פרק 58 - כלים להתמודדות עם אכזבות, פרידות, קשיים בחיינו - עם ד"ר עודד קרבצ'יק

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן.

והיום איתי, איזה כיף לי שהוא הגיע שוב, דוקטור עודד קרבצ'יק, שמאוד מאוד מאוד אהבתם את הפרק, לא שהיה לי ספק. ואנחנו החלטנו להקליט לכם פרק נוסף, שנדבר בו על רגשות ומחשבות, וכל מה שיעלה יהיה מעניין. אז היי עודד, מה שלומך?

אהלן, אהלן, כיף גדול. אני בסדר גמור, ברוך השם, מצוין. במסגרת האפשרויות, מצוין.

יופי. תמיד, אין, אנחנו צריכים להיות במצוין, זה ישרה על האור לכולם, זה מה אנחנו...

ולא להתבייש בזה. יש אנשים שמרגישים לו נוח להגיד מצוין. כאילו, זה לא פוליטיקלי קורקט. עכשיו כאילו, צריך להיות מסכן. אני לא חושב.

גם אני לא חושבת, אני חושבת שלהפך, זה מחליש במקום מחזק, ואפשר להיות מצוין ברמה האישית, וכואב ברמה הקולקטיבית, ואין שום התנגדות בין שני הדברים, ואני חושבת שזה חשוב, שכל אדם יהיה עד כמה שהוא יכול בטוב עם עצמו, וזה לא אומר שהוא לא כואב את מה שקורה.

את יודעת, מאחורייך יש את המילה שמחה.

נכון.

מחורנית.

זה המידה של... אני מאוד אוהבת לעבוד עליה, שמחה וכעס.

ותוסיפי לפני השמחה את המילה ב', את האות ב', בשמחה. שזה ציווי, ציווי ביהדות. כלומר, ציווי מעל הכל, לעבוד את השם בשמחה. כאילו, באחד הדיונים בתורת הנפש בכלל, איך אפשר לצוות על רגש? אפשר לצוות על פעולה. איך אני יכול לצוות לאהוב? ואהבת את השם מלוקך, זה ציווי. ולעבוד את השם בשמחה זה ציווי יותר מכל ציווי אחר. אז איך אפשר לקחת את המילה בשמחה ולהפוך אותה לציווי? אתה יכול לצוות אותי להניח תפילים, אתה יכול לצוות אותי על פעולה להדליק נרות, אתה לא יכול לצוות אותי מה להרגיש. ואז לוקחים את המילה בשמחה ומשנים את האותיות שלה ורואים שזה, שבשינוי אותיות המילה בשמחה זאת אותיות מחשבה. והיהדות באה ואומרת שמחה זה תודעה. היא לא הולכת, היא לא מחייבת עליצות. כלומר, היא לא מחייבת את ההפינס כזה של... זה לא חייב את החיוך מאוזן לאוזן ואת צעלולים. זה לא השמחה. שמחה זה אירוע עמוק, תודעתי, שלכן המילה בשמחה והאותיות בשמחה במחשבה זו אותן אותיות, שמסביר לנו שכדי להיות בשמחה אתה צריך להיות באיזושהי תודעה מסוימת. אפשר להיות עצוב ולהיות בשמחה. אפשר להיות כואב, זה לא נוגד אחד את השני, ולכן אנחנו חייבים להיות בשמחה, כי שתי סיבות. בכלל בחיים, בזוגיות בטח, אבל בחיים בכלל. אחד, אם אתה לא תהיה בשמחה, לא יהיה לך כוח להתמודד עם אתגרים. ושתיים, אם לא תהיה בשמחה, לא תהיה לך תקווה להתמודד עם אתגרים, בשביל מה? ואלה שני הדברים שאני צריך בחיים כדי להתמודד עם אתגר. כוח ותקווה. בלי שניהם, האתגר גמר אותי.

ממש. וגם בתכלס, אצלנו היהודים, תמיד עצב בא עם שמחה. זאת אומרת, יש המון המון המקום גם בכי לא נוגעת שמחה, והרבה פעמים הדברים האלה באים ביחד, והנה אנחנו היום מקליטים בערב יום הזיכרון, שמיד אחריו יש לנו את יום העצמאות. והרבה מאוד אירועים, הם באים עצב ושמחה, ולדע עם שכול, והרבה מאוד דברים, והכל יכול להתקיים ביחד ולא מתנגש אחד עם השני. אגב, עצב בכלל זה, עוד בהסתכלות שלי, אנחנו יכולים להיות בכאב ולהרגיש כאב, וזה מאוד מאוד חשוב. להגיע לעצב זה כבר המקום הלא נכון. זאת אומרת, זה לוקח אותנו לאזור המלנכוליה, אנחנו כבר מאבדים שליטה על הרגש הזה. ולכן כאב זה דבר שחשוב להרגיש, עצב, מה שנקרא כשאנחנו מתחילים להיות שם, חשוב מאוד שנעשה שם עבודה, ושנרים את עצמנו, לא נכון לשקוע בעצב, זה לא רגע שנקרא עוד בו.

עכשיו גם אפשר לראות, עוד דבר, את הסדר, שיש יום הזיכרון, ואחר כך יום העצמאות. והרי תיאוריית אי אפשר לעשות גם הפוך. יום העצמאות, ובכלל יום הזיכרון, קודם נחגוג, ואחר כך, למה להתחיל עם עצב? בוא נתחיל עם שמחה, יותר קל. אבל אני חושב, אם אני מסתכל איתו פעם, אם אני מסתכל על פי תורת הנפש היהודית ובכלל, זה הסדר. קודם חושך, אחר כך אור. מכל חושך ייצא אור. ואם אנחנו נזכור את זה, אז גם כשנהיה בחושך הכי גדול, נדע שיש בפנים אור. אנחנו רואים בציווי, לא בציווי, בבריאת העולם. בפסוקים הראשונים של בריאת העולם, שכולם מכירים, לא משנה מה הזיקה שלהם ליהדות, בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ, בארץ הייתה תואו ובואו, וחושך על פני תאום, ביום האלוקים יהי אור ויהי אור, ויבדל אלוקים בין האור לבין החושך. ברגע שאומרים את המשפט, אם אני אורד רגע לרזולוציה של התוכן, ויבדל אלוקים בין האור לבין החושך, זה אומר שבכל חושך יש אור, והתפקיד שלנו להבדיל ביניהם. ולכן, נגיד, התפילה הראשונה ביום, כשלהט רוב האנשים, מה התפילה הראשונה ביום? הם יגידו לך שחרית. והתפילה הראשונה ביום היא ערבית, היא לא שחרית. היום מתחיל בערב, בלילה. שם מתחיל היום. כלומר, אז גם פה, יום הזיכרון, הוא יום מאוד מאוד עמוק. יום מאוד מאוד, שרגע, לעצור ולהבין. אבל בוא נראה מה קורה בעקבותיו. וזה בכל מקום בחיים, אז גם כשרבים והם מתווכחים, הם יודעים מה עושים בזה,

להבדיל אלפי הבדלות, אבל לדע, זאת אומרת, צירי הלדיים, החלק הכי קשוח וחשוך, ושתה נראה לך שזהו, מכאן לא יכול להיות יותר כואב, ופתאום יוצא הדבר המושלם והנפלא לעולם, שהוא האהבה הכי גדולה שלהם וגם האבא, ובסופו של דבר זה הגיע מהכאב, לפחות מה שאני לא חוויתי כאב יותר גדול מזה בחיי בפיזי, ואני אומרת ברוך השם על כל ילד ש...

אמרנו את זה טיפה מקודמת. ביהדות הכיסא של היולדת נקרא משבר.

נכון.

ששמה זה שבר הכי גדול. ואישה אחרי שהיא הולדת הולכת לגיד הגומל בבית כנסת. שזה תודה שנשארתי בחיים. זאת אומרת, תודה שנשארתי בחיים, אבל מהצד השני של האירוע, יש חיים חדשים. ואם נסתכל, כל אירוע בחיים שלנו, כפוטנציאל לשני הצדדים, כתוב, זה לעומת זה ברק, קדוש ברוך הוא. כל אירוע בחיים עובר מכאב, מחושך לאור. זה המודל. אם אנחנו נבחר, אנחנו לא יכולים לבחור את החושך, אבל אנחנו יכולים לבחור להישאר שם או לצאת משם. וזה העניין. החושך יבוא. זה חלק מהמודל.

אבל זה בדיוק המקום שהייתי שמחה שנדבר עליו היום.

אוקיי.

