פרק 51- הדר זוהר- התמודדות עם דחייה ופחד מדחייה

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן.

והיום איתנו אני, אדר זוהר מאמנת ומלווה אנשים, גברים וזוגות בתהליכי זוגיות, ממציאת זוגיות, שיפור הזוגיות וגם תהליכי פרידה, מנחה ומרצה באופן פרטי ולארגונים, ואני שמחה להיות כאן איתכם בפרק שכולו מדבר על דחייה. על חוויית הדחייה, פחד מדחייה, התמודדות עם דחייה, איך לומר, אין מישהו שלא חווה את המקום הזה של דחייה, או אין מישהו שלא מפחד מדחייה. בואו נעשה רגע איזשהו סדר במונחים, כי יש לנו פחד מדחייה ויש לנו את חוויית הדחייה. פחד מדחייה לא חייב להגיע, היא הייתה חוויית דחייה. כל אחד מאיתנו נולד עם מספר פחדים מולדים, תחייה הוא אחד מהפחדים האלו, ולכן מראש אנחנו מפחדים להידחות ואנחנו נעשה די את הכל כדי לא לחוות את ההרגשה הזאת, כדי לא לחוות את החוויה עצמה. זאת אומרת, הפחד מתחייה, הוא אחד הפחדים שמנהלים אותנו, מייצרים פחדים נוספים, מייצרים אמונות כאלו שבעצם יגרמו לנו להימנע מקשר, מהיכרות,

מפתיחת הלב, רק בשביל לא לחוות את המקום של דחייה.

כמובן שכל אדם, הפחד הזה מנהל אותו

באופן אחר, וככל שהפחד הזה מנהל יותר, אנחנו בעצם נראה התנהגויות שפוגעות יותר ביצירת קשר אינטימי אמיתי חזק וטוב. אז אם נעשה רגע, ככה, סדר במה זה בכלל תחיות, איך זה מגיע, איפה זה פוגע, נוכל להבין איך גם להתמודד עם המקום הזה, ולא להגיע למצב שפחד

הוא בעצם מאוד מנהל אותי. אז אמרנו שיש פחד מתחייה ויש את חוויית התחייה. חוויית התחייה זה באמת איזושהי חוויה שחוויתי, שרציתי משהו או מישהו והוא לא רצה אותי, ואז בעצם נוצרה פה חוויה של תחייה. זה שאני בחרתי לקחת את זה אישית, זה כבר משהו אחר. אבל בחוויה שלי, אני הרגשתי שאני רוצה משהו, ודחו אותי. כלומר, אמרו לי, לא רוצים אותך. אגב, נטישה זה שאני רוצה משהו, נמצאת במקום מסוים, ופתאום נעלמים לי. אוקיי? אז זה בעצם ההבדל. ותחייה ונטישה הן די באות ביחד, שניהם פחדים מולדים, והם מאוד מאוד מנהלים אותנו. אז נתחיל בזה שכל עזיבה היא תחייה. גם אם אני חובה גוסטי, גם אם אני חובה פרידה, גם אם אני חובה לא עלינו מוות ממישהו קרוב, גם אם אני מתחילה לצאת עם מישהו, אפילו למספר דייטים, ופתאום הם לא רוצים אותי, גם אם אני בתוך זוגיות ומציעה משהו, ובין הזוג לא מעוניין, אני חובה סוג של דחייה, אולי יותר קטנה, יותר גדולה, תלוי גם מה אני מציעה, וכמובן גם בסקס יש הרבה דחיות שאני מציעה, רוצה, מנסה, ובעצם מישהו שם לי ברקס ואז אני מרגישה דחויה. התחייה פוגעת בנפש שלנו, זאת אומרת, הכאב

