. זה רלוונטי גם למי שלא רוצה לפרסם ברשת, זה לא משנה. תחשבו, קחו את זה גם כמשימה, מי שמאזינה ואוהבת לכתוב וזה מעניין אותה, לשבת ולכתוב טקסט ולהציג את עצמך איפה שאת נמצאת היום. זה נורא מעניין, כן? גם אם את כותבת את זה עבור עצמך ובעוד חמש שנים את תסתכלי אחורה, את כבר תהיה בן אדם אחר ואת תהיה במקום אחר. בקצב שהעולם נע, זה לא חייב להיות חמש שנים, זה גם יכול להיות חמישה חודשים.
ממש.
אז זה לא חייב להיות למי שהיא עכשיו מפרסמת ברשת, זה לא משנה, אוקיי? אבל את כותבת טקסט, נקרא לזה פוסט תיכרות, ואת כותבת בעצם, תציגי את עצמך, מי את כרגע? מה קורה איתך? מה מעסיק אותך?
מה מעניין אותך?
מה מרגש אותך? איך נראה היום שלך? אחת מהבנות שהשתתפה בקורס אומרת לי, תקשיבי, אני בדיוק חזרתי מ-relocation, אנחנו כרגע גרים אצל ההורים, אנחנו בצומת דרכים, אני לא יודעת, כאילו, איך אני אפתוב עכשיו פוסט-היכרות? אז אני אומרת לה, מה זאת אומרת? מה שאמרת עכשיו, זה סופר מעניין. זה מעניין. זאת אומרת, עוד פעם, אנחנו לא צריכות להגיע לאן שהוא כדי שיהיה לנו את האפשרות לספר את הסיפור שלנו, אוקיי? כדי שזה יהיה מספיק. וזה נכון גם לגבי, גם איך שאנחנו נראות, אוקיי? זה לא... את מספיק מעניינת כרגע, כשאת עם החוויית רילוקיישן שלך, וגרה אצל ההורים, ומתמודדת עם כל ההתמודדויות שלך, וחולמת את החלומות שלך, ומנסה לעשות מקום לכל דברים, זה סיפור שאני רוצה לשמוע אותו, זה מעניין בעיניי, את מעניינת, כרגע, כרגע, לא לכשתפענחי הכל, ולכשתגיעי. כמו שבאותה מידה, את כרגע, יפה כמו שאת כרגע. את באמת יפה, תסתכלי במראה, ותגידי לעצמך, אני יפה, אוקיי? איזה יופי שהגוף שלי יודע לייצר חיים, ואיזה יופי שיש לי סימני מטיפה שמראים כמה מתחתי את הגבולות של עצמי, ואיזה יופי שאני לא נראית כמו שנראיתי בגיל 20, כי אני גם לא מרגישה כמו שהרגשתי בגיל 20. אני היום אישה, ואני עשיתי כל כך הרבה, ואני עברתי כל כך הרבה, אז גם רואים את זה. וחוץ מזה שגם יהיה זמן לאכול, זה לא אומר שכאילו אסקה באבא כאילו יאללה עזבי הכל, לא, בסדר, אני גם בעד טיפוח עצמי וקרמים ולפנק את עצמך וכל דבר שבא לך לעשות, כן? אבל כל דבר כזה בזמן שלא.
אני כל כך מסכימה ואת יודעת את המשפט הזה שלא מעניינת ואני רואה המון פעמים דווקא בתהליכים של מציאת זוגיות שזה חלק שכל כך מעכב שנשים אני אפילו קראתי לזה בקורס שאני מלמדת את המאמנים לזוגיות מעשית, שממש קראתי זה סינדרום המתאמנת הלא מעניינת, שאמון אמון נשים מגיעות, והן אומרות אני לא יכולה לשבת בדייט, ולספר כי אין לי מה, אני לא מעניינת, זאת אומרת זה לא משנה שהחיים שלך מלאים, או שאת עברת עכשיו דירה, או שאת גרה פה, או שאת גרה שם, חזרת עכשיו מחול ועבדת אפילו שנתיים בדוביי, לא יודעת איפה, ונשמע רגיל, כלומר מבחינתה, נשמע לא מעניין, ואני חושבת שאת אומרת במשהו שהוא סופר נכון. כל אחת מעניינת, זאת אומרת לכל אחת יש סיפור, יש לך מחשבות בראש, זה מעניין לשמוע אותן. יש לך חוויה שעברת היום, גם אם יושבת בזום ועשית רק פגישות, היה שם משהו מעניין? אז לכל אחת יש את זה, ואני חושבת שאם שניה אחת נסכים להבין את זה, שכמו שאחרים מעניינים אותנו, אנחנו מעניינות, אז אנחנו באמת נוכל לצמוח מהמקום הזה, להתחבר, לקבל, להיות בחמלה הזאת, שאני חושבת שהיא האיבר הכי חסר היום לבני אדם, אנחנו כל כך שיפוטיים, כל כך ביקורתיים, כל כך הישגיים, כל כך לא מספיק הכל, והמקום של החמלה, שהוא בעצם הזרוע של אהבה עצמית, זה פשוט לא קיים.