של החושך.

אבל רגע לפני, אמרת לי משהו בדקה לפני שעלינו, ששיתפתי אותך, שהיום הזה מייצר אצלי הרבה מתח ברמה האישית, ששוב, הכול בסדר, ברוך השם, אני לא חלק ממשפחת

השחות, זה לא בא לי משום מקום

כזה, זה מתח, את מידי שיש לי ביום הזה, ואמרת לי משפט מדהים שאני ממש רוצה שכולם ישמעו, על מה זה מתח?

עוד פעם, תפיסת העולם שאני באה מעולם המטורט הנפש, מתח הוא תולדה, סטרס, כל העולם של סטרס, של לחץ, הוא מתולדה מהרצון שלי לשלוט. אנשים מחפשים שליטה. אם זה שליטה על בן זוג, על בת זוג, שליטה על ילדים. ברגע שיש לי שליטה, הנקודה איפה זה יושב, איפשהו עמוק אצלי, כשאני שולט יש לי ודאות. ודאות מייצרת מנוחת נפש. אני רגוע. אני יודע איפה הילדים שלי. אני יודע מה קורה איתם. אז תחשבי את הרצון האז שלנו גם לשלוט בתוצאות. אני רוצה לדעת מה יקרה איתם. מתי יקרה איתם? הבן בצבא, מה יקרה איתו? מה קורה איתו? למה אני רוצה שהוא יתקשר אליי כל רגע? לא כי הוא צריך להתקשר אליי. כי אני צריכה שהוא יתקשר אליי. כי כשהוא מקשר אליי, יש לי ודאות. ושליטה, זה איזושהי אשליה. זה נקרא illusion of control. ברגע שבן אדם חי את המציאות, אין ודאות, אוקיי? שאנשים לא יחפשו. יש כמה ודאויות, שאם אני אשאר צמוד אליהן, פלוס יוסיף אמונה, ותכף אפשר לגעת בזה, אני הוריד משמעותית את המתחים. הוודאות הראשונה שיש לנו בחיים, הכי גדולה בחיים, זה היא ודאות. זו ההבדלות הכי גדולה שיש. בואו לא ננסה לשנות את זה, בטח לא על יד הניסיון לשלוט, כי אין סטרס יותר גדול מהניסיון לשלוט. הניסיון לחייג והוא לא עונה, ולשלוח וואטסאפ ושבי אחד, ותחשבו מה התחיל לקרות. אוקיי? עכשיו, בגלל שיש לנו נפש באמית, שזה מבנה הנפש, על פי תורת הנפש היהודית, יש שתי נפשות, אחת מהן באמית, היא הראשונה שחובה כל מציאות, והיא תמיד תבחן את המציאות דרך עיניים של סיכון. ולכן אם הילד לא יענה או הילדה לא תענה, האינסטינקט אולי קרה משהו. כאשר אני אגיד משהו לאשתי, והיא תענה לי לא יפה, האינסטינקט זה היא לא מכבדת אותי. זה האינסטינקט. למה? כי יש בי חלק במי, שהוא הראשון שפוגש כל מידע, שמגיע בעזרת חמש תחושים, האינסטינקט ההישרדותי הוא הראשון שפוגש. ולכן האינסטינקט שלא יהיה על הבת שלי, שאני מתקשר, והיא לא עונה, וואי, איזה כיף, בטח היא נהנית, והיא כל כך כיף לה, שהיא זרקה את הטלפון, החלום חיי שהטלפון הזה ייצא לי מהחיים. אבל האינסטינקט, וואי, אולי קרה משהו. ואז אני מתחיל לאכול סרטים בשפת העם. או שאשתי לא מדברת אליי יפה, אז רגע. או שהיא עונה לי בצורה קצרה, וואי, אולי עשיתי משהו. כאילו ישר אתה, זה בדיוק כמו שיעצור אותך שוטר ולא עשית כלום, וישר אתה חשבי, מה קרה? מה עשיתי? אם אני מבין את זה, ואני מבין את המנגנון, אז אני מבין שסטרס הניסיון שלי להחזיר שליטה לחיים שלי. רק בדרך לא נכונה. וברגע שאני עומד לעשות את זה בדרך נכונה, אני הוריד דרמטית את הסטרס. דרמטית. וזו עבודה. יש דרך.

ומה עוד? אמרתי שכמה ודאויות. אז מה לעשות?

ודאות אחת, ודאות אחת, זה שאי ודאות. אי ודאות זה המטוחות הכי גדולה בעולם. זה אומר, הגיע הזמן שתפסיק להיות מופתע שדברים מפתיעים אותך. אוקיי? זה אחד. שניים, אין לנו שליטה על תוצאות בחיים. אין לנו. אין לנו שליטה על תוצאות, לא משנה מה נעשה, כמה נעשה, איך נעשה. לעולם יש את המגינה שלו, אני יכול להאמין שזה בורא עולם, אני יכול להאמין שזה היקום, אני יכול להאמין שזה המזל, זה לא משנה. אני לא קובע מה יהיה. נקודה, אני לא אקווה מה יהיה. אז יש כאלה שיאמינו שהכל זה מקריות, ויש כאלה שיאמינו שהכל זה מדויק, והכל זה הכי נכון לי, אבל זה כבר סיפור האמונה. איך אני מתמודד לי. איזה סיפור אני מספר? על יעוודאות. איזה סיפור אני מספר? על דברים שאני לא שונאת בהם. שניהם נכונים. אקראיות או דיוק, שניהם נכונים באותה מידה. אוקיי? תלוי במה אתה מאמין, אבל שאלה לאן האמונה הזאת לוקחת אותך. אז אחד, אין ודאות. שתיים, לעולם לא תשלוט על תוצאה. לעולם לא תשלוט על תוצאה. הדבר הבא, שיש לנו ודאות בו, זה שאני יכול לשלוט, הדבר היחיד שאני יכול לשלוט בו זה על התודעה שלי. עובדה. אני יכול, אני צריך להיות מאומן בזה. וגם על התודעה שלי, רק על התודעה שלי אחרי שהתחלתי להרגיש אותה. להרגיש אותה ברגש, או להרגיש אותה במחשבה. מה שפעם קראנו זה מפגש הקודם.

אולי נסביר רגע מה זה אומר להרגיש את התודעה. זה חיבור של כמה מילים שלא בטוח שהן ברורות, או לפחות לי הן לא ברורות. מה זה להרגיש את התודעה?

אנחנו פוגשים את העולם, ברוב המקרים, בעזרת רגש. גם ככה אנחנו מרגישים את עצמנו. פחד, לחץ, אהבה, שנאה, תשוקה, רגש. רגש זה אחד הכלים שנותנים לנו להרגיש חיים. חיים טוב, חיים פחות או כל אחד יגדיר את העניין הזה, אבל זה רגש. אבל אנחנו גם יודעים שהרגש הוא נולד במחשבה. שמה הוא נולד, הוא מותנה במחשבה. הרגש יושב כבר אצלנו, על פי תורת הנפש יש לנו עשרה כוחות נפש, שלושה מכוחות הנפש נמצאים במוח, שבעה מכוחות הנפש נמצאים בלב, שמה נמצאות הרגשות. הם שם. כל הרגשות נמצאות. אבל עכשיו יש איזה טריגר שמרים את הווליום ומוריד את הווליום. הטריגר נמצא במוח, לא במוח, בסכל. המוח הוא כלי עבודה בסך הכל, הוא עוד דבר. בסדר? הטריגר נמצא בסכל, הטריגר הוא רוחני. אבל, בגלל המהירות שזה קורה, אנחנו לא מרגישים, אנחנו לא עושים את תהליך החשיבה שיוצר, אנחנו אפשר מרגישים את הרגש. כלומר, שבעלך אומר לך משהו שמזיז אותך, את קודם מתעצבנת, או קודם נעלבת, או קודם נפגעת, ואחר כך... זה לא שאני חושב להתעצבן או לא להתעצבן, להיעלב או לא... זה לא קורה שמה. זה בדיוק כמו שאני אשחק עם המתג של החשמל, ילחץ על המתג וידלק אור, במהירות של אלפית שנייה. ואני אשאל את הבן אדם, מה הדליק את האור הזה? יגיד לי, המתג. אני אגיד לו, מה פתאום? מה שמדליק את האור זה החשמל, שמגיע על המנורה. אני בעזרת המתג סוגר מעגל. אבל אתה, בגלל שזה כל כך מהר, מהרגע שלחצתי את הרגש דק האור, אתה חושב שהמתג עשה את זה. הרי אני יכול לגזור את החוט שמחבר בין המתג לבן נורא, אני יחצה עליו מחר, הוא לא יעשה כלום. המתג לא מדליק את האור. ולכן, המחשבה יותר מהירה מהחשמל. אז אנחנו פוגשים את הרגש, זה הדבר הראשון שאנחנו פוגשים. לכן אני אגיד, להרגיש תודעה. הרגש נולד בתודעה. עכשיו, בגלל שאנחנו לא שולטים, ברגש הראשוני. קרי, במחשבה הראשונית. לא שולטים בה ולא נשלוט בה לעולם. למה? כי זה מבנה הנפש, זה אולי פודקאסט אחר. אבל לא נשלוט בה, אז אני צריך לקבל שהיא הראשונה שקופצת.

