פרק 23 - איך יוצאים מאיזור הנוחות עם אנה ברודי

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן.

והיום איתנו חברה מהממת שלי, שאני אוהבת אותה מאוד מאוד, וקוראים לה אנה ברודי, והיא גם מנכדת ומייסדת אמבסדורס, שעוד רגע היא תספר לנו בדיוק מה זה אומר. והיום אנחנו הולכות לדבר על נושא שנוגע לכולנו, על יציאה מאזורי נוחות, איך עושים את זה, מה זה דורש מאיתנו, עם מה אנחנו מתמודדים בדרך לשם, איך זה קשור לעולם זוגי, לעולם עסקי, לעולם חברתי, אלינו בכלל, אז היי, אנה שלי, מה קורה?

היי, זרוש, מה העניינים? איזה כיף, שיצא לנו לעשות את זה ביחד, סוף סוף.

נכון. כל הזמן אני אומרת לאנה, בואי נעשה משהו ביחד.

נכון.

ביחד, אז הנה לפחות אנחנו מגליתות בקופות כזה ביחד. אז זה כבר טוב.

אז לפני שאנחנו מתחילות, ספרי לנו בכלל מה זה אמבסדורס, למי שלא יודע, מה זה אומר?

אמבאסדור זה בעצם פלטפורמה למיהול משפיעניות, אנחנו בעצם מקדמים שיווק, חשיפה, טראפיק ומחירות ללקוחות שלנו, אנחנו מחברות בין מיקרו-משפיעניות לבין הלקוחות שלנו בעולמות האופנה והביוטי, וזה עולם נורא כיפי ומרתק ומעניין ודינמי ומשתנה על כל המשתמע מכך, עולם מאוד כיפי ומעניין.

נכון, האמת, עולם המשפעניות גם נראה לי היום בכלל הוא עולם שהוא ככה הכי

בפרונט, והאמת זה פרק בפני עצמו ששווה אולי...

ששווה גם, כן.

לא הולכים עליה שאלות בהקשר הזה, אבל אנחנו היום הולכות לדבר על יציאה מאזור הנוחות, ואני יודעת ככה, מהכירות שלנו, שזה נושא שהוא מאוד נוגע ללבך, ואת עברת לא מעט ככה בדרך לצאת מאזור הנוחות שלך. אז מעניין אותי לשמוע קצת מהסיפור שלך, מה הקשר שלך לאזור הנוחות, ליציאה מאזור הנוחות, למה זה משהו שבוער בך לדבר עליו, תספרי לנו קצת.

אני אתן ככה, בקצה של הקצה, בתור התחלה, אני חושבת שהיום שאני מסתכלת על המקום שאני נמצאת בו, אני עברתי כל כך הרבה כדי להגיע למקום הזה, אם הייתם פוגשים אותי לפני אפילו שמונה, שתשע, עשר שנים, בוא נלך עשר שנים אחורה, הייתי בן אדם מאוד ביישן, מאוד סגור, מאוד לא בטוח בעצמו, מאוד נכבה לכלים, תמיד היו לי חברים, זה לא קשור למקום הזה, אבל זה מקום שהייתי מאוד מאוד שקטה, לא דיברתי, לא בבית הספר, ולא בתחום, ולא בתואר, ולא בעבודה, ולא בשום מקום, אבל בעצם באיזשהו שלב הבנתי שזה בעצם חוסמתי מלהתקדם בקריירה שלי, והבנתי שאני חייבת לתת מאזור נכון. תציעו לי לענצות פתאום, מימוי קהל, ואמרתי, מה לי ולזה, אני בן אדם בישן, יש לי פחד במה, יש לי פחד קהל, והחלטתי שאני אומרת כן ומתמודדת עם כל הדבר הזה.

רגע לפני, מה זה, כאילו כשהתחלת את הקריירה שלך, עדיין היית ככה כל הזמן חיפשת את המקומות המוכרים והנוחים?

כי בדרך כלל, כשאנחנו מתחילים קריירה, אז

יש בזה משהו שאנחנו כבר יוצאים מהאזור שלנו. אנחנו אומרים, אני הולכת לעבודה, אני פחות בקריירה שלי. אז מעניין אותי רגע הנקודה הזאת, ידעת שאת רוצה מה לעשות, ואז הנקודה של לצאת החוצה, ממש להיות באוטינג מול קהל ולגדול וכו', זה היה היציאה מאזור הנוחות?

אני חושבת שכשאת, נכון את מדברת על קריירה, אבל כשאני התחלתי את העסק העצמאי שלי, התחלתי הרבה דברים אחרים, זה היה, את בעצם כשאת מתחילה משהו, את לא אומרת עכשיו אני הולכת להיות הכי גדולה בעולם, אבל אני לפחות על עצמי, כל הזמן נשארתי באזורים המוכרים שלי וגדלתי שם, וזה לא שלא גדלתי, גדלתי. אבל באיזשהו מקום, כשאת מבינה שיש איזשהו ברקס שאת שמה לעצמך כדי לגדול, זה המקום שהבנתי, אוקיי, זה נורא נוח להישאר במקום הנוח, אבל נוח לנו, אנחנו לא צריכים להתאמץ והכול טוב והכול עובד יפה. אבל כשאת רוצה להגיע לצעד נוסף קדימה, ואת רוצה להתקדם קדימה, ואת מונעת מעצמך, בעצם הפחד שלך, בעצם הוא זה שמנהל אותך, זה המקום שאמרתי, אם את תפחדי, את תתעכי באותו מקום, את תתעכי באותו מקום קטן, לא אגיד שהוא לא היה מוצלח אבל לא הקטן עבורי אוקיי אז אני הבנתי שאם אני רוצה עכשיו להרחיב את המקום הזה אני צריכה להרחיב את מעגל הפחד שלי זאת אומרת להתמודד איתו ולצאת החוצה מהאזור הזה זה כמו לצייר מעגל אתה עמדי בתוך המעגל הזה אבל צריכה לשים את הרגע שלך קצת החוצה כדי להתמודד עם הפחד כדי בעצם להיות במצב של למידה ולהיות במוצאות של התפתחות. ואני יכולה להגיד לך שהמקום הזה, ה... לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ, המיעוטי אני אומרת, לא יודעת מאיפה הבאתי את זה, אבל זה היה הצעד הכי חכם שעשיתי, כי אני מאמינה שאם הייתי אומרת לא באותם רגעים, אני לא הייתי נמצאת את זה שאני נמצאת היום. גם מהסיבה הזאת של האומץ והמעשית, אבל גם מההבנה שלי על עצמי, שאני יכולה הרבה יותר ממה שנראה לי. ואני חושבת שכולנו, הרבה פעמים חושבים שיש גבול למה שאנחנו מסוגלים לעשות וזה מה שעוצר אותנו, אנחנו אומרים עד פה, עד פה, אני לא יכולה יותר, אבל תמיד יכולה יותר אם את רק רוצה ואם את תשקיעי ואת תמציאי. אני חושבת שזו תובנה מאוד מאוד חשובה במהלך הדרך שלי, כי גם היום במקום שלי שאני עכשיו מנהלת עסק וסבולה ויש לי לוקחות ועובדות, מכל היום לא באזור ההנחות שלי, זאת אומרת יש לי מקומות שאני טובה בהן, אבל כדי להתקדם ולגדול, אני כל הזמן צריכה כל הזמן לצאת החוצה ולהתאמץ ולהגיעוד ולעשות ולהתמודד עם בעיות ועם משברים ולטפל בזה והסטרטגיה, יש המון המון דברים שצריך להתמודד איתם, אני חושבת כשאתה נשמע בתוך העיגול הזה כמו שציירתי קודם, זה עובד, אבל זה לא מאתגר.