וכאן הייתי רוצה רגע לשאול אותך, האם יש לך איזשהו כלי שיכול לעזור לאנשים לחזק את המקום הזה של הקבלה, של החיבור, של החמלה, משהו ככה מהדברים שאת מלמדת, איך אפשר להגביר את זה?
קרי, אם את אומרת ללכת לאיזשהו כלי, אז אני הייתי אומרת, אני נותנת את הכלי של הכתיבת רצף, הוא מתאים לכל מי שאוהב או אוהבת לכתוב, גם אם כתבתי אומן בכיתה ד', זה תופס, בסדר? זה לא אומר שאת חייבת להיות מישהי ש... כותבת כל הזמן. מי שמעולם מעולם מעולם לא כתבה ולא כותבת ולא מחברת, אז אוקיי, אז לכת את צעירי, זה גם בסדר. כאילו, זה לא בהכרח מתאים לכולם בהצטרפת.
זאת אומרת, תן לי איזשהו ביטוי, זה מה שאת אומרת. כאילו, איזשהו ביטוי.
כן, אבל כאילו, מי שכן אי פעם, אפילו אם את כותבת ברכות היום הולדת המשפחתיות, אז את אוהבת לכתוב, בסדר? זה כאילו כזה. וקחי את הכלי של כתיבת רצף, שזה אומר... זה אומר פשוט להתיישב מול דף, לקחת ארבע דקות, בסדר? לכל מי שאומר לי, אין לי זמן, אין לי זמן, אין לי זמן, אין לי זמן, ואני כמובן מבינה. ארבע דקות, לכולן יש מצידית, עשית את זה כשאת בשירותים.
סבבה.
פשוט לקחת או את הטלפון שלך או דף, ולקחת איזושהי מילה, בסדר, אני אתן לכם מילה, בסדר? לקחת את המילה חופש, ולכתוב ארבע דקות. עכשיו המילה חופש יכולה להיות הנושא של הכתיבה, המילה חופש יכולה להיות קונוטציה למה זה חופש בשבילך, לחופשה האחרונה שהיית בה, לחופש הגדול שאנחנו תכף לפניו, ממש לא משנה. ופשוט לכתוב ארבע דקות אוקיי, אף אחד לא קורא את זה, את לא צריכה לשתף אף אחד, את לא צריכה לעשות עם זה שום דבר, פשוט לכתוב ארבע דקות ברצף, זאת אומרת שאת כותבת בלי לעצור ולחשוב, את כותבת כותבת כותבת, גם אם את כותבת אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, ארבע דקות זה נצח הנצחים, סבבה אין לי בעיה, תכתבי ותראי מה קורה.
זה מזכיר לי את הכתיבה של אדפי בוקר, הכתיבה אינטליטיבית שאתה לא מרים את העת ואתה אומר, לא משנה.
זה אותו דבר, זה בעצם, הכתיבה של אדפי בוקר זה כתיבה, שהיא בעצם זה איזה כלי כזה של ג'וליה קאמרון מהספר דרך האמן, בסדר, לא לכולם יש זמן לכתוב בכל בוקר שלושה דפים, ולסגור אותם למשך חודשיים ולא לחזור ולהסתכל עליהם, בואו כאילו שנייה נוריד את זה לעם, כאילו מבחינתי, בסדר? למרות ש... זה כמובן...
כלי מדהים, פשוט בוקר בדרך כלל ברוב בתי ישראל הוא קצת לחוץ.
כן, אז אני אומרת, זה לא חייב להיות דפי בוקר, וזה לא חייב להיות שלושה דפים, וזה לא חייב להיות משהו שאת שמה בצד ולא מסתכלת עליו חודשיים. בואו ניקח משם את העקרונות, בואו נגיד, סבבה, ארבע דקות יש לך, שווה לך להקדיש לעצמך. כדי שאולי זה יעשה לך סדר במחשבות, ואולי זה ייצר לך תחושה של פורקן, אז ארבע דקות. וזה משהו שבעצם אני, בכל השיעורים שלי, נותנת אותו, כל פעם אנחנו מביאות, כאילו בדרכים יצירתיות, איזושהי מילה אחרת. יש לפעמים שיש נשים שהן מרגישות שבאמת הן תקועות וקשה להן, וארבע דקות עוברות כמו נצח, וזה בסדר, זה בסדר.