למה?

הסברנו קודם, יש מנגנון הגנה, שקודם כל עסוק בהישרדות, אחר כך בהתפתחות. המנגנון הזה לא מעניין אותו ההתפתחות שלנו, לא מעניין אותו הזוגיות שלי, לא מעניין אותו כלום, מעניין אותו ההישרדות. אם אני, אם אשתי צעקה עליי, או אם בעלי צעק עליי, או אם אשתי לא עונה לי, או אם בעלי מפנה לי את הגב, הולך לישון ומפנה לי את הגב, או אם אשתי לוקחת את השמיכה והולכת לישון בסלון בלילה, האינסטינקט הוא אלבון. אוקיי? ואז השאלה, אם משם אני ממשיך לפעול או לא. קשה לי להאמין שגבר או אישה יקבלו את זה בהבנה, באהבה ובכיף, שבל ייקח את האהובה אישה, ייקח את השמיכה, הם יתווכחו בין, ייקחו את השמיכה וייצאו מהבית. בסדר? זה לא יעבור בטוב כלומר לא מדבר מה יקרה ביניהם זה בתחושה האישית שלי בתחושה האישית שלי מה יקרה לי שאשתי תעשה לי את המהלך הזה גם אם אני הייתי מגיע לי שהיא תעזוב אותי לפור לייף על ההתנהגות שלי אבל באותה שנייה זה כאילו שמה לא יהיה תהליך שכלי תהליך שכלי יבוא שני וכשאני מרגיש תודעה, אני מרגיש את המפגש בין האירוע החיצוני, המשפט החיצוני, המקרה החיצוני, שנקלט על ידי החושים שלנו, ופגש את הנפש ההישרדותית שלי. ואז אני מרגיש את התודעה. מרגע זה, אני יכול להתחיל לבחור.

תראה, אני חייבת לשתף את זה פרוגשיות, תראה.

וכל הסטרס יושב על זה.

זה מדהים. לפני חודשיים, בערך חמישים משהו ימים, לקחתי על עצמי לעבוד על מידת הכעס. כל טוב הזמן אני לוקחת מידה, שבצדה לא חשבתי שבאמת אני אדם שהוא כועס, אני ממש עושה עבודה עם עצמו כבר למעלה מ-20 שנה, אז היא תודעתית, מודעות וכולי, אבל כל פעם מידה. תמידת שמחה, מידת כעס, הן מצטברות. וזה בדיוק המקום הזה של מה שהוא פוגש, האוטומציה באמת תודה להגיב בצורה מסוימת, וברגע שאתה לוקח על עצמך לעשות עבודה על מידה מסוימת, אז נכנס האלמנט של השכל שפוגש את הרגש. לפני זה, זה פשוט קורה. ורק כאשר אנחנו בוחרים באמת לעשות עבודה, וכל הזמן אני אומרת, העבודה היא אינסופית על עצמנו. וזה היום שאני עדיין במקום שבאמת אני שנים, למעלה מ-20 שנים בתהליך, ואומרת, היום אני עושה באמת עבודה על המידה, המידה הזו, מידת הקאסט, ואני נורא מבינה את מה שאתה אומר, איפה השכל פוגש את הרגש, שלפני שבחרתי לעשות את זה, אני לא בטוחה שהייתי מבינה את זה כמו עכשיו, כלומר, בסוף מה שאני בעצם רוצה להגיד, שכן, הכול בידיים שלנו, זאת אומרת, כל המקום של התודה הוא בידיים שלנו, וגם, וגם איך שזה מנהל אותנו. זאת אומרת, והרי ברגע שביקשנו, ואני אשמח רגע שנרחיב על זה, לעשות עבודה על משהו, אז זה חודים שמגיעים 70 ניסיונות, ונראה אותכם לעמוד בהם גם ברצף בדבר הזה.

אבל, אתה יודע, מעניין אותי לשמוע אותך רגע על המקום של החושך, הכעס, ההחזבה. מה מעניין אותי לשמוע? הרבה מאוד נשים וגברים, אצלי בעיקר נשים שמדברות איתי, שמדברים איתי, הם בקושי מאוד מאוד גדול בהיבט שלא מוצאים זוגיות. ואז זה בעצם מנהל אותם ברמות של כל הרגשות צפים. ברגע שמתחיל משהו אז יש רגשות מדהימים שמלווים בפחדים, ואז משהו לא קורה ויש שחזבות ופרדות, והמקום של זה לא קורה, וזה לא קורה כמו שאני רוצה שזה יקרה, ובזמן שאני רוצה שזה יקרה, ודיברנו על זה שאנחנו לא שולטים בתוצאות וכולי, ועדיין כל מנעד הרגשות, בצורה החזקה ביותר, בעיקר בעיני השליליים, פוגש את האדם כשהוא רוצה למצוא זוגיות ולא מצליח למצוא אותה. והייתי רוצה שתספר לנו מה אתה חושב על זה, איך היית מציע לנהל את המחשבות האלה, את הרגשות האלה, בכלל את התובנות שלך, שבטוח הן מדהימות במקום הזה.

אני הולך קצת שנייה אחורה, דברת על הדיוקים, ולא יודע מתי הפודקאסט ישודר, אבל אנחנו כרגע בתוך ספירת העומר. ובספירת העומר זו הזדמנות לעבוד על המידות. יש כאלה שעושים את זה טכני, פשוט קוראים את ספירת העומר כי אנחנו מצווים לקרוא יום יום יום יומי, פסח, אחת שבועות, ארבעים ותשע יום. ותורת הנפש באה ואומרת רגע, זה לא ככה. יש פה עבודה. וזה מדהים לראות, הרי יש לנו שבע מידות. שבע מידות. חסד, גבורה, תפארת, נצחות, יסוד ומלכות. שבע. כל מידה מגלמת בתוכה רגשות, בין היתר. חסד זה אהבה למשל, גבורה זה הכעס, מידת הגבורה. היא מידה שמצרצמת, היא מידה שמקבילה, היא מידה ששופטת, זו מידת הגבורה. מה סופרים? כל שבוע, משיבה שבועות, מקבל מידה. שבוע ראשון שבוע החסד, שבוע השני עובדים על שבוע הגבורה, שבוע השלישי על שבוע התפארת, שבוע הרביעי על שבוע הנצח. אוקיי, אנחנו כרגע בשבוע התפארת. ואז על כל יום עובדים על פאה אחרת של מידה כלומר, כל מידה מורכבת מכל השבע האחרות ‫ואז בשבוע הראשון עובדים על החסד, ‫ואז עובדים על שבע פאות של החסד. ‫חסד של חסד, גבורה של חסד, ‫תפארת של חסד, נצח של חסד, ‫עוד של חסד, יסוד של חסד, ‫מלאכות של חסד, סיימנו שבוע. ‫עוברים לשבוע הגבורה. ‫חסד של גבורה, גבורה גבורה. ‫עכשיו, קחית מידת הגבורה, ‫מידת הכעס. ‫ותכף אנחנו נעבור גם ‫למידת ההחזבה, ‫שזה שבוע שצריך לעבוד על שבוע ההוד. ‫אתה יודע, הוד, מלשון הודעה. ענבה, ביטול, להודות, להכיר תודה. זה השבוע הבא. קריאת מידת הכעס. מידת הכעס, אתה רוצה לעבוד על המידה הזאת. היא חלק ממידת הגבורה. זה הטבע האנושי. למרות שהיהדות תבוא ותגיד שזו המידה הכי גרועה שיכולה להיות. אתה יודע, אדם שכועס, באותו רגע דעתו הסתלקה ממנו. או הכעס משול לעבודה זרה. ממש עבודה זרה, ועבודה זרה זה אחת העבודות הכי גדולות ביהדות. אבל עדיין, אם זה כזה קרוע, למה הוא שם לנו אותה? אתה יודע? אם אני מאמין שהבורא נתן את הכול, אז הוא נתן לי את המידע שהוא אומר לי שזה הדבר הכי גרוע בעולם? כן, כי זה חדר משקולות, זו המשקולות הכי מאתגרת. הוא לא יגיד לך, תקשיב, את המשקולות הקשות אני לא אתן לך. ייתן לך. ייתן לך אותן. ואז אתה עובד בשבוע הזה, ביום הראשון אתה עובד על החסד של בגבורה. אתה מסתכל שמידת הביקורתיות שלך, מידת השיפוטיות שלך, מידת ההגבלה שאתה מגביל את העולם נעשית נטו מתוך האבא. תראה אם אתה, לפני שאתה מבקר תראה אם את אוהבת, ננסה לראות האם הביקורת באה מהאהבה, היום השני זה גבורה שבגבורה, בוא נבדוק האם הביקורת שלי מוגבלת, האם השיפוטיות שלי מוגבלת, ביום השלישי זה תפארת, תפארת זה מידת הרחמים היא איזון. האם לפני שאני צועק על מישהו בקר, מישהו עצור שנייה, תעבוד על זה, תבדוק. אתה מרחם עליו גם? אתה רואה את החוסר שלו? למרות שמדברת עכשיו לא יפה, למרות שלא מגיע לה, הוא לא מגיע לו שתרחמי עליו. היית מסוגל רגע לצאת מעצמך? עכשיו תחשבי שכל יום את לוקחת פיסה, כשאת יכולה להפוך את זה לחודש שלם על העבודה, על המידה הזאת לצורך העניין, ואז את באה למידת הנצח, נצח שבגבורה. נצח זה התמדה, נצחיות. האם אני מסוגל להתמיד בביקורת מאוזנת? אחר כך אני הולך להוד ענווה וביטול. האם שאני מבקר מישהו, שאני שופט מישהו, אני מוריד רגע את הראש. אני עושה את זה בענווה, לא עושה את זה בהתנסאות. כשאתה מבקר מישהו אתה מרגיש שאתה יותר וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. מדהים אפשר לעשות את זה, אני אומר לך כבר. ואם יהיו פה אנשים שהשצרפו כל ערב, 49 יום, 10 דקות, אני עולה בזום ואני עושה אימון על פי סירות. עשר דקות יום-יום על הספירה של היום, כל יום עשות עשר בערב, כל מי שרוצה מצטרף, זה חגיגה, אנשים עושים בזה, עבודה מדהימה, אימון על פי הספירות, זה בקשר לעבודה שלך על הכעס. לשאלתך...