אז יש בו כמה דברים סופר מעניינים

שאנחנו, ממש אני רוצה להיכנס אליהם. אבל רגע לפני, אני אתן את ההגדרה של המורה שלי, אברהם ליפשיץ, לאזור הנוח. הוא מגדיר את זה בעצם שנוח זה הרע שהתחפש לטוב. ואני חושבת שההגדרה הזאת היא, הדבר שאני הכי מתחברת אליו, ומה שילווה אותנו אולי גם בפרק הזה, שזה הרבה פעמים נראה הטוב והמוכר, אבל זה הרע שהתחפש לטוב, כי זה בסוף, כמו שאת אמרת, משאיר אותנו במקום, ואנחנו לא מגלים את הגודל שלנו, אנחנו לא מגלים את מה אנחנו מסוגלים להיות, בשום רמה, לא עסקית, לא זוגית, לא חברתית, אפילו בלווא לידי ביטוי שלי מול עצמי, לא משנה איפה. ואת אמרת מקודם, משפט, שפשוט מעדד לי ואני ממש רוצה ככה לפתוח אותו.

אנחנו שמות את הברקסים לעצמנו. זה באמת משפט שהוא מאוד מאוד נכון ומאוד מאוד חזק. בואי נדבר עליו רגע. א', מעניין אותי מה את חושבת, האם נשים שמות יותר ברקסים מגברים לעצמן? וגם מה זה אומר לשים ברקסים לעצמנו? איך נראו הברקסים שלך? איך זה נראה כשאתה שם ברקס לעצמך?

אני חושבת שבקברה שלנו היום נהוג לחשוב, אני לא יודעת להגיד לך סטטיסטית, אבל שנשים יושמות יותר ברקסים לעצמם, אני יכולה להגיד לך שוב, אני לא רוצה לצאת בהצהרות שלא חקרתי שום דבר, אני לא יודעת, אני כן רואה כל מיני התקצבויות בכל מיני קבוצות על פחד של נשים לבקש כסף ופחד של נשים להעמיד לכוח במקום, אני רואה פוסטים של כל מיני נשים שמתלמטות איך לגבות את הכסף ואיך להעמיד מקום, הן נורא נחמדות ונורא נזרות. זה לא אומר שאין גברים כאלה, יש גם גברים. שמעתי פודקאסט השבוע, אני לא זוכרת אפילו של מי זה היה, גברים פשוט אולי יודעים להכביד זה קצת יותר טוב. אולי, שוב, זו הכללה מאוד מאוד גדולה, כן? כאילו, אני ואת, אנחנו אולי יכולות להגיד שאנחנו לא מפחדות מהרבה דברים, אז אולי אנחנו מחוץ לסטטיסטיקן, אני לא רוצה כאילו, תדעתי, דברים שלא חקרתי. אבל המקום הזה שבעצם את כל כך צודקת על המקום הזה שזה אנחנו, אנחנו שמות לעצמנו את הברקס הזה והברקס הזה מבחינתי זה הפחד. אני חושבת שאם כולנו נחשוב רק כאילו שנייה רגע לבד עם עצמנו אנחנו נבין שהפחד הזה הוא הברקס, ואנחנו יודעות לזהות אותו טוב מאוד, אבל איך אנחנו מרחיקות אותו? באמצעות כל מיני קולות, לא, לא עכשיו, לא, זה לא מתאים עכשיו, זה לא, אני לא יכולה, אני מסוגלת, יעלו עליי, תסמון את המפחדה, כל כך הרבה דרכים. לדבר על הפחד הזה במילים אחרות ולהגיד מה פתאום, אני לא מפחדת, מה פתאום, זה כל הסביבה שבעצם לא מאפשרת לי בעצם לעשות זה, אנחנו נספר לעצמנו אלף ואחת סיפורים כדי להימנע מלעשות את הדברים. וזה יכול להיות דברים נורא נורא קטנים, זה יכול להיות גם דברים נורא גדולים, אבל זה חוסר אותנו ולא מאפשר את הלמידה.

אגב, ככה טריק קטן לאיך לזהות כשזה פחד, אז שתדעו שאתם מזהים פחד אם יש לו הסבר. כלומר, אם אני שואלת את עצמי מה ה-worst case scenario, מה הכי גרוע שיכול לקרות, ואני מתחילה להגיד שאני אפגע, שאני לא אצליח, שאני קשה, שלא יבואו, שזה לא ילך, שיעזבו אותי, לא משנה מה, עצם זה שיש לי הסבר, יש שם פחד. כלומר, איפה שאין לי הסבר, אז זה אומר שיש אינטואיציה, זה אומר שיש רצון. אבל איפה שמתחילים ההסברים, זה בעצם מנגנון ההגנה, השכל שמתחיל לדבר איתי, ושם יש יושב הפחד. אז כל פעם שאתם מתחילים להסביר לעצמכם למה לא, תדעו שזה הפחד, וברגע שאני...

זה בעצם תירוצים.

בדיוק, זה בצורה תירוצים, אבל בעצם זה שאני מבינה שעכשיו עלה לי מנגנון הגנה, שיושב על פחד, שנותן לי הסבר ללמה לא, תירוצים ללמה לא, אני יכולה ישירות ללכת לדבר לפחד, ואז כל המגדל הזה שבניתי של תירוצים והסברים, פשוט יישבר בזה שאני אגיד, אוקיי, מפחיד, אבל אני מוכנה לעבור דרך הפחד. וזה העניין. הרבה פעמים הברקסים האלה זה כשאנחנו לא מסכימות לעבור דרך הפחד, ואז נשארים בעיגול הזה שאת מדברת עליו. אז איך בעצם עוברים דרך פחד? כי זה מילים כאלה, את יודעת, שהן מאוד גדולות. טוב, תעברי דרך הפחד, טוב, אל תשים לי ברקסים, אבל איך עושים את זה? מה עזר לך לעשות את זה?