פעם אחת זה יכול להיות ככה, ופעם
האחרת זה יהיה אחרת.
אבל יש לדבר להמשיך את הארבע דקות האלה? זה מה שאת אומרת?
כן, ארבע דקות לכתוב. בסדר? אוקיי, בואי, את יודעת, יכול לקרות שעכשיו את... אני אצלי אין, את יודעת, זה לא... אין חובה כלום. שום דבר הוא לא חובה. לא בא לך, אז אל תעשי. כמו שאת יודעת, גם מי שמשתתפת יכולה גם להקריא, ובעיניי יש כוח מאוד גדול בשיתוף, וביכולת לקבל פידבק וזה, אבל אני לא מחייבת שום דבר אף אחד, כל אחד עושה מה שמתאים לה. שום דבר הוא לא חובה, ועצם העובדה שאת נמצאת באיזשהו מרחב שמאפשר לך דרך לשאול את עצמך את השאלה, מה מתאים לי כרגע, ומאתגר אותך או נותן לך איזה דרייב קבוצתי לעשות את הכתיבה הזו, כי אתם תראו, אפילו שעכשיו אני אומרת לכם 4 דקות, תכתבו והנה נתתי לכם את המשימה ואת המילה ואת הזה, קודם כל מי שכותבת מוזמנת לכתוב לי שהיא כתבה, אני אשמח, חפשו אותי באינסטגרם ותכתבו לי, הזנתי לפודקאסט וכתבתי, זה נורא ישמח אותי. אני חושבת שהרבה מכם יגידו, יו, בא לי לעשות את זה, אבל במבחן המציאות, קשה לנו אפילו למצוא את הארבע דקות, ולכן, הדבר הנכון הוא כן להצטרף למסגרת שתעזור לך, לעזור לך, למצוא את המקום בשביל עצמך שזה כאילו במקרה הזה זה הקורס כתיבה שנותן תהליך או כמו שאני הלכתי אז לקורס משחק כאילו כן היה לי מאוד מאוד כיף שיש לי איזשהו עוגן פעם בשבוע של משהו שאני הרגשתי שאני זקוקה לו ונתן לי המון אני
כל כך מסכימה, ואני חושבת שבסופו של
דבר זה משהו שהוא חשוב.
בכלל מסגרות כאלה שהן להתפתחות האישית שלנו, להצטקלות פנימה, להצהירה רגע מכל המרוץ הזה של החיים, ולהיות במקום הזה שהוא שלי, אני חושבת שזה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב, בכלל כל הנושא התהליכי, בין אם זה פגישות אישיות, בין אם זה פגישות קבוצתיות, לכל אחד למה שהוא מתחבר, אז האחד כתיבה, השני משחק, השלישי שיחות, העיקר, לעשות את הדברים שעזרו לי לקלף ממני ולברבל את מה שאני מרגישה, כי לפעמים יש כל כך הרבה בפנים שאתה לא מצליח להבין את המילים של עצמך, מה אתה מרגיש, מה אתה צריך, את יודעת לפעמים אני שומעת מנשים שיושבות אצלי בקליניקה ואני מנסה להבין מה הצרכים שלהן בזוגיות, מעצמן, בכלל, והן נתקעות, הן לא יודעות להגיד לי מה הצרכים. להגיד להם, לא יודעת, לא יודעת מה לבקש, אני לא יודעת מה אני צריכה. וזה משהו שרגע מאוד חשוב שנעצור, ונבין מה אני צריכה כאדם, כאישה, לפני הכל. כי ברגע שאני מבינה את הצרכים שלי, ואת מה אני עוברת, ואת מה אני חושבת על עצמי ובכלל, אני יכולה להתחיל לבקש את זה, מעצמי, מהסביבה, אני יכולה להתחיל לקבל את זה.
ואמרנו בעצם לזמן את זה?
כן, נוכל לזמן את זה, לקבל את זה, להיות במקום הזה של בעצם, אני מתחילה את המקום של ההשלמה, כמו שאת אומרת. זה קודם כל ההתבוננות, ואנחנו צריכים עזרה הרבה פעמים, אז...
