פרק 55 - להפוך את הקושי להזדמנות - עם רן כליף

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן. אז היום איתנו רן קליף, אחד האנשים שכשאני עוברת על מה שעושה, זה סופר מעניין, הוא טימי, תזונה תודעתית, ועד ההסתכלות שלו בכללית אל החיים, אז אני בטוחה שהולך להיות פרק מעניין שאין לי מושג מה הולך להיות בו, וזה הכי מעניין שיש. אז מה העניין עם רן, שמדבר איתנו בקוסטריקה?

אני נפלא. קודם כל תודה רבה שאת מערכת אותי. זכות אנשים כמוך והיוזמות שלך. ידע, מידע והזדמנויות מגיעים לאנשים. אז אני מודה לך על ההזדמנות. ואני מקווה שיהיה מעניין.

אני בטוחה, ואני מודה לך שאתה פה. ואתה יודע, ככה שאלתי אותך כל מיני שאלות לפני, ומעניין אותי, התחלת להגיד ככה שלא משנה מה, תמיד נדבר על חמישה דברים. ועצרתי את עצמי מלהתחיל לשאול אותך תוך כדי, על העניין הזה של מה זאת אומרת תמיד נדבר על אותם חמישה דברים, או נתמקד בזה, ואולי תספר למאזינים שלנו מה זה אומר.

חמשת אבני המציאות שלנו כאן זה אנשים, מקומות, דברים, זמנים ואירועים. ואנחנו לא יכולים לדבר על משהו אחר חוץ מאלה. אם תתחילי עכשיו לחשוב, תנסי לדבר איתי על משהו או מישהו, או על אירוע כלשהו, או על חפץ כלשהו, וכולי, את תישארי תמיד בחמישה האלה. ועצם העובדה שאנחנו בעולם הפיזיקלי שאנחנו חיים פה, אנחנו נעולים בתוך החמישה האלה. זה מסביר לנו עד כמה שכל עוד אנחנו רואים את עצמנו כגוף, שהוא סוג של חפץ, סוג של ישות פיזיולוגית, שלצורך העניין מבחינה רוחנית זה בשר ודם, שהרוח רק גרה בו, אבל אנחנו לא הגוף, יש לנו גוף. אז כל עוד אנחנו נעולים בתוך התפיסה שאנחנו גוף, אז אנחנו הולכים להיות סגורים בתוך חמשת הדברים האלה. ואנחנו הולכים להיות נתונים לגוף שלנו ולגוף הדברים. לעולם סבירה שבנוי תמיד מהחמישה האלה. אבל כשאנחנו מבינים שאנחנו רוח נצחית שרק מחליפה גופים כמו שאנחנו מחליפים בגדים בגרדרובה שלנו בארון, אז אנחנו פתאום מקבלים פרספקטיבה קודם כל על העוצמה שלנו, על העובדה שגופים זה הזדמנויות, והגיע הזמן להחליף את החמישה דברים האלה במילה חוויות. וכשאנחנו עושים את זה, אז אנחנו מבינים שה-money time שלנו בעולם הזה, זה לצבור חוכמה מחוויות. ואת זה אנחנו יכולים לקחת איתנו לכל גוף הבא, ולהשתמש בזה עכשיו בבגד חדש, אבל עם מיינד חדש. וזה בעצם המשמעות הזאת של לצאת מהחמישייה הזאת. זה יכול לצאת מזה רק אם אנחנו נחליף את האנשים, המקומות, זמנים, דברים, אירועים בחיים שלנו במילאה חוויות. כי החוכמה שאנחנו מקבלים מהחוויה, והגדילה שאנחנו מקבלים מההתנסות, היא לא שייכת לאף אחד מהחמישייה האלה.

זה סופר מעניין ואתה יודע מה מעניין אותי בעיקר זה שרוב האנשים שמסביבי ושאני מכירה או אני מלווה לאורך השנים מתקשים לחוות כלומר הם כל כך מנהלים ומנוהלים ובשליטה אני קוראת לזה תודעת מנהלת, אפילו, אתה יודע, המקום הזה שאנחנו כל הזמן באיזושהי שליטה, ורוצים ודאות, וזקוקים לה שאנחנו בכלל לא חווים את החיים. זאת אומרת, אנחנו די משרתים אותם, וכל הזמן מנסים לנהל אותם, ומהמקום הזה גם אני חושבת שהרבה פעמים החוויות שלנו, כביכול, אנחנו חווים את הקשיים, אנחנו לא באמת חווים, אנחנו כאילו חווים, קושי. וזה מדהים בעיניי מה שאתה אומר, כי... אוקיי, אז בואו ננסה ונחוצים את זה. איך בעצם אפשר לעזור לאנשים לחוות?