קודם כול להגיד כן. פשוט להגיד כן. אני אומרת את זה, ואז אני אומרת, במקום להגיד מקסימום לא יצליח, אני תמיד אומרת מקסימום יצליח. זה כאילו משהו קטן, אבל זה משהו בחשידה. שמקסימום יצליח, אוקיי? כי זה נותן לך איזשהו מקום יותר חיובי במקום הזה. אבל אם אני אלך לדוגמה הספציפית שלי, כשלי הייתה פחד קהל, התקשרו אליי וביקשו ממני לבוא, הזמינו אותי לארצות מול מיטב מנהלי השיווק בארץ, ואני מזכירה לך, באמת פחד קהל של הזהה בכפותי הידיים, של גינגום, של הכל עולה לי, ואני לא מצליחה להצרכס במה אני צריכה להגיד, ואני לא מצליחה להקשיב, והדבר הראשון שמעתי בדרך כלל, בטח, ברור. כי א. דיברתי מול מישהו מאוד מאוד בכיר, לא רציתי להראות שאני, מה, אני לא יודעת מה אני מדברת. אמרתי, כן, ניתקתי את הטלפון ורציתי שישרף העולם, שלא יקרה, אוקיי? רציתי שיפגם את האור בכדור הארץ. אבל בסופו של דבר, אם אנחנו מדברים על כלים פרקטיים, זה לפרק את זה למשימות. אז משימה מאוד גדולה נראית הרגע הזה שאני צריכה לעמוד מול הקהל, שאני בעצם כבר עלה במה. עכשיו, זה המקום שמרתיע אותי. אבל יש דרך עד שאני מגיעה לשם, אוקיי? הליך חודשיים לפני, משהו כזה, אז רשמתי, ממש עשיתי רשימה של דברים שאני צריכה לעשות, לחשוב על נושא, לחשוב מה אני רוצה להגיד, לייצר מצגת, לחשוב על פונטים, גם דברים קטנים נורא שבעצם עוזרים לי כל פעם להתקדם שלב אחד קדימה, ואני אומרת, או, הצלחתי פה עוד משהו. לייצר סביבה תומכת, אני, שמחתי, בן הזוג שלי, הוא, יש לו יותר, היה לו יותר ניסיון בזמנו על מצגות ואיך לעמוד מול קהל. עברתי איתו על זה, דעתי, אלף פעם, עברתי על זה, והוא נתן לי פגישים. ואחר כך לבד, בעל פה, ולמדתי בעל פה. היום כשאני עולה על במה אני כבר יודעת לאלתר, אני יודעת כבר להגיד, ואני יודעת כבר לשחק עם הדברים ולעשות את זה לבד, אבל אז הייתי ממש חייבת ללמוד מילה במילה, כדי שגם אם אני לא זוכרת מה אני רוצה להגיד, בעל פה אני יודעת, זה כמו טקסט לתיאטרון. זה ממש ללמוד את הטקסט. אז אני חושבת שלפרק את זה למשימות קטנות ולעלות לפי סדר קושי, ואז יש לך איזשהו מושלם שאת מסמנת וי, ויש לך איזושהי תחושת הצלחה. אפרופו תיאטרון, אגב, התקדמתי זה אחרי שהתחלתי לעלות על הבמה, את גם הפרצתי שאני הולכת לקחת את עצמי למקום עוד יותר לא נוח, וזה באמת היה לא נוח בהתחלה, ולשחק בקבוצת תיאטרון. שזה משהו שבהתחלה זה היה הדר מבוכה, כי את באה ואת עושה שטויות, ואת צריכה לעשות דברים שלא היית באמת רוצה לעשות במציאות. והיום כשאני עולה על הבמה, לעומת נגיד משהו שעשיתי שנה שעברה שגם השנה היה לי כיף, כאילו נהנצי, הרגשתי פחות מבוכה, אני יודעת דברים שאני צריכה לעשות, כי אתה מתהרגל, זה המקום של הלמידה שדיברתי עליה, אחרי שסוברת את הפרקה את מגיעה למקום של הלמידה, ואחרי שאת עשית למידה יש לך את המקום של עצבת יעדים חדשים, שהיעד החדש באמת היה תיאטרון, ועכשיו אני יודעת אין אני אגיע, אני לא יודעת.

אז קודם כל יש פה ממש כמה כלים אימוניים, אגב, מדהימים, שאני מאוד מאמינה בהם, גם לחלק למשימות קטנות, כי ברגע שאתה רואה את המשימה הבאה ולא את הדבר הענק, אז אתה פשוט עוזר לשומרי אתה תמודה להישאר ישנים, ולא לעורר את ההתנגדויות הפנימיות, ואתה לא בורח מזה. כי אתה מסתכל על משימה ולא על מיליון. ודבר מאוד חשוב נוסף שאמרת בעיניי, זה מעקל הכבד. הרבה פעמים דווקא אנחנו אומרים, בוא נוריד קודם כל את הכבדים. זה טעות, כי זה כמו שאנחנו מתחילים בעצם להרים משקולות משני קילו בחדר כושר ולא מ-20 קילו, אז אותו הדבר צריך להיות גם במשימות. תמיד להתחיל מעקל, זה כמו שאמרת, מייצר תחושת הצלחה שמייצרת ערך ומסוגלות, ואנחנו עוברים הלאה. ואז הסיבה התומכת. בלי סביבת תומכת כנראה שרובנו לא נצליח.

אבל הגדרה אחת מאוד חשובה שצריכה את

הסביבת תומכת, ואצלך זה טבעי מולמית, הבן זוג שלך, שבעצם סביבת תומכת חייבת להיות

כזו שאני יכולה להיות בחולשה מולה.

נכון.

