פרק 48 - איך למצוא את הקול שלי? עם תמיר גולן

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן. אז היום איתנו תמיר גולן. אני בטוחה שכולכם מכירים אותו מהסרטונים המעולים באינסטגרם. תמיר הוא מנחה סדנאות, מטפל, פסיכותרפיסט, חוקר את האדם לפניהו לפנים. הוא גם שחקן וגם מחור נקי. הרבה מאוד דברים שהפכו את הפודקאסט הזה והפכו אותו לסופר מעניין, ואנחנו הולכים לדבר היום על מערכות יחסים בכללי, על איך אנחנו מוצאים את הקול שלנו, ומה זה אומר הכל מתחיל בי ונגבר בי. אז היי תמיר, מה העניינים?

מה קורה? האמת שאני מתרגש מאוד.

איזה כיף שאתה פה, שאנחנו פה, שזה יצא.

מאוד מאוד מאוד מאוד באמת מתרגש.

אז ספר לי, מה זה אומר למצוא את הקול שלי, להביא את הקול שלי? זה משהו שאני יודעת שאתה מדבר עליו גם בהרצאות שלך, שהוא מאפיין אותך. ספר לנו קצת אולי את הסיפור שלך, ואז איך מצאת את הקול שלך, ואנחנו נבין מתוך המקום הזה.

אז אני אתחיל בזה, שכל מי שמכיר אותי מהרשת, אז הוא יודע שאני אוהב לצעוק. שאני צועק. עכשיו בהרצאה שלי שקוראים לה יש לך קול בעולם אני תמיד חיפשתי את הקול שלי את הביטוי שלי ותמיד אני אומר שאף פעם לא לימדו אותי לדבר אף פעם לא לימדו אותי מה זה מערכות יחסים איך אמורים להתנהג איך אמורים להתנהל בעולם תמיד אני אומר לימדו אותי לשתוק ועוד פעם לשתוק ועוד פעם לשתוק ואי שם בגיל 25 התחלתי טיפה ללמוד לדבר איך להביע את עצמי מה זה בכלל איך להתמודד עם הדבר הזה וזו מסע שאני כבר כמעט תשע שנים בו. תשע שנים בתוך המסע הזה. למצוא בעצם את הקול שלי, וכמה הקול שלי חשוב בעולם. בעיקר במערכות יחסים.

תגיד, מה זה אומר, לימדו אותי לשתוק? זאת אומרת, מה, רצית לדבר ואמרו לך, זה לא חשוב?

מה זה אומר, לימדו אותי לשתוק? שכל הילדות שלי בעצם, תמיד היה הסתרות, שקרים, שש, אל תדבר. היו משים אותי מהבית הספר, מחפיאים אותי. שלא יגלו, שלא ידעו, שאבא שלי לא ידע, הייתי חוטף מכות, אז הייתי בבית נורא נורא גברי, מאוד גברי, שלא מביעים את הרגש. אין את המילה הזאת, אוהב אותך. אין רגשות בכלל, נשים את זה על השולחן ככה. צריך לדבר כמה שפחות ולעשות כמה שיותר. וכמובן, זה הרבה שקרים, זה קומבינות, זה הרבה הסתרות. ואני תמיד אומר גם שסודות, מישהו פעם אמר לי, שהם גדלים בחושך. תמיד הם גדלים, האשכריים, הסודות, הדברים הקטנים שיש לנו בתוך הבטן שאנחנו לא אומרים, תמיד, תמיד גדלים. והם קטנים באור. אז כל הילדות שלי, זה היה לשתוק. לא להגיד כלום. נורא נורא התביישתי בעצמי, הייתי גם ילד נורא נורא שמן. אז אני זוכר שהייתי מסתכל על המראה, אז ממש הייתי רוצה לתלוש לעצמי את האור. והחוסר קבלה שהיה לי. אז הייתי שותק. ואז התחיל ההתמקות הראשונה שלי, זה הייתה האוכל. איתי אוכל הרבה, אחר כך זה התפתח לסמים וכן הלאה וכן הלאה, אבל זה בא מהמקום הזה, שהיה שם איזה קול שרוצה להגיד משהו, שרוצה להביע משהו. ותמיד כשאנחנו לא מוציאים את הקול שלנו, תמיד יש איזו הרגשה בבטן חלה. לא יודע, זה הרגשה כזאת בבטן, לא בראש אלא בבטן, שאתה מרגיש שלא אמרת, קיבוץ. ואז אתה סוחב איתך הרבה טעימות, הרבה כעסים, כי אתה לא מביע את עצמך, אתה רוצה להביע את עצמך מול הסטנדוגמה, אני יכול להגיד, אני רוצה להביע את עצמי מול בזוג שלי, ויש לי משהו שאני באמת רוצה להגיד. אבל בגלל שלמדתי שלא מדברים ושומרים בבטן, ושומרים בבטן, ולך אגב נוצר לקרון מהדבר הזה, מחלה אוטואימוני בתוך הבטן, ברוב השתיקות האלה והסתרות והסתרות והחוסר ביטוי עצמי, אז אתה לא מדבר. ואז זה כאילו, אני אדמה את זה, שאני לא מביא את עצמי לידי ביטוי, שאני לא מביא את הקנות שלי במערכת יחסים, לא חייב בת זו. כל מערכת יחסים, זה כאילו לקחתי את הבן אדם עצמו, הזכרתי לו חדר בתוך הראש שלי, בית מנון כזה, הוא אוכל שמה, שותה, והוא יושב לי בתוך הראש. כי אני לא הוצאתי את הקול שלי. אבל ככה לימדו אותי, כשהייתי קטן. לא מדברים, תסתיר, תשקר, אל תדבר. וזה בעצם, הדבר הזה של להביא את הקול שלך זה נורא נורא מפחיד צריך הרבה אומץ צריך הרבה פגיעות צריך הרבה להתגבר על הבושה ומה יחשבו עליי ומה יגידו עליי אבל אני אומר החופש זה להיות בחופש החופש הזה שווה כל מחיר כל מחיר ברגע שאני מבטא את עצמי אני מרגיש בחופש ברגע שאני לא מבטא את עצמי אני תמיד מרגיש באיזה כלט