לא, אני רוצה שתשלח לי לינק, ואני אשים אותו גם בפודקאסט, אבל גם בואו נשים אותו כבר היום ב...

היום בעשר.

לכל האנשים באינסטגרם שהצטרפו.

אוקיי. אז עכשיו שמתי את זה בצד. לגבי כל הנושא של אכזבות, והנושא של הדברים לא קורים כמו שאני רוצה, ואיך שאני רוצה, ומתי שאני רוצה, אחד האתגרים הכי גדולים שלנו, זה שהעולם לא מנגן לפי החליל שלי. ברוב החיים העולם לא מנגן לפי החליל שלי, ובזוגיות זה נושא מאוד מאוד כאוב, כי אני רוצה זוגיות, אני רוצה זוגיות, אני בת ככה וככה, ניסיתי כבר ככה וככה, המון המון דברים, כל אחת עם הסיפור שלה, שמטבע העולם רוצים זוגיות.

אתה יודע, הרבה פעמים אנשים רואים... למה אנחנו נראים את זה כל כך פשוט, ולי לא, ומה אני כבר מבקשת, אני בסך הכל לא רוצה זוגיות, וזה כאילו, זה לא עכשיו ביקשתי מיליון דולר, אתה יודע, או איזשהו, זה אמור להיות הכי פשוט בעולם, כאילו, אישה, גבר, יש פחות או יותר 50 חבשים בעולם, מה העניין, מה הסיפור? והדבר הזה, הוא מייצר גם הרבה מאוד תסכולים וכעסים, זאת אומרת, זה...

קודם כל, מה הסיפור, קודם כל נכון, עוד פעם, כעסים ותסכולים הם תולדה, של התפרצות אגו. זהו. כעס הוא תולדה של מידת הגאווה. אגו. למה אגו? כי לא קורה כמו שאני רוצה, איך שאני רוצה, מתי שאני רוצה, לפי התוכנית שלי, אז אני כועס. אני אקח את אותה אישה שבטוח יצאה לדייטים. עוד לא מצא את האביר על הסוס הלבן, אבל בטוח יצאה לדייטים, ואני גם משוכנע שבחלק מהמקרים היא אמרה לו, שזה לא היה per cup of tea, בסדר? אם זה כל כך פשוט וכל כך וכל כך, למה אמרת לו? קחי ותסתדרו. עכשיו, תבואי שאתה תגיד, תמיד אותי זרקו, סתם לדוגמה, או תמיד אותי לא רצו. אני לא בטוח, לא סגור על זה, אבל אני אומר, תראי, אם אני מבין שלא תהיה לי זוגיות מתי שאני רוצה, למעט, אם אני אתפשר על כל דבר בחיים, כלומר, ואני לא נגד להתפשר, אבל יש גם עמיתות מסוימים, ויש גם איזשהו סט ערכים מסוימים שאני באייבוד להגיד לבחורה, אל תתפשרי על סט הערכים הזה. בסדר, אל תתפשרי. את תמצאי. אז, איך אני מוריד מעצמי את הלחץ? אחד, אני מפסיק, מפסיק, מפסיקה להגדיר את עצמי על פי אם יש לי או אין לי זוגיות. וזה משהו מאוד מהותי. הלכתי ויצאתי ואני מתחיל לבנות על עצמי איזושהי תדמית. אני מתחיל לספר סיפור. כנראה אני כבר לא. וכנראה כבר לא יהיה לי. וכנראה נגזר עליי. כלומר, אני מתחיל לייצר במוח איזושהי מציאות. עכשיו, המוח, דיברנו על זה פעם קודמת. לא מתווכח עם הסיפורים. הוא פשוט מייצר מערך רגשי, הורמונלי ואנרגטי בהתאם לסיפור. אם הסיפור מתחיל להיות, אני כבר לא מספיק טובה, אני כנראה כבר לא ראויה, לי כבר לא יהיה כנראה נגזר עליי, המוח לא ייצר לך אנרגיה לרוץ לאודייטים. כי את כבר קבעת לו מה התמונה. עכשיו, הדבר הראשון, אני פועל, או אני פועלת כי זה תפקידי בעולם, לפעול, ללכת לדייטים, לייצר הזדמנויות. אני באיזשהו מקום רגע מנתק את הלהשיג, להשיג, להשיג, להשיג. דיברנו על זה בהתחלה, אין לך שליטה על הצעות. ואת מקסימה ומושלמת, זה לא את יכולה להיות, את עובדה, את מקסימה ומושלמת, ולא משנה מי את. אם אני בתור אדם מאמין, בא ואומר, הבורא יצר אותך טיילור מייד, אין עוד אחת כמוך. את לימטד אדדישן. אז אולי האף שלך לא כמו שתכננת כי יש לה אי אף כזה, ואולי הגובה שלך לא כמו שרצית כי יש כזה, אבל כמו שאני אגיד לילדים שלי וכמו שאני אגיד לעצמי, כשאתה רוצה להיות כמו מישהו אחר אתה רוצה לא להיות. זו דעת? הודעה צהרה, אני לא רוצה להיות קיים. כי למה היא כן והיא לא. וגם אותה אחת שתבוא ותגיד לי, למה אצלה זה הלך כל כך בקלות? למה אצלה? הלוואי. אני אגיד לה, ואני שואל אותה, את מוכנה להחליף את כל החבילה? כי יש לה גם מורים כאלה, ויש לה גם מצב כזה, ויש לה גם בעיה בריאותית, ויש... אל תחליפי לי רק מה שנוח. בוא נחליף. חבילה. בחבילה, נכון. הוא מיליונר. הוא מיליונר. אבל כשישב איתי אותו מיליונר אחד על אחד בשיחה, בן אדם לא חסר לו כלום, כלום, כלום, גשמית, לא חסר לו כלום. אדם מפורסם, אדם מוכר, עדיין עם הרבה מאוד כסף, עסקים חובקי עולם, יחטות מסתובב בעולם, כל פעם, היחטה מחכה לו ב-Location בשביל שהוא יעשה, מדהים. אבל כשהייתי אחד על אחד, משפט אחד, הוא אומר הכל, שאלתי את עודד, אתה רוצה להיות שם? הוא אמר לי, תקשיב, עודד, הכל יש לי, הכל סבבה. לא משנה שהוא גרוש, והוא מסוסך עם הגרושה, ויש לו סיפור עם הילדים, זה נעז הוא אומר לי, יודד, אין לי בן אדם אחד שאני יודע שהוא על ידי בגלל שהוא רוצה להיות חבר שלי. אין אחד כזה. אני הבן אדם הכי גלמוד בעולם. אני לא יודע אם האנשים על ידי פה, אני לא יודע אם זאת שהיא איתי במיטה היום, היא איתי כי אני נחמד, ואני בן אדם סימפטי, או היא איתי כי היא רוצה להיות איתי ביחד בעוד שבוע. אני לא יודע בן אדם אחד שהוא אמיתי על ידי. הוא אומר, קח את הכל, תביא לי אמת. אז הוא אומר, תקשיב, ההוא, יש לו אמת. אמרתי לו, אבל הוא אין גרוש על התחת. אתה מוכן להתחלף? הוא אומר, לא, אני רוצה רק את זה. אמרתי, בסדר, זה לא הדיל. הדיל הוא קומפלט, אין אף אחד שיש לו הכול. אז אני אומר, תפסיקי להסתכל על אחרים. תפסיקי להסתכל על אחרים. תסתכלי על עצמך, ותשאלי את עצמך אחד, האם את אוהבת את עצמך בלי תנאי? האם את מסתכלת במראה ואומרת, אני אוהבת את מה שאני רואה בלי תנאים? כן, עם המשקל שלך, ועם הגובה שלך, ועם האף שלך, ועם השיער שלך, ועם החזה שלך, ועם... את אוהבת את מה שאת רואה? פיזית, קודם כל. שתיים, קילפתי את כל הפיזיות שלך. את אוהבת את הפנימיות שבך? את היופי, את רואה את היופי הפנימי בכלל? את מצליחה לראות מעבר? ורוב המקרים נתקעים שם. שם זה מתחיל. ואז כאילו העולם עושה לך רפלקציה על מה שאת במלך חושבת על עצמך. אני לא נתקלתי בהרבה, ואת בטוח יותר ממני, בהרבה נשים שישבו מולי ואמרו לי, אני הולך לדייטים, אני יודעת שאני מושלמת, אני יודעת שאני שווה, אני יודעת שאני... לא. יש לי ספק.