אם אני לא יכולה להיות בחולשה מולה, אז היא לא הופכת להיות סביבת תומכת, היא הופכת להיות סביבה תדמיתית. ואז אני לא באמת יכולה להישען ולהתעמך, ולכן כשאנחנו אומרים סביבת תומכת, כי הרבה אנשים מוקפים בהמון, המון, המון אנשים, אבל הם לא מרגישים תמיכה, ורק אם אני מסוגלת להיות בחולשר, בפגיעות מול האדם הזה, יכול להיות אדם אחד, לא צריך יותר, אז הוא הופך להיות סביבת תומכת, וזה הדבר הכי חשוב לכל שינוי. ברגע שלפני שנדבר על שינוי, יש משפט אחד שאמרת לי כשנסענו לכפריסין ביחד, דווקא

עם אלמה, עם האנגלית, אם את זוכרת. אני לא זוכרת אם אלמה או שחר, הבנות שלך, למי הם אמרת, ואני חושבת שזה משפט שהוא יושב גם אצלי בראש, ואני רוצה שאת תגידי אותו.

לא זוכרת אותו, תזכר לי.

המקום הזה של האנגלית, של מה תראי, אני חושבת שזה אחד הדברים, כמו חזון שאפשר לראות אותו. אז דברי על זה רגע, זה היה פשוט רגע כל כך מרגש, ואני חושבת שיכול לתת השראה להרבה מאיתנו.

אז אני אתן רגע רקע, אני דיברתי אנגלית עם הבנות שלי עד גיל מסוים, אני באה מבית שדובר אנגלית, היה מאוד מאוד חשוב לי לתת להם את הכלי הזה, אבל עם הגיל, כשהן גדלות, כשהן גדלות התחלתי לדבר איתן בעברית מן הסתם, כי אני גם יודעת עברית והן רואות את זה. ובתחילת השנה אלמה באה ואמרה לי, אימא, אני רוצה לדעת לכתוב יותר טוב. ובהתחלה מצאנו שיעורים, ובאיזשהו שלב היא אמרה, לא בא לי יותר, ואני שאמרתי, אני לא רוצה. ואז אמרתי לה, אני רק רוצה שתשבי שנייה ותדמייני איך תרגישי עוד שנה כשתדיל לכתוב יותר טוב. ופתאום כל הפנים שלה, עם אור, אני אומרת, וואו, אני ארגיש גאווה, אני ארגיש תחושה. אמרתי, אם זה, אני רוצה שתלחין. אם זה, אני רוצה... זו המוטיבציה. ואז, כמו שאת אומרת, כשאת יוצרת לעצמך איזושהי תמונה, אם אנחנו חוזרים להרצאה, אם מישהו היה שואל אותי את השאלה הזאת, אז אני הייתי רוצה לדמיין את עצמי אחרי ההרצאה, שהצלחתי, עם אין תחושה כזאת, יש, זכרתי את הטקסט, זכרתי מה רציתי להגיד, לא גנגנתי, עמדתי בביטחון, כל מיני דברים כאלה, שזה, אגב, ש אז כשאת נותנת לעצמך את האור הזה, אז בעצם יש לך את הדרך שאת יכולה להחזיק בתוכך את החזון הזה, כמו שקראת, של התחושה הפנימית, מה היא צמחה להרגיש אחר כך. תראה שהתמודדת עם הפחד אחרי שהגעת אליו, אני חושבת שזו נקודה באמת חשובה להגיד.

וזה סופר קריטי, כי בסוף בסוף בסוף אנחנו יודעים שאדם יכול להשיג משהו רק אם הוא רואה את עצמו, במקום הזה. זאת אומרת, אם אני לא רואה את עצמי על הבמה, לא מצליחה לראות את זה, אם אני לא מצליחה לראות את עצמי מול קבוצה גדולה שאני רוצה להנחות, אם אני לא מצליחה לראות את עצמי בזוגיות, אם אני לא מצליחה לראות את עצמי ב-relocation, לא משנה מה, אני לא אצליח להיות שם. זאת אומרת, זה תנאי הכרחי בשביל להצליח בעצם להשיג את הדבר הזה, להסכים לראות את עצמי, עושה את זה.

אז לפעמים...

זה להסכים, כי את יכולה לבוא ולהגיד, אני לא רואה את עצמי עושה את זה, אבל זה אף אחד מדבר.

נכון.

ולהגיד, אני רוצה, אבל אני מפחדת, כי להגיד, אני רואה את עצמי, מלא אנשים יגידו, אני על הבמה, מה פתאום, אני לא רואה, לא יקרה. אבל אם את אומרת, אני מסכימה לראות את עצמי, הייתי רוצה לראות, אבל אני מפחדת, זו אמירה שונה לחלוטין.

נכון, אבל אז את צריכה להתחיל לדמיין את זה. וברגע שאת מדמיינת את עצמך, אחרי שהסכם, על הבמה, או בזוגיות, כשמישהו מחזיק לך את היד רגע, אז בעצם, אתה תמודה, מקבל תמונה, איזשהו קלסטרון שהוא מבין לאן לקחת אותך, והרבה פעמים אנחנו לא מסכימים לראות את עצמנו במקום הזה, ולכן לא משיגים את המקומות האלה.

נכון.

בגלל האזור נוחות, בגלל הפחד שאת מדברת עליו. את יודעת, ויש את הדבר הזה שאם אנחנו, בסוף זה עניין של שינוי, כי להסכים לראות את עצמך על הבמה, או להסכים לראות את עצמך בזוגיות, או להסכים לראות את עצמך עם עסק גדול, זה להסכים לשינויים שהחיים יביאו איתם, להזדמנויות שהחיים יביאו איתם, ופה זה בעצם להסכים לוותר על הקיים, על הנוחות, ולהסכים ללכת ללא נודע. ואני תמיד אומרת שהפער הזה הוא אמונה. אם אני מאמינה שיש לי משהו בלא נודע שם ומחכה לי משהו טוב, ויהיה בסדר, אני אוכל ללכת, אבל אם אין לי אמונה, לא בעצמי, לא ביקום, לא באנשים, לא משנה במה, לאן אני אלך? ובואי ספרי לי רגע מה עוזר לך. גם עכשיו, אני מדברתי איתך כשאת במדריד, לקחתם את עצמכם לחודשיים סוג של רילוקיישן, את עושה המון המון דברים בחיים שלך שאת יודעת איפה נקודת התחלה, אין לך מושג בתכלס לאן את הולכת, אפילו מפגישה שאת נכנסת למנכל סופר פעם לצורך העניין, ומעניין אותי לדעת איך את מסכימה להשאיר

רגע את הנודע ללכת אל הלא נודע.

