פרק 4 - הצקות לרווקים ע"י הסביבה עם לילך סוריאן
14 Mar 2023 · 53 min
Lilach Suryan, a parenting coach and holistic therapist, discusses the family and social pressures on single adults. She explains how parent-child contracts formed in adolescence shape adult behavior, and how circular family environments reinforce fixed perceptions. Women face greater pressure due to expectations around generational continuity, creating stress loops tied to biological clocks. Lilach offers practical tools: developing awareness as an expanding living being, using focused questions to break automatic patterns, and the metaphor of an inner villa with rooms for different life areas.
Chapters
שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן.
והיום אני גאה לארח אישה מהממת, שהיא גם חברה טובה שלי, ואני אוהבת אותה מאוד, ואתם הולכים לסקוט בפרק סופר מעניין, עם לילח זוריאן, בעלת המותג אל ביתי, מנחת הורים, מטפלת הוליסטית, יועצת זוגית ומשפחתית, וחברתי היקרה, רוחה הבאה, איזה כיף שאת פה, ואנחנו הולכות לסבר על הצעקות לרווקים ורווקות מכל מי שמסביבה, מזליל אחוש.
איזה כיף, מה זה מתרגשת באמת, כמה אנחנו מדברות ככה בלי פודקאסט, אבל ברגע שזה נכנס לאיזשהו מסלול כזה, אז תמיד יש איזושהי תחושה של קיבוץ כזה, ואומר, רגע, רגע, עכשיו אני צריכה להתרכז ולהתחיל איזשהו תפקיד. אז קודם כל, אני מברך אותך על הפודקאסט המדהים שיש לך, לדעתי הוא באמת אחד המבוקשים שיש היום, אפשר להגיד, נוער עולם שנמצא, גיל ההתבגרות, פלוס פלוס, את עושה חסד מטורף, באמת, לגבי נושא הזוגיות, שהוא נושא מאוד מורכב.
תודה, וספרי לנו קצת עלייך בכמה מילים, ואיך הקשר שלך בעצם למקום הזה של לעזור לנשים, גברים, גם ככה מתבגרים בעולם הרווקות, וגם מהצד של בעצם ההורים שלהם, וכל הקשור למקום של הלחץ עליהם, על זה שהם עדיין ברווקות.
אוקיי, אז אני אגיד שמה שאני עושה בגדול מזה קרוב לעשר או כמעט 11 שנים זה שאני מטפלת ומנחה משפחות, זוגות, בני נוער, מתבגרים ומתבגרים פלוס, ככה אני קוראת להם, מתבגרים פלוס בעצם בקליניקה אני פוגשת רבדים שונים של מצבים במעגלי החיים משפחות שנמצאות במצבים שונים וזה לא משנה כרגע אם זה משהו מאוד סובייקטיבי או שזה קשור למעגל המשפחתי. בעולם הרווקות יש פה נושא מאוד טעון ומורכב שהורים יכולים להגיע ולמצוא את עצמם עדיין מקבלים הדרכת הורים לילדים בני 28, ילדים כי הם עדיין ילדים בכל החיים, ילדים שלהם בני 28, 29 וגם 30 וכולי, ועדיין אפשר להבין שיש פה עניין שההורים צריכים לקבל הדרכה לילדים שלהם. יכול להיות שהם לא קיבלו הדרכה כשהם היו הרבה יותר קטנים, ועדיין אפשר לראות שגם הרווקות של הילדים יכולה להישען על ההורים שלהם. זאת אומרת שלא בהכרח איש או אישה שנשארים מרווקים יש להם בעיה, יכול מאוד להיות שיש גם בעיה שהגיעה דרך ההורים שלהם.
אוקיי, זה סופר מעניין, האמת, מעניין אותי דווקא לשמוע רגע לפני מה שהרווקים חווים מההורים, את הצד של ההורים, צד כי אנחנו הרבה פעמים, גם אני וגם את שומעות את המקום הזה של נשים וגברים שמספרים לנו שקשה להם להגיע לחגים וקשה להם להיות במקום הזה של הלחץ מהדודה והסבתא וההורים בכל פעם שפוקשים אותם, של מתי תתחתני ומתי זה יקרה לך ומתי כבר נזכה לראות בן זוג שלך, מעניין רגע לשמוע את החוויה של ההורים בצד השני.
זה הילד סוגיה ממש קרובה אפילו לליבי, ואני אגיד את זה בצורה מאוד ברורה. להורים יש כאב נורא גדול מהרגע שהביאו ילדים לעולם. ככה אני מסתכלת. עכשיו, לצד העושר המאוד גדול והאהבה, יש איזושהי נקודה כזאת שמובילה את ההורים, וזה הולך ומתגבר ככל שהילד או הילדה הולכים וגדלים. אם אנחנו ניגע רגע בנקודה הזאת שנקראת רווקות, שהילד לא מוצא זוגיות, בסדר, לא נקרא לזה רגע רווקות, אלא לא מוצא זוגיות או לא מוצא זוגיות, מתחיל הכאב הזה לבעביה, זה מתחיל מאוד לתפוס את הבטן הרכה של כל אחד מההורים, יהיו כאלה שישתקו, יהיו כאלה שידברו, יהיו כאלה שיצרכו את הכאב, יהיו כאלה שיהפכו להיות אפילו הורים חולים בעניין הזה, ואני מוצאת כאב מאוד גדול בצד הזה של ההורים שהילדים לא מוצאים זוגיות. הבסיסי של הבסיסים, זה שלא טוב להיות האדם לבדו. זה מה שמוביל בעצם את ההורים. תמיד אנחנו נשמע בקליניקה, הורים, או לרוב אנחנו נשמע הורים, מה, הוא יהיה לבד? מה, הם יהיו לבד? מה, אני אעשה שאני אלך? זה הבדידות, זה הלבד. עכשיו, למה זה מגיע כל כך מהר? כי ככל שאנחנו מתבגרים, יש ערך מאוד גדול למקום הזה של הלבד, של לעומת הביחד. מה הערך של זוגיות, זאת אומרת, ככל שאנחנו מתבגרים כהורים או כבני אדם בכלל, אנחנו מבינים מה הערכה של זוגיות, למה להיות במונוגמיה, למה להיות במקום שבו יש לך באמת שותף לחיים. וככל שהורי מתבגר ומבין את הערך הזה של הביחד, הכאב הזה לראות את הילד שלך לא ביחד או לא מסתדר, זה מה שאני פוגשת הכי הרבה, הכאב הזה.
אוקיי, זה מעניין. בעצם את אומרת שההורים פועלים ממקום של כאב ודאגה, ותסתכלו ככה, ותגידי, מעניין אותי לדעת האם הם מרגישים אשמה וכישלון על עצמם. זאת אומרת, האם ההורה אומר, אני רק דואג לילד שלי, או גם יש שיח כזה שאומר, אני מרגיש שנכשלתי איפשהו בדרך, ובגלל זה לילדים שלי, או לילדה או לילד שלי, כרגע אין זוגיות. זאת אומרת, האם יש פה גם אשמה?