מה שאתה אומרת, אני חושב, הוא מאוד נכון, אפילו הגדרת את זה בצורה די מדויקת. ואנשים פונים אליי בעיקר בגלל קושי. ואם אנשים לא היו חיים את הקושי והיו חיים את הפוטנציאלים, והם היו לומדים להחליף את המילה בעיות, בהזדמנויות, אז ליצור כמוני לא היה עיסוק כזה בעולם הזה. סתם הייתי עושה דברים אחרים כי הייתי לא רלוונטי. ואני מעודד לאנשים שפונים אליי להפוך אותי באמצעות התובנה הזאת שהם יגיעו בחיים שלהם ללא רלוונטי. ובבסיס העניין נמצא מתח, סטרס, אפשר לקרוא לזה סוג של חרדה. ומאיפה הסטרס מגיע, מאיפה המתח הזה מגיע. אנשים קמים בבוקר, ברגע שהם מבינים שהיום לא יודע מה, יום שבת, וקוראים לי ככה, בום נוחת עליהם כל הבעיות שלהם. עדיף להם כבר היה לישון, להמשיך לישון. כשאנשים ישנים אין להם בעיות. למה אין להם בעיות? כי הם לא נוכחים במרחב האישיות שלהם. מרחב האישיות נוכח רק כשאתה פותח את העיניים ופותח את האוזניים. אבל כשאתה ישן, אף אחד מהבעיות שלך לא קיימת. כשאתה ישן, אין לך כאבים, אין לך דאגות, אין לך חובות, אין לך בעיות קרדיט, אין לך בעיות אישיות משום סוג ומיל. ברגע שאתה פותח את העיניים, אוזניים, מבין שאתה זה אתה וזה החדר שהיה אתמול, אתה מתעורר לאתמול עם כל הבעיות שלו. במקום להתעורר להיום עם כל ההזדמנויות שלו. והסיבה שאנשים מתנהגים ככה, כי רוב הזמן הם מנגנים הקלטות. הם מנגנים את מה שקרה אתמול, ממה שקרה לפני שנה, מה שקרה לפני שבועיים, ולפעמים מנגנים אירועים שהפועלים בהם כבר לא חיים עוד. הוא למעשה חלק מהאנשים איזה מין ילד מזדקן בן 40, שעדיין ממשיך לבכות את מה שעשו לו בגיל 10. אבל אנחנו שוכחים שאנחנו תוצר של הורה נהדר. זה לא משנה בכלל מה הוא עשה לנו, איך הוא התייחס אלינו, הוא נתן לנו משהו שאף אחד לא יכול לתת לנו, בכל הפלנטות ובכל הממדים. הוא נתן לנו הזדמנות לחיים. ואנחנו צריכים להבין שאנחנו צריכים לקפוץ מהמקפצה הזאת של ההזדמנות, ולעזוב את ההיסטוריה. ולהגיד לו תודה רבה שהוא נתן לנו את ההזדמנות, כי זה מה שהוא עשה, הוא משהו אלוהי. הוא עם כל הבעיות שלו, המגבלות שלו והצרות שבעצמו הוא חי, נתן לנו הזדמנות לחיות. זה דבר אלוהי. ואם אנחנו החלטנו לוותר סוף סוף על העבר שלנו, בשביל כל מה שאנחנו רוצים להיות, אז אנחנו קודם כל השתחררנו מאיזה משקולת כבדה שלא נותנת לנו שירות כבר שנים. כי אין דבר כזה מתח בלי היסטוריה, אין דבר כזה דאגה בלי היסטוריה, אין דבר כזה חרדה בלי לחיות את אירועי אתמול שרשם. היום. אז כדי לצאת מהמקום הזה של הבעיות, של הקשיים, של המתח, של הסטרס, של החוסר ודאות, אומרת ודאות, אנחנו צריכים לעבור ממחשבה ואנליזה, שעוסקים כל היום במדידה כנגד וסיכויים, ומשאירים אותך כמעט רוב הזמן בחוסר ודאות, למצב של ידיעה. כשאתה יודע משהו, אתה לא צריך לסמוך על כלום. המילה ודאות ואמונה מאבדים משמעות. כשאני עולה על אופניים ואני יודע לרכב עליהם, אין לי איזה אמונה שאני אצליח. אני גם לא צריך ודאות שזה יישר. זה פשוט קורה. כשאני מרים את היד שלי לקחת ספר מהמדף העליון, אני לא מקווה שאני אצליח לעשות את זה. אני פשוט יודע לעשות את זה. למה? כי זה בתוך סט של מה שאנחנו קוראים לו common thinking, מחשבות שגורות. ומחשבות שגורות זה המחשבות שנתנו להם מנדט, בהכרה או שלא בהכרה, להפעיל לנו את החיים כ-back office, מאחורה. זה להפעיל את הגוף שלנו, זה מיומנויות שרכשנו, זה כל מיני יכולות שאנחנו הרווחנו בחיים שלנו, לפעמים גם בעבודה קשה, לאפשר לנו לקחת הכלים האלה כמקפצה להזדמנות הבאה. אבל מה קורה כשאנחנו רוצים לשנות משהו? מה קורה שיש לנו משהו שקורה בחיים, או סוג של טרייט, או התנהגות, או איזה הרגל שאנחנו... אנחנו מעוניינים להיפטר ממנו כי הוא תוקע אותנו והוא כבר לא מפתח אותנו. הוא שייך להיסטוריה. אנחנו לא יכולים לעשות את זה כשאנחנו מנגנים את ההקלטה הזאת. כי כל עוד כפתור play לחוץ, אנחנו הולכים להתנהג באופן בלתי נסבל אפילו בשבילנו, ואין לנו אפילו כוח על זה. למה? כי זאת מחשבה שגורה. כשאנחנו נלמד לשנות את האמונות שלנו, שמקבילות אותנו, לא מפתחות אותנו עוד, אז אנחנו ניפרד מהקלטה שחוקה, ונכניס סוף סוף כסטה חדשה לתוך הדק, ותהיה לנו גישה לכפתור נדיר שנקרא record. וכשאנחנו נלמד לעשות את זה, כשאנחנו יודעים לעשות את זה, כשקיבלנו את המיומנות לעשות את זה, שהיא אגב לא שונה ממיומנות רחיבה על אופניים, זה עוד מיומנות, אז אנחנו נפסיק להיות מוצר של ההיסטוריה, נלמד לזהות דברים שלא נעימים לנו. במרחב שלנו, ולתכנת אותם מחדש, ליטרלי, לעבור ממצב של יוזר על המחשב, למצב של פרוגרמר על המחשב. אלה חוויות שונות לגמרי של שימוש.

את יודעת, כשאתה אומר את זה, זה נשמע, וואו, כל כך הגיוני וברור, ואיך לא עשינו את זה קודם?

לא עשינו את זה קודם, לא בגלל שאין לנו שכל חלילה, סליחה על הביטוי מתומטמים, או שחסרה לנו איזשהו בורג בקופסה המאממת הזאת כי הקופסה הזאת מכילה כל כך הרבה מוח וכל כך הרבה יכולת שגם אם חסרנו שלושה ברגים עדיין נוכל להפעיל אותה מצוין אנחנו משתמשים בכל כך מעט ממנו אבל הסיבה היא שאנחנו לא עושים את זה, זה בגלל שלא קיבלנו הזדמנות כשהיינו קטנים לעשות את זה. ההורים שלנו לא לימדו אותנו את זה. לא בגן, לא בבית ספר, לא בתיכון, לא בצבא, לא באוניברסיטה, לא במשפחה. אז אם זה ככה, איפה נלמד את זה? וזאת הסיבה היחידה שאנחנו לא יודעים. מה היה קורה לדעתך לחברה שבה כל האנשים היו סוברן, היו ריבונים על גורלם, לא היו מכוונים אצבע לשום מקום בחוץ, אלא היו מסתכלים על עצמם ומטפלים בהרגלים של עצמם, ומזהים את הדברים שלא משרתים יותר את ההווה, והם עובדים רק בשביל ההיסטוריה שלהם, מבודדים אותם, ולומדים לתכנת אותם מחדש. מה יקורה לחברה סביבנו? האם היינו צריכים רפובליקנים, דמוקרטים, משטרה? לא היינו צריכים את הדברים האלה. לא היינו צריכים צבא, לא היינו צריכים גבולות, לא היינו צריכים שום דבר שיהיה חוק מעלינו, כי אנחנו היינו החוק העליון של עצמנו. והדבר הזה הוא לא מודל עסקי טוב לארגונים, חברות, מדינות וממשלות. זאת הסיבה שהטכנולוגיה הזאת לא נמצאת פה.