וואו, איזו שאלה טובה. אנחנו עכשיו באמת עשינו איזושהי החלטה להעביר את החופש הגדול לא בארץ, אנחנו חודש במדריד ועוד חודש בפורטוגל, זה ביתי במדריד. קודם כל יש פה הרבה אתגרים שהייתי צריכה להתמודד איתם. נתחיל בדברים הכאילו קלים, אבל של מה אני הולכת לעשות פה? כאילו, איפה אני הולכת לעשות לתעשים את הילדות? אז אם דיברנו על האנגלית, זה אין ספק שזה יתרון, כי מצאתי להם קטנה באנגלית ובקטנה באגיב. אבל פירקנו את זה למשימות קטנות, ממש רשמנו מה אנחנו צריכים לעשות. זה היה מהנקום של צריך מקום לגור, צריך שהוא יהיה מספיק בנוח להגיע לקטנה, צריך למצוא קטנה, צריך למצוא קטנה, מה עושים עם ביטוח, עם בריאות, כל כך הרבה דברים, שמעומס החיים שלנו, באיזשהו שלב חשבתי שזה לא הולך לקרות, כי אף אחד מאיתנו לא הצליח להיות על הדברים. ואז קרה מקרמת צער בתוך המשפחה שהגיס שלי נקטר, תוך חמישה חודשים מסרטן וזה פשוט הפיל לי איזשהו אסימון של למה אני אחכה לפנסיה ואם אני לא אגיע לפנסיה טפו טפו טפו אבל אם אני לא אגיע לפנסיה עכשיו זה הזמן שלנו לחיות ואני יודעת שזה המשפט הכי קלישאטי שיש לי כאילו באמת זה קלישאטי אבל זה פשוט העיר אצלי משהו שאמר לי, אנה, זה הזמן שלך. עוד מעט הבנות יגדלו, ועל מה לא תרצה כבר, ותהיה גדולה, וזה מורכב, ולא יהיו קריטנות, ולא, ותמיד יש את הסיבה למה לא, למה משימות יש לי לעשות, או איזה מורכב, או איזה יקר, או איזה, אני לא יודעת, אלף ואחת סיבות, והחלטנו שאנחנו אוהבים על זה, ממש, כאילו, וישבנו כל סוף שבוע, במקום לצאת החוצה עם הבנות ולבלות, וזה בעל חיבור עם זה, ובסוף לאט לאט, צ'ק, צ'ק, כמו שאמרתי קודם, צ'ק אני אגיד לך עוד משהו, כשהגענו לפה, קודם כל המית והבנות נוסעו שבוע לפניי. אני חשבתי שהולך להיות לי שבוע נורא כיף בארץ, יהיה לי זמן לבד והכול בסדר, אבל הרגשתי באופן מאוד לא אופייני לי, אני לא אימא האדמה ואני לא... אני אוהבת את הלבד שלי, היה לי מאוד קשה להיות מאוד רחוקה מהם, כי היו להם אתגרים בתחילת הדרך פה, וזה דרש ממני איזושהי גמישות מחשבתית על מההתחילת הקהיטנה, במה זה לא מתאים לי, אני לא רוצה ללכת, מחר אני לא הולכת. עכשיו, אני בארץ, והם פה, ואני עכשיו צריכה להתארגן על המקום הזה ולמצוא מקום חדש, אבל... ידעתי שיש לי משימה לעשות, היא הייתה לי לא ברורה, ונלחצתי, ואמרתי, ומה אם אני לא אמצא, ומה אם אני לא אמצא, ואז אמרתי לעצמי, את תמצאי ויהיה בסדר. אז שוב, כמו שאמרתי קודם, מקסימום יצליח, הרי, לכל דבר יש פתרון, פשוט צריך להתאמץ, למצוא אותו. אז אחר כך אנחנו פה, בחודשיים האלה, אני יכולה להגיד לך שזו חוויה מדהימה, וזו תחושת הצלחה מדהימה, ויכולתי לדמיין את עצמי פה, כמו שדיברנו קודם טוב, מי לא יכול לדמיין את עצמו במדריד, אבל אני יכולתי לדמיין את עצמי פה, ועכשיו אנחנו פה, ואנחנו כל הזמן מסתובבים בבית בתחושה של מדהים איך הצלחנו לעשות זה בצורת החיים שלנו, וואו, זו אחת החליטות הכי טובות שעשינו עד עכשיו, לשנות איזשהו משהו מה, כמו שאמרת, מהלא נודע, אלא נודע למשהו שהוא בעיקר אפשרי, כי זה תמיד רגיש משהו שהוא לא אפשרי. אני חושבת שזאת נקודה להגיד לעצמנו שתקלס הכל אפשרי, וגם את מכירה את זה שאת אומרת, שאומרים לילדים, מה שאת רוצה את יכולה להשיג, נכון? יש את המשפט הזה, ואני אומרת, מה שאת רוצה את יכולה להשיג, כל עוד תמציא ותשקיעי להשיג אותו, וזה לא ידחוק לך בדרך.

לגמרי, וגם תאמיני, תאמיני, אני חושבת שאמונה היא מאוד מאוד חשובה, כמו שאת אמרת פה, האמונה היא כאילו בבלט אין שלך, זאת אומרת, היא מצא פתרון, היא יהיה בסדר, מקסימום יצליח, זה דורש הרבה אמונה, ולסמוך על עצמך, על עמית, על הבן זוג שלך, על היקום, זאת אומרת, זה לא מבן מאליו, רוב האנשים, שם הפחד שלהם שהם לא סומכים, ואצלך יש איזה משהו מאוד מאוד בבלט אין, שאת פשוט סומכת, את מתקדמת מתוך זה, ואני חושבת שזה אחד הדברים שאנשים צריכים לחזק, את המקום שיהיה בסדר, שהכל קורה לטובה, שהכי הרבה היא הייתה בבית, זאת אומרת, כאילו...

נכון, היא באמת הייתה קצת בבית, אבל הכל בסדר, הזמן.

בדיוק, והמקום של הגמישות שדיברת הוא סופר קריטי, כי החיים הם לא סטטיים, הם לא לינאריים שעולים למעלה, או לפעמים יורדים למטה, ואני חושבת שהגמישות היא משהו שהוא מאוד מאוד חשוב, הוא בכלל, הוא קריטי לחיים שלנו, הוא קריטי לפיזי שלנו, אגב, הוא קריטי לנפשי שלנו, והוא קריטי לזוגיות ולעסקים, כי... אנחנו חווים, גם שתינו נשות עסקים ובעלות עסק, ויודעות שאנחנו חווות הרבה פעמים עליות וירידות, גם להיות בירידה, זה לצאת מאזור נוחות שלנו, זה רגע אחד עכשיו להוציא

מעצמנו איזושהי יצירתיות, להתמודד עם שינויים, שתינו

עברנו שינויים אצלי בקורונה, אצלך בחלקים אחרים, שעת אפשרי להגיד שהלתלו את העסק שלנו לכאן ולכאן, ומידת גמישות, היא בעצם המקום

שאתה פתאום צומח פי אלף יותר, כלומר אם אתה מצליח להביא את הגמישות, אתה צומח מהמשבר הזה, ולא משנה אם הוא זוגי, אישי, עסקי, ואני חושבת שיש קשר בין מסוגלות להתמודד עם אזור נוחות, ליכולת שלך להיות גמיש. מה את חושבת על זה?