בוא נגיד, הן לא מגיעות אליי, כי אצלן מסתדר דברים כשהן חושבות את המקום הזה. ואני, אגב, אני מאוד מסכימה עם שני הדברים שאמרת, וגם שני הדברים שאני אומרת אותם שוב ושוב, גם לא משנה מי מסכים לשמוע אותי. ברגע שההגדרה העצמית שלי הופכת להיות מה הסטטוס שלי, האם אני בזוגיות או לא, זה מעבר לזה שזה, לא נכון, זאת אומרת שההגדרה שלנו תהיה בסטטוס, וכבר דיברנו על המקום הזה גם פעם קודמת, על זהות. אבל מעבר לזה, אני לא אוכל להיפרד, אם לא טוב לי, כי מה יקרה, איך אני אחזור להיות שוב בשוק הרווקים והרווקות ובמקום הזה של הלבד באירופים, אני נשארת בזוגית ואני נהיית בודדה בתוך הזוגיות, רק בשביל שהסטטוס שלי לא ישתנה, כי הוא הרי מה שמגדיר אותי, גם מול העולם, ומה יגידו עליי ואיך אני אעשה את זה. והדבר השני שאני באמת שואלת שוב ושוב, גם את עצמי אגב, בכל פעם, את מוכנה לקחת את כל החבילה, ותדעי שאת לא יודעת כלום, כי גם שמי שמספר ואתה יודע מולי ומולך יושבים ובדרך כלל מספרים אמת, אף אחד לא ישלם לנו כסף ולא יספר לנו את מה שיש ועדיין, עדיין אנחנו עוד לא יודעים כלום, זה יתקח עוד עם שעה מתוך החיים של הבן אדם באותו שבוע, ואנחנו לא מבינים מה זה התמודדויות האלה, ומה באמת. הוא אומר כי אף אדם לא יכול להבין התמודדות של אדם אחר. פשוט שאלה דברים שהם מאוד מאוד מאוד חשובים, גם כשנשאלת עצמנו, גם כשנשאלת האחר, להיות במקום הזה שלא סתם אני מי

שאני, ולא סתם לפחות חלקנו, הם חולייה באנושות שבאו להביא איזשהו משהו משמעותי לפה,

אנחנו פשוט עוד לא הבנו.

למה חלקנו?

אני אומרת, יש כאלה שאולי לא תופסים את עצמם ככאלה.

אבל במיוחד ריקדנו כבר מבינים שהם...

אני חושב שאנשים ישימו לב שהם בוחנים את האחרים בדרך כלל על פי מה חסר לי. אני לא בוחן את האחרים על פי מה יש לי. בסדר? אם השגתי משהו שאני רוצה, אני לא מחפש לראות אצל אחרים, יש להם גם. אני בוחן תמיד את עצמי, יש לה בן זוג או אין לה בן זוג, יש לה ילדים או אין לה ילדים. אישה שיש לה ילדים, לא תסתכל על אחרת ותקנה שיש לה ילדים. בסדר? אישה שיש לה בן זוג, לא תסתכל על מישהו אחר ותגיד, וואי, איזה כיף לה בן זוג. אישה שיש לה זוגיות מחורבנת, היא תסתכל על מישהי אחרת שנדמה לה שהזוגיות שלה טובה. נדמה לה שהזוגיות שלה טובה, למה הפרזנטציה היא כזאת, ולשם היא תקנה. בסדר? כלומר, אנחנו בוחנים את העולם דרך החוסר שלנו. ואני חושב ש... ברגע שאנחנו בוחנים את העולם על פי החוסר שלנו, ושם אנחנו מתמקדים, אנחנו מתחילים להגדיר את עצמנו על פי החוסר שלנו.

נכון.

ולא מגדירים את עצמנו על פי כן מה שיש לנו. ואני משוכנע על כל אחת כזאת, שתישב מולך או תישב מולי, אוקיי? ותתחילי לספר לי עליי ועליי ועליי, אני אשאל אותה, תקשיבי, האם לדעתך שאנשים מסתכלים עלייך, הם מקנים במשהו? במשהו, לא יודע. החל מביזואליה, דרך אינטליגנציה, דרך חברתיות, דרך השפעה בחברה, דרך לא יודע מה. האם יש במה לקנא בך? חוץ מזה שאין לך כרגע זוגיות. האם יש במה לקנא בך? האם ירשבי עשר חברות שלך, חברים, חברות שמכירים אותך, ואני שואל, תגידי, מה אתם אומרים על הדר? תנו לי עשר דברים, עשרה דברים, שוואלה, שהייתם עכשיו לוקחים לחיים שלכם מהסיפור של הדר, ממה שנדמה לכם. בסדר? אז אנחנו אומרים, תקשיבו, יש לך זוגיות מופלאה. יש לך קריירה. אוקיי? האם יש מרים כאלה אצלך, גברת יקרה, לפני שאנחנו עסוקים בזה, שנכון, את רוצה זוגיות, ועוד אין לך. האם יש? כמה אתה עסוקה בזה ביום יום? כמה עם הדבר הזה את הולכת לדייטה הבאה? האם זה אישהו, או את הולכת לדייט הבא כאומללה, כמסכנה, כחסרה, וכמישהי שמחפשת שיקחו אותה. קחיו אותי כבר. זה יעבור בדייט. זה יעבור בדייט, ואני לא אף גבר, אני אומר לך את זה כגבר לא רוצה לשבת, ולשבת בתחושה שיושבת מולי מישהי במצוקה. למעט, מכילה מכבוד כל הבנות פה, אם יש גבר שרוצה לנצל אותך עכשיו. והוא ימצא אחלה הזדמנות. אנרגיה שלילית מרגישית ברגע. כמו שאת תרגישי בשנייה שאת יושבת מול גבר חסר ביטחון.