הוא לעתיק כזה יש פה איזשהו משהו שצריך רגע לנסות להבין. כי אתה אומר, אני מבינה את המקום שלא יכולת להביא את עצמך, לדבר, להיות מי שאתה, ויש את המקום היום שאתה כבר שם אחרי תשע שנים של מסע, שהיום אתה מרגיש כבר בחופש, אתה מבין את החשיבות של זה, אתה מבין את העוצמה של זה, אתה מבין איך הדבר הזה בעצם משנה את החיים לטובה, אבל כאילו חסר לי רגע איזשהו משהו שם, שאתה אומר, השתמשתי בהרבה אומץ, בהרבה פגיעות, ביכולת לעבור דרך הפחדים שלי כדי שאני אוכל להיות שם. אני צריכה רגע את המסע הזה.

אז אני אתן לך את המסע הזה. אז אני אמרתי לך, גדלתי בבית נורא נורא גבוה, בית של הרבה אסתרות, שקרים, פשע גם, ואני חיפשתי את הכול שלי בהרבה מקומות, בעולם מדע, הייתי דתי, ואז נכנסתי לעולם הפשע, ושם חיפשתי את הקול שלי, וגם גדלתי לתוך העולם הזה, לא כל כך הייתה לי בחירה מה לעשות בתור ילד, ונכנסתי לתוך העולם הזה שנקרא הפשע, וכשנכנסתי לשם, אז אני מאוד מאוד חיפשתי את הקול הזה של להוציא את עצמי לידי ביטוי, לחפש את האישור הזה, שאני שווה משהו. כי ברגע שאני לא מוציא את הקול שלי ואני לא בחופש, אז תמיד אני מחפש איזה משהו חיצוני שיגיד לי שאני די בסדר. אם זה כסף, אם זה מערכות יחסים, כל דבר חיצוני שיכול למלא לי את זה שאני בורח מעצמי. שאני שם מסכה. וכשהייתי בפשע, אז חשבתי שמצאתי את הקול שלי. היה שם כסף גדול, בתור ילד שלא היה לו כלום, שהיינו שנים שלושה אחים בחדר, המזרעונים צבאיים, פתאום כסף, פתאום כבוד, פתאום ערכה, פתאום דברים כאלה, אבל תמיד בבטן הרגשתי שמשהו שם לא נכון, לא נכון, לא נכון. ובפשע אתה לא מדבר, אתה לא מדבר, אתה כל הזמן חושב שמאזינים לך, שרוצים אחריך, כל הזמן אתה צריך כמה שפחות מילים, הכל דרך העיניים, אז כמה שפחות מילים. ואז נכנסתי לתוך העולם הזה שנקרא סמים, נפלתי לסם, במשך שנתיים וחצי הייתי נרקומה לסמים קשים, ואז בכלל יכולת הביטוי שלי ירדה לאפס, כי שם אתה בורח מעצמך כל הזמן, ואתה לא נפגש עם עצמך ולא עם הביטוי שלך, וכשברחתי לסמים, לא הצלחתי לעלות על דרך במשך הרבה, באמת ניסיתי הכל ולא הצלחתי לעלות על דרך, אני קצת הסיפור, עליתי על דרך באמת בנס, ואז אני זוכר שאמרתי, אני חייב למצוא את הדבר הזה, את הקול שלי, אני חייב למצוא את החופש שלי. יום אחד הלכתי בתל אביב, ואז פוגש אותי איזה סוכן דוגמנות, שחקנים. אני אומר, תשמע, איזה חתיך אתה. אני לא מכיר אותו, לא ראיתי אותו אף פעם. התפוסים שלי כשראיתי אותו, אני רציתי להגיד לו, תשמע, כאילו, קח את הרגליים שלך ברוף מפה. הוא היה גם גיי, ואני גדלתי על סינה של דברים כאלה, כי ככה לימדו אותי. ולא יודע למה נשארתי שם בשיחה. לא יודע למה נשארתי שם. מישהו אמר לי תמיד, ברגע שאתה נכון לעשות דברים, אלוהים היקום, לא יודע איך תקראי לזה בודה, יזרקו עליך דברים. יזרקו עליך בדרך דברים ותיקח אותם. ותשאיר ראש פתוח. אז אמרתי בסדר. ואז הלכתי למכינה של יורם למינשטיין, כמובן שהלכתי למורה פרטי שיחין אותי שם, אבל מה קרה? הלסת שלי הייתה נעולה. בגלל הסמים, הלסת שלי הייתה נעולה, אז הייתי צריך לשים פקקים של יין, שעות לדבר ככה, ואני מבין שאני רחוק שנות אור, מלהוציא את אמיר, את הקול שלו, את הקנות שלו, אני כל כך מבויש, כל כך חסר ביטחון, דימוי עצמי שואף לתחתית של התחתית, מה יחשבו עליי, מה יגידו עליי, גדלתי בעולם גברי, עכשיו להתחיל לרקוד ולהתחיל, להביא את עצמי לידי ביטוי, להתחיל לדבר רגשות, שאני ראיתי אותם מדברים רגשות, זה היה נראה לי כל כך עזוי, אבל משהו בהתחבר לדבר הזה. התחבר, אמרתי, אני חייב לחקור. ומה אז? מאותו רגע, אם זה סדנאות, אם זה טיפולים, אם זה לימודים שקשורים לדבר הזה, הלכתי וחקרתי את הנושא הזה, ולא רק חקרתי על זה בנושא של איך אני מביא את עצמי לידי ביטוי, האם קיים דבר כזה באמת ביטחון עצמי, קריזם, דברים כאלה, אני זוכר שהייתי עולה לבמה בפעמים הראשונות, לא היו מבינים אותי, היו צוחקים עליי, הורידים אותי, עולם המשחק הוא מאוד מאוד ביקורת מאוד קשה, ולא יודעים מאיפה באתי, אז תמיד הורידו אותי, והורידו אותי, והורידו אותי. אבל אני בתוכי ידעתי שיש שם משהו. יש הרבה מגננות, הרבה, הרבה, הרבה לחפור בשביל להוציא את הדבר הזה, את הכול הזה. זה הסתרות של שנים, אתה לא יכול בשנה, בשנתיים, בשלוש, אנשים חושבים שבשנה, שנתיים אתה יכול לעשות תהליך, וזה מסע ארוך, אני עד היום במסע הזה, אני חושב שהמסע הזה גם לא ייגמר, כי אתה כל הזמן משתפשף ומגלה דברים. ובאותו רגע שאני מבין שיש שם איזה משהו, יש שם איזה קול שרוצה לצאת, אבל אין מה לעשות, לא מצליח להוציא אותו. לא מצליח להוציא אותו, לא מצליח, מגיע לרגע הזה, נחסם. נחסם, לא מצליח להביא את הקול שלי.