הרגשי שמתעורר מתחייה, מחוויית התחייה, הוא כל

כך חד שהוא פשוט משפיע על כל

צורת החשיבה שלנו, הוא מציב אותנו בכעס מאוד מאוד מאוד גדול, בתחושת תסכול, הוא

אפילו משפיע על הביטחון העצמי, על הערכה העצמית, על כמובן תחושת השייכות הבסיסית שלנו, הוא מייצר בדידות, הוא מייצר אי-שייכות, הוא מייצר מקום שבעצם העולם שלי מתערער לי, הביטחון שלי בעצמי מתערער לי, הערך שלי הולך ויורד. חוויית התחייה בעצם היא חוויה כל כך עמוקה שהיא ממש ממש ממש יכולה להשפיע על התפיסה העצמית שלי. אפילו ברמה של זיכרון, כלומר אם פתאום אני נזכרת באיזושהי תחייה שהייתה לי באותו הרגע, משהו בי יתחיל להתערער. יכול להיות שאני אעלה חזרה, יכול להיות שאני ארגיש יותר טוב עם עצמי, אבל הזיכרון שעלה לי שהייתי בדייט, שמאוד רציתי, המשך, והוא לא רצה, או שפתאום הוא נפרד ממני, אז הזיכרון של זה, פתאום המחשבה של זה יכולה להערער זמנית את תחושת הערך העצמי שלי. עכשיו, הרבה פעמים אנחנו עושים טעות, והטעות היא שאנחנו מחמירים את חוויית התחייה בזה שאנחנו לא מפסיקים לבקר את עצמנו. אנחנו למעשה בעצם גורמים לעצמנו להרגיש הרבה יותר רע, כי אנחנו מבקרים ולוקחים אשמה על עצמנו בגלל התחייה. זה אומנם תגובה מאוד שכיחה, אבל היא בעצם גורמת למקום שתחייה, תהפוך להיות משהו הרבה יותר חמור ממשהו, וזה פשוט פוגע בנו אנושות בבריאות הפיזית והנפשית שלנו, ולכן זה משהו שמאוד חשוב שנשים אליו לב, שאנחנו הולכים למקום של האשמה עצמית וביקורת עצמית, וזה פשוט אף פעם לא באמת כמו שאנחנו חווים. זאת אומרת, חיות הן לא באמת אישיות כמו שאנחנו חווים אותן, הם לא בגלל משהו שעשינו או בגלל מי שאנחנו, ברוב המוחלט של המקרים, דחייה קשורה בכלל לאדם שלא רצה. זאת אומרת, דחייה יכולה להיות אגב אחת משלושה דברים, תכף נדבר על זה בהמשך, אבל אנחנו לוקחים את זה באופן אישי. זה בכלל לא קשור אלינו. צריך להיות קשור למצב שלו, לסטטוס שלו, לתחושה שלו, לפניות שלו, זה לא קשור אליי. אגב, גברים ונשים חווים תחיות אותו הדבר. זאת אומרת, זה לא שאנשים נפגעות יותר מתחייה או מפחדות יותר מתחייה מגברים, חווים את זה בדיוק אותו הדבר. העניין הוא שבגלל שאנחנו לוקחים את זה אישית, אז בעצם אנחנו מייצרים איזשהן הכללות, גם כשאין להן בסיס למשל. אין, תמיד שאני ארצה מישהו, הוא לא ירצה אותי. אין, זה כבר עבוד. אני בחיים לא אמצא מישהו, כי תמיד יעזבו אותי בסוף. זאת אומרת, אנחנו לוקחים בעצם את התחייה שהייתה, ובטח אם הייתה פעם נוספת, שלא לדבר על פעם אחר פעם, ואנחנו בעצם עסיקים מהן מסקנות, על מי שאנחנו, על מה שאנחנו, על האישיות שלנו, ואז אנחנו מתחילים לייצר התנהגויות של אימנעות, של פגיעה

עצמית, וזה פשוט מכריף את המקום שלנו מול עצמנו.