יש משהו באנרגיה, בתדר, במה שאנחנו משדרים, בכפיפות, וכולי, שאנחנו משדרים את המקום הנמוך. ומקודם אמרת משהו שהוא... כל מה שאמרת הוא כל כך... שבא לי שהשמעו איזה שבע פעמים את הפרק הזה, אבל המקום הזה שאנחנו מסתכלים על החסר, הוא קורא לנו גם בתוך זוגיות. כלומר, זה שהוא מביא לי כל בוקר קפה למיטה, אני כבר שוכחת. אני מסתכלת על זה שהוא לא הביא לי פרחים בשישי. ואני חושבת שאם נדע בכלל בחיים שלנו להסתכל על המקום של הכן, אחת המשימות שתמיד נותנת גם בסדנאות שלי זה לעשות 50, רשימה של 50 דברים שאת רוצה להגיד עליהם תודה שקיימים. תודה לא לבן זוג שלך, בואי תגיד, תחפשי לי 50 דברים ותרשמי אותם שאת רוצה להגיד לו עליהם תודה. על זה שהוא ירד למטה לעזור לך עם הסופר, וזה שהוא הביא לך בבוקר קפה, דברים שאת כבר לא שמה לב אליהם. ופתאום המקום הזה שאני מסתכלת על מה אני רוצה להגיד תודה לבן זוג שלי שקיים, זה משנה את כל ההסתכלות, ואותו הדבר רגע לפני הבן זוג שלי, כדי שאני לא אבוא לדייט בחסר העצמי הזה. אז בעצם מה אנחנו אומרים להם לעשות? בוא נעזור למי שבמחשבות השליליות, באכזבות, בפחדים, אחרי פרידה, כל מיני דברים שהם באמת, הם כואבים, הם קשים.

איך מנהלים את המחשבה שתעזור לי באמת לא להסתכל על החדר, להסתכל קדימה, להגיע למקום שאני רוצה בלי קשר לתוצאה, להביא את עצמי לדעת שאני עשיתי, הבאתי את עצמי למקום שעשיתי את העבודה עם עצמי. עכשיו אני מוכרעה, מה שנשאר זה שהבורא

יביא לי את התוצאה.

קודם כל זה מה שהבורא רוצה. אם הכנסת לו למשוואה, זה מה שהוא רוצה. שתעשית מה שאת רוצה, שמה שאת צריכה, והוא יביא את התוצאה. דרך אגב, לתרגיל היפה שנותנת למתאמנות שלך, המטפלות שלך, לעשות רשימה של החמישים, אפשר להוסיף עוד כוכבית ברשותך, כוכבית קטנה שאומרת, תגידי לו תודה גם על הדברים שאת חושבת שזה התפקיד שלו. כי מה שאני חושב שזה התפקיד שלו, זה התפקיד שלו, מה, על זה אני אגיד לו תודה? כן. גם על הדברים שאת רוצה לתת לי תודה. לא משנה מה, לא משנה מה, זה אחד. תראי, בואו ניקח את זה. אם אנחנו צריכים לתת להם, אני רוצה רגע לסדר את זה במשפח, בראש. הרגשות שלי נגזרות מהמחשבות שלי. איך שאני חושב, ככה אני מרגיש. בסדר? זה כלי, דיברנו על זה פעם קודמת. רגש, אחד התפקידים של רגש הוא מנוע. או מנוע מקדם, או מנוע בולם. זה גז וברקס בחיים שלנו, שתי הדפשות ברכב. אוקיי? אז קודם כל זה מנוע. או שמריץ אותי אל, או שבולם אותי מה. בסדר? מה זה האל ומה זה ה-לה? או מה? כלומר, הוא מריץ אותי אל, מה שאני אספר לו שיש לי שם מזדמנות, והוא יבלום אותי מה, מה שאני אספר לו שיש לי שם איום. כך הוא מייצר את זה. זה רגש. זה אחת המטרות של הרגש. להיות וסת ששומר עליי ממה שאני מספר שמסוכן, ומקדם אותי ממה שאני מספר שמקדם שהזדמנות שמה סיכון סיכוי זה אחד הדבר השני של הרגש הוא מספר לי איפה נמצאת המחשבה שלי איפה היא נמצאת האם היא נמצאת בעבר בעתיד או בהווה הרגש מספר לי את זה הרגש הוא איזשהו ברומטר שבכל רגע נתון כאשר המחשבה שלי בהווה אני לא מרגיש רגש עובדתית לא תרגישי אותו הוא שם הוא נוכח אבל אני לא ארגיש אותו אני ארגיש אותו שמחשבה שהיא תעזוז לעתיד ושהיא תעזוז לעבר אני ארגיש אותו זה הדבר השני זה אומר רגש ברוב המקרים מספר לי על דמיון הוא לא מספר לי על המציאות הוא ספר לי על דמיון זה שכרגע אין לי דה אין לי בן זוג בשנייה הזאתי לא צריך להיות מדוכא מזה. הדיכאון הוא מה יהיה אם לא יהיה לי. כמה זמן זה יימשך. כלומר, מאיזושהי תמונת עתיד שלילית. אחד הדברים שאנחנו צריכים להבין פה, שהרגש נולד בצורת החשיבה שלי. זה אחד. אני על הרגש אין לי שליטה ישירה, אני צריך לעקוף את הרגש ולהגיע למה שמייצר אותו. פה. עכשיו אני רוצה לייצר את המשפח הזה, ואותם אנשים שאנחנו אסביר להם, אני לוקח אותם עוד קומה, ולגיד שצורת החשיבה שלי נגזרת מסת האמונות שלי. ומה אני מאמין? גורל, מזל, חוסר מזל. מה אני מאמינה? אם אני מאמינה שאין לי מזל בחיים, זה לא רק בזוגיות, בכל מקום. גם בעבודה אין לי מזל, וגם מול ההורים שלי לא אין לי מזל. תמיד הייתי ילדה שלא אהבו אותה, אהבו את אחותי יותר, אהבו את אח שלי יותר. כלומר, מסתבר שסיפור החיים שלי, שאני כאילו מקולל חס ושלום. זה הסיפור החיים שלי, בכל מקום בחיים. אתה עברי איתה, היא צרה לך בכל מקום, איך היה מה שהייתה הקבשה השחורה. בסדר? עכשיו, תשאלי את ההורים שלי, הייתה תמיד הברבזון היפה, לא המכוער. אבל זה החוויה שלה. אם אני מבין את המשפח, אז אני מבין שאמונה משפיעה על צורת חשיבה, צורת חשיבה משפיעה על הרגשה, הרגשה משפיעה על פעולה. בסדר? זה המשפח. ולכן בוא ניגש רגע לאמונות. ושם כל אחד יכול לשתול איזו אמונה שהוא רוצה. ואם את נמצאת בדיכאון קליני, ואם את נמצאת בבאסה, ואם את מאוכזבת, ואם את מבועסת, עצרי שנייה, עזבי את העובדה שאין לך בן זוג, לך התחפשי מה הסיפור שאת מספרת לעצמך על החיים שלך. מה הסיפור? הסיפור שאת לא ראויה? מי אמר לך? מאיפה החלטת? אני טוען שאת כן ראויה, את טוענת שאת לא ראויה, שנינו צודקים באותה מידה. היא אומרת, תראה, אבל לפי התוצאה, לפי התוצאה, אני צודקת יותר. כי אני לא השגתי זוגיות. אני חשבתי שאני לא ראויה, ולא השגתי זוגיות. אני אגיד, אנחנו אולי בגלל זה לא השג זוגיות. כי ברגע שאת חושבת שאת לא ראויה, לא תהיה לך אנרגיה להסתער על החיים ולמצוא את הבן זוג. בואי עכשיו נעשה גישה חדשה. קואי מי בבוקר ואת ראויה. את ראויה, נקודה. למה? תמצאי את. בואי תסבירי לי את למה את ראויה. אם את לא יודעת להסביר לי למה את ראויה, איך תשווי בדייט? עם איזה שפת גוף? כזאתי או ככה? איך נראה הבן אדם? בואי את תיאצרי לי עכשיו פנטומימה של בן אדם שחושב שהוא ראוי מול פונטמיה או בן אדם שחושב שהוא לא ראוי. תשאלי אותי, את מי התקבלו לעבודה? אז וי דייט לעבודה. כלומר, בואי נחזור רגע לאמונות שלך. ונגיד גברת יקרה, בואי נעשה סטאפ אמונות. אם את רוצה אמונות על פיתורת הנפש היהודית, על פיתורת הנפש היהודית, זה המצב שיצמיח אותך הכי הרבה בעולם. המצב שאת נמצאת בו עכשיו, זה אני מאמין היהודי. זה המצב שהוא מדויק עבורך, עבורי תפר לך, טיילורמייט, חליפה עבורך, וכרגע את בתוך החליפה הזאתי והיא חליפה מצמיחה. את יכולה להחליט לנבול בתוך החליפה, זה בסדר. אבל את צריכה להבין ולקבל עובדה, לא אמונה. החיים לא מנגדים לפי המנגינה שלך. את תמיד תקבלי את מה שאת צריכה, לא בהכרח את מה שאת רוצה. איך אתה יודע? לא יודע. אני מאמין. אבל ככה אני מעדיף לחיות. ומפה אני אחשוב. ועל פי איך שאני אחשוב, ככה אני ארגיש. ואז אני אקום בבוקר, אתפוק הופעה, אלך לחברות שלי, יהיה באפליקציות, כל אחת לפי הדרך שלה שבה היא מחפשת את הזוגיות שלה. ואני אעבוד בלחפש זוגיות. ואני אקום, ובסוף היום אני אשאל את עצמי, האם הצלחתי היום לא להשיג זוגיות, לעשות את מה שאני יכולה בתודעה הנפונה, וסיימתי את היום ואגיד, בסדר, אז עוד לא קרה. אז עוד לא קרה. סיימתי היום, היה לי גישה בבוקר בנעריה עם קבוצת כדורסל שאני מלווה אותם. ואנחנו מתכוננים לשלושה משחקים נורא גורליים. כלומר, ניצחנו, הקבוצה עלתה ליגה, הצלחה הכי גדולה בעונה. הפסדנו, הקבוצה צריכה אחר כך להודונה. ואני מרושב מולם, והמאמן בלחץ, וכולם בלחץ, ואני אומר חברים יקרים, מה אתם רוצים לדבר? בואו נדבר על הקבוצה השנייה. למה? מה זורש לדבר על הקבוצה השנייה? בסוף השיחה אנחנו נהיה בדיוק באותו מקום כמו בתחילת השיחה. אנחנו יכולים לשלוט בקבוצה השנייה?