זו שאלה מדהימה. אני באמונה שהאדם הוא יצור, כמו שהוא בא לבד לעולם, אז גם המחשבות שלו הן מאוד לבדיות. מה הכוונה? הוא חושב על עצמו גם אם הוא רוצה וגם אם הוא לא רוצה. יש משהו בתה תמודה של האדם, שחושב קודם כול על עצמו. הוא לא יגיד את זה, הוא כמובן ידברר את זה בצורה שהוא חושב על הילד שלו, אבל תוך כדי שהוא ידבר על הילד שלו, בלד אין, באותו רגע קורה משהו, שמדבר גם על עצמו, על העבר שלו, על האישיות שלו, על ההזדהות שלו, על ההתנהגות שלו, הוא לא שם לב, אבל ההתנהגות שלו, מה שהוא יגיד לילד שלו, ידבר מתוכו. משמע, האדם מדבר אל הילד שלו כמו שהוא מדבר אל עצמו. זאת אומרת שאם הוא יאשים את עצמו, ואנחנו לא נדע אם הוא יאשים או לא, אז גם ההתנהגות שלו תהיה מאוד מאשימה בדיבור שלו אל הילד שלו. למשל, אם הוא, בצורך העניין ההורה חושב שהוא התנהג לא טוב עם הילד שלו, הפתין אותו, החליש אותו, והילד שלו לא מוצא זוגיות, והוא מוצא בו, כמו בחוק המרות, שהילד שלו חלש ולא מצליח למצוא זוגיות, אז אנחנו כן נשמע את האשמה תוך כדי המילים שהוא יגיד לו. אז פה האשמה באה לידי ביטוי. אבל חלוטין הורים יכולים להרגיש אשמה במה שהם עשו או לא עשו בחיים של הילדים שלהם.
והתורה בליבול אצל ההורים. זאת אומרת, אני אסתכל רגע על עצמי. אני רואה שנגיד לילדה שלי, זוגיות, לאמצעית שלי ולבן שלי, הוא לא בזוגיות, ואני נתחיל עכשיו להגיד משהו, לא להגיד משהו, להציג, לא להציג. זה קשור אליי, זה לא קשור אליי, לדבר על הזוגיות של הילדה שלי לידו או לא לדבר על הזוגיות של הילדה שלי לידו, איך להתייחס לחבר של הילדה, כדי שהוא לא ירגיש פתאום פחות, זאת אומרת, אני פתאום מצאת את עצמי למשל באיזושהי דילמה, נכון הוא אמנם בין 17 עוד לא בין 27, שאני מניחה ש... הייתי חושבת קצת אחרת, אבל כבר מעכשיו אני רואה כהורה למתבגר, שעולה לי הדילמות האלה, ואני מניחה שהם עולים לכל הורה שיקשיב לנו עכשיו.
נכון. ופה אני מכניסה נקודה מאוד חשובה, האם ההורה מודע או לא מודע? מה הכוונה מודע או לא מודע? אם ההורה הוא בתהליך למידתי, צמידי, שמודע לקשיים או למקומות שבהם הוא פוגש את הילד שלו, לצורך העניין את פוגשת את הילד שלך, ואת מבינה שיש לו איזשהן נקודות חולשה, שאולי את מדברת עליהן ואולי את לא מדברת עליהן, אולי את רואה אותן, אולי את מזהה אותן, כאישה, אבל גם כאימא. ואת מזהה אותם, ואת אומרת לעצמך בבקראונד של הבפנים שלך, את אומרת, יש סיכוי שבגלל זה הוא לא מוצא זוגיות, בסדר? נגיד. ויש סיכוי שאת לא מודעת לדברים, בסדר? ואת לא מודעת, ואת לא יודעת למה הוא לא מוצא זוגיות. עכשיו, זה ברור שיש פה עניין של בין מודע ללא מודע, כי אם את מודעת שיש לו איזושהי בעיה, אז זה יהיה לך מקווץ נורא לדבר איתו על זוגיות כשאת יודעת מלכתחילה שיש לילד שלך איזשהו קושי. אז יהיה לך גם מאוד קשה להוביל אותו למקום של זוגיות, את תנסי לגעת בבעיה ולא בזוגיות. את תנסי להוביל אותו למקום הזה, את תנסי לרקח, אולי את תנסי לשקף, אולי את תנסי... אם את מודעת. אם את לא מודעת, אז מה שיקרה, את פשוט תפלי עליו. או כן, או לא, כי מי שלא מודע לא מודע, או שהוא ייפול, או שהוא לא ייפול. אבל לא בכך יהיה לזה קשר באמת לנקודות הכואבות, כי יש עניין למה הבן מוצא זוגיות ולמה הבת מוצא... לא מוצאת זוגיות ולהפך. יש פה עניין, אבל זה באמת עניין אישיותי, זה לא בהכרח עניין זוגי. יש משהו שמוגביל זוגיות בתוך המקום של אישיות. אז כן, הורים מוצאים את עצמם מאוד מבולבלים. הבלבול הזה נובע מבאמת שאלת השאלות, שהיא לא נותנת הרבה פרי, שההורי אומר, אני לא מבין למה. אני לא מבין למה הילד שלי לא מוצא, מה חסר לו? המשפט הזה נורא שגור פה בצורה מאוד רחבה, כי ההורי לא מכיר את הרבדים של הרבדים של אותו ילד שלו, למרות שהוא על פניו כן יודע מי הילד שלו, ויש סיכוי שאת לא רואה דברים שקורים בתוך התהליך הזה שנקרא אישיות של הילד שלך או נפש של הילד שלך, ועוד יכול להיות שאצל הילדה שלך את רואה הרבה דברים שהיא בוחרת להראות לך אולי גם משהו שאת לא רואה. זה סופר חשוב.
אז בעצם יש השלכה בין מה שאני קוראת לו הצלחה היום בעולם שלנו לבין איך שאני אגיב לזה שיש לילד שלי זוגיות או לא. אם אני תופסת הצלחה כזה שהילד שלי תלמיד טוב, הולך לצבא, מצא זוגיות, התקדם לחתונה וכולי, אז בעצם אני מרגישה שיש איזה וי שאני יכולה לסמן. ואם זה לא קרה, אז אני מרגישה שיש פה חוסר הצלחה, ויכול להיות שאנחנו משדרים את תחושת האכזבה הזאת לילדים שלנו בעצם. זאת אומרת, כמה שאני אהיה מודעת וכולי, יכול להיות שבאנרגיה, לא סתם הילדים תופסים את זה כהצעקה, כי בעצם הם קולטים את תחושת האכזבה של ההורא.
נכון, ותזכירי מה אמרתי, אם הילד מבין שההורא שלו מודע, משמע, זה תקע ושקע. יש מה שנקרא הבנה בנסתר. מה זה אומר הבנה בנסתר? ככה אני קוראת לזה, הבנה בנסתר. יש מין, נכון שאנחנו מסתכלים על אנשים מסוימים או חברות מסוימות, אנחנו אומרים, אנחנו מדברות בעיניים. כאילו, יש משהו בהבנה בנסתר שכשאני מסתכל על הילד שלי והוא מסתכל עליי, אנחנו לא מדברים על זה, אבל אנחנו יודעים שיש פה איזשהו עניין שיכול לגרום לחוסר הצלחה. עכשיו אני כהורה יודע שהשעון מתקתק, אני מבין את החיים ואת העולם לפחות, לפחות בעשרים שנה ממנו, כי אני רוצה להאמין שלא מביאים ילדים לפני גיל עשרים, ואני מסתכל על המקום הזה, יש לי בגרות ובשלות ממנו, ואני רוצה להעביר לו מסר אפילו שהילד לא בדיוק מדבר על זה. אני יכול להגדיר את זה כחוסר הצלחה גם שלי וגם שלו, אפרופו להצלחה שאמרת קודם, ואני אנסה להעביר לו את המסר הזה, אני אנסה בכל דרך להגיד לו, תקשיב, אם אתה תיגע בנקודה הספציפית הזאת, העולם שלך ישתנה. העניין הוא שהילדים דוחים אותנו כהורים מלקבל את ה... את המידע הזה, הם רוצים את זה או בעצמם או שהם מודעים לזה והם רואים עוד פעם ההבנה שבה נסתר, הם מבינים מה הורה אומר או שהם עושים בכווניים או שהם עושים דווקא או שהם אומרים זה לא שלי, זה שלו, אני לא מעוניין, כואב ופה נכנסת באמת המילה שנקראת הצלחה, האם הילד וגם ההורי יכולים להגיע לנקודה הזאת בהצלחה רבה ולפרק את הגורמים האלה שיושבים כחסמים וכמו שאנחנו קוראים להם אמונות או מגבילות או חוסמות. זאת ההצלחה.