עכשיו, הביקורת הזו שאנחנו מכניסים, לא רק שהיא לא מעילה לנו, היא בעצם מאוד מאוד בעייתית, בעיקר אחרי תחייה רומנטית. למה? כי אנחנו בעצם במשך שעות, ימים, לילות, שבועות, מנתחים כל דבר שהיה. מה עשיתי? מה אמרתי? למה התקשרתי? רק אם לא הייתי מתקשרת, רק אם לא הייתי שואלת את החבר שלו את השאלה הזאת. רק אם לא הייתי אומרת את הדבר הזה בדייט. כל הזמן אנחנו חושבים ומנתחים את כל מהלך הדייט, את כל מהלך הדיבור. רק אם לא הייתי מזמינה עוד כוס יין, אז אולי לא היה חושב שאני כזאת גרידית. אם לא הייתי מסמסת לו ביום שאחרי. זאת אומרת, אנחנו לוקחים על עצמנו כל כך הרבה ועושים כל כך הרבה ניתוחי יתר וכל כך הרבה ביקורת, שלא רק שזה לא מועיל, זה פוגע, והורס, ושגוי, ופשוט מחבל לנו בסיכוי שלנו להתאושש מהר וטוב יותר. וצריך להבין, למה פגיעה מתחייה, למה תחייה, זה בעצם הדבר שפוגע בנו יותר מכל דבר אחר. וזה בעצם קשור לעבר האבולוציוני שלנו. אדם הוא בעצם יצור חברתי, והמקום של תחייה היא פוגעת בתחושת השייכות הבסיסית של בני אדם לקהילה, לבני זוג, ואם אנחנו רגע ניקח, את עצמנו ככה אחורה לתקופה שבעצם חיו בשבטים בימי קדם, אז דחייה מן השבט או מאיזושהי קהילה או קבוצה חברתית, בעצם זה במילים אחרות היה גוזר עליי גזר דין מוות. למה? כי אין לי שום גישה למזון, אני לא יכולה להגן על עצמי, אין מחסה, אין עם מי להזדווג, ובעצם, אין לי דרך לשרוד, כלומר, תחייה שווה מוות. המקום הזה, הוא בעצם יצר את הנקודה במוח שלנו, התפתחות נקודה שהיא בעצם כמו מערכת התראה שמזירה אותנו בין עוד רגע תודח מהאי, תודח מהשבט, תודח מהקהילה. והמערכת הזאת בעצם מופעלת על ידי זה שהיא מפעילה כאב חד, אפילו כשאני מתחילה להרגיש משהו קטן, קטן, קטן, כמו דחייה חברתית פיצית שהולכת להיות, כל מערכת ההתראה הזאת מופלת, ובעצם זועקת לי מבפנים, היא, זהרי, את עומדת להידחות, ומהמקום הזה אני בעצם מגיבה לזה, באופן שהוא היסטרי, באופן

שהוא משתבלל, באופן שהוא דרמטי, רק בשביל, לא לחוות את המקום הזה. כלומר, זה משהו שטבוע בנו, לא סתם זה פחד מולד, אנחנו נורא מפחדים מזה, ואז שהחוויה עצמה עומדת לקרות, כל מערכות ההתראה הפנימיות שלנו פועלות, נשלח כאבחן, שזועק