מדהים, כי אתה יודע, בסוף בסוף בסוף אנחנו אוכלים אוכל שמשרת גופים עסקיים כמו, אתה יודע, אני לא אגיד שם, אני אגיד בשר מעובד או כל מיני כאלה, ועדיין סיגריות משווקות או כל מיני דברים, כי זה פשוט משרת אינטרסים, כמו כל דבר אחר פה. וכל פעם את רפרת מחדש העניין הזה, שאין באמת דאגה לציבור, ולכן אני שמחה שאנחנו רגע מדברים, ואולי לפחות אתה יודע מה שנקרא, כל פעם עוד איזושהי חוליה, שזה כל אחד מאיתנו חוליה באנושות, שנוכל בעצם להיות במקום, שעושה את העבודה ואת השינוי, וראיתי שדיברת איפשהו עלה, שאם אתה צריך לשנות את הסיפור שלך, אז הכול השתנה, ודיברת גם על המקום של אהבה עצמית, וזה שני הדברים שאני מאוד מאוד מתעסקת בהם ומאמינה בהם, כי אני באמת מאמינה שאנחנו כותבים את הסיפור של עצמנו, ולצערי רובנו, בוחרים בסיפור לא מתאדם, כי זה משרת גם אותנו, ואין מקום בזה שאת זה אני מכירה, וזה נוח, ואני לא צריכה לקחת סיכונים, וזה כבר הזהות שלי, ופה אני יודעת להתנהל בתוך ה... עולם הזה, וגם יש לי את מילה אשים. אני כבר... לקחת אחריות זה גם עניין. אז כל הדבר הזה בעצם, אוקיי, אני מדברת עם אנשים באוניברסיטה, יש להם את הסיפור הפנימי, וכמה חשוב המקום הזה של אהבה עצמית, ובאמת איך זה הופך אותנו לאנשים עצמאים ובלתי תלויים, אבל מה אם תשמע אותך, איך אתה מציע לנו לעשות את זה?

קודם כל, אנחנו צריכים להגדיר את המונח הזה, אהבה עצמית, אז אנחנו צריכים להגדיר את זה, אז בואו אנחנו נפרק את המילה הזאת, סליחה את המושג הזה, כי הוא בנוי משתי מילים. כשאני שואל את האנשים מה זה אהבה, אז אני מקבל הסברים ארוכים, מתפתלים, חושבניים, ואז אני מנסה להבין אם הבן אדם באמת יודע מה הוא אומר לי, וחלקם הם אנשים, מה שנקרא, מאוד מעניינים, יש להם מוח, ממש הייתי גר אצלהם במוח לכמה שבועות, כי זה מאוד מעניין. ואז אני ככה מנהל איתם שיחה, ואני שואל אותו, מה זאת האהבה בעיניך? ואז הוא אומר לי, ואחרי איזה עשר דקות של שיחה אני שואל את השאלה עוד פעם. ואני מקבל תשובה אחרת. ואחרי יום יום יומיים שאנחנו מדברים, אני שואל עוד פעם כבערת אגב, בלי להגיד שאני כבר אמרתי לך ואמרת לי משהו אחר, אלא אני מקבל תשובה אחרת. ואז אני מבין שהתשובות של אנשים הם ביטוי של הstate of mind שלהם. זה מה שזה באותו רגע. ואם זה ככה, אז קודם כל אין אמת אחת, והתשובה לזה היא פונקציה של state of mind. וכשאני שואל אנשים, תקשיבו, זאת מילה אחת, אני אומר, זאת מילה אחת אהבה. אתה יכול לתת לי הגדרה לזה במילה שוות ערך? אחת. וגם אנשים מתקשים מאוד מאוד מאוד מאוד, זה מהשאלות האלה, מה זה אישיות? מה זה מיינד? מה זה תודעה? מהי האנטומיה של המחשבה? מהי הפיזיולוגיה של הרוח? אנשים מתקשים מאוד לענות על השאלות האלה, כי מדובר בחשיבה אבסטרקטית שאין להם מיומנויות אפילו לטפל בהם, כי זה בא ממוח אנליטי, והשאלות האלה הם לא. ואז בוא ניקח את האהבה העצמית הזאת. הרי מהרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתחילים לאכלים. כי אחרת זה אומר שאנחנו נולדים לקריסה מיידית ומוות. אז זה אומר שאנחנו נולדים ואנחנו מתחילים לפרוח, ולפרוח זה להחלים. וממדי ההחלמה שלנו תלויים באהבה העצמית שלנו, ובביטוי שלנו ביום-יום. אז אם זה ככה, מה זאת אהבה? אהבה זה לתת. זה מה שזה. כי אהבה זה הדבק, אפשר לקרוא לזה, שמדביק את כל המקום הזה. זה מה שמקים אותך בבוקר, גם שאתה שונא את עצמך, לוקח אותך לשירותים ומראה לך, וואו, המעיים שלך עובדים, גם שאתה רוצה למות. השיער שלך יפה יפה, גם שאתה חושב את המכוער. אתה מצליח לנהוג באוטו שלך, גם שאתה רוצה לחסל את כולם על הכביש. יש איזה משהו שאוהב אותנו לחיים, גם שאנחנו לא. החלק הזה זה דבק, שהוא יותר גדול מהאישיות שלנו, הוא יותר גדול, מהאמונות שלנו, זה ענק. זה החלק הזה שמאפשר לעץ לחיות 800 שנה, לדשא לגדול, לא חשוב כמה תקצוץ אותו, לברד שנראה מת אחרי שבועיים, הוא כאילו אתה לא מאמין מאיפה זה בא, כאלה דברים. כלומר, יש איזה כוח שמעניק ונותן בלי סוף ולא מבקש תגמול, לא מראה את הפרצוף שלו ואין לו אינסטגרם. זה הלתת הזה. אם אנחנו מסוגלים לתת לעצמנו בהכרה, מה שהכוח הזה עושה בשביל כל העולם הזה, בתת הכרה, אז אנחנו אוהבים את עצמנו. לתת מה? לתת לעצמנו חופש. להרגיש ולבטא כל דבר. בלי אשמה, בלי כעס, בלי תסכול, בלי פחד, בלי בושה. להתבטא באופן מלא ושלם בכל מה שאנחנו בלי לחפש אישור אצל אחרים, לבדוק מה הם אומרים וכו' וכו'. זה אומר להחזיר את הכוח הביתה. זאת ההברה עצמית. כשאתה לוקח את זה אל עצמי, ומה זה עצמי, מה זה הסלף, מה זה הדבר הזה, אתה, אנחנו היינו, עוד לפני שידענו אם אנחנו בן או בת, כשהיינו ילד קטן, פיצי כזה, שמטייל ושובר את הבית, הוא לא ידע מה זה בן או בת, הוא גם הרבה פעמים לא ידע את השם שלו, הוא לא ידע מה שעה עכשיו, אם זה ינואר או דצמבר, אם קר או חם, זה לא מעניין, אבל הוא ידע שהוא זה הוא. גם אדם שחלילה נפל על הראש והוא התעורר מקומה של שלושה חודשים ואין לו מושג איפה הוא נמצא, איך קוראים לו, אם הוא נשוי או לא, ומה זה ישראל, הוא עדיין יודע שהוא זהו. וזה העצמי, זה הגרייט סלף, שהוא לא גבר או אישה, אין לו גיל, הוא לא מזדקן, הוא לא צריך לאכול או לשתות או לישון, הוא לא מתאייף. וכשאתה יודע לתת לחלק הזה את ההזדמנות להתבטא בעולם הזה בלי תירוצים, אז אתה אוהב את עצמך ללא תנאים. כל אדם שיודע לבטא את זה בחיים שלו, לא יכולה. אפילו לא יום אחד, לא יכב לו שום דבר, כי הגוף שלו, שהוא בעצם הפיזיולוגיה של הביוגרפיה המנטלית שלו, מבטא פיזיולוגית את מה שהוא חושב.