רגע, אתה יודע מה הוא ולא מצליח להוציא אותו? או שאתה...

לא מצליח להביא כנות לחיים, לא מצליח להביא את האומץ לחיים, לא מצליח להביא פגיעות. יש לי כל כך הרבה חסמים, כל כך הרבה פחדים. בא לדבר על משהו שאני צריך, או לשים גבול. נורא רציתי בהתחלה, כי נורא התביישתי במי שאני אז, נורא רציתי, ונורא הייתי חסר ביטחון, ו... באמת. אני זוכר שהייתי אומר כן על הקול, הייתי מפחד להגיד לא, רק שקבלו אותי, רק שקבלו אותי לתוך החברה, רק שאוהבו אותי. פחדתי להביא את המר לידי ביטוי, כי אמרתי, אם אני אביא את עצמי לידי ביטוי, הוא יחשב שאני משוגע, שאני לא בסדר, שבאתי מעבר כזה, שאני לא חכם מספיק, שאני טיפש, כי באמת גם לא למדתי כל כך. אז היה לי כל כך הרבה תירוצים, למה לא להביא את... ותמיד... וניסיתי להיות כמו כולם, בכל ספר המשחק. תמיד השפיל אותי. במשך שנתיים אני הולך הביתה וחוזר והולך הביתה וחוזר והולך הביתה ורק מורידים אותי, ואין. ואני יודע שבתוכי אני חייב למצוא את הכל הזה. זה לא קשור כבר למשחק, אני חייב להוציא את הכל הזה. זה, אני זוכר את עצמי במערכות היחסים הראשונות שלי שעליתי על דרך מהניקיון, זה היה קטסטרופה אחת גדולה. הכל דרמות, הכל כמו שלמדתי בבית. הכל ריבים, כל דבר קטן, כינה. וואו, זה היה מטורף, זה היה כל כך הרסני. כי היה שם חוסר כנות, והיה שם המון פחדים, והיה שם המון קרש. זה היה יושב על כל כך הרבה דברים. ואני זוכר את עצמי שאחת המורות של הבית ספר הזמינה אותי אליה הביתה, הזמינה אותי למפגש אצלה בבית, הלכתי, והיא אומרת לי, תשמע, יש לך משהו שאתה חייב להוציא אותו. סיפרתי את הזיפור חיים שלי, היא אומרת לי, תקשיב, אתה מטומטם. אמרו לך, יש רק אחד. תוציא את עצמך לידי ביטוי. תקשיב, אני לא מסוגל, אני לא יכול. אני לא יכול, אני לא מסוגל, אני רוצה לעשות, אני לא מסוגל. תשמע, כמו כולם, יש בערימות. לך יש את האיכות שלך, תסמוך על זה. באותו רגע שהיא אמרה לי את המשפטים האלו, ועוד איזה משפט, היא כאילו, אם אתה רוצה להמשיך לחיות, וללכת הביתה בלילה, ולהגיד איזה פספוס, אם אני הייתי עושה מה שאני רוצה לעשות, ומה שאני רוצה להגיד, ואני חי פספוס כזה. ואז התחלתי... התחלתי... מצאתי אומץ. ופה להגיד איזה מילה שאני יכול, ופה איזה מילה שאני יכול, ומערכות יחסים לשים גבול, ולהגיד את הכנות שלי, ולהיות פגיע, ולדבר עם... וזה כאב. זה כאב בהתחלה, זה מאוד מאוד כאב, זה היה לא נוח. הייתי הולך וחושב, מה חושבים עליי, ומה יגידו, ואם פגעתי במישהו, ולא פגעתי במישהו. אבל למדתי דבר נורא חשוב. מה יכולתי לעשות? ברגע שאני מלצה, יש לי, זה הטבע שלי, לרצות. כמה שאני נראה חזק וזה, אבל הריצוי שלי הוא כל כך, הוא כל כך הרמומי, חוסר כנות והריצוי שלי יכולים להיות, שהם יכולים לעבוד עליי ולהגיד לי, זה נכון. בעצם שאני בריצוי ומסיכה. והבנתי שאני בריצוי, עמוק, בטוחי, אני בחוסר כנות. ואני גם פוגע בצד השני. אני לא רוצה לפגוע כביכול, אבל גם יש לי רווח, אני מקבל אהבה, אני מקבל פידבק, אבל אני מפסיד את החופש שלי, את הכנות שלי, את האומץ להיות מי שאני. ואז התחיל המסע הזה, פה מילה, שם משפט, פה מילה, שם משפט, ולאט לאט עם התרגול הזה, עם הרבה התמדה, התמדה, התמדה, התמדה, התחלתי להביא את עצמי לבליטות, וזה מסע, וזה כל פעם, עוד טיפה לקלף את השכבה, ועוד טיפה לקלף את השכבה, ועוד טיפה לקלף את השכבה, וגיליתי המון דברים בדרך, שראיתי את אחד המורים שלי, שחקה נורא מוקב, שהיה צריך לעלות על הבמה. כשאני הגעתי לבית הספר למשחק אמרו לי, תשמע, אתה חתיך, אתה תשחק מול מצלמה, אבל על במה אתה לא תעמה. אין לך איזה... כאילו, אתה... לא מבינים אותך, אין לך איזה... אז אני נורא אהבתי לחקור את הדבר הזה, את הכול. ואני זוכר שהוא עמד על במה והוא היה צריך להחזיק את הקהל לפני ההופעה, ואני קולט את הידיים שלו, רועדות. והוא נראה מחוץ, נורא קריזמטי. אז הבנתי שאין דבר כזה. זה התמדה, וזה הרבה התמדה, והרבה אומץ. וגם לך יהיה את זה. והיום אני יכול להגיד לך שאני עומד על במה שעה ורבע, שעה וחצי לבד, בלי אמיזרים, בלי מוזיקה, כלום, ועומד. עומד, עומד, עומד בגבורה, וזה תהליך, ואני חושב שכל הזמן אני מגלה בעצמי עוד איזה כאילו, עוד איזה אומץ להיות, עוד איזה משהו קטן כזה בעצמי, להביא לידי ביטוי, וככה זה מביא לי חופש. לי, בכל אופן.