אני חושבת שגמישות זה סופר קריטי, כי את אף פעם לא יכולה להיות תמיד ככה, והמקום של לקבל את המקום הגמיש הזה, זו חמלה עצמית. לא להלקוט את עצמך, שעכשיו בשלב שהוא מרגיש לך לא נכון, או לא בטוח, או זה באמת להסביר, וזה קשה, זה לא משהו שקל, אנחנו מדברות על זה כאילו זה הדבר הכי קל בעולם, אנחנו מכירות את זה. זה לא דבר קל, אבל מעצם ההבנה שכשאת נמצאת בדאון, לא משנה למה, זה לא משנה, זה להיות בקבלה עצמית וחמלה עצמית ולהגיד, וואלה, עכשיו אני פה, תני לזה רגע, אבל אני בטוח יעלה, נכון? אני, אני יכולה להגיד את זה עצמי, אני לא אשאר עכשיו לאורך זמן, אני יודעת לטפל בזה, אז אני יכולה להגיד שאנחנו עכשיו גרים פה במדריד, בדירה חשוכה, זה מפריע לי, זה מוריד לי את האנרגיה. אז קמתי בבוקר, ויצאתי החוצה, שינה לי את כל המצב רוח, אוקיי? יש דברים קטנים שאפשר גם לעשות, ואז אני יודעת שאני לא אשאר בקו הסקאפי הזה. אז החמלה העצמית היא גם מאוד חשובה וזה מאוד אופייני לאנשים הצליחנים, שקשה להם מאוד מאוד לקבל את המקום הזה, שאולי לא טוב, אולי לא... איך אני אתקדם מפה? אז תהיו לכם לעצמית. יש ימים שאני אומרת לעצמי, היום לא בא לי לעבוד, נדיר, אבל נגיד ש...

היא רוצה להיות ביום הזה, אהלן.

אבל קרה לי שהיו ימים שאמרתי, היום לא אשב לי טוב, לא אשב לי טוב, ויש לי את המאבק הפנימי הזה שאני אומרת, אהלן, יש כל כך הרבה דברים לעשות, חייב להתקדם, חייב להתקדם. והצד השני אומר, מה יקרה אם היום יצאי חוצה, לכי תשתה קפה פשוט, תהיי בריכבון מול נטפליקס, לא יקרה שם דבר, הכל יחכה שמחר, אבל התחושה הפנימית שלך תשתנה. אז כמו שאמרת קודם, הברקסים הם שלנו, זה לא של הסביבה שלנו, ואגב רציתי להגיד עוד משהו על כמה הסביבה תומכת, שאמר שהיא צריכה להיות סביבה תומכת שאת מרגישה נוח להיות בחולשה, סביבה תומכת זה גם מישהו שזה לפעמים קשה אולי לבחור אבל מישהו שאין לו את אותו פחד שלך שלא יחזק מהאמת, אתה עליה לבמה, את בטוחה שאת יכולה לעשות את זה? זה משהו ש... צריך לבחור למי, גם בתוך החברים של סביבת המחק, לבחור את האנשים במה שאתה זוכרת.

וואי, זה ממש ממש נכון, כי אנחנו לא רוצים להיות בהזדהות. זאת אומרת, אם עכשיו אני עם מישהו עם אותו פחד, אנחנו שנינו בהזדהות, ואז אין סיכוי שאני אצא מהאזור הנוחות שלי. אבל תדעת, אמרת פה משהו ככה, כאילו על הדרך, אבל הוא בעצם בעיניי פתרון להכול, אני בדירה חשוכה, רציתי להרגיש טוב, יצאתי החוצה, את אומרת במילים אחרות, לקחתי אחריות. ולקיחת אחריות על הדברים, זאת אומרת שאחריות מתבטאת בעשייה. מה אני עושה כשלא טוב לי? מה אני עושה שלא נוח לי? מה אני עושה כשאני רוצה משהו? ורק אדם שמסוגל לקחת אחריות, לא משנה אם זה בזוגיות שלו, בחיים שלו, בעסקי שלו, הוא יכול להתקדם. ואחריות אומרת גם, אם קמתי בחוסר מצב רוח, למה שאני אשאר ביום בלי מצב רוח? ציל השמש, שלי אתה צריך מה עושה לך טוב. ואת אמרת את זה ככה על הדרך, אבל אנשים לא עושים את זה, הם פשוט מתבאסים על היום הלא טוב שלהם, בדיוק, נשאבים למקום הזה, נכנסים למקום הזה, ואז התסכול רק עולה. וכשאדם לוקח אחריות, הוא עושה סטופ, הוא משחרר את הלופ הזה, ופשוט מתחיל לצאת החוצה.

אני ממש מסכימה איתך, זה בא, באמת אמרתי, זה היה לדרך, אבל אני יכולה להגיד לך שזה היה במודעות גמורה. זאת אומרת, זה לא שכאילו קמתי ויצאתי, כאילו אמרתי לעצמי, אוקיי, לא תעום לי פה רגע בחושך הזה, אני אחיית לצאת בקבוצה, זה היה ממש במודעות. הלכתי, קניתי קפה, התקשרתי לעובדת שלי, עשיתי את השיחה מהדרך. וגם לדבר עם אנשים, לפעמים אתה בתוך זה, וכאילו, לא בא לך לדבר עם אנשים, אבל ברגע שאתה פותח את הפה ואתה מדבר, כאילו, משהו באנרגיה משתנה. וחזרתי הביתה, אני אומרת לך, זה היה יפדל של חצי שעה אולי, היה לי טוב. כאילו, זה עשה לי ממש שינוי בזה, אתה צודק, את צריכה לקחת אחריות מאוד גדולה, אבל גם להיות במודעות על המקום הזה, שאתה צריך מתי לקחת את האחריות הזאת. כי אני חושבת שהרבה פעמים לאנשים כשהם בתוך הקושי, להציע את עצמם מזה פיזית ומחשבתית. אני חושבת, ואני אגיד, אם אנחנו כבר לקחות את הדוגמה הקטנה הזאת, הפיזית, שעשיתי שהיא הרבה יותר קלה מהמחשבתית, היא זאת שהוציאה אותי אחר כך מחשבתית, ומנה מה אני אומרת, כאילו בסוף, הצעד הקטן הזה לקום החוצה, את לא חושבת, אוי, נו, מה זה יעשה, מה זה יעשה, אבל הצעד הזה שזה הכי קל בעולם, לקום, אני לא ביקשתי לעצמי לעשות עכשיו שיחות מוטיבציה עם עצמי, אני עוד קמתי והצעתי. אז לפעמים זה דברים נורא נורא קטנים שיכולים לשנות.