וואו, זו אמירה מטורפת, כאילו ההקשר הזה שאתה אומר, שאדם שמסוגל באמת לאהוב את עצמו, לא כסיסמק לצד השחור, הם אומרים, אחד השיקופים זה הבריאות שלו. כלומר, המקום של הבדיקות דם שלך לצורך העניין, או איך שאתה מרגיש, או רמת החיוניות שלך, היא בעצם קשורה, לאהבה עצמית שלך, וזה כמו איזה מדד מבחינתי, שאם אתה מרגיש באיזשהו מקום כזה, אז יש מצב שאם תעשה את העבודה על המקום של אהבה עצמית, פתאום גם הבריאות שלך תשתנה.

המילה הזאת בריאות, לא מעניינת בעצם אדם שחי בתודעה הזאת. כי המונחים בריאות וחולי, שהם מקוטבים. לא נמצאים כרלוונטיים באחדות הזאת, אוקיי? כי בריאות וחולי, כן ולא, טוב ורע, מתאים ולא מתאים, הצלחה וכישלון, חיים בעולם של פחדים וחרדות. אדם שהוא מצליחן, ממה הוא בורח? מכישלון. בן אדם שכל היום עסוק בלסמוח, ממה הוא בורח? מעצב וכאב. ברגע שאנחנו מגדירים את עצמנו כאנשים טובים, אנחנו נהיה חייבים לחוות את הרע בחיים שלנו כדי להגדיר את עצמנו כטובים.

זה מעניין, אתה יודע, כי לי נגיד יש איזשהו קושי מהמקום של כל העולם הזה שכל הזמן מנסה למכור לאנשים עושר. אני באמת חושבת שזה איזושהי המצאה כזאת, שאתה יודע, שמנסים למכור לי משהו כדי לעשות עליי סיבוב, סתם לא יודע אם אני אגיד את זה ככה, אבל אתה יודע, וזה מרגיש לי, שוואלה, הנה, מה זה אושר? תקני את זה, תהיי מאושרת. לא תכבי עצב, תהיי מאושרת. מצליחנים זה אושר, אני לא קונה את זה, זאת אומרת, אני, בחייתי, תן לי לחיות, לחוות, להיות באיזושהי, להצליח להיות בפשטות, כלומר, זה לפחות אחת השאיפות שלי, באמת, באיזושהי מהות, פשטות, בלי להצליח לראות את הדברים דרך העיניים שלי, בלי כל הזמן לחשוב, אתה יודע, איך זה נראה, מה זה נראה. שם, לשם אני אישית שואפת, והמקום הזה שהרבה פעמים אני לא מצליחה לדבר במיינסטרים, כי אני לא, אני אף פעם לא מדבר על עושר כבואו משהו שאני רוצה למכור לכם. והרבה פעמים אנשים, אני לוקחת את זה רגע לעולם שאני עוסקת בו, מקשרים זוגיות ועושר. ואתה יודע, הרבים לא נהנים לנפץ לאנשים את העניין הזה שאין סיכוי שזוגיות תביא לכם אושר אם לא יהיה לכם את המקום הטוב הזה עם עצמכם, כלומר מילה שלם קשה, אבל המקום הטוב שתרגיש עם עצמכם, להיות בטוב איתי, להיות בנתינה כלפי עצמי, בנינוחות כלי איתי עם עצמי, ואני רוצה להבין איך אתה רואה את זה. כי אמרנו שאולי אתה לא מתעסק בזוגיות, אבל בטוח יש לך איזשהו משהו להגיד על המקום הזה, ובטח על הקשר שלו לאושר וכולי.

המילה הזאת, אושר, בעברית, שואלים בן אדם, האם אתה מאושר? כבר לחדו אותנו בשפה. כי המילה מאושר, זאת מילה שמישהו אישר לך להיות בה. תחשבי איך שהמילה בנויה, וככה היא נתפסת. זה אומר שאנחנו צריכים אישור ממהות עליונה, ממשהו חיצוני, שישים לנו וי על הדבר הזה שנקרא עושר. אז אנחנו מחכים...

תקשיבי למדין, בהפכתי את זה שקודם כל אנשים הקלטו את מה שאמרת, ששהשורש של העושר, הוא אישור בעצם, הוא לאשר.