את חושבת שיש נכון ולא נכון? כלומר, אם הייתי צריכה עכשיו לתת איזשהו כלי להורא, לפני שנעבור למה הילד מרגיש ואיך נכון לילד להתמודד עם המקום הזה, ילד יכול להיות גם בן 35 לצורך העניין, האם יש נכון או לא נכון להורים, לאיך להתנהל מול הילדים שלהם? בזוגיות מאוחרת, כלומר שהן עדיין לא בזוגיות, בגילאים זה יכול להיות הורי שהתפוס זוגיות מאוחרת בגיל 25, ויש הורי שהתפוס זוגיות מאוחרת בגיל 37. זאת אומרת, האם יש נכון ולא נכון בכל העולם הזה של הורי מול ילד בהיבט של זוגיות?
תראי, המילה הזאת, נכון ולא נכון, היא מאוד סובייקטיבית. כמו שאמרנו. אין אפשרות להגיד נכון או לא נכון. יש אפשרות להגיד מה נכון, לסובייקט, זאת אומרת שאם אנחנו לוקחים שני אנשים ואנחנו מנסים לתרגם את החיים שלהם ולקחת את כל החלקים של הפאזל ולהגיד אם היינו מחברים את A פלוס B פלוס C פלוס D היינו מקבלים תוצאה מסוימת לאותם מרכיבים של החלקים, כנראה שמה שנכון לחלקים האלה לפי נורמות חברתיות, מחשבתיות או תפיסות עולם, או מקום מסוים, או דרך מסוימת, או קליקה מסוימת, או תרבות מסוימת, נכון היה להיות איקס מסוים. אבל אין דבר כזה נכון או לא נכון, מה שנכון לאחד הוא לא נכון לאחר, ויש עורי שיגי ממש לא נכון, אז זה ויכוחים אינסופיים לנכון או לא נכון. יש אפשרות באמת לדייק את זה קצת יותר למרכיבים יותר או לנתונים יותר מדויקים לנקרא לזה רגע סטטיסטיקה או מחקרים או מצבים מסוימים לחלקים מסוימים ואז אפשר אולי לדייק את הנכון או לא נכון שאם אפשר לשים את זה רגע במקום הזה
אז מה התמציאה להורא? כלומר, איך את עובדת עם הורא שמגיע אלייך ואומר, אני מאוד מודאגת מזה שהילדה שלי לא בזוגיות, אני לא יודעת כמה זמן אני אשאר בעולם הזה, אני רוצה לדעת שהיא מסודרת, זה מה שתמיד אני שומעת הורים אומרים אצלי, אני רוצה לדעת שהילדה, שהילדים שלי מסודרים, כלומר, בחייתם מסודרים זה זוגיות, משפחה, המשכיות. מה בעצם אנחנו יכולות להגיד להם שכן ייתן להם איזשהו כליש, שיעזור להם להתמודד עם הסיטואציה הזאת, עם הדאגה, עם הכאב, עם כל הרגשות שדיברנו עליהן פה בעצם, הבלבול, הכאב, התסתכל.
זה ממש חשוב מה שאת אומרת, כי רוב ההורים אף פעם לא עשו עיוורו. מה זה אומר עיוורו? לא לקחנו את כל החלקים של הפאזל של הילד שלהם, הם פשוט נכנסו לאיזה טרק כזה שהם משמיעים לעצמם, מה חסר לילד שלי, מה יש לילד שלי, אני רוצה שהוא יהיה מסודר, אני רוצה שיהיה מאושר, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה. הוא לא באמת מעבר את כל החלקים של הילד שלו. אז מה שאני עושה בדרך כלל בקליניקה, זה אני לוקחת את כל החלקים של הילדים שלהם, מה שהם נותנים, את כל האינפורמציה, שמים בסל את טוב ואת הפחות טוב. כדי שהוא ידע בעצם מי זה הילד שלו, הזהות האישית של הילד. יש ילדים שבאמת נמנעים, פשוט נמנעים לשתף את ההורים שלהם בזהות שלהם, ואז ההורה יכול לחיות במחשבה שהוא מכיר את הילד שלו, והוא יודע בדיוק מי זה הילד שלו, אבל יכול להיות שאם אני אפגוש את הילד שלו, אז אני אפגוש איש אחר לגמרי. וזו סוגיה נורא חשובה להבין מה אומר ההורא, אני לא לוקחת כמובן מאליו את מה שההורא אומר לי, אני תמיד בודקת מכל הכיוונים מאיפה הוא השיק את המידע הזה ומאיפה הוא נשען על המידע הזה, והאם זה מגובה במעבר, נכון תמיד קשה למצוא לילדים שלנו את החוזקות שלו. אז כאילו, איך אתה יודע שהילד שלך הוא כזה? לפי איזה סברה? מה, תן לי דוגמה למשהו שהוא כזה. תן לי תפיסת עולם. מה ראית לאחרונה שהוא כזה? כאילו, יכול להיות שהם זוכרים אותם כאלה שהם היו פעם, הם היו כאלה באמת, אני לא יודע מה קרה לו, הוא נהיה כזה, הוא הפך להיות כזה. כאילו, הורים לא תמיד מכירים את הילד שלהם, כמו שהם עכשיו, הם זוכרים אותו, יש זיכרון עמוק יותר למה הילד נתן להם להרגיש כהורים, ושם הם מקבעים את הזהות של הילד, זאת אומרת שמה שאני מרגיש כלפי הילד שלי, זה הזיכרון שממנו אני לוקח את הזהות שלו, ונורא חשוב לזכור את זה. כי כשהורה מתיישב אני שומעת את הזיכרון שלו שהוא נשנה לילד, וזה ממש נורא דל, זה דברים נורא קטנים. אני אוהב אותו כי הוא איש טוב, אני אוהב אותו כי הוא עשה מעשים טובים, איך אתה יודע שהוא עשה, תמיד שהוא היה קטן, הוא היה נותן חטיפים, הוא היה נותן לכולם, גם היום אני רואה שזה, אני צריך תמיד לבסס את זה, מה קרה לילד שלך בתהליך ההתבגרות. יש לקחת בחשבון שיש תהליך נורא ארוך, החל בערך מגיל 10 או 12, ופחות או יותר עד גיל 30, שאנחנו עוברים בדרך ושם יש שלב של זהות מחודשת. זאת אומרת, לא בהכרח הילד כמו שהכרתי אותו שהיה קטן, מה שנקרא אופי, בסדר, או מה שהוא סיפח לעצמו, זה מה שיהיה בהמשך חייו. נכון שיש תבנית בסיסית, אבל הילד צובר איתו המון ערכים בדרך, מה כן נכון לי, מה לא נכון לי, איך אני הולך להתנהג, מה שפוי עבורי, מה עבד לי, מה אני נמנע ממנו, איזה התנהגויות אני במשך החיים, יכול להיות שיש ערכים שונים וסותרים לגמרי מהתבנית הבסיסית. ואני מדבר כרגע על ההורים, והם זוכרים תבניות בסיסיות. אז לשאלה הזאת היא מאוד חשוב באמת להברר עם ההורים, מה הם זוכרים, מה הם מבינים, מה הם רואים, יכול להיות שיש קונפליקטים וניגודיות מטורפת בין הזיכרונות או המציאות שאותה הם חווים.