אז קודם כל זה סופר מרגש, ואני חושבת שהם נותנים כל כך הרבה השראה, כי באמת הגעת, אפשר להגיד, מהמקום הכי נמוך שיש, ודי בעצמך, בזכות עצמך, הצלחת להגיע למקומות, של ממש הגשמה עצמית, והגשמה עצמית לא טריוויאלית, כלומר, גם עמידה מול קהל זה כמו ללכת מקצה אחד לקצה אחר, ומעניינתי אם היו בדרך נפילות, אתה יודע, המקומות האלה שפתאום משהו לא עובד, ואז איך אם עבר של, אתה יודע, שנפילה הביאה למקום לא טוב, כמו התמכרות, איך היום אתה מתמודד עם נפילות, שאני מאמינה שהן קיימות, שהן איפשהו בדרך, את יודע, מפרדות ועד הופעה למוצלחת, או תספר לי אתה.

נכון. אני אגיד לך שבשלוש השנים הראשונות של הדרך שלי שום דבר לא היה בסדר. היה אולי קטוסטרופה. שום דבר לא הלך, שום דבר. אני ממש ברמה כזאתי, מערכות יחסים הרסניות, לא הלך לי בבית ספר, לא הלך לי בשום מקום, בתחילת ערך לא הלך לי בשום מקום. ומה שלי עזר זה להגיד לעצמי רק להיום, עוד יום, עוד יום, תעבור עוד יום. עכשיו, מה שאני מדבר עליו, על הקול, תמיד יש לי קול בראש, יש לי את הקול של הבטן שהוא הנכון, אבל בגלל כל החסמים, להגיע אליו זה עבודה קשה, קשה, קשה. ויש לי את הקול בראש. שהקול בראש שלי, הוא לא בריא תמיד. תמיד מוריד אותי, אתה לא מספיק, אתה לא טוב, אתה לא יכול. הנה זה נגמר, זאת אומרת, כל סרטון העם שאני עושה ברשת, הוא אומר לי, זהו, זה הסרטון האחרון, מפה אתה לא תסליח. זה לא יעבוד, עזוב אותך, בטר. לא, לא, זה לא מספיק. תמיד יש לי קול בראש, ותמיד אני אומר, לעצמי, בכל אופן, זה לא משנה מה אני מרגיש. זה משנה מה אני עושה. כי אם אני מקשיב לרגש שלי, אכלת לה. ברור שאני צריך להקשיב לו ולתת לו מקום, אבל הוא יכול לשאוב אותי למקום הרסני של לפעול במקום לא טוב. שאני יכול להגיד לך במערכות יחסים, כשיש לי פרידה, אני בחור נורא נורא רגיש, כמו שזה נראה שלא, שבאמת בחור רגיש בצורה... אז הייתה לי איזו פרידה, נפרדנו, אז הרגש, בהתחלה בשבוע הראשון אתה אומר אוקיי אני חזק, הכל טוב. שלושה שבועות מתחיל הבדידות, מתחיל הריקנות, מתחיל כל הרגשות הקשים שאנחנו לא רוצים לחכות. עכשיו בשביל לעשות תהליך ולעבור ולהגיע לעוד רמה, חייב לפגוש את הכאב ולהיות איתו. אז מה שבדרך כלל הייתי עושה זה היה לברוח אלכוהול, סמים, אוכל, דברים כאלה. ומה אני אומר לא לפעול עליו? הפעולה הראשונה זה להרים לטלפון לי בכל אופן יש מחלת השכחה אני שוכח למה נפרדתי ומה היה שם להרים לטלפון מה זה פשוט להרים טלפון אני לא חושב מה היא כאילו אני קודם כל רוצה להשתיק את הרגש עכשיו מה שאני עושה אני עושה הפוך על הפוך שזה הכלי שלי הפוך על הפוך אני רוצה להרים את הטלפון אני הרים טלפון לחבר אני אספר לו את מה שאני מרגיש, החבר הזה לא אמור לתת לי יצאות, לא אמור להגיד לי מה לעשות, שוב, אני מבקש ממנו תהיה אוזן קשבת, אל תן לי יצאות, לא מעניין אותי יצאות. אני רוצה רק שמישהו יקשיב לי שאני יוציא את הדחף הזה להתקשר אליה. אני יכול לכתוב, אני יכול ללכת לריצה, אני יכול לעשות אלף דברים. הרגש הזה ישתנה. אז אם אני פועל מתוך מה שהרגש הראשוני שלי עולה, כאילו להתקשר אליה, אז אני יודע שזה לא בריא. אז גם בכל הדרך שלי, למצוא את הקול שלי, ואת הביטוי שלי, זה לא חייב להיות הקול, אלא הביטוי שלי, מה אני רוצה לעשות בחיים, או מה בא לי להיות, אז זה לא משנה איך אני מרגיש בדרך, כי בהתחלה הרגשתי בדידות נורא גדולה, וריקנות. תחשבי, זה כמו שאני אקח אותך וישים אותך בסין באיזה כיתה, אני אגיד לך, תתחילי ללמוד. לא ידעתי בקושי עברית, לא ידעתי בקושי לדבר, פגשתי את שקסטר, פגשתי דברים מזויים, אתך ואלבר שאתם בכלל לא הכרת, כאילו, ברמה כזאת, לא ידעתי בכלל איך מתנהלים, מה זה מערכות יחסים? אני יודע שאם בעבר שלי, שאם מישהו לא מסכים איתי, אז אני הולך, לוקח נמות, ו...