זה דבר רגיל. זה מלכודת מילולית, את מבינה? ואנחנו בגלל שאנחנו משתמשים במילים ובשפה בשביל לדבר, לתקשר ולנהל סביבה מנטלית, אז אנחנו נלקדים בתוך קונסקטים שימציאו עבורנו כדי שלא נצמם. המבחן אבל הוא שאנחנו היוצרים של השכונה הזאת, אנחנו מבינים שאנחנו יוצרים של החיים שלנו, מפסיקים להשתמש באנשים, מקומות, דברים, זמנים ואירועים, כי אנחנו סוף סוף מבינים שאנחנו זההם. המראות שלנו שמשקפות לנו מי אנחנו. אז אנחנו מבינים לדוגמה שמה שנקרא בריאות לא מתרחש על ידי שום טענה רפואית, שום טענה לפעילות גופנית, כי אם בריאות קורנת תלויה בתרופה, גלולה, כמוסה וחדר כושר, אז כל מי שבריאות מושלמת נתונה לו מסתובב עם איזה גלי של כמוסות, שני קילו חסה, ויש לו חדר רזידנט במכון פילטיס. אבל האנשים הבריאים ביותר שאני פגשתי לא עושים אף אחד מהדברים האלה. אותו דבר אנשים מאושרים. אם מה שנקרא עושר, מתרחש על ידי איזושהי טענה של ממון, נראות, מיקום שאתה גר בו, אירועים שאתה משתתף בהם, השנים שאתה כבר כאן, איפה אתה גר, אם זה מגדיר עושר, אז קודם כל עושר זה דבר מוגבל מאוד, ושתיים, זה אומר שאתה צריך לעבוד אצל כל החמישה האלה בשביל כל הזמן, to check it in, אחרת לא תהיה מאושר, כי לא החמישה האלה לא אישרו לך את זה. אז מה יוצא? שאתה כל הזמן צרכן אינסופי וכרוני של דברים שאתה לא בנית, אתה לא יצרת, ואתה כל הזמן קונה, משתמש, זקוק, מחובר לאינפוזיות. ולמעשה אתה לא מאושר, אתה מכור לחעיניה של המוח. זה המצב שלך.

וואו, ממש כל כך מדויק, באמת, שהלוואי שאנשים יבינו את זה. ואתה יודע, אני חושבת שבדיוק היום סיימתי לראות סדרה שהיא, אתה זה מה שאתה אוכל, משהו כזה. אני מאוד מאוד אוהבת, דיברנו בהתחלה על תזונה, אני כל הזמן אוהבת לקרוא עליו, ללמוד עליו, לא כאיזשהו, לא הולכתי לעשות תואר בזה, אני בכלל לא בעיה של תואר, אבל בכללי, אני מחפשת מידע, ואז אמרתי וואו, אני מסכימה עם כל מה שנאמר שם, אבל פתאום האיך להכניס את זה לתוך החיים שלי כשגרה, שם אני מרגישה שהוא קשה לי, בעיקר כי פתאום הרבה דברים שאני צורכת, זאת אומרת, אני מאוד משתדלת כבר להיות בתזונה טבעית ולא מעובדת, ואתה יודע, השינויים שאני כבר עושה לאורך שנים ועדיין, אני מרגישה שזה פתאום המון, ו... שם אני מורישה את האתגר אצלי, שלפעמים אני אומרת, טוב, לא משנה, בינתיים אני אמשיך עם מה שיש, לדעת שזה כי אני לא יודעת מאיפה להתחיל, מאיפה להתחיל לעשות את השינוי. ואני מרגישה שאומרים, הנה, גם מי שעכשיו שומע אותנו יסכים איתנו, אני בטוחה, בכל מה שאנחנו אומרים. אבל איך מתחילים את זה, או מה הנקודה הזאת שאתה מתחיל בעצם להפסיק להיות מאושר על ידי אדם אחר, ואני קוראת לזה פשוט להתחיל ללכת דרך העיניים שלי ולא דרך העיניים של האחר, זה משהו שהוא נורא נורא, נורא נכון, מאוד נכון, אני בטוחה שמסכימים איתנו, אבל איך? איך עושים את זה, רן?