בעצם אז את אומרת כדי שההורא ידע מה נכון או איך נכון לדבר עם הילד שלו, חשוב בעצם שהוא יבין שמה שהוא מכיר בילד זה יותר תפיסה שהתקבעה בשנים הראשונות של הילד, וזה לא בהכרח מי שהילד, ובשביל לתת את הכלי להורא, הוא צריך לדעת באיזה משחק הוא משחק, זאת אומרת, מי בעצם הילד שלו. אז אין איזשהו כלי גנרי שאת אומרת זה יעזור, אלא קודם כל תלמד, היום תתבונן באמת ותכיר את הילד שלך ותביא דוגמאות מההווה ולא דוגמאות מהעבר, תראה את החוסקות שלו, תשאף להכיר אותו, תבין מי עומד מולך, ואז אפשר יהיה לעזור לך לדעת איך נכון לדבר עם הילד שלך גם בנושא של זוגיות.
כי רוב ההורים במקום כזה או אחר, בשלב כזה או אחר, כבר לא באמת מכירים את הילד, הילד חווי חוויות של טראומות, מעברים, שינויים, עומד מול אנשים שונים ומגוונים שהתנהגו או שהתייחסו אליו, תרגמו אותו, תרגטו אותו, שמו לו סטיקרים, לא תמיד הילד מרגיש פתוח ונכון וכן או כנה לספר להורי שלו את מה שהוא חווה, אם זה חוויות מסוימות שקשורות במבנה האישיותי שלו, או אם זה חוויות פיזיות שהוא חווה והוא לא רוצה לשתף את ההורי, וזה יכול לצלק מאוד, ולכן כשההורי מגיע לא בהכרח הוא מכיר את הילד שלו. זה נורא חשוב לילדים שההורי יכיר אותם, כי מה שקורה היום בדיאלוג בין הורי וילד, אחד הדברים הכי שניכרים פה בקליניקה זה כשילדים בסוף מגיעים, אחרי שההורים נגיד לצורך העניין מגיעים, בטיפולים משפחתיים, זה שהילד יגיד, הוא בכלל לא מכיר אותי.
אוקיי. ובאיזה גילה, אם את שומעת דבר כזה, שהילד אומר את המשפטים האלה?
יחסית בגיל מאוד צעיר. יחסית בגיל, בוא נגיד, שילדים שמתחילים להבין שיש פער בין איך שמפרשים אותם לבין איך שהם רואים את עצמם, זה יכול להיות גיל 13, 14, וכן הלאה, ככל שמתבגרים יותר ונפתח הפער בין ההורי והילד אז כמובן שבגילאים הרבה יותר מאוחרים יהיה חוסר תקשורת, חוסר הבנה, חוסר הכירות, חוסרים מטורפים ויהיה מאוד קשה לגשר על הפערים האלה כי ההורי לא היה שם בדרך
בעצם את אומרת פה משהו סופר מעניין וחשוב, שההורה פועל מתוך אוטומטים, כלומר, תהליך ההיכרות שלו עם הילד היה בשנים הראשונות, ואחרי זה ככה התקבעה תפיסה, והתגובות, ההערות, הפרשנויות, כל המערכת היחסים של ההורה והילד, היא בעצם על מה שהיה בהתחלה, שזה מאוד מאוד דומה לזוגיות, זאת אומרת, החוזה הזוגי, אנחנו בעצם, הוא מתקבע בה, התחלת הקשר, זאת אומרת, הוא מסתיים, מה שנקרא, להיחתם עם בחירת בין הזוג, בסיום שלו ההתאהבות, ואז כל התגובות שלנו וכל ההתנהגויות שלנו, הם לפי איך שהחוזה התקבע. אנחנו רואים הרבה פעמים באמת שכשלמשל הילדים עוזבים את הבית, יש משבר גדול בין ההורים, כי הזוג עצמו לא טרח להכיר אחד את השנייה, עם ההשתנות של החיים וה... בעצם לפתח את הזוגיות שלהם לאורך השנים, אז בעצם זה אותו סגנון של מערכת יחסים, כלומר מערכת יחסים לא משנה איזה, אם לא נטפח אותה, נלמד להכיר, נראית השתנות אחד בשנייה, נבין שאנחנו בעצם יצורים מתפתחים אז לנצח יהיו איזה שהם אוטומטיים שיקבעו את הכל את התגובות שלנו את ההתנהגויות שלנו וככה גם מול הילדים זה מאוד מעניין אז בוא נגיד נעבור לחלק של הילדים זאת אומרת קר, אני שומעת את זה.
זה גם אפרופו למה שאת אמרת קודם וזה מיד נדלק, זה גם הסביבה המעגלית של ההורים. הסבים והסבתות והדודות והבני דודים ואנשים שנמצאים באותה סביבה, מה יש לו? מה חסר לו? אני זוכר שאמרת לי שהוא כזה וכזה וכזה, אז מה... כאילו כולם מסתובבים סביב אותו זיכרון או תפיסה על אותו אדם. כאילו זה גם מתרחב, זה מדבק.
אז זה מאוד מאוד מעניין, ויכול להיות
שבגלל זה, הרבה פעמים הרבה יותר קל לנו עם חברים שאנחנו מכירים באמצע החיים.
כן, בבדוק. בבדוק.
כי גם חברי ילדות הרבה פעמים, יש להם איזשהו קיבעון עלינו, ודווקא אנשים שאנחנו מכירים באמצע החיים, פתאום אנחנו יכולים להביא את האישיות המפותחת שלנו, זו שקיבלה איזשהו שינוי במהלך השנים, ובאמת הפכה להיות אדם אחר ממה שהוא בא כשהוא נולד ומעניין רגע לשמוע אז מה קורה לילדים, ילדים מבחינתי זה כל ילד של הורה, זה יכול להיות מתחילת גיל ההתבגרות ששם מתחילות ההצעקות לגבי זוגיות ועד כל גיל שהוא, כי בדרך כלל מה שאני שומעת אצלי בקליניקה, זה שמאוד מאוד קשה לנשים ולגברים עם ההצעקות, שההצעקות אני מדברת על מה קורה איתך, איך אפשר לעזור, אולי נכיר לך, אולי תכירת, מאוד ברירנית, את לא עושה מספיק, את לא... הנה רצינו להכיר לך את זה וזה לא קרה, כל אירוע חברתי, כל אירוע משפחתי, כל חג, כל סוף שבוע, הפוקוס הולך למקום הזה של אלה שהם בעצם בלי זוגיות הרווקים, ויש הרבה התכווצות אצל כל אחד מהם, ובנוסף, הרבה אימנעות. זאת אומרת, הדבר שאני הכי שומעת, שהם
אומרים, אני לא רוצה להגיע לחג, לא רוצה להגיע לסופי שבוע. אז מה החוויה שלך מהמקום הזה, ומה בעצם את אומרת על זה?