לנו עוד רגע תחבי תחייה ואני בעצם רוצה לעשות הכל כדי להימנע מהמקום הזה. ולכן אנחנו מגיבים, כמו שאנחנו מגיבים לתחיות, ואנחנו בעצם מפתחים פחד, מהמקום הזה. וחשוב להבין שתחיות הן בעצם מפעילות אצלנו תחפים מאוד עמוקים של זעם ושל תוקפנות, ושל הרבה דברים שהם מודחקים מבפנים, והן בעצם מייצרות כל כך הרבה סטרס, שמי שמולנו הרבה פעמים הופך להיות קורבן שלנו. אנחנו רואים את זה אפילו במקרה אלימות מאוד רבים, שגברים בעיקר תוקפים נשים, אפילו ברמה של... ממש נחקרו מקרי רצח, לקחו 551 מקרי רצח של נשים על ידי הבעלים שלהן, וכמעט מחצית מהן, הם בעצם התרחשו בתגובה לפרידה אמיתית, או פרידה מתקרבת. בעצם גברים במחקר הזה הודו שהם לא יכלו לשאת את התחייה, והקשר הזה בין תוקפנות לתחייה הוא קשר מאוד מאוד חזק, ומאוד חשוב להכיר בכך שתחייה זה משהו שעלול לדרדר את ההתנהגות של האנשים מולנו, ההתנהגות בלתי נתפסת, בלתי רציונלית, ולכן הרבה מאוד פעמים אולי אני לא אגיב באלימות, ברצח, בתוקפנות, אבל אני יכולה להגיב בדרמטיות, בהשתבללות, בבריחה, באיזושהי תגובה שהיא מאוד מאוד לא רציונלית, היסטרית, בגלל שהדבר הזה הוא משהו שאני לא יכולה לחשוב ולדמיין שאני אוכל לשאת את כאב התחייה. כמובן שיש דרגות שונות לתחיות, חלקן ממש מרגישות לנו כמו אפשר להגיד פצע מדמן, שאנחנו לא יכולים להפסיק את זרימת הדם שלו, וחלק מהתחיות הן פשוט עוברות על ידינו, כמו שהן מגיעו, ככה הן הלכו, לא איזשהו משהו שהוא בעצם מרגש, וזה תלוי לפני הכל, לא בגודל התחייה ולא במה שהיה באמת, אלא באדם. בסך כוחות הנפש שלו והמסוגלות שלו להתמודד. כלומר, כל בן אדם יש לו את המסוגלות שלו להתמודד עם מצבים מסוימים, גם עם תחיות. ולכן לפני הכל מאוד חשוב תמיד לעשות עבודה פנימית על החוזק שלי, על מסוגלות שלי, על היכולות שלי להתמודד עם סיטואציות. איך ללמוד לא לקחת אותן אישית, אחרת פשוט כל חוויית חייה תהיה מאוד מאוד מאוד מאתגרת וקשה. אנחנו לא באמת מעריכים את כאב התחייה הרבה פעמים נכון, ואז אנחנו לא מטפלים

בתחיות שקורות לנו, למשל מישהו עשה לי גוסטינג, ואני ישר עוברת הלאה, לא התעסקתי בכאב, לא ישבתי שם, לא הייתי על זה, ואז בעצם מה שקורה, שהמקום הזה הופך להיות אפקט מצטבר, שכל תחייה שאני לא מטפלת בה באופן ראוי, באופן נדרש, בכלל שמה עליה, איזשהו דגש, מקום מדברת על מה שעובר עליי, אז בעצם היא הולכת על התחייה הקודמת או על הכאב הקודם, ובסוף אני צוברת באמת ככה.

איזה שהוא כאב מאוד גדול. אמרנו שיש בתכלס שלוש סיבות שתחייה רומנטית מתקיימת בגללן, ולא בגלל משהו שאני עשיתי, או אין תחיות שקורות בגלל טעות שאני עשיתי, תוציאו את זה לעצמכם מהראש, זה לא נכון. והרבה פעמים שם הבעיה, שאני חושבת שזה בגלל משהו שעשיתי, אז אני לוקחת את זה אישית. לא, דחייה רומנטית קורית בעיקר בגלל אחד משלושה דברים, ואת המקור הזה חקר דוקטור גיא וינש, שמאוד מאוד בעצם מעמיק בכל המקום של התמודדות עם היצוקות נפשיות, שאחת מהן היא דחייה, ובעצם הוא מדבר על זה שדחייה קורית בגלל היעדר הכימיה כללית, זאת אומרת, הגענו לדייט, אין הכימיה. לא קרה, לא היה קליק, אז למה להמשיך? הדבר השני זה בעצם שיש חוסר התאמה בצרכים שלנו באותה נקודת זמן. כלומר, אני צריכה משהו מסוים, סוג של