לא.

יכולים לשלוט בשופט? לא. יכולים לשלוט בקהל? לא. יכולים לשלוט במים יעשו? לא. מה אתה יכול לשלוט? בוא נגיע בתודעה הכי נכונה. בוא נגיע הכי טובים שאנחנו יכולים. בוא נגיע ונגיד תודה שאנחנו כל אחד מכם מתפרנס מהאהבה הכי גדולה שלו. בואו נגיע ונהיה נטו בדברים שבשליטה שלנו. האם זה מבטיח לנו ניצחון? אני לא יודע. אם ננצח, פחות נהנה גם מהדרך וגם מהתוצאה. אם לא נצח, פחות נהננו מהדרך. וככה היא צריכה לגשת לאירוע הזה. האם אני מבינה שאני לא אשלוט בתוצאה? אני יכולה להיות הכי מדויקת? אבל היקום, או הבורא, בא ואומר, הוא לא בשבילך. הוא לא בשבילך. למרות שאת חושבת שזהו, זה האביר על הסוס הלבן. הוא לא בשבילך. והבורא הציל אותך. ואני אגיד לאותה בחורה שחזרה מהדייט והיא חשבה שזה הדבר, או היו שניים, שלושה דייטים, ובאיזשהו שלב זה התפוצץ, והיא תבוא אל הדר, או היא תבוא אל עודד, עם דמעות. אני הרגשתי שאני נקשרת. ואני אגיד לה, את יודעת מה צריכה לעשות עכשיו? רק דבר אחד. תזמיני עכשיו חמש פגרות ותעשי סעודת הודעה, היקום מציל אותך. ואת לא יודעת ממה, סעודת הודעה, אמיתי. קיבלת מתנה, את עוד לא מבינה אותה. את לא מבינה אותה. אבל זה עניין של תפיסה. האם אני צודק? אני לא יודע. אבל בטוח תהיה לי אנרגיה לקום בבוקר וללכת לדייטה הבאה.

וגם יהיה לך הרבה יותר קל. אתה יודע, הרבה פעמים בתוך החיים, אני חושבת שזה פוגש אותנו יום יום. אתה יודע, לדוגמה, אני לא ראיתי את הילד שלי חודש, אתה יודע, יש כאלה שבעה, אבל בוא נגיד, לא היה לו קל עם זה. ואז הוא נשאר שבת נוספת, והדבר הראשון שלי זה החזבה. והדבר השני שאמרתי, תודה בר אולם, בטוח הצלת אותו ממשהו אחר. לא יודעת מה היה יכול לקרות בדרך, לקרות בזה. תודה על זה שאני רק מקריבה את השבת הזאת שאני לא רואה את הילד שלי, אבל אני לא יודעת מה יכול להיות, בטוח זה לטובתנו איכשהו ולטובתו, וזה אותו הדבר בעיניי.

גם בהקשר הזה של זוגיות, או כל

דבר שאני רוצה להשיג בחיים שלי, ולא קרה כמו שרציתי, ובסופו של דבר אני מגלה על עצמי עוד כוחות נפש, גם בזה שאני מצליחה להודד אותו מהמקום הזה, זה עוד כוחות נפש שאני מגלה על עצמי, שבסופו של דבר כנראה מצמיחים אולי עוד דברים.

וודאי, לא אולי. וודאי.

והרבה יותר קל בחיים, שיש אמונה, אתה יודע, לפעמים אני אומרת, זה באמת, אני מרגישה שאולי זה תמים, אבל האמונה הברורה, דיברת מקודם על ודאות, לי בפני שיש ודאות כל כך ברורה, שיש בורא, ושהכול קורה לטובתי, והדבר הזה פשוט עושה לי את החיים הרבה יותר קלים, כאילו, פשוט יש לי ודאות ברורה בזה, נקודה, לא כ... איזשהו משהו, לא ידעתי את זה, אבל מבחינתי, פשוט יותר קל, נקודה, אני מקבל את הכול, טוב או רע.

זה הכוח של אמונה, כי הכוח של אמונה, הוא משים לנו בדיוק את מה שחסר לכולנו בחיים, ודאות. כי ברגע שיש לי אמונה, אמונה יצרה ודאות. עכשיו אם אני באמונה שאני אומר עכשיו אני עוד פעם זה לא חייב להיות אמונה דתית זה לא המקום הזה זה לא המקום של האמונה אז אני יכול להכניס את בורא לעולם עדיין כרגע בלי לעשות אף מצווה זה לא העניין השיח הוא לא דתי הוא שיח מנטלי מה שאנחנו עושים עכשיו אמונה אין בן אדם שאין לו אמונה כלומר, אני אומר בוא תחליף לי אמונה, בוא קחי את האמונה, כי כדי שאת תהיה באמונה, כדי להגיע לרמת אמונה שאת נמצאת בה, שפחות אתה מתארת אותה שהיא מדהימה, אני חייב שתהיה בתכונה שאני אפתח אותה והיא נגד הטבע האנושי, בתכונת הענבה, שבאה ואומרת אני לא יודעת הכל. אני לא יודעת הכל. ואני בטוחה שיש משהו ביקום הזה שיודע יותר טוב ממני מה נכון לי. להיות מוכן לקבל את זה, מאשר אני יודע שזה רע לי, אני יודע שזה טוב לי, אני יודעת שחרה לי. מאיפה את יודעת? מאיפה את יודעת? מאיפה כל הגאווה הזאת אני יודע? הדבר הכי לא נכון בעולם זה אני יודע. כל מה שאת יודעת זה שאת לא יודעת כלום.

ממש.

ועם זה לקום, זה ענבה. ענבה, מידה הזאת שטיפה להוריד את הראש, להוריד את הראש, ולזכור, את יודעת, הגבר ילך עם כיפה.

בסדר?

אחת הסיבות שגבר ילך עם כיפה, כי תמיד יזכור שיש משהו מעליו. תמיד תזכור שיש, כי אתה לא התחנה האחרונה של הידע ושל ההבנה, אתה מבין הכל, אתה יודע הכל. אם זה מה שקרה, אחד תחזרי הביתה, אם יש מה לתקן, תתקני, הכל בסדר. אבל, תודי, היכולת שלנו להגיד, אנחנו ב... ביכולת הזאת להגיד תודה גם כשהדברים לא קורים כמו שאני רוצה. חובה לאדם להודות על הרעה כמו שמודה על הטובה. זה קשה נורא, אבל זה מצריך את המידה שהיא תיקרא ענבה, או היא תיקרא ביהדות מידת הביטול, לבטל את העני הזה שכל הזמן קופץ קדימה. אני יודעת מה נכון לי, אני יודעת שהוא טוב לי, אני יודעת. דרך אגב, גם כשהוא לא טוב לך, את לא יודעת. כלומר, בדייט ראשון. איך אחרי דייט ראשון כבר קבעת חרצת גורלות? הוא לא. מאיפה את יודעת? אני לא מדבר על מקרה קיצון שאין משיכה ואין כלום, כלום, כלום, כלום. אבל הוא לא מטר קישי.