כמו שאמרתי לך על הורי מודע והורי לא מודע, גם פה יש ילדים מודעים ויש ילדים לא מודעים. ההליך המודעות, כמו שאת מעבירה המונים, הוא מאוד חשוב. גם במקום הזה שאתה לא מוצא זוגיות או שאתה רווק ויש לך איזושהי נקודה שעליה אתה צריך לעבוד, היא נקודה שחייבים להיפתח אליה. התודעה שלנו היא תודעה של שפע בכלל, באופן כללי, לא משנה כרגע שפע מאיזה כיוון. התודעה היא יצור חי ונושם, בגדול, יצור חי ונושם, ככה אני קוראת לו, שמאוד רוצה להתפתח, תודעה זה משהו שלא רוצה להתכווץ אלא רוצה להתפתח, וככל שאנחנו מנסים לכווץ אותו, ומנסים להשתיק אותו או להשקיט אותו, אנחנו בעצם מנסים להעלים את עצמנו. עכשיו, ככל שאנחנו יותר מודעים והתודעה שלנו היא יצור חי ואני מפותח אליה ואני מסתכל על כל התמונה, אני גם יודעה להיות בטוח, כנה, לעמוד מול אנשים ששואלים אותי שאלות ולא מנסים להקטין אותי. זאת אומרת שככל שההורי ישאל שאלות מקטינות, מה יהיה איתך, מה קורה איתך, אתה צריך להיות מודה לזה שאתה עם יצור חי מאוד קטן. ולכן ככל שמציקים לך יותר זה משקף לך שאתה באמת לא יודע להתמודד, אתה לא משקף ביטחון, אתה לא נותן תחושה שבעצם אתה יכול לעמוד סביב הדבר הזה, אז מה קורה לסביבה הנחרדת? היא אומרת רגע אולי אתה קטן וחלש וצריך לעזור לך, אולי אתה צריך לקבל עזרה. נכון שזה בא מדאגה, אבל גם האדם האחר שעומד ממול, לצורך העניין ההורא עדיין נשאר לו המקום הזה שאומר אני צריך לדאוג לילד שלי וככל שאתה לא מודע כאדם כילד מתפתח ואתה מקרין להורא שלך שאתה בן אדם חלש וקטן ונסגר לא בכך שאתה באמת כזה, כן? אבל זה מה שאתה משקף להורא אז ההורה מקבל סימנים של מודע או לא מודע. אם הילד מודע, זאת אומרת שההורה יכול להיות שקט ובטוח, יכול לישון בשקט, יכול להבין שהילד שלו במודעות, גם אם יש בחירה מודעת, מושכלת, יכול להגיד, אמא, שקט, אני מטפל בזה. זה מה שנקרא משתיק, משתיק קול, זה לא יעזור. אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו רוצים למצוא זוגיות טובה, אנחנו צריכים לפתח את המודעות שלנו ואת התודעה שלנו, זה יצור חי. כמו שאני ידע להתמודד עם ההורא שלי, אני כנראה ידע להתמודד עם הזוגיות שתהיה לי. אז למה לא שעה אחת קודם? למה להתייחס להורא שלך כאלה איזושהי נקודת טריגר קשה? תפתח, תהיה מודע.
אוקיי, אז בעצם מה את אומרת? המקום הזה שכאשר האדם מתכווץ מול הערות של מתי תתחתן, הם באות לשקף לו בעצם את מידת המודעות שלו לדבר הזה, את מידת ההתפתחות של התודעה שלו בהקשר הזה?
חד משמעית. יכול להיות שהוא מאוד מודע, אבל הוא לא מפתח את התודעה שלו. ולשני דברים שונים. מודעות זה כל הדבר הזה של באמת להבין את הדברים, להיות גמיש, להבין אותם לעומק, אבל לא בהכרח לעשות אותם. זאת אומרת, יש הבדל בין המקום הזה שאני מבין ורוצה, לבין המקום הזה שאני עושה ופועל, ואני בעשייה, ואני בדיבור, ואני בשיח, ואני מפתח את הידע הזה.
אם אני לוקחת רגע את מה שאת אומרת והופכת את זה לכלי, אוקיי? אני רוצה לתת למאזינים שלנו כלי. מה הכוונה? כל פעם שמישהו מציק לכם, ואתם מרגישים קיבוץ, נסו לראות...
תבחן את עצמך. תבחן את עצמך. האם אתה מקובץ כי אתה, אין לך מה להגיד, ומה שנקרא, אין לך כלום על המדף, אין לך מה לתת. משמע, אתה לא יודע מה להגיד, אתה בחסר ביטחון, אתה מקובץ כי אתה בישן, אתה מקובץ כי אין לך כלום, כאילו מקולת. מישהו דופק לך בדלת ואומר לך, אדוני, יש לך חלב? אתה אומר לו, אין לי. עכשיו, השאלה אם יש לך ואתה לא רוצה לתת, השאלה אם יש לך ואתה אומר זה שלי, פה תבחן את עצמך, זה הכלי, הכלי הוא כלי מאוד מאוד רחב, שבו אתה צריך לשאול את עצמך, למה אני לא יודע לענות לו? למה אני לא רוצה לענות לו? למה אני לא מוכן להתמודד עם זה? ופה אנחנו נדע אם אתה מודע, ויש לך תודעה מתפתחת, או שאתה בוחר לדעת, אבל התודעה לא באמת מספיק מוזנת כדי לעמוד בפני ניסיונות ההורים שלך. זה עוד ניסיון, בפני העולם, בפני היקום, בפני המציאות.
אוקיי. ובעצם אם הילד מרגיש חוסר עונים, זאת אומרת, הוא פתאום מרגיש מותקף, חסר עונים, מה בעצם זה משקף?
תראי, מותקף זה מילה נורא רחבה, מותקף זה בדרך כלל יבוא כשאנשים ירגישו שמראש נורא קשה להם עם מה שאומרים להם, בסדר? כאילו מותקף זה מילה קשה, היא לא מילה פשוטה, כי אם אתה מותקף אז אתה מראש יש לך כל מיני טריגרים שאתה צריך ללמוד לעבוד עליהם, כאילו להיות מותקף מההורים שלך או מסביבת תומכת היא מילה, בעיניי זה כמו שאני אגיד לך אהבתי נורא, אז נכון זו מילה שעל פניו היא גרנדיוזית, אבל בקונוטציה שלה היא נוראית, היא מילה לא טובה. טוב פה, אז להגיד מותקף מסביבת תומכת או מסביבה בטוחה, פה אנחנו צריכים, ככה אני נותנת רגע איזושהי חומר למחשבה, להרגיש מותקף זה סוגיה יותר רחבה, ואם אתה מותקף מהסביבה התומכת שלך, שאמורה להיות סוכל תומכת שלך או בטוחה, אז אתה צריך לראות אולי אתה מותקף בעוד כל מיני מקומות, ולא רק דווקא בעניין של הרווקות שלך. אולי אפילו תוקפים אותך, לאישיות שלך, לזהות שלך.
אז בעצם יכול להיות שאדם שמרגיש מותקף, מהסביבה שהיא אמורה להיות הסביבה הקרובה והתומכת שלו, אורים, סבים, דודות, חברים וכו', יש עניין עם שייכות? כלומר, שהוא לא לגמרי מרגיש שייך, לא מרגיש שייכות למקום שאמור להיות הכי שייכות שלו?
יש עניין בתחושת השייכות. תחושת השייכות היא מאוד סובייקטיבית, ויכול להיות שאתה באמת לא תרגיש שייך באותו רגע, ואז המחשבה שלך הראשונה תרצה להתנתק, אתה תרצה להתנתק אפילו שזאת הסביבה התומכת יכול ליצור קונפליקט מאוד גדול, ויכול להיות שככל שאתה תרגיש לא שייך או תחושה של אי שייכות, אז כל פעם שאתה תפגוש את אותו מעגל, אתה תזכור את התחושה של הניתוק. עכשיו, אם זה יקרה יותר מפעמיים או שלוש ואתה תתנתק, אז גם אתה לא תרצה לבוא לסביבה הזאת, וגם אתה לא תחשיב אותה כסביבה תומכת. וכן יש לזה קשר לאיש הייכות, אבל זה גם לתחושת השייכות, כמו שאת אמרת קודם, וזה גם יכול להיות לא אוהבים אותי מספיק, לא רואים אותי, לא מכירים בי, כמו שאמרנו קודם, לא רואים את כל החלקים שלי, אני מבטר מראש על כל הדיאלוג הזה, כי הם עטומים אליי, או שהם באמת לא שואלים, יש מצבים, שאנחנו נמצא ילדים שבאמת ההורים שלהם לא מבינים אותם, זאת אומרת, זה גם תחושה של אני אומר מה שיש ולא מבינים אותי. עכשיו יכול להיות כמה דברים, שאם אנחנו שואלים את ההוריה, הוא יאמר, אני לא מבין אותו באמת, כי הוא לא מובן לי, למה הוא לא עושה אחד, שתיים, שלוש? ויכול להיות שילד מהצד שלו יגיד, אני לא מובן כי אני רוצה לעשות את זה ואת זה ואת זה, וההורים שלי בכלל לא מבינים את מה שאני רוצה.