קודם כל, לא עושים את זה. חושבים את זה. ואנחנו צריכים להבין שאנחנו לא יכולים, את אומרת שינוי, איך משנים, אנחנו לא יכולים להגדיר שינוי אמיתי, בנו בחיים שלנו, כשהעבר שלנו עם הסיפורים הקבועים שלו, ממשיך לזרוק את עצמו לתוך הרגע הנוכחי הזה. זה לא שינוי, זה משכפלת, זה עוד איזה דרמה, את מבינה? וזה עוד סיפור שחוק כזה, שכל הזמן חוזר על עצמו. אבל מה עם הגוף שלנו? ומה עם גוף הדברים? כלומר, המחשבות שלנו הן באמת דברים. כי הן יוצרות את הדברים בגוף. זה שלנו וזה שמסביבנו. אנחנו צריכים להבין שהגוף שלנו, אם אנחנו רוצים לשנות אותו, אם אנחנו רוצים לרפא אותו, אם אנחנו רוצים לשפר את ההרגשה שלו, אם אנחנו רוצים להרגיש שמחה בו, שזה גם כן ביטוי גופני, אנחנו צריכים להבין שהגוף שלנו הוא תמיד זירה פיזית של דקלום העבר. הוא תמיד. הגוף שלנו הוא בעצם זירה של דקלום שמושלח לתוכנו, אל ההווה הזה. ממה עשוי העבר הזה, מזיכרונות של פעם, ממחשבות של פעם, מסיפורים שסיפרו לנו, מהרגלים שלימדו אותנו להתרגל אליהם עוד יותר. אבל אם נסתכל על זה ככה, שאמרתי קודם, אני לא צריך לעשות את זה, אני קודם כל צריך לכתוב את זה. זה משפט שאמרו פעם בבתי ספר עתיקים של חוכמת קדם. תרבויות עבודות אמנם, אבל היו מתקדמות הרבה יותר מאיתנו. והם שיגשגו על המקום הזה, על הפלנטה הזאת, לפני הרבה מאוד שנים, והייתה להם אמרה שמעניין. צרדה עד היום. צרדה עד היום. זה לא מה שאתה עושה, כמו אש שאתה חושב. זה לא אומר שמה שאנחנו עושים לא חשוב, אנחנו צריכים להבין שהמעשים שלנו נוצרו במחשבה. עכשיו, מאחר ורוב המחשבות שלנו הם תת-הכרתיות, 96% מהם הוא תת-הכרתי, אז אנחנו מנוהלים על ידי העבר התת-הכרתי שלנו, במקום לנהל את ההווה שלנו בהכרה. אז רוב הזמן אנחנו רובוטים. רוב הזמן אנחנו מוצר לא מעודכן. מההיסטוריה. אז קודם כל אנחנו צריכים לשנות איך שאנחנו חושבים. לשים לב מה מסתובב לנו פה בין האוזניים. מה מסתובב? כי מה שמסתובב עכשיו בין האוזניים, יהיה הגוף שלנו מחר. יהיה הגוף שלנו מחרותיים. הדבר השני, זה לא רק מה שאנחנו אומרים, זה איך אנחנו מרגישים אתה יכול להגיד כל מיני דברים, אבל איך אתה מרגיש? אם אין הלימה בין איך שאתה מרגיש למה שאתה אומר, אתה הולך לפתח הפרדה. ובמרחק הזה בין ההפרדה גר המתח והחרדה. אבל כשיש אחדות בין מה שאתה מרגיש למה שאתה אומר, אז אתה אחד. זה אומר, אין לך היסטוריה. כל הכוח שלך הוא כאן. כי אם מה שאתה אומר עכשיו זה לפי איך שהרגשת שלשון, אז מה שאתה הולך לעשות עם עצמך זה לייצר גוף מחר שוב פרודוקט של ההיסטוריה עוד פעם. ולגבי האוכל זה אותו דבר. זה לא רק מה שאנחנו אוכלים, זה מה שאנחנו. כלומר, אדם שהוא טיפוס כועס באופיו, ומתרגם כל דבר בחיים שלו להזדמנות לכרוס על זה, והוא הפך להיות מומחה, ובהיותו מומחה לקעס, הוא מוצא סיבות לכאוס גם בדברים שאף אחד לא מוצא. אבל הוא בהיותו מומחה, מוצא. אז גם כל אוכל שהוא יאכל, בריא ככל שיהיה, אורגני ככל שיהיה, הוא ימיר בגוף שלו לביטויים של כעס. כי זה מה שאת הודעה שלא יודעת לעשות. אבל אדם שהוא באופיו שמח ומודה על חלקו. והוא באופיו רואה רק את ההזדמנויות באירועים. והבעיות מבחינתו זה סוג של אתגר ללמידה, גם אם הוא אוכל לפעמים לא משהו, הוא לעולם לא יעלקה את עצמו על זה. ואם הוא לא מעלקה את עצמו במחשבה, הגוף שלו לא ידקלם את זה לפיזיולוגיה. ואני לא אומר עכשיו שטיפוסים כאלה ילכו ויאכלו זדר. לא. אבל הם לא פטליסטים. כי אם האלוהי בתוכנו היה פטליסטי, אנחנו היינו מתים מזמן. בנשימה הראשונה שלנו היינו מתים, כי השיפוט היה כל כך גדול שלא יכולנו לנשום את הנשימה הבאה, היינו בוחרים למות. לכן, כל מה שעולה מחיינו ודרכם, נובע קודם כל מהמחשבות שלנו. ולומר שאנחנו תוצר של תובנה והשיפוט שלנו זאת אמת פשוטה אבל עמוקה. לא סתם אמר דקארט, I think, therefore I am. ואם שאת חושבת על זה, את יכולה לעשות צום. את יודעת, יש אנשים גם עשו צום שנה ויותר. את יכולה לעשות צום יבש אפילו על מים. רחמנה לצדן לא לשתות מים. אז את יכולה לחיות ככה איזה ארבעה, חמישה ימים שבוע. את יכולה לא לנשום שתי דקות, שלוש דקות, ארבע דקות, להחזיק את הנשימה שלך כמה שאת יכולה. אבל את לא יכולה לא לחשוב. אז התזונה הראשונית שלנו זה state of mind. ואם אנחנו לא מבינים את זה, אנחנו לא מבינים שהמקרר הכי גדול של אוכל נמצא בין האוזניים שלנו.

וואו, זה מדהים בעיניי, באמת, כי תוך כדי שאתה מדבר, אני באמת שמה לב. על המקומות אפילו, אני ישר חושבת את זה, את יודעת, לקחת את זה רגע על עצמי, ועושה איזה רפלקציה כזאת, נכון, בתקופות, שפחות לקחתי אחריות על החיים שלי, ויותר חיפשתי, את יודעת, בחוץ, וגם יותר עניין אותי מה חושבים, אז באמת, גם הרגשתי פחות טוב פיזית, וכלום שנקמה תמיד הקפלתי על זונה בספורט, את יודעת, זה לא עזר. והיום, אני מאוד מאוד מאוד מקפידה לעשות עבודות על מידת הכעס והסבלנות ולהיות באמת דווקא אמרתי את זה השבוע אני מרגישה שאני הולכת על ענן ואני לא סתם הולכת על ענן כאילו גם מקום הזה של איך שאני מרגישה. כלומר, אני כלילה. זאת אומרת, לא קשור אפילו למה אני אוכלת, וזה מאוד מאוד נכון. כלומר, גם הרבה יותר קל לי לסלוח, או להיות באהבה, או... לא משנה רגע למי זה. כלומר, מקום מאוד מאוד נקי ואמיתי, ואפס איסור המצפון. והמקום הזה של גם אין צורך להסביר ולהצטדק, וזה מה יש. זה באמת מקל גם על הבריאות. ודווקא אני בתקופה שעוד אני קצת פחות מקבילה על הבריאות, כאילו על התזונה, ומרגישה אפילו יותר טוב, אז אני מאוד מאוד מתחברת ככה, לוקחת רגע את כל מה שאתה אומר, כאילו אני פרוברת איזשהו תהליך איתך, וזה מאוד מעניין אותי. ואני כן אחזיר את השאלה לזוגיות, כי פשוט מעניין אותי מה אתה חושב על המקום הזה של הזוגיות, כי אני מרגישה שיש בך משהו שהוא מאוד... כלומר, אדם צריך להיות מול עצמו. ומעניין אותי איך המקום הזה, בהסתכלות שלך, בתוך זוגיות שיש עוד אדם שחי איתך.

קודם כול, בעיניי האדם לא חי איתי, הוא חי עם עצמו בין נוכחותי. אני לא חי איתו או איתה, אני חי עם עצמי בין נוכחותו. כשאנחנו מבינים את זה, אנחנו קודם כל צריכים להפסיק לשלם להם מיסים. המיסים הם מיסים רגשיים. תגיד, נוח לך? כאילו אני אחראי על נוחות שלו. תגיד, אתה שמח? איך אתה מרגיש היום? כואב לך? לא כואב לך? עשיתי משהו? לא עשיתי משהו? איך הטונים שלי היו? האחריות שלנו היא לאהוב בכל רגע את הבחירות שלנו. לאהוב בכל רגע את כל מה שאנחנו. מה יקרה לכל מי שנמצא בנוכחותנו אם אנחנו ככה?

וואו, אני חושבת שהוא ירוויר.