קשר מסוים, רוצה למשל מחויבות, אני רוצה מישהו שיהיה פנוי עליי בצורה מסוימת, והוא כרגע בנוי למשהו אחר, הרבה יותר ראי, הרבה יותר סתמי, ולא משהו מעמיק כמו שאני רוצה, ולכן המקום הזה לא יתחול להתאים. והדבר השלישי זה בעצם חוסר התאמה להגדרה הצרה של מה שהאדם מחפש. במילים אחרות, לקלסטרון, מי שמכיר את שיטת זוגיות מעשית, אנחנו בונים קלסטרון של הגבר או האישה שאנחנו רוצים למצוא, כלומר, מה הצרכים, מה הערכים מהאדם שאני בעצם רוצה למגנט לחיי ויושב מולי מישהו שלא מתאים להגדרה הזו. זה יכול להיות ברמת המערי החיצוני, זה יכול להיות ברמת האישיות, זה יכול להיות ברמת התכונות שהוא מביא, הערכים שהוא מביא, והוא לא מתאים למה שאני רוצה.

אני לא מתאימה למה שהוא רוצה, ובדיוק כמו שאני לא יכולה להימשך ולרצות את כל בני האדם, לא כל בני האדם יכולים לרצות ולהימשך אליי. ובעצם ברגע שנבין שתחייה רומנטית היא לא באשמתנו, ולא בגלל שום טעות שעשינו או לא עשינו, או בגלל פגמים באישיות שלנו, אז נוכל להתחיל לעשות הרחקה, להבין שזה לא קשור אליי, זה לא בגללי, ומהמקום הזה אני יכולה לא לפגוע בערכה עצמית שלי ודווקא לצמוח ולהבין שזה פשוט חלק מהדרך של מה שאני מחפשת ומדייקת את המקום של מה שאני רוצה. וכל האשמה ביקורת היא פשוט מיותרת וממש רק עושה לי נזק במקום תועלת. ובאופן הזה אני יכולה לא לפגוע בעצמי, איזה מדהים, להגיד, הנה, זה לא עמד אותי באחד משלושת הקריטריונים האלה. וואלה, לא מסתדר, וגם הוא, מישהו אחר, לא עומד בקריטריונים האלה שהם שלי. אם רגע נסכם את העניין של בעצם הפצעים או הפגיעות שתחיות עושות, אז חשוב להבין שברגע שחוויתי תחייה, בטח תחייה אחרי תחייה, או תחייה כואבת, או שהכוחות נפש

שלי לא גדולים, אז אני מתמודדת עם כאב עמוק ומתמשך. דיברנו על דחפים של זעם ותוקפנות, שבעצם הרבה פעמים אנשים מרגישים אותם אחרי תחייה, דיברנו על פגיעה בהערכה עצמית שקורית מפגיעה, מתחייה סליחה, ופגיעה בתחושת השייכות שלנו ואפילו

איזושהי תחושת בדידות מהמקום הזה, ולכן ברגע

שחוויתי תחייה, גם מקטנה, מאוד חשוב שנטפל בה, נדבר עליה, נגיע לאיזשהו מפגש טיפולי, תהליכי, אימוני, בשביל שהדבר הזה לא יידחס בתוכנו, יידחק בתוכנו, ואז לא נייצר כלים טובים להתמודדות, ומהמקום הזה, בסוף הפגיעה הקלה תחמיר להיות לאיזשהו סיבוך נפשי קשה. אז איך נכון להתמודד עם דחייה? קודם כל בוא נגיד מה לא עושים, לא חופרים, לא מנתחים, מה אמרתי כמה, מה אמרתי איך אמרתי.