אז זה בעצם, שוב את אומרת, אני מרגיש שלא מכירים אותי. נכון. ממש כמו מה שדיברנו בהתחלה על ההורים, שאני מרגיש שאני מגיעה למקום, אבל מתנהגים, מדברים אליי בצורה שזה לא אליי, לא מכירים אותי, זה לא...
מדברים מעליי, כשמדברים מעליי ולא מכניסים אותי למשוואה, ואם לצורך העניין זאת הסיטואציה שנוצרה, אז כן, אני יכול להרגיש מאוד ניתוק ותחושת איש ריחות.
תגידי, ויש הבדל בין גברים ונשים? זאת אומרת, גם ברמת ההצקות אליהם, הציפיות מהם והתגובות שלהם, מה ההבדלים שאת רואה בין גברים ונשים? גם מצד ההורים? זאת אומרת, האם יש יותר... אני פחות אציג, אני פחות אמודאגת מזה שהבן שלי לא בזוגיות מאשר שהבת שלי לא בזוגיות, האם התגובות של הבנים והבנות הן שונים? הגבולות שמצליחים לשים למשל? הרי אנחנו יודעים שלבנות יש... יותר קשה להיות בנפרדות מהאימהות שלהן. איך בעצם כל הדבר הזה מתחבר?
אחד הדברים הכי קשים זה למחשבה שלא תהיה המשכיות. זאת אומרת, מי ממשיך דורות בנות? לא חושבים לרגע שהיום בדור שלנו גם יש בעיה לבנים. אבל מסתכלים ישר והולכים מיד לנושא הזה שנקרא נשים, המשכיות, הולדה, ואם נשים לא עושות זווית או מראות סימנים של עכשיו היא הולכת להתמסד או להמשיך את הדורות, מתחיל להיות לחץ אם זה בהבנה או בידיעה או במודע או בלא מודע. יש סוג של לחץ שאותה ילדה מרגישה אותו גם אם לא ידברו איתן. ואז יש סיכוי שהיא מביאה את זה מלכתחילה. זאת אומרת, איך אומרים? יש חוק בטבע. ואם אני מביאה את החוק בטבע איתי, אז זה די ברור גם מה רוצים ממני, מה נדרש ממני. אז יכול להיות שגם הילדה כבר מביאה את סוג הלחץ הזה. איך היא מביאה ייצוג הלחץ, היא בעצמה כבר לא נותנת לדבר, וזה מתחיל מדבר נורא פשוט, ילדים, בנות שמגיעות אליי, ומרות שהם, מאיפה הכל התחיל? מזה שהם הסתגרו בימי שישי בחדר כי הם לא יצאו. הכל התחיל מזה שהם הסתגרו בחדר.
תסבירי לי את הקשר, לא הצלחתי להבין אותו.
שהכול יכול להתחיל מזה שבנות, לצורך העניין, את שאלת על מי יותר.
כן, על מי יש יותר לחץ, על נשים או גברים, אז איך זה...
על נשים חד משמעית.
אוקיי.
על נשים חד משמעית, כי...
כלומר, יותר קשה להן לספוג הצקות, ויש עליהן יותר לחץ.
ואין מודעות ללחץ באופן זה, כבר בעצם מאותן נשים.
אוקיי, זאת אומרת שבעצם אותן הנשים, הן מסתובבות בעולם עם לחץ, כי יש איזשהו שעון חול מעל הראש שלהן, שהוא השעון הביולוגי. ובעצם כל פעם שמישהו בא ומציק כביכול מהסביבה, שם איזשהו ככה סימן שאלה למה קורה איתך, השעון החול הזה מהדהד ובעצם מייצר אצלי עוד איזשהו סטרס.
אז תגידי, אם אנחנו יכולות לעזור למי שמקשיבה לנו, ובעצם לתת לה איזה שהם כלים להיות בפחות לחץ ופחות סטרס, כי אנחנו יודעות שבסופו של דבר זה כמו לופ. הלחץ והסטרס מייצרים איזושהי תדר, איזושהי אנרגיה כלפי חוץ, שמייצרות הרחקה, זאת אומרת, אנשים מתרחקים, הם לא רוצים להידבק באנרגיה הזאת שלנו, הם מתרחקים מאיתנו, כאשר אנחנו בלחץ ובסטרס, ואז בעצם הלופ הזה של הלא להיות בזוגיות נשמר, וההצעקות ככה חוזרות על עצמם, וזה בעצם כמו איזה מעגל שמזין את עצמו. איך בעצם אנחנו יכולות לעזור להם, להגיד להם, בואו, הנה שלושה, ארבעה הכלים שיעזרו לכם להתמודד עם המקום הזה של לחץ וסטרס ממציאת זוגיות, ממשעון הביולוגי שמתקתק. יש לך ככה לתת?
כן, באמת משנים רבות של שיחות עם המון אנשים ונשים, אני יכולה להגיד שהדבר שבעיניי משנה חיים זה שינוי התודעה. אנחנו מתקבעים, הקיבעון התבניתי זה כלי מספר אחד שעוצר וחוסם אותנו מבאמת לפתח ולהתפתח. זה הכלי הראשון, להתחיל לראות שיש לנו יצור חי איפשהו בתוכנו, הוא נסתר מאיתנו, וכל המטרה שלנו זה להתחיל לגדל אותו, לייצר שם תוכן, להבין, להיות מודעת, לראות מה החסמים שלי, לראות ממה אני סובלת במרכאות, ולהבין איך אני פותרת או מגיעה לתובנות שהן הרבה יותר טובות עבורי. לא להתקבע. זה כלי מספר אחד שאני חושבת שהוא הדבר. ללכת לסדנאות, להקשיב להרצאות, ללכת לאימונים, ללכת לטיפולים, להרחיב אופקים.
אוקיי, זאת אומרת בעצם להיות בהתפתחות אישית,
זה כלי שמפתח תודעה.
אבל התפתחות אישית היא כל הזמן נתפסת כמו עשיתי ודי ואין לי כוח ואני התפתחתי ואני לא מדברת רק על התפתחות אישית, אני מדברת על משהו עצום יותר. כי להגיד אני בהתפתחות אישית זה לייאש אותך, את לא מבינה כמה עשיתי, הייתי בזה, הלכתי בזה, עשיתי, אני לא מדברת רק על התפתחות אישית, זה ברור שתוצאה מהעמוק יותר תהיה התפתחות. אנחנו מדברים על תודעה שמחכה לך, התודעה הזאת היא יצור חי, זה כמו להגיד יש לי תינוק ואני שמה אותו בוואקום.
רגע, אני רוצה רגע להפוך את זה למשהו שבאמת מי שמקשיב לנו יכולים לקחת את זה ולעשות עם זה משהו, אוקיי? בצורה פרקטית. מה זה אומר מבחינה פרקטית להכיר את התודעה שלי, להקשיב את התודעה שלי, איך הדבר הזה נראה?
איך אני עושה את זה בפועל?