תוגר פינה.

כן. במקרה הטוב, זה התקדם. היה לי שיחה לפני זה עם אמא להרצאה הזו, אז הוא אומר לי, איפה היינו? אמרתי לו, נראה לי שהיינו בזה שניסו לחסל אותי. אמר לי, לא, נראה לי שהיינו בזה שהטניז התלחסל אותי. שיחה רנדומלית באמצע היום.

אנחנו נזמין את המאזינים שלנו לשמוע את

הפאנצ'ים האלה בהרצאה שלך וגם בדרך אגב הצד הקומי שלי תמיד אמרו לי אנשים אוהבים לתת לנו סטיגמה אני אצא רגע אני אצטרך איזה סוגריים מה זה אומר? שלי אמרו אתה גברי בטח אתה שוכב עם כל העולם אתה יכול לשחק רק דרמה, קומי, אתה לא יכול לעשות. אתה לא יכול לרקוד. כאילו נתנו לי סטיגמות נורא ברורות, ואני סוג של האמנתי לזה. למה אני לא גבר כזה? אני לא... ואני האמנתי לאנשים. בזמן שפתחתי אפליקציות לקירולות, והייתי איזה חודשיים, והייתי במערבולית הזאת, ואחרי חודשיים התעוררתי והתחלתי להקיא. הבנתי שזה לא אני, וכל הסטיגמות וכל הטביעות שמדביקים, או הצד הקומי שבי, שגיליתי אותו וראיתי, וואו, הוא עושה פלאים. אז כאילו לא להאמין גם לכל מה שאומרים עלינו, כל מה שסיים עלינו סטיגמון.

אבל רגע, יש פה איזה עניין. אני עוד רוצה לדעת איך תקע מיני פילות, אני אחזיר אותנו לשם, אבל תדע לי, אם דבר רגע על סטיגמון. חשוב להבין שהרבה פעמים, קודם כל, כבני אדם אנחנו שורדים מתוך המקום של לשים קטגוריות, כלומר, אם כל אחד, אני אתחיל לחשוב מה אני חושבת עליו, מי הוא וכולי, אני אבזבז מיליון אנרגיות כדי לשרוד את היומיום שלי. אז המקום הקטגורי הוא חלק ממשהו שעוזר לי לשרוד ביומיום וגם לראות מה עובר את המסתננת שלי ומה לא. אבל פה צריך לדעת שזה אחריות הדדית. כלומר, האחריות שלי כבן אדם, להבין שהתנהגויות מסוימות שלי או חוסר התנהגויות שלי, אמירות מסוימות, איך אני באה ידי ביטוי, לא באה ידי ביטוי, איך אני מתלבשת, איך אני לא מתלבשת, יהיה קטלגוטי. זאת אומרת, אי אפשר רק להפיל את זה על החברה ולהגיד, החברה מקטלגת נכון

ושם יש לנו אחריות כבני אדם כלפי אחרים לקבל אותם להכיר אותם וכולי אבל לא נשנה את כל העולם בסוף יש גם את האחריות שלי של אם אני רוצה שיקירו חלקים בי או לא ישפטו אותי רק לפי חיצוני, או לא פשוט קטלגו אותי.

אוקיי, אז מה אני עושה בשביל זה?

איך אפילו מי פרופיל האינסטגרם שלי ועד ה... איך אני באה ידי ביטוי כשאני בדייט, ואיך אני באה ידי ביטוי כשאני מדברת עם קולגות או עם הבוס שלי? זאת אומרת, יש לי אחריות במקום הזה.

נכון. יש לי אחריות. את יודעת, מתי אני הבנתי שגם הקורבן שלי, אז זה נשמע כזה, זה, אבל כולנו...

לא, זה בדיוק, זה...

למה קורבן שלי, שמגיע לי, אמרו לי, עשו לי, שתו... קורבן זה לא חייב שתו לי את זה, אלא שאני פועל ממקום מאוד נמוך.