הוא בעצם יחיה בנכוחות אני עליון של אדם אחר. זה ישקף לו, כי אנחנו מראות של אחרים והם שלנו, את המחנה הגבוה ביותר שלו. מה אנחנו נגיד, היינו עושים, היו מנחיתים אותנו בפלנטה. והיינו בפלנטה שבה כל האנשים עושים את זה, בפני מי היינו מתלוננים על משהו? המילה תלונה לא הייתה אפילו מושג במילון. אז קודם כל, כשבן אדם אחראי על עצמו, לוקח אחריות על המעשים שלו, על המחשבות שלו, כל מי שנמצא סביבו, בזוגיות, לא בזוגיות, בשותפות, זה לא משנה מה זה, חתול וכלב כולל, ירגישו נפלא. למה? כי it's what you see is what you get. ואין שום הפרדה בין מה שאתה אומר למה שאתה מרגיש. לכן ההתאהבות הראשונה היא בעצמנו, קודם כל בעצמנו. אנחנו לא יכולים להתאהב אם אנחנו מתחננים למחלה, או משתמשים בחולי כדי לקבל קצת תשומת לב, או משתמשים בשדיים שלנו, בישבן או בשיער כדי לקבל עוד קצת תשומת לב, או אם אנחנו מתחננים למוות, או מתחננים לקורבנות כי זה מעניק לנו איזושהי רלוונטיות היום, אנחנו לא מתאהבים, אנחנו מקבלים רק הקהלה זמנית, אבל זאת לא אהבה, זאת התמכרות לרלוונטיות. אנחנו, במיוחד בנוכחות אדם אחר, שחי איתנו בבית או באיזושהי סביבה שהיא סביבה משפחתית, אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו. אנחנו לא צריכים להתעסק איתו, אנחנו צריכים לאהוב את מה שאנחנו, כמו שהיינו אוהבים כמו ילדים. אנחנו לא יכולים להסתכל על הפנים שלנו במראה ולהגיד שהן שמנות מדי, או שהן זקנות מדי, או שהן מכוערות מדי. האף שלי ככה, העיניים שלי ככה. אנחנו לא יכולים לפרק את עצמנו לחתיכות ככה. אנחנו צריכים לאהוב אותנו כמו שהיינו אוהבים תינוק, כזה מתוק שמחובר אלינו לגוף. ואם אנחנו לא יכולים לעשות את זה לעצמנו, איך אנחנו יכולים להעניק משהו למישהו אחר שהוא זה? אנחנו לא יכולים להיות עשויים תודעתית ממשהו שאנחנו לא למדנו קודם על עצמנו. אנחנו גם לא יכולים להעניק שום דבר לאדם שאנחנו בעצמנו, לא זה. והיום, לצערי, כאילו, צערי, זה לא שיש לי שיפוט על זה, זה מה שזה. אני מסתכל על זה. אנחנו צריכים לראות שהאנשים היפים ביותר של סביבנו, מה הם? מוצר יתיר של אידאל מסחריות, זה מה שזה, ככה אני קורא לזה. ברגע שמקבלים כמת אחד בפנים הם בחוץ והם לא יפים כבר, הם לא רלוונטיים. אבל אנחנו צריכים להבין שזה לא הסיפור שלנו. אהבה היא אופי של עצמה. חלקי גוף לא יוצרים יופי. נשמה ורוח יוצרים יופי. אנחנו לא מתאהבים באיך שבן אדם נראה, כי אם בזה אנחנו מתאהבים, יש על זה טיימר. יש על זה טיימר והוא הולך להגיע לסוף שלו. או שהעיניים שלנו יכבו, או שהישבן שלו ייפול, או שאלה. נשמה ורוח יוצרים יופי. ככה זה. מי לא יאהב לדוגמה את הילדים שלו כי הילד שלו לא פוטוגני, או כי הילד שלו יש לו איזה ערךיים כאלה או פנים כאלה. אנחנו לא עושים את זה. ואם אנחנו נעשה את זה, מיד אנחנו נקבל בפנים צביתה גדולה. אם עבדנו על עצמנו, והסרנו את הסורדות שלנו, כי אנחנו לא צריכים אותם יותר, ומצאנו את מקור הכעס שלנו, והוצאנו את האשמה שלנו החוצה ואמרנו את האמת, כי אתה לא יכול לאהוב מישהו כשאתה נאבק באשמה שלך. אתה לא יכול לאהוב מישהו אם אתה צריך לגרום לו כל הזמן להיות המציל שלך. אנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו. זה אומר שהשקענו את כל תשומת הלב שלנו אלינו, אנחנו מפרקים את החיים שלנו ומחברים אותם מחדש. אם אנחנו עושים את זה, אז אנחנו מבינים שזה לא מה שנכנס לפה שלנו, זה לא קשור לכמה אוכל או איזה סוג אוכל, זה לא קשור לכמה סקס, זה לא קשור לכמה אנחנו נראים יפה או חתיכים, זה לא קשור לכמה כסף. כל הדברים האלה נעלמים ואיזה שלויות. פרשת האהבה הכי גדולה שהייתה אי פעם, היא רומן נצחי עם זה שנותן לנו חיים בפנים. יש לו תמיד הסבלנות האנסופית לאפשר לנו להישאר בחיים. זה אנחנו הרי שבזבזנו את זה דרך כל מיני שטויות. עכשיו מה? תראו מה זה. תוקמים בבוקר והלב שלנו עדיין עובד. זה לא משנה איזה שטויות עשינו אתמול. הוא עדיין עובד. יש איזה משהו שאוהב אותנו כל כך. ואם אנחנו מבינים את זה ומשתמשים בזה, אז אנחנו מרפאים את עצמנו. ואז אין לנו סודות. אין לנו יותר שלדים בארון. אין לנו את זה. כי לפעמים העלות של אמירת אמת עולה לנו בזוגיות שלנו. לפעמים העלות של אמירת אמת עולה לנו בכסף לבנק, במכונית. אבל האמת הזאת געלה אותנו מכל הדברים האלה שהם מוצר של מיינד חולני. ואנחנו נפטרנו מזה. אנחנו לא איבדנו את זה. אנחנו קיבלנו הזדמנות להתחיל מחדש. לאמירת אמת במערכת יחסים יש השלכות, אבל הם כלום בהשוואה לאיזה כלל שאנחנו נועלים את עצמנו, לתוך מערכות יחסים של הסתרות ועמדות פנים. חושבים שאנחנו חכמים גדולים, אבל החכים של מחשבות זה לא דבר פרטי. הנשמה רושמת הכל. עכשיו מה? אם אנחנו מבינים את זה, אז אנחנו מבינים שבאמת כימיה והורמונים במערכת יחסים עושים קסמים על בשר ודם, אין ספק בכלל. ולמטרות הזדווגות, זה הכרחי, אחרת מאיפה היה לנו פה עוד עובד גופים לחזור אליהם? לא היה לנו. אז אנחנו נמשכים כדי להתרבות ולשרוד, גם אם זה תת-הכרתי. וגם מישהו לא מסכים איתי, זה בסדר, יום אחד הוא יכיר גם בזה. וגם יש ביקוש בשוק הזה, למה שאנחנו מסוגלים להציע, נכון? או פשוט זה ממש נוח שמישהו שולט ומטפל בחיים שלך, ואז אתה לא צריך. אבל במיינד, זאת הרוח שלנו הנצחית, זאת שלא מתה. במיינד, אנחנו נמשכים באמת כי מצאנו במראה המושלמת שלנו. וכשאנחנו מוצאים אותה, אנחנו מתעצמים. משהו בבן אדם האחר הזה שמאפשר לנו להיות אנחנו, בלי עיוותים ובלי משחקים. בלי הסתרות, בלי שקרים. כאילו מישהו ניקה את המראה ופתאום אנחנו רואים את עצמנו בבהירות כזאת שאנחנו לא מצפים מהם לשום דבר שלא היינו מצפים לעצמנו. אנחנו לא מבקשים מהם שום דבר שלא היינו מבקשים לעצמנו. אנחנו מצפים מהם רק למה שאנחנו מצפים מעצמנו. ככה אנחנו נמצא את המראה הזאת. כשאנחנו מגלים את האוצר הזה, להיות מאוהבים באדם אחר, זה להיות מאוהבים בעצמנו כשאנחנו מאוהבים באדם הזה. ויהיה שאנחנו מאוהבים בעצמנו בנוכחותו. הזוגיות בעיני מסתכמת באחד. לך למראה ותביט. שם נמצא את אהבת אמת.