זאת אומרת, אוקיי, הלכתי לסדנה, שמעתי פודקאט, אתה יודעת, כאילו, הרבה פעמים זה עובר לידי, זה לא באמת, את יודעת, מפתח אותי גורם לי לעשות משהו אחרת, לראות משהו אחרת, שמעתי עוד ידע, נכנס למקום אחד, יצא למקום אחד. מה זה אומר להכיר את התודעה שלי? הרי התודעה המורכבת מ-97 אחוז לא מודע. איך בעצם אני יכולה לעשות את זה שהדבר הזה יהיה יותר בשליטה שלי? כלומר, שאני יודעת איך אני יכולה לעשות עם זה משהו.
אוקיי, עכשיו אני אגיד לך, תדמייני שיש לנו וילה בתוכנו, בסדר? אנחנו בגדול וילה, מלאת חדרים, יש שם מבריכות וחמם וסאונות וחדר פופ קורן ואני לא יודעת מה, ואפשר לפנטז מפה עד ביר שבע על כל מיני דברים. ומה שאנחנו עושים זה באופן קבוע, משתמשים בחדר אחד בכל הוילה. קודם כל צריך להיות מודה לדבר הזה שנקרא אדם ונפש. זאת אומרת שלאדם הוא נולד עם וילה, חלקה לא גלויה וחלקה גלויה. לאט לאט עם החיים, אנחנו יותר נוח לנו, והרבה יותר נוח לכולנו, לחיות כנראה בשניים או שלושה או ארבעה חדרים. מי רוצה להתחיל לנקות עכשיו אלפי חדרים? אני רוצה נוחות, אני מחפש משהו שיהיה לי עושר, בטוח ובריאות, בסדר? זה מה שאני בגדול מחפש. לצד זה אני אומר שכנראה זאת לא המטרה של נפש האדם, יש פה עוד המון רבדים, שאדם צריך ללמוד להתפתח לתוכם, כמו למשל זהות אישית, כמו למשל להבין שיש רבדים שונים בנפש האדם, יש טכניקות, תורות שונות, תיאוריות, תפיסות עולם, מחקרים, מדעים, ומה זה תודעה? תודעה זה יצור מתפתח, שלאט לאט פותח כמו נקרא לזה רגע חבילת הפנאה, כשאני הולך ללמוד משהו, אני צריך ללמוד לאכן אני מכניס את זה באחד החדרים שלי בבילה. אני לא יכולה להגיד, אוקיי, אישרתי את זה רק באותו חדר, שם את זה כמו פסל בתוך החדר שאני רגיל אליו, ואומר, הנה, פה קיבלתי תעודה של סדנה כזאת או אחרת. זה לא עוזר לנו לפיתוח התודעה, זה לעשות וי על המשימה. זה להגיד, הייתי בהתפתחות. אנחנו מחפשים את שאר החדרים בווילה. לא להגיד שכנראה נגיע לכולם עד סוף חיינו, אלווה ימין, אבל אני לא בטוחה. לצד זה אני אומר שהמטרה שלנו כבלי אדם זה לפתח ולראות ולהכיר את החדרים, את שאר החדרים שנמצאים אלינו בבית.
אוקיי, אז אני רוצה עכשיו להגיע לחדר הנוסף. מה זה אומר? הייתי בסדנה, קיבלתי כלי, שמעתי עכשיו את הפודקאסט, קיבלתי כלי, כנסי לחדר נוסף. אוקיי. איך אני חסרה? מה אני עושה עם זה?
אז עכשיו, תראי, אם אנחנו רגע ניקח את זה כמטאפורה למה שנתתי, אני צריכה לדעת למה אני משייך את החדר הזה. לחדר הורים, לחדר ילדים, לחדר זוגים. חדר משחקים, לחדר שירותים, לחדר ספרייה, יש המון חדרים בחיים שלנו, בסדר? לחדר שקט, לחדר עושר, לחדר בריאות, לחדרים שונים, לחדר של התפתחות, לחדר שאני שם שומע רק פודקסטים, מה אני רוצה לעשות בתוך החדר הזה?
לקח, אוקיי, קיבלתי כלי, אני רוצה רגע לפתוח את החדר של ההורים. ובעצם אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות, ואני מתחילה להגיד, אוקיי, התגובות שלי להורים שלי הן באיזשהו אוטומט, אולי...
אתה צריך, או את צריכה, אני לא אדבר רק בזכר, צריך או רצוי, בסדר? שיהיה לך קשת או מגוון רחב של שאלות. והכלי השני זה באמת שאילת שאלות. זה אחד הכלים הכי חזקים, אם לא הכלי שמפתח תודעה, בלי הכלי הזה ובלי ללמוד מה בעצם אני שואל ולמה אני שואל ואיך אני שואל ומה המטרה של השאלה ולאן אני מכוון את השאלה, אני לא יכול בעצם לעזור לעצמי אם אני נשאר ברובד של גובה מסוים ברדודים, במים הרדודים. כי אם אני אמשיך לשאול שאלות ברמה הזאת, אז גם התשובות שלי יהיו נורא בסיסיות. ומה שאת אמרת, זה באמת צריך לשאול אם אני בחדר אורים, אני צריך ללמוד, לשאול שאלות ואני גם צריך ללמוד לקבל שאלות מגורם מסוים או מגורמים מסוימים שישאלו אותי שאלות. אני צריך לפתח את זה יותר.
אוקיי, כלומר לעבוד בסוג של הידהוד. להיות במקום ששואל את השאלה, לראות לאיזה חדר זה נכנס לי השאלה הזאת.
נכון.
מה היא עושה לי השאלה הזאת.
נכון.
לאיזה עוד שאלות היא מעוררת אותי.
בוא נדמיין את המטאפורה שאמרתי קודם להביא לה עם החדרים, זה צרור מפתחות ענק. שאלות, זה צרור המפתחות שמה פותח בעצם את החדר הזה. אני צריך לשאול, אני צריך לבדוק, אני צריך לבחון, אני צריך לראות.
אז יש לנו בעצם את ההתבוננות במקום הזה, שיש לנו וילה עם מספר חדרים, ולכל אחד רוצה לפתוח, כדאי שיפתח עוד חדרים. יש לנו את אחד הכלים, שזה שאילת שאלות. איך עוד אנחנו יכולים להוריד את הלחץ והסטרס, וכן להתקדם ולהתפתח ולפתח את התודעה, בעזרת עוד כלים? מה עוד אנחנו...
כלי הנוסף, הכלי הנוסף, ואם לא, כל הכלים האלה הם כלים שאני מתהלך איתם ביום יום, אני נותנת מה שאני מאמינה בו, וזה כלי של אמונה. זאת אומרת שאתה צריך ללמוד כל הזמן להיות באמונה תמידית. לפתח את האמונה זה לא רק להגיד אני מאמין, זה לא מספיק, כי זה נחלש, זה כמו שריר. אמונה היא שריר. היא שריר שממנו אנחנו צריכים ללמוד, לפתח אותו, ולהזין אותו בחומרים שמגבירי אמונה. אמונה, המפתח בעצם לעני השורשי והעמוק שלי שמחזיק אותי. מחזיק אותי באושר, מחזיק אותי באהבה, מחזיק אותי בהרמוניה, מחזיק אותי למה אני כאן, מחזיק אותי, מי מחזיק אותי, מי באמת אנשים שאיתם אני רוצה להיות. אמונה זה משהו נורא חזק שצריך ללמוד לפתח אותו. בגלל זה זה שריר. אם אני לא אחזק אותו, הוא יחלש.