שאני לא לוקחת אחריות. אני בקורבן שאני... סתם את זה על מישהו אחר, ולא לוקחת אחריות על המקום שלי.

נכון. אז אני הכנסתי משפט נורא ברור, שאמרת אותו בהתחלה, כל מטריבי בנגנון. מה זה אומר? אין יותר היא עשתה לי, הוא לקח לי, הוא שם עליי, הוא עשה, הוא ככה, הוא ככה, הוא ככה. זהו, נגמר, נגמר, הכל באחריות שלי. יש לי שתי בחירות. או שאני נשאר או שאני זז. אבל מפה אני לא מבלבל כמוך. למה, כמה, איך, מו, מי, מה, מה, אתה רוצה להיות שם? תתמודד. ובאחריות שלך, תשאל את עצמך למה זה מחבר. אני יכול להגיד, חלתי איזו התחלה של זוגיות, ממש בחיפלולים, בחיפלולים, אני לא יודע אפילו אם לקרוא לזה זוגיות, אלא ממש בחיתונים.

בנות, לכל השואלות, תמיר תפוס כרגע.

אוקיי, איזה... ואני כל הזמן שואל את עצמי, אתה מקבל את הבחורה? כמו שהיא. אתה לא המטפש לה, אתה לא הולך לשמח אותה. עכשיו, מה שמפריע לך, או שתעשה את זה בפועל, מפריע לך שהיא לא עושה כלים, צריך יוזמה ותעשה. אל תבלבל את המוח מזה. אתה קיבלת את זה איך שזה. נגמר הסיפור. אני צריך לקחת אחריות ולא להגיד, הוא כזה, היא כזה, הוא ממורמר, היא ככה, היא עשתה לי, נגמר, ככה האחריות. ועוד דבר אחד שהוא קשה ליישום ממש, אם אני, הכל מתחיל בי ונגמר בי, אני מוריד את הציפיות שלי. לא, אני עברתי יום והיא צריכה לחבק אותי עכשיו, היא צריכה לפרגן לי, היא צריכה זה, כאילו אני חי בציפיות.

נכון.

זה הרסני, אני כל הזמן אומרת לאנשים, איפה שתהיה ציפייה, תהיה אכזבה.

נכון.

זאת אומרת, ציפיות זה דבר הרסני, כי

אף פעם גם משהו לא יקרה כמו

בציפיות שלי, ואף אחד לא קורא את המחשבות שלי.

את רוצה משהו? תבקשי.

זה שאומרים לי, אבל רגע, אני לא מצליח להבין למה הוא פעל ככה, למה היא פעלה ככה. תמיד אני מחזיר את הבן אדם עליו. כאילו, איפה זה פגש אותך בסופו של דבר? למה זה הדליק אותך? ולמה זה אמור להדליק אותך? בבית, אנחנו בקושי מצליחים להבין את עצמנו. איך אנחנו נצליח להבין מישהו אחר? אני גם לא מנסה להבין מישהו אחר, אני מתח אותו, אני לא אמור להיות המטפל. זה לא עובד ככה במערכות יחסים. אני אמור לזכור שאני צריך לקחת אחריות. אני צריך בסופו של דבר לדעת למה זה פוגש אותי, למה זה מקפיץ אותי. ודרך כלל, כשזה מקפיץ אותי, למה העבודה הכי קשה היא בזוגיות ובמערכות יחסים? בזוגיות רומנטית, זה הדבר הכי קשה. כל הפגמים שלנו, כל הדברים שלנו, קופצים שם ברמה מטורפת, הכל שם עושה חגיגה, ואז אני צריך לשאול אותי, אם זה מקפיץ אותי, אז כנראה יש בי משהו כזה, שאני לא מחובר אליו, אני לא אוהב אותו ואני לא מקבל אותו, אז אני לא מקבל בצד השני. ברגע שאני בקבלה לבת זוג שלי, שהיא כזאת, אני אתחיל עם זה שאני צריך להיות במערכת יחסים עם עצמי. להתחיל לקבל את עצמי. להגיד, כן, אני בן אדם שיש לו, את הריצוי הזה. אם אני אמיץ מספיק להגיד ונסתכל על זה, אני יכול לעבוד על הדברים ולא לפעול עליהם. הם תמיד יישארו שמה. אני לא יום אחד יכול להגיד לריצוי שלי, תקשיב, לא בא לי עליך, יוצא, אני מחליף אותך. הוא תמיד יקפוץ, אבל אני יכול לא לפעול עליו. אני לא יכול לשלוט עליו.

אתה יודע, אני אגיד על זה רגע משהו. קודם כל צריך להבין שריצוי הרבה פעמים זה התנאי שלי להרגישת שייכות. כלומר, אני רוצה להרגיש שייכות, זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם, ואני לפעמים אעשה את זה. כלומר, יש אנשים שדרך הריצוי, דרך המקום המרצה שלהם, ככה הם מרגישים שייכות, ככה הם מבטיחים את זה, שאוהבים אותם, שהם חלק, ולכן אי אפשר פשוט להגיד לבני אדם, תפסיקו לרצות. אם אני אומרת למישהו, בוא תראה איפה, אני כן יכולה להגיד למישהו, בוא תראה איפה הדבר הזה מקדם אותך, איזה מחירים אתה משלם, מה אתה מרוויח מזה, ואם אתה מרוויח מזה שייכות, איך אתה יכול להרגיש שייכות בצורה אחרת. ואז אפשר לנהל את הריצוי. אבל אי אפשר להגיד פשוט, אוקיי, אני מפסיקה להיות אדם מרצה, ובזה זה מסתכם, כי יש לזה משקל מהילדות שלי, שזה הדרך שלי להתקבל, זה הדרך שלי להיות חלק, וזה לא משהו שאני פשוט יכולה להזיז אותו.