לא מבקרים ומאשימים את עצמנו, ולא מנסים כל הזמן להבין מה השתבש ומה הביא למצב. כל פעם שאני אנסה להבין מה קרה שם, מה היה שם, אני הופכת את התחייה הזאת באופן אישי, ובעצם אני רק מפריזה בביקורת העצמית שלי, וההתעסקות הזאת פשוט רק תוביל אותי למקום רע. ולכן זה לא משהו שנכון לעשות, ובטח לא לייצר עוד תחושה לא טובה, ולמצוא פגמים באישיות שלי, במראה שלי, בהתנהגות שלי, כי רק נעמיק את זה. כן נכון להבין שבאתי חיובית לדייט, או לקשר, נפתחתי, נתתי, השקעתי, אהיתי, זה מאוד נכון כדי ללמוד מהמקום הזה, ובשביל, לצמוח מכאן, ולכן מה שאנחנו כן עושים, אנחנו מרסיקים את הפגיעה מאיתנו, אנחנו מבינים שזה לא היה אישי, אנחנו לומדים מזה, אם יש איזה שהם משהו בעצם שאני יכולה לצמוח מכאן, ובזה זה מסתכם, ומה כן בנוסף? להזכיר לעצמי את כל הדברים המדהימים והנפלאים באישיות שלי, את הדברים שאני מעריכה, שאני אוהבת, את החוזקות שלי, ומהמקום הזה בעצם להיות במצב שאני צומחת ממקום כזה ולא נובלת ולא נשברת.

חשוב לזכור, מכל משבר אני יכולה להישבר

ולרדת למטה, או ללמוד, לצמוח ולעלות למעלה.

בואו נדבר על כמה דברים שחשוב בעצם שיהיו אחרי תחייה. אחרי תחייה מאוד חשוב שתהיה לנו תמיכה חברתית, משפחתית, שנרגיש איזושהי סביבה תומכת מסביבנו, שבעצם תיתן לנו תזכורת תמידית למערכות היחסים הטובות שיש בחיים שלנו, שנרגיש בעצם חום

ואהבה וחיבוק, ומהמקום הזה נוכל גם להחזיר את תחושת השייכות שלנו, את המקום הטוב שלנו, ואנחנו רואים שהמקום הזה בעצם גם מוריד הרבה מאוד מהצורך שלנו לתוקפנות, לאלימות, לזעם, ובעצם משפר את הערכה העצמית שלנו, ולכן מאוד חשוב לבקש תמיכה מהאנשים הקרובים אלינו, ולדעת שהם בהחלט יכולים לעזור לנו להפחית את עוצמת הכאב שאנחנו חשים. הרבה פעמים אנחנו לא מבינים את עוצמת הכאב כי הוא מתערבב עם כעס ואלבון והרבה מאוד דברים, אבל כן מאוד חשוב להבין שתחייה זה משהו שהוא כואב וחשוב לתת להם מקום, חשוב לתת לזה מקום על מנת שבעצם כאב הזה לא יהפוך להיות איזשהו זיהום, איזשהו משהו פנימי לא מועיל. אז אחרי שהרחקנו מעצמנו והבנו שזה לא אישי, להרגיש את הכאב זה בסדר גמור, ולקבל את החיבוק מהסביבה זה דבר מעולה ודבר נהדר. עוד איזשהו ככה תרגיל שהייתי רוצה לתת לכם, שעוזר להתמודד עם דחיות. זאת אומרת, עם המקום הזה של הפחד מתחייה, והוא נקרא כיהוי חושים. עכשיו אני אגיד מראש שזה משהו שלא כולם נכון להם לעשות את זה, זה כן משהו שהוא צריך איזושהי הערכה עצמית גבוהה, ויכולת להתמודד עם אכזבות, על מנת

שאפשר להשתמש בתרגיל הזה. והרעיון בעצם של כיהוי חושים, זה לייצר איזושהי מורגלות לסיטואציה או למצב שלא נעים לי, ואז בעצם ככל שאני מתרגלת אליו, זה מטריד אותי פחות. דמיינו רגע, אדם שעובד בשירות טלפוני. ואז בעצם הוא מתקשר, ואומרים לו, לא, לא צריך את מה שאתה רוצה למכור לי, לא, לא, לא, אני לא רוצה ביטוח, לא, אני לא רוצה את זה, וכל הזמן הוא חווה ניתוקים בטלפון. בשלב מסוים הוא מפתח מה שנקרא אור של פיל, ואז בעצם הוא כבר איזה, הוא כהחושים לזה, הוא כבר לא לוקח אישית את המקום הזה. וזה הרעיון של בעצם האפשרות להתמודד עם דחייה באופן שאני לא אחווה אותה ככאב מאוד מאוד גדול.