מדהים, ואתה יודע, אני מאוד מתחברת למה שאתה אומר, כי ככה אנחנו בעצם משחררים גם את התלות שלנו בזה שאנחנו צריכים מישהו אחר כדי להירגע, להרגיש יותר טוב עם עצמנו, לקבל אישור, ושם באמת זוגיות מפתחת, מצמיחה, עושה טוב, והמקום הזה של ללכת למראה ולהצליח לראות באהבה את מה שאנחנו רואים בה, היא גם ממגנטת, היא ממגנטת עוד אהבה, כי בסוף תדר מעורר תדר, וזה אחד הדברים בסביבות שהכי חשוב שאנשים פשוט יבינו.

כשאתה נותן, כשאתה מבין שבאת לעולם לתת, לתת, זה מה שבאת לעולם, לתת. והנתינה היא קודם לעצמך. ואחרי שמילית את הקוס שלך עד להתפקע, זה מתחיל לזלוג לכל הכיוונים. ואתה רק רוצה לתת ולתת כאילו יש לך איזה מדפסת שמוציאה 200 יורו, והיא לא מפסיקה להדפיס, גם אם מוציאו אותה מהשקע בחשמל, היא פשוט עובדת. אז מה אתה עושה כשכל החדר שלך מלא בשטרות האלה? מה אתה עושה? אתה מתחיל לפתוח חלונות ולשלוח את זה החוצה. ואתה עושה את זה באהבה, כי יש לך המון מזה ואין לך שום תחושה של חסר. יש לך רק רצון לשחרר את השפע הזה, כי אחרת הוא יחנוק אותך. אז מתוך הרצון שלנו לחיות, אנחנו נותנים זאת אהבה. וכאשר יש לך בן זו או בת זו, שנמצאים בנוכחות הזאת, הם נמצאים בסוג של שפע. אבל זה רק אם הם שווי ערך בתודעה לשפע הזה. אחרת הם יראו בזה מה? איום, שליטה, סוג של רף שהם לעולם לא יוכלו להגיע אליו, וכולי וכולי. לכן, אם אנחנו לא קודם כל מטפלים בשפע הפנימי שלנו, כל אדם שאנחנו נפגוש ישקף לנו את החוסרים שלנו, את הקשיים שלנו, את התסכול שלנו, את הפחדים שלנו. לא סתם בתרבויות של קדם, אנשים עד גיל 32 היו נחשבים ילדים. נוער, קראו להם. נוער. ולנוער הזה נתנו לשחק, להתנסות, לא נתנו להם שום תפקיד שיש לו אחריות. פשוט לשחק ולהתנסות וללמוד. וכשהם הגיעו לגיל הזה, אז התחילו להתייחס אליהם לאט לאט כבעלי פוטנציאל אחריות. וכשהם הגיעו למצב שיש להם את האיכויות האלה, אז הם קיבלו גם במרכאות אפשרות וגושפנקה להיות בזוגיות להביא ילדים. אותנו לא מלמדים את זה, אנחנו צריכים on the go, מה שנקרא, תוך כדי ההתגלגלות הזאת במדרון, או העלייה בעלייה, ללמוד את הדברים האלה ולעדכן את עצמנו בתוך זה. וזה אכן סוג של מסע.

אגב, לא רק שלא מלמדים אותנו, אלא מצפים מאיתנו, כבר בגיל שלושים להיות, אתה יודע, טייקונים בקריירה, פלוס הורים לילדים, בעלי דירות, ואתה יודע, שלושים זה כבר, וואלה, אתה כבר אמור לסגור את כל הפנות שעשית, ואם נסתכל ביולוגית, זה רק התחלת ההתבוגרות הרגשית, זאת אומרת, התבוגרות הרגשות, היכולת שלנו בכלל להיות במקום הזה, ואני... אני חושבת שהיום אם נבין כמה חשוב החוכמת זקני השבט וכמה יש לנו ללמוד ולא לזלזל במקום הזה, יש לנו, בוא נגיד, נוכל לצמוח מאוד. אז אני רוצה להגיד לך תודה רבה על פרק מאלף וש... באמת אני מרגישה שאני למדתי, ובא לי עוד ללמוד, ואני אספר שאתה גם מגיע לארץ בקרוב לכמה סמינרים, ויש לך תוכנית שנקראת המסע, ואפשר את הכל לקרוא באתר שלך, אנחנו כמובן עושים קישור, ואני רוצה להגיד לך תודה. תודה שהיית כאן ונתת.

בבקשה, יקירה. זאת זכות לתת. לברוכים.

אני מסכימה. אז אנחנו נשתמע.

נשתמע.

אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית. ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, adarzohar1, ושתתו קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים. המרכז הזוגיות מעשית, adarzohar.com. מחכה לראותכם. ביי.