ברור, כל, אני מסכים איתך, כל, גם שיש לנו, גם שאנחנו לא אוהבים אותו, יש בו רווח. אני יכול לשקר עד מחר, יש בו רווח די גדול. העניין, כמו שאמרת, הוא יהיה שמה, אבל אני יכול להקשיב לו ולא לפעול עליו. מה שאני עושה, שעוזר לי לעבוד הגדול, לי, בכל אופן עוזר, זה כל סוף יום שואל את עצמי כמה שאלות, איך אני מרגיש, האם הייתי בקנות היום, מה עשיתי עבור עצמי, איפה שמתי גבול, איפה מיליתי את הצרכים שלי. יש הבדל בין למלא את הצרכים שלי לבין הרצונות שלי. לפעמים הרצונות שלי הן לא כאלה בריאים. הן קצת הרמומים הרצונות שלי, אבל הצרכים שלי באמת, מה באמת אני צריך. ולא הרצונות שלי רציתי מה בטוח שלי ככה, אלא הצרכים, הצרכים באמת הבסיסיים, האם מיליתי אותם.

מה למשל?

תן לי דוגמא לצורך. כי אתה יודע, אני שמתי לב שזה אחד הדברים שהכי קשה לאנשים להבין מה הצרכים שלהם. זאת אומרת, הרבה פעמים אני אומרת, בואי, בואי שימי את הצרכים שלך שם, ואז אני מתחיל לחשוב, מה בכלל הצרכים שלי?

אני יכול להגיד בקלות, הצורך שלי בחיבוק. אני רוצה חיבוק. בא לי חיבוק. בא לי חיבוק סוף יום. אז אני מבקש, כאילו, אז אני בא ועושה פעולה. אני לא מצפה שעברתי יום קשה, שהצד השני, אולי עבר גם צד קשה, אני צריך להקשיב לעצמי, לא להתבייש בזה שאני צריך חיבוק. כשזה מתחיל בדבר, אני אמרתי את הדבר הקטן הזה, אבל יש עוד מיליון דברים, כמו אני, הצרכים שלי, לאכול בריא, לעשות ספורט.

שיקשיבו לי, תנו לי תשומת לב, יראו אותי, יבינו.

כן, אבל אני, לפעמים היראו אותי, לפעמים אני לא מצליח לראות את עצמי, אז כאילו, איך הצד השני...

אז זה בדיוק העניין שאני רוצה שרוטי

תסביר לי מה זה אומר. זה אומר אני רוצה רגע כשאני מדברת

תסתכל לי בעיניים ולא תהיה בטלפון. זה אומר כשאנחנו יוצאים לדייט אז בוא נצא למקום שאני מרגישה שאנחנו נצליח לדבר שם ונהיה אחד עם השנייה. זה אומר שאם אני מבקשת רגע משהו שהוא חשוב לי, גם אם אתה לא יכול לעשות אותו, תראה לי שאתה עושה מאמץ לעשות אותו. למשל תגיד לי, האמת ניסיתי, חשבתי על זה, אבל אין לי את הפניות כרגע, אין לי את הזמן כרגע, הכל בסדר, אפשר להגיד לא, אבל אני יכולה להגיד, אתה יודע, זה חשוב לי כדי שאני ארגיש שאתה רואה אותי, שאני יודע שכשביקשתי, עד שביקשתי זה לא דבר שהוא קל לי, עד שביקשתי, אני רוצה שתגיד לי, את יודעת מה? אני אבדוק מה אני יכול לעשות. זאת אומרת, משהו שיגרום לי להרגיש, וכל אדם צריך להבין מה זה שאירו אותי. יש אחד שמבחינתו אירו אותו, זה שיעמדו מולו דום. השני אירו אותי, זה שיקנו לי. השלישי שאירו אותי, זה שעכשיו רק אני חשובה. כל אחד, מה זה אומר?

אני מבחינתי, גם שאירו אותי, זה השאלה הזאת, אם אני רואה את עצמי? האם אני רואה את עצמי? האם אני דואג לעצמי? האם באמת דאגתי לעצמי? או שיש משפט שאומר, אני נותן מעצמי ולא את עצמי.

יפה.

שאני יכול לתת, האם נתתי היום? או שכבר נתתי מעבר לגבולות שלי ולא שמתי גבול. אז האם אני רואה את הדברים האלה? האם אני רואה את הדברים הקטנים האלה? האם הייתי בקנון? האם היה לי אומץ לדבר היום ולהגיד מה שאני מרגיש או מה שזה? האם ראיתי את הרגשות שלי היום? היום הייתי את מה שאני צריך בתחום הבריאות, בתחום הזוגיות, בכל תחום אני צריך לשאול את עצמי כל הזמן את השאלות האלה ולהיות בבקרה על הדבר הזה, ולא להגיד אין לי זמן. אין דבר כזה, אין לי זמן. הכלי, אחד הכלים הכי טובים שלי זה או לכתוב, אבל לי יותר עובד באמצע היום זה להרים טלפון לאנשים שאני סומך עליהם ואוהב אותם, והם אוהבים אותי כמו שאני, בלי להגיד לי מה לעשות או איך לעשות, יש לי משהו, אני מפרק, את כל מה שיש לי איתם אני מדבר הם נותנים לי את הדבר הזה שיראו אותי ומשחרר עליו ולא אומר לעצמי אני אחר כך יעשה ישר מורים את

הטלפון שיש פה שני דברים שהם סופר חשובים. אני א', עושה, כלומר, קורה לי משהו, אני לוקח אחריות ועושה, ולא פשוט מתמרמר עם התחושה. והדבר השני, אתה מבקש. זאת אומרת, אני מבקש עזרה, שאם דיברנו בהתחלה בהתחלה על הפגיעות ועל החולשה, שהם הכלים שלנו בסוף למצוא את הקול שלנו, הנה, זו דוגמה מעולה לאיך גאות הולשה דרך לבקש, דרך חשיפה, דרך זה שאני משתף מישהו, מדבר עם מישהו, שזו דוגמה מעולה לאיך לעשות את זה.