אוקיי. ובעצם אמונה היא אחד הדברים שהכי מפחית פחד, מפחית לחץ, וגם בעצם מגדיל ודאות וידיעה. זאת אומרת, ברגע שאני מאמינה, אז אני לא מסתובבת בעולם עם איזשהו בור גדול של מועקה ופחד, אלא אני מסתובבת בעולם עם ידיעה שעוד אותו, הכל מה שאני רוצה קורה לי, אני רק עכשיו, מה שנקרא, מסדר את כמה חדרים. אבל עוד רגע, כל הדבר הזה קורה לי. אני מאוד מאמינה בכלי של אמונה, אני חושבת שזה אחד הרגליים שמרכיבות את השולחן שלנו, זאת אומרת, בלי זה אנחנו לא באמת יכולים להתהלך בביטחון בעולם שלנו, שיש אמונה במשהו גדול יותר, לסמוך. על היקום שהכל קורה לטובתנו, על זה שמולנו, שיהיה בעצם הכוונות תיאורות, ולסמוך על עצמנו, אמונה גם בי, שלא משנה מה, נדע לצאת מכל מצב. וכמובן, אמונה שלמדתי ממך, שהכל צריך להגיע בקלות ובפשטות. נכון.
היא חלק מאוד זיכרי, שאתה נשען, ניזון, חושב, קם בבוקר, והדבר הראשון שאומרים בבוקר אל מי שמאמין, ואני מוכיר תודה בעצם על הנשמה שאני.
שעוקרת תודה זה בעצם כלי נוסף. זאת אומרת, ברגע שאנחנו מוכרים תודה, אז גם הביטחון וגם הערך שלנו עולים, כי אנחנו בעצם משנים את התפיסה לראיית היש במקום ראיית האין. נכון. אז עוקרת תודה היא גם כלי מאוד חשוב. ואני אוסיף כלי נוסף, שהוא בעצם להפסיק לי מנה. הרבה מאוד פעמים, אם אני לוקחת למטאפורה שאת אומרת, אנחנו באנו עם וילה גדולה, ובעצם משתמשים בשני חדרים, ההימנעות שלנו הרבה פעמים משמרת את זה שנשתמש רק בשני חדרים. ואז אנחנו לא באמת יכולים בכלל להכיר, לדעת, לזה שיש לנו עוד חדרים.
נכון.
ואם אנחנו נפסיק למנע, נוכל להשתמש בצרור המפתחות, לשאול שאלות, לפתוח עוד חדר, לקחת סיכון שמשהו, אולי ניפגע, אולי נדחה, אולי ננטש, אולי נתקרב להורים אפילו, ונגלה שגם, את יודעת, אנחנו אומרים, ההורים לא מכירים את הילדים, אבל גם הילדים לא מכירים את ההורים. ויש גם לילדים איזושהי תפיסה על ההורים, שהם מציקים וקרציות ולא מבינים ופרימיטיביים ועתיקים וכולי וכולי, ואם אנחנו בעצם נפסיק להימנע מסיח שהאימא שלי אומרת לי, נו, מה עם זוגיות? אז במקום ישר לענות לה בתוקפנות או לא להגיע, אז פשוט להפסיק להימנע מהמקום הזה ולהתחיל לפתח שיחה על זה, אולי פתאום אני אגלה שלאימא שלי יש משהו מאוד מאוד חכם להגיד לי, שיכול לשנות לתפיסת עולם שלמה, ובכלל להפסיק להימנע מדברים. זה בעיניי אחד הכלים המאוד מאוד חשובים שאנחנו צריכים לאמץ, ומגדלי ביטחון כשאנחנו עושים אותם.
נניח. ההימנעות, לא, אני אומרת ההימנעות היא בעצם העשייה. אין ספק שלעשות ובסוף לקבל מחשבות אחרות או תובנות אחרות, זה חלק מאוד חשוב מכל תהליך שהוא, שאם אתה רוצה לגלות משהו אחר, אז אתה צריך ללמוד לעשות. אז את אמר דבר נכון, שבאמת צריך ללמוד להכיר את ההורים, ולהבין שגם הם יצור מתפתח. זה משהו שבאמת לא הזכרתי קודם.
שזה מעניין, כלומר, כי באמת לא חשבים שההורים שלנו יצור מתפתח, אנחנו חושבים שההורים זה ההורים, והם באים מאיזושהי אסכולה מלפני 4000 שנה, ובזה זה מסתכם, זאת אומרת, ההורים שלנו לא נראה לנו הגיוני שגם הם יצורים מתפתחים, ותמיד יש איזו מין תחושה לילדים, שהם יודעים טוב יותר מההורים.
נכון.
שהם באים להראות להורים כמה הם תקויים לפני אלף שנה, ויש פה פיסקוס גדול במקום הזה, כי ההורים, יש להם את הדבר הכלי היקר ביותר, שזה ניסיון חיים.
נכון.
שבסופו של דבר, כמה שהטכנולוגיה והדברים שקיימים היום הם מדהימים ומפתחים, בסוף ניסיון חיים זה הדבר המפתח ביותר, בעיקר כשאתה מתנשא בתוך החיים. אז אני רוצה רגע ככה לקראת סיום, לשאול אותך אם יש לך עוד איזה משהו להגיד למאזינים שלנו, שהצעו עם ככה תקווה גדולה, הם כבר קיבלו המון, מה הדבר האחרון שאת רוצה שהם יצאו מהפרק הזה שלנו?
זוגיות היא מסע שהוא טוב לחיים, אחרת לא נראה לי שבני אדם היו שואפים אליו, ואני כן חושבת שאנחנו צריכים ללמוד להסתכל לא כזה רחוק, לפעמים זה ממש קרוב, לפעמים זה ממש כאילו נושק לנו בפתח הדלת ולא צריך לחפש את זה יותר מדי רחוק ולהתאייף. יכול להיות שאנחנו מסתכלים על זה כאלמסה נורא ארוך ועד שנמצא ואימא נמצא וזה הולך ומתרחק מאיתנו, ויכול מאוד להיות שזה נורא קרוב וצריך לעשות כמה פעולות פשוטות כדי להשיג את המטרה. ואני אומרת, כמו שאמרת, לא להימנע, אני אומרת, אל תפחד כלל. כאילו בסופו של דבר יש שיעור נורא גדול דרך הפחד, וצריך ללמוד לעבור אותו.
נכון.
במקום הזה צריך ללמוד להסתכל קצת ימינה, קצת שמאלה, ולא תמיד זה, כל כך רחוק כמו שאנחנו מדמיינים.
מדהים.
וזה מה שאני חושבת.
אני רוצה להגיד לך תודה רבה על שיעור מאמן. לספר למאזינים שלנו שאפשר לפגוש אותך גם באינסטגרם וגם בפייסבוק, ואנחנו נשים את הכישור כמובן, ושכל חודש את עושה שיעורים בהפתעה, גם לנשים וגם לגברים, ושכמובן כולם מוזמנים, אנחנו נשים כישור לשיעור הקרוב שלך, הם יכולים לראות את שאר השיעורים בפייסבוק שלך.
בזכותך, הרבה בזכותך. הדוחפת עיקרית שהצלחתי לראות, אפרופו למה שאמרתי בסוף, זה שאת הראת לי שהדברים לפעמים יותר קרובים ממה שהם רחוקים. וכשאת מתערבת את הדברים, אז אני מצליחה לראות אותם, דווקא את במיוחד מצליחה להביא לי אותם. אני ממש מוכירה על זה, תודה. ואת בליבי קרוב-קרוב.
גם את בליבי, ועכשיו בליבותיהם של... כל העלפים שיעזינו לנו, אז לילך, מה נאחל לך?
שנמשיך להתפתח עם היצור החי, שנפתח המון בלטות בחדרים של הבילה שלי, שתהיה אמונה שתמיד תתחזק, לא אפחד כלל, ושאני אהיה בעשייה מרובה, ושהאהבה תשרור בתוכנו באמת, מכל הלב.
אמן ואמן ואמן ואמן. ותודה רבה.
תודה לך, אהובה שלי.
תודה. אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית.
ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, adarzohar1, ושתתו
קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים.
המרכז לזוגיות מעשית, adarzohar.com.
נחכה לראותכם. ביי.