את יודעת, אנחנו תמיד אומרים גוף-נפש, ואנחנו מדברים על זה שכשלא טוב לי אז זה משפיע עליי פיזית, אני נהיה את חולה, אני נהיה... גוף-נפש עובד לשני הצדדים. כלומר, אני תמיד אומרת, נגיד שאני עושה יוגה ואני הופכת להיות גמישה חיצונית, אני הופכת להיות גם גמישה פנימית, כשאני בתנועה, כשלא טוב לי ואני יוצאת לשמש ומקבלת את הסרוטונין המוגבר שלי מהשמש ורואה ירוק, ובתנועה הפיזית שמייצרת לי הפרשה של הורמוני עונק, של דופמינים וכולי, הדבר הזה אוטומטית משפיע על הנפש. כלומר, גוף נפש עובד לשני הצדדים. גם ואם יותר קל, הרבה פעמים פשוט לקחת את הגוף, לשים אוזניות עם מוזיקה ולצאת, אז לגמרי הדבר הזה, הוא עובד והוא משפיע, כל אחד צריך לדעת באמת, הדברים שהם עושים לו טוב, הקטנים האלה, המוזיקה, השם...

אבל לבחור מוזיקה לא מתעקץ.

לא, לא, לא. אגב, הכי טוב לבחור מוזיקה שבגיל ההתבגרות או בשנות ה-20, עוררה בך משהו. כי אז בעצם יש שם הפרשה מוגברת של אוקסיטוצין. זאת אומרת, אם פתאום תחשבי, את שומעת שיר שהיה במסיבת סיום בתיכון וכולי, אוטומטית, יש לך, וממש אנחנו אומרים, ככל שתשמע מוזיקה מהעבר שרגשה אותך, זה יהיה כמות של אוקסיטוצינים מטורפים, ותרגיש הרבה יותר טוב. אז זה בהחלט לא מוזיקה מדכאת, וככל שהיא תהיה יותר מעלה רגש, כמו ריחות אגב, נכון.

יש את השיר של שלמה אבצי, שהוא אומר, לא, הוא לא אומר זה על ריח, הוא אומר, זה שיר, זה זיכרון בלתי נמנע.

בדיוק, אז זה, ואז זה מפריש טוקסיטוצין, והיום אנחנו זקוקים להפרשת טוקסיטוצין, כי עם כל המסגרת...

מלא.

אין לנו כבר את ההפרש, אנחנו לא מסתכלים בעיניים, לא נוגעים, לא עושים איזה הורמון שהולך ונכחד.

צול השמש, זה הפתרון של הפודקאסט הזה, צול השמש.

בואו נסגור את זה בזה. אם באמת אנחנו רוצות ככה לתת כלים, ואני יודעת כי הייתי גם בהרצאה שלך שהייתה מעולה על יציאה מאזור נוחות, ונתת שם כלים על איך עושים את זה. אז תדברי איתנו, מה עוזר לצאת מאזור הנוחות שאבד לך ועובד לאחרים? סכמי לנו את הדברים שיהיה לנו קל לתפעל אותם.

אני חושבת שהדבר הראשון הוא לזהות מתי אנחנו בזור נוחות, זאת אומרת שנוח לי מדי, כמו שאמרת שזה איזושהי תכפוסת, מתי זה נוח לי מדי, זה שלב ראשון, ואיך מזהים את זה? שכשיש הזדמנויות מסביב, יכול להיות עסקית, זוגית, זה יכול להיות בכל דבר, בדבר הכי קטן, יש משהו פיזי שצריך לזהות אותו, מין כמו קפיצה של הלב כזה, שמנהל אותך, שאומר, לא, לא, אני לא, לא בא לי. זה זיהוי של המקום הזה שצריך להיות מאוד מאוד במודעות אליו.

בעצם זה זיהוי של הפחד, את מדברת על זיהוי של הפחד במילים אחרות? כן. כן.

כי ברגע שאת מפחדת, את לא יוצאת מאזור הנוחות שלך. וזה המקום, הרי לפעמים אנחנו לא שמים לב שאנחנו באזור הנוחות, רוב החיים שלנו מתנהגים באזור הנוחות, אבל... ברגע שהפחד מתחיל לחלחל כאילו כמו שאמרת קודם יש לך את הקולות האלה שמתחילים להתארץ לך את כל הדברים זה המקום לזהות וזה המקום להסתכל על זה בלבן של העין ולהגיד וואלה אני הולכת להתמודד עם זה ואני יכולה להבטיח לכם שכשתזהו את הפחד הזה ותסתכלו עליו בלבן ובעיני ותתמודדו ותשמעו את הרשימות של הדברים שאתם צריכים לעשות כדי להשיג דברים קטנים וגדולים הרי שתשיגו את זה, תחושת הסיפוק והעצמה והביטחון העצמי שלכם היא עצומה, כי התמודדתם עם פחד, וברגע שהתמודדתם עם הפחד יש לכם את המקום של הלמידה, ואז אחרי הלמידה והתחושת סיפוק הזאת, יש לכם את היכולת להגדיר מטרה חדשה. אם לא תגדירו מטרות חדשות, אמנם האזור הנוחות שלכם קצת יתרחב כי התמודדתם, אבל שוב ייווצר מעגל חדש, והמטרה היא בסוף כל הזמן להרחיב את מעגל הנוחות, אבל לצאת ממנו עוד פעם מחדש. ואני אגיד עוד משהו, ככל שאזור אי הנוחות שלכם, סליחה, אזור הנוחות שלכם גדול יותר, זה אומר שהתמודדתם עם יותר פחדים, ושהצלחתם להשיג יותר דברים. וזו גם תחושה של הצלחה אדירה. נכון. אז אני אומרת, תקדימו מטרות, אני חושבת שבתור התחלה, אם אני מדברת רגע על כלי מעשי, כל אחת בתחום שלה או בתחום שלו ינסה להבין מה מפחיד אותו כרגע בחיים ומה הוא צריך לעשות כדי להתמודד איתו? דבר קטן, אל תלכו עכשיו אל איזה משהו ענק.