נכון, בקשת עזרה זה אחד הכלים הכי מדהימים, וגם אתה נמצא שם בבגיאות די גדולה.

נכון.

להיות במקום הזה של לבקש עזרה, אבל אני יכול להגיד שזה עובד כל כך, הדבר הזה של לבקש עזרה. אז אני צריך באמת לשאול את עצמי גם את השאלה הזאתי, גם מי, לפני שאני גם נכנס לאיזה מערכת יחסים, מי אני עם עצמי? מי זה תמיר הזה? מי זה תמיר שפוגש את עצמו? האם אני מסוגל להיות עם עצמי? או שאני בורח לפלאפון, לטלוויזיה, לחשב, לטיק טוק, לאינסטגרם. האם אני מסוגל להיות עם עצמי, להכיל את הדבר הזה? אני מסוגל לצאת לדייט עם עצמי בכלל? דברים, הדברים הקטנים האלה, אני מסוגל לאכול בלי עסק אותם. לראות בהתחלה אם אני רואה את עצמי בכלל. לפני שאני מבקש מהאחרים שיראו אותי, כי אני רוצה שכולם יראו אותי, האופי הראשוני הראשוני שלי כאדם, זה תמיד שיראו אותי. ושתמיד ייתנו לי את הצומת לב. ותמיד שיאהבו אותי. ותמיד שיקבלו אותי כמו שאני. ותמיד ותמיד ותמיד. אבל מה אני עושה? מה אני עושה? אני צריך לשאול את עצמי כל הזמן, מה אני עושה? האם אני מספיק אמיץ להביא את זה? וצריך הרבה אומץ, הרבה אומץ, הרבה כנות בתהליך, ולא לוותר, לא לוותר, כי זה חופש. זה החופש שלי. זה החופש שלי מול הנוחות. פעם חבר אמר לי, אתה מוכר את החופש בגלל הנוחות שלך? זה השקעה למכור את החופש בגלל הנוחות. אני הייתי במעצרים, בכלא פיזי. אז הבנתי שהיות בכלא עם עצמי, אני יכול גם להיות. והכי מצחיק, כשהם חפשים את החופש הזה, בבנזול, בכסף, ביחסים, בפנטזיות שאנשים מבטיחים לנו. ברגע שאתה אומר, וואלה, אני לוקח אחריות על כל החיים שלי, ואין לך צעיר רעיון, רעיון שלם, אין דבר כזה. כאילו, אני הולך על כל הקופה, המבטח של החופש שלי ומה שאני רוצה בחיים, הוא פה. אני מחפש אותו בחוץ כל הזמן, אבל הנה הוא פה, תפתח, הנה, יצאת מחופש, מה תעשי? קדימה.

אז אני חייבת להגיד שאני מאוד מסכימה, ואתה יודע, תמיד דברים מעין מחיר לחופש, וכל אדם, חושב שלפעמים חופש זה לא, זאת אומרת אנחנו מתבלבלים הרבה פעמים במושג חופש אבל בסוף באמת החופש זה להוריד ולהסיר הקוות ולהיות מסוגל אחי להיות מי שאני גם כשאני לא יודעת בכלל לפעמים מי האדם הזה, אבל מרגישים את זה, מרגישים את המקום, את הכלילות שמגיעה עם החופש האמיתי, ואני רוצה להגיד לך תודה

רבה על זה שהבאת אותך בכזו חשיפה ואומץ, ונתת לנו המון השראה, הכנסת אותנו פנימה למסע שלך, לעולם שלך, ואני רוצה שתספר לנו איפה אפשר, לפגוש אותך. אני יודעת שכשאתה מפרסם הרצאה היא די מהר סולד אאוט. אז צריך לתפוס, גם אני לא הספקתי לתפוס, אבל אני אתפוס את זה בפעם הבאה. אז ספר לנו קצת על איפה אפשר לפגוש אותך.

קודם כל היה לי ממש טוב, ממש כיף איתך. אז ככה, אפשר, יש לי הרצאה במרץ, ב-26 למרץ או 25, אפשר לבדוק באינסטגרם שלי, אפשר, אני מטפל פעמיים בשבוע, קליניקה שמטפל בפעמים בשבוע, סדנאות שהן עכשיו מפתחות, שאפשר לעקוב אחרי זה, כמובן יש את הצד העקום יותר, את האינסטגרם שבו נשמע אותי שם צועק ומעביר ועושה דברים, לצאת מהשגרה וקצת לצחוק, אז שמה זה גם מתקשר לכל, שאתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה, גם טיפול, גם צחוק, גם כל מה שאתה רוצה, זה הכל בראש שלנו, וזהו בגדול.

אז אנחנו נוסעים כישור כמובן לאינסטגרם, ששם אפשר גם למצוא את הכרטיסים להרצאה, לסדנאות, את הכתובת לטיפול, את הטלפון, והיה לי ממש ממש ממש כיף איתך, אז תודה.

איזה כיף, תודה רבה רבה לך.

ואני אמשיך.

תודה רבה קודש, באמת, תודה רבה קודש.

תודה, גם אתה. אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית.

ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, adarzohar1, ושתתאו

קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים.

המרכז לזוגיות מעשית, adarzohar.com. נחכה

לראותכם. ביי.