וגם רק אני חייבת להוסיף משפט ולהגיד, באמת, תהליכים של התפתחות אישית זה לא פינוק.
נכון.
זה ממש חשוב, כי הרבה פעמים אני חושבת שאנחנו, כאילו אומרות, מה, אני עכשיו יוציא כסף ואני אשריין זמן ואני אעשה מאמץ בשביל הפינוק הזה?
כאילו...
זה מותרות.
זה מותרות, בדיוק. ולא, זה לא פינוק וזה לא מותרות. תהליכים של התפתחות אישית הם מאוד משמעותיים.
בריאות.
הם בריאות נפשית, הם בריאות נפשית.
לגמרי. וגם פיזית אגב, כי הרי...
נכון. קד משמעי, אז זה בריאות נפשית ופיזית, והם משפיעים עלייך וגם על הסביבה שלך, אוקיי? זה הכי המשפטים האלה שכשאת דואגת לעצמך אז את יכולה לדאוג יותר טוב לאחרים וזה, אבל בואו נוריד את זה, כאילו זה לא משפטים גבוהים וכאלה כלליים שהם נחמדים רק לשעה.
זה אמיתי.
זה לא קלישה, זה הדבר הכי קונקרטי בעולם. יש לך צורך במשהו מעבר, את מרגישה את זה, את מרגישה את זה מדגדג לך בגוף, אז תעשי את זה.
אני חושבת שזה סיכום מדהים וחשוב, ואני גם תמיד אומרת מבחינתי, להיות בתהליך זה לפני האוכל, אני מוכנה להסתפק בלחם וחמאה, ושיהיה לי את התהליך הנפשי שלי, כי בסוף הבריאות הנפשית משנה את הכול, משנה את הסביבה שלי, משנה אותי, את הילדים שלי, היא משפיעה על הכול. כשאני בסטרס, כשאני לא בטוב איתי, אז אני סובלת וכולם סובלים איתי. אז אני חושבת שזה, כמו שאת אומרת, זה לא מותרות, והרבה פעמים דווקא כשיש תקופות של מיתון או לחץ וכולי, אישי, לא חייב להיות במדינה. אז זה הדבר הראשון שאנחנו מורידים. ואני חושבת שזה הדבר האחרון שאנחנו צריכים להוריד, ואני רוצה להגיד לך תודה רבה, עלייך, ועל הפרק הזה, הכל כך חשוב, והכל כך אותנטי, אני חושבת שבאמת היבאת אותך, והיבאת את איך שאת, ואת איך שאת חושבת, אותי זה ככה דים, והיה לי ממש כיף להקשיב לך בפרק הזה.
גם את סחפת אותי, והיה לי כיף ממש, קודם כול עבר לי בשנייה, שזה הכי יהיה.
ממש.
וממש נהניתי לשוחח איתך, ותודה על ההזדמנות.
והרגע לפני שאנחנו נסיימות, ספרי לנו איפה פוגשים את שירלי ומה יש לך להציע לנו, וכמובן שזה יהיה בתחתית של הפרק, ויכולו ללחוץ על הכישור, אל האינסטגרם שלך,
אבל ככה, ספרי לנו איפה פוגשים אותך ומה את יכולה להציע לנו.
אז אני אשמח שתחפשו אותי ברשתות החברתיות, שיר לי כמיר, כמיר אינטט, באינסטגרם, בפייסבוק. מבחינת איפה אפשר לתגוש אותי פרונטלית, אז כרגע על הפרק יש את הקורס כתיבה שלי, שכמו שאמרנו זה ממש תהליך של תשעה מפגשים, והוא קורס באמת מרגש, עמוק וכיפי, והקורס, כרגע הרץ המחזורת שהיא, המחזור הבא יהיה באזור אוקטובר-נובמבר, כזה אחרי החגים, בנוסף מתוכננים עוד ריטריטים, כבר על האש יש גם ריטריט לנובמבר, ואולי עוד איזה ריטריט שייצא לחול, אז יש הרבה דברים על הפרק, ובואי, מעכשיו עד אז יהיו לי גם אולי עוד רעיונות.
בטוח, כמו שאני מכירה אותך, הם יהיו ויהיו מדהימים, ואני מאחלת לך להמשיך ליצור ולסחוף אותנו.
תודה רבה.
ולך וחלקך, תדעת, להיות בטוב איתך, ותודה.
תודה רבה, מותק, מעריכה את זה מאוד.
אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית. ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, adarzohar1, ושתתאו
קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים
מעניינים, המרכז הזוגיות מעשית, adarzohar.com. נחכה לראותכם, ביי.