מעולה. ואני אוסיף למקום הזה גם, ממה אתם נמנעים? זאת אומרת, לפעמים יותר קל לראות ממה אני נמנע.

נכון.

ולבשות את עצמי, ממה אני נמנעת כדי שאני אוכל לדעת ממה אני רוצה להפסיק להימנע?

זה ממש נכון, זה יושב על הצד השני של הפחד, אבל את צודקת שיותר קל לזהות את הפחד הזה, אם אני נמנעת ממשהו, ולפעמים אנחנו בהכחשה עצמית, כמו שאמרתי קודם, לא נמנעת, זה פשוט לא מתאים, זה פשוט לא יעבוד, זה פשוט תן לי את כל התנאים, וזה התירוצים שדיברת עליהם. אז אין ספק שהימנעות היא בהחלט תמרור שאומר לך שאת נמצאת באזור הנכון שלך.

נכון, כי אפילו יותר קל לי לזהות את הדבר הזה, ואז אני צריכה לשאול את עצמי, מה יעזור לי להפסיק להימנע? זאת אומרת, אני מבינה שאני נמנעת בגלל חוסר ביטחון, בגלל פחד, אוקיי, אז מה אני צריכה? כי ביטחון זו מילה נורא נורא גדולה. אז האם אני צריכה מישהו שירזיק לי את היד? האם אני צריכה שאני ידע לאן אני הולכת?

האם אני צריכה סוג של ודאות?

אוקיי, אז איך אני מייצרת לי את הוודאות הזאת?

כמו שאמרת למשל, אני מוצאת קטנה, אני

מוצאת דירה, נוצרה לי סוג של ודאות. ברגע שאני מצליחה לייצר לעצמי סוג של ודאות או משימות, אוקיי, אני אתקשר לזה, אני אעבוד על המצגת הזאת, בחרתי את הפונט הזה, או בחרתי את האפליקציה, את היכרות הזאת, אני יוצאת לדייט, ברגע שיש לי איזשהו סוג של ודאות, שאני מייצרת אותה לעצמי, אני כבר יכולה ללכת עוד צעד, ואז עוד צעד, כי אנחנו נמנעים

בדרך כלל, בגלל שאנחנו לא יודעים לאן

אנחנו הולכים, ואז אין לנו את הביטחון.

ואם אני חברת מה שאמרת לגבי הזוגיות, אני פגשתי את בעלי באתר הכרויות, אי שם ב-2009, לפני שהיה בכלל אפליקציה, בכלל לא היה סלווארי, כאילו... אני לא אגיד את זה, אבל לא היה טלפונים חכמים, בקיצור.

לא תסגירי את הגיל שאלה.

אני לא אסביר את הגיל בדיוק. וזה היה מאוד שונה ממה שזה היום, זה היה מקום מאוד... שהסתכלו על זה, מה, את לא מסתדרת בחוץ? כאילו, לא ראו את זה כעוד דרך לפגוש, זה היה מאלה שלא הצליחו להסתדר בחוץ. והיה לי מאוד קשה עם זה עם עצמי. מה, את לא מסודרת? כאילו הייתי דייטים, היו לי חברים, הייתי בנזוג, אבל וואלה, לא מצאתי. ונרשמתי לאפליקציה הזאתי, סליחה, זו לא האפליקציה, לאתר, הייתי שם שלושה חודשים ולא נכנסתי, והייתה לי חברה, שהיא אמרה לי, תקשיבי, את לא מבינה איזה כיף זה, אני יוצאת ואני פוגשת, זה מאוד כיף לי וזה וזה וזה, ואז היא אמרה לי, את חייבת לנסות. נכנסתי אחרי השלושה חודשים, אני עשיתי סינון, פגשתי מישהו אחד שהיה בסבל, אבל לא התאים לי, ואחר כך פגש ואני הבן אדם הראשון, הבת זוג הראשונה שהוא יצא איתה מהאתר. עכשיו, אני יודעת שהיום העולם שונה לחלוטין, שיהיה שם אומס, אני יודעת, אני יודעת, אבל אני מספרת את הסיפור הזה, שדווקא פה הדמיון, כמו שאמרת, היכולת שלי לדמיין את עצמי בזוגיות, ומה שהוביל אותי. ואמרתי, אני רוצה זוגיות, ואני אעשה את כל מה שאני יכולה, כדי להגיע למקום הזה, גם אם זה קצת מפיך אותי, וגם אם זה שמתי באור כזה של כזאת שלא מסתברת, אמרתי, זה בשבילי, זה לא בשביל הסביבה. ולא, אני גם לא סיפרתי לכל העולם, עשיתי את זה בני לבן עצמי, ווואלה, תראו, אני במדריד עכשיו עם בעלי ושתי הילדות שלי.

לגמרי, יש לך זוגיות שאני תמיד אומרת לך שאני מתה על הזוגיות שלכם, אז אני חושבת שזה אחלה קור ציום לפודקאסט שלנו. קודם כל, איזה כיף היה לי שבת להתארחת.

ממש כיף. יאללה, זה בגיע הזמן, אנחנו מדברות על

זה כבר חמש ממש לגמרי. ואני מאחלת לך לא להפסיק לצאת מאזור הנוכחות, כי את השראה ענקית בעולם הזה, ומגיעה.

תודה.

תורפים. וספרי לנו איפה אפשר לפגוש אותך. אני יודעת שיש לך את ההרצאה, ויש לך...

נכון. יש לי פרופיל של אמבסדור של שאלה קוב אחריי שם באינסטגרם, יש לי את הפרופיל האישי שלי, אני הקדשתי את כל הפרופיל שלי האישי שלי לטובת אמבסדורות, כל כמעט עשרת אלפים עקבים שלי הקדשתי לטובת אמבסדורות, יש לי פרופיל אישי של אנה ברודי, וההרצאה שלי אני מאוד מקווה שהיא תעלה בקרוב בצורה יותר מסודרת, וזה בהחלט משהו שאני מאוד מאוד רוצה לקדם. וזהו, שמחתי מאוד לפגוש אותך, גם פה, למרות שהמקומות רחוקות, ואני אוהבת אותך, ותודה רבה, היה לי כיף, השיחה כיפית ומעניינת.

אז תודה רבה, ואנחנו נשים כמובן אצלנו את הכישורים לשני העמודים שלך, ואני מודה לך שהיית פה, ואני אוהבת אותך מאוד מאוד, ותהנו במדריד. אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית.

ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, adarzohar1, ושתטו קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים. המרכז לזוגיות מעשית, adarzohar.com.

מחכה

לראותכם. ביי.