כלומר, אני בעצם לוקחת איזשהו משהו שאני רוצה לשפר, כמו למשל גבר שרוצה להתחיל עם מישהי. אז אני אומרת, אני עכשיו עושה ניסוי על, אומרת למתאמן שלי, שעכשיו בוא ניקח עשר נשים, אבל כאלו שלא נראות מאיימות. כאלה שהם לא משהו שאם יגידו לך לא זה מאוד מאוד יטלטל אותך. פשוט אנחנו ניגשים אליהם, אתה ניגש אליהם, ופעם אחר פעם רואה מה אתה מרגיש במידה ואמרו לך לא. הרעיון הוא שמפעם לפעם זה אמור להיות חוויה שהיא פחות כואבת. שוב, זה תלוי בערכה עצמית ובמסוגלות שלי לקבל לא, ובמסוגלות שלי לקחת את הסיכון להתמודד עם דחייה. בהפעם העשירית זה כבר משהו שהוא לא מפחד ממנו יותר, זה כמו תרגיל בחשיפות. ואז בעצם מה שקורה, שאני יכולה להתחיל לקחת סיכונים בחיים שלי עכשיו, גם עם נשים שאני כן מעוניינת בהן. וזה נכון על המקום הזה שאם אני רוצה להסתכל איזה גבר בעיניים, או להתחיל לדבר עם מישהו, או להתכתב עם אנשים באפליקציה שהם נראים לי בלבל גבוה יותר ממה שבדרך כלל אני עושה את זה. אז הרעיון הוא בעצם שזה יכול לסייע לי לייצר עמידות בפני דחיות, בפני הפחד מתחייה, ובעצם להפחית את תחושת האלבון והכאב הרגשי שדחיות מעוררות, ואת הנזק, שהן גורמות להערכה עצמית, אבל אני אומרת שוב וחוזרת שוב, אפשר להתאמן על המקום הזה של בעצם חשיפות או כיהוי חושים, להגיע לכיהוי חושים, רק כאשר אני מסוגלת מראש להתמודד עם הכזבה או עם מקום שהערכה עצמית שלי באופן כללי גבוהה יותר. אז אמרנו אם לקחת נסכם את הדברים

שיש לנו בעצם את חוויית התחייה ויש לנו את הפחד מתחייה. פחד מתחייה לא חייב להתבסס על חוויית התחייה, אבל חוויית תחייה בהחלט הרבה פעמים מגדילה את הפחד מתחייה ככל שניתן לפחד הזה. לנהל אותנו יותר נמנע מקשר בריא טוב אינטימי חשוף נמנע מלהביא פגיעות נמנע מהיכולת להישען ואז בעצם או שלא ניכנס לקשר רומנטי טוב ומעמיק או שפשוט ניכנס לקשר, אבל הוא יהיה מאוד שטחי בלי אינטימיות. ולכן זה משהו שמאוד מאוד חשוב ללמוד להתמודד איתו, לא לתת לפחד לנהל אותנו, או להתמודד עם חוויית התחייה על ידי סביבת תומכת, למידה, הרחקת המקום האישי, עבודה על חשיפות וכיהוי חושים, ואז בעצם נוכל לצמוח וללמוד מזה, ולהפוך להיות אנשים חזקים יותר, מעורכים יותר, בעלי ביטחון, ובקשר רומנטי טוב ומזמין. אז תודה רבה שהקשבתם לפרק תחייה, מקווה שלקחתם ולמדתם, ונתראה בפרקים הבאים.

אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית.

ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, עדר זוהר

1, ושתתאו קצת באתר שלנו, יש שם

הרבה דברים מעניינים, המרכז לזוגיות מעשית, adarzohar.com. מחכה לראותכם, ביי!