אגב, גם כשאין משיכה, זה לא אומר כלום. זאת אומרת, בעיקר אצל נשים, זאת אומרת, אנחנו יודעים שממוצע של משיכה לא מגיע מהדייט הראשון.

נכון, אבל יש דבר נקרא משיכת הלב. זה נקרא משיכת הלב, לא משיכה.

זה לגמרי, או פחייה. כן, יש לה פחייה כזאת.

אבל יש המון, הספקטרום נורא רחב. והמהירות שאנחנו שוללים ואחר כך בוכים, שוללים ובוכים.

רגע, מה את יודעת?

מה ראית בפעם הראשונה? מה גילית? בפעם הראשונה היית עסוקה שהוא לא יגלה מה שאת לא רוצה, הוא היה עסוק לגשת או תגלים מה שהוא לא רוצה שתגלים. שניכם הייתם במגננה? מה יכול לצאת מדייט כזה? מה יכול לצאת חוץ מאשר... אולי שווה לפגוש עוד פעם. אל תתחייבי לכלום. כלומר, בואי נבדוק לא רק כמה פעמים לא רצו אותך במירכאות. כמה פעמים עד שללת מהר מדי? זה המקום שאני חושב מידת הענבה היא הפסגה. ההבנה שאני יכול לשנות את האמונה שלי. האמונה שלי שתהיה שאני הולכת לדייט, אני הולכת לאירוע, שלא משנה מה יקרה שם, תמיד זה הכי טוב עבורי. לא משנה מה יקרה. עכשיו אם אני מלמד את המוח שלי להאמין בזה, והמוח יודע להאמין לכל סיפור, הוא מאמין לשקרים, אז הוא בטח יאמין לאמת, אוקיי? ואם אני מבינה את המשפח שהמוח יאמין לאמונה, אם אני רק אעשה רפיטציה, יחזור עליה, ועוד פעם לא משנה מה יקרה, תמיד זה יהיה הדבר הכי טוב אבוך. את לא תעברי טסט, זה הכי טוב אבוך. את לא יצליחי... זה הכי טוב אבוך. תוריד את זה מההתעסקות שלך, תתעסקי ב... לבוא את. תתעסקי לשבת שמה. תעסקי לאהוב אותך. תבואי לשם עם אהבה עצמית. שבי שמה. את לא צריכה להתגונן, את לא צריכה להחצין כלום, את לא צריכה כלום, את צריכה לשבת, ליהנות מההזדמנות שאת פוגשת בן אדם, ולשחרר. בדיוק לאלף אלפי הבדלים, אבל בדיוק כמו אותו שחקן כדורסל, שברגע שהכדור עזב לו את היד, שחרר, כרגע זה כבר לא שלך, הכדור ייכנס. נכון אני רוצה שהוא ייכנס, נכון אני רוצה שהדייט יצליח, אבל אני רוצה, אני רוצה, מחזיר אותנו לתפילה של הבוקר שמתחילה במודה אני ולא אני מודה. קודם כל מודה, אחר כך אני. קודם תודה, אחר כך אני. לא אני רוצה. אותו סיפור, סיפרתי על פעם קודמת, אותו סיפור על אותו אחד שבא לרב ואמר לו, אני רוצה עושר. אני רוצה, באלף. תודה רב, אני רוצה עושר. מה ביקשתי בחיים? לא כסף, לא כלום, אני רוצה עושר. אמר לו הרב, תוריד את אני, זה גאווה. תוריד את רוצה, זה תאווה. תישאר עם עושר. זה, זה, זה שם, המקום הזה של שחררי נשמה, שחררי. זה הגיע.

זה כאילו נשמע נורא מורכב, אבל זה גם יכול להיות נורא פשוט. זאת אומרת, בסוף זה מה אנחנו נעשה מזה, כי מי שהיא תקשיב ותגיד, איך איך אני אשחרר, לא קורה לי, לא מזה, אני כבר בת 38-9, עוד שנייה, השעון הביולוגי כבר נגמר. מה, מה את אומרת לי עכשיו תשבי ותשחרי? זאת אומרת, זה מנוגד לכל אינסטינקט פנימי שיש לי, אבל בסוף, כל זמן שתלחצי, כוח המעמד שווה לכוח ההתנגדות, והדבר הזה רק גבר ויהיה עוד יותר ועוד יותר קשה, ואתה יודע, אם כבר, אתה יודע, קוראים עולה לי בראש הרבה מאוד נשים שאני פוגשת לאורך הדרך, שאני מרגישה שכאילו בכוח מחפשות למה זה לא. וזה כמו איזה מעגל כזה של כל הזמן לראות, אבל זה לא לגמרי מדויק, אבל זה לא לגמרי זה, אבל זה לא לגמרי המקום הזה, זאת אומרת, שמייצר אצלנו את הלמה לא, ושואו, כוחו של החומר בחסרונו, אנחנו נלך ללמה לא הזה כל הזמן, ופה, מעניינתי רגע אם יש לנו כלי לתת לאדם שכל הזמן, ואני פוגשת את זה יותר אצל נשים מגברים, יכול להיות שזה פשוט כי אני פוגשת יותר נשים, אבל אני לא אומרת שזה, אני לא עשיתי מה שנקרא בדיקה אמפירית אם זה יותר אצל נשים או יותר אצל גברים, אבל בסוף אדם, בוא נגיד אדם, לא חשוב אישה או גבר, שמתעקש לחתת בדברים, במקום לראות איזושהי תמונה קצת יותר רחבה, והכול צריך להיות כמו שצריך עכשיו, מההתחלה.

סקרגל, איך צעד אחורה? אתה אמרת שבי ותשחררי. זה לא ההמלצה. ההמלצה, תעשי ותשחררי. לא שבי ותשחררי, תעשי ותשחררי. זה הולך לאחר. תשחררי את התוצאות, תתמקדי בעשייה. תעשי, תעשי, תעשי, תעשי, תעשי. תפסיקי להגדיר את עצמך על פי תוצאה, תשחררי את הרצון לשלוט במה יהיה. את זה תשחררי. קשה? אין ספק.

ממש. אני איתך, אני איתך לגמרי, אם זה לא היה ברור, 100% השתדלות, 0% אחריות על התוצאה, לגמרי. להשתדלות אלא תנאי.

אל תתנאי.

לגמרי.

זה יקרה. זה יקרה, זה יקרה, זה יקרה, זה יקרה, זה יקרה. עכשיו, חדית את השאלה השונה.

מעניין מה המנגנון שיש בתוכנו, שגורם לנו, לחלקנו, האם זה קשור בעיניך לחוסר אמונה, האם זה קשור לחוסר ערכה, האם זה קשור לחוסר זהות, שגורם לנו לחפש את הלמה לא, לחפש את הלמה זה לא יעבוד לי, לחפש למה הוא הגיע אבל הוא לא מדויק, ואם מגיע מישהו שהוא כן, אז נורא מפחיד שזה ייגמר. זאת אומרת שכל הזמן זה הולך למקום השלילי.

תראה, אני אתן תשובה על פי תורת הנפש היהודית. כי זה המודלים שאני עובד על פי הם. בסדר? אפשר גם ללכת לפסיכולוגיה המערבית, אבל אני אשאיר את זה רגע בצד. תורת הנפש היהודית באה ואומרת, כמו שאמרתי, יש לאדם שתי נפשות. נפש טבעית ונפש אלוקית. בסדר? נפש באמית ונפש אלוקית. זה אותו דבר, טבעית, באמית, אלוקית. טבעית, באמית, צד אחד. אלוקית, שכלית, מאוזנת, התפתחותית, צד שני. אם אני הולך רגע ברמה הקוסמית כאילו אמונית גדולה, הקדוש ברוך הוא בא ואומר, יש לכם כלי שנקרא בחירה חופשית, אין לכם כפייה. כדי שאני אוכל שאתם תוכלו לממש את הבחירה החופשית, אני צריך לייצר לכם אתגר שאתם תוכלו לבחור בצד השני. עכשיו, אין ויכוח עובדתי שלצד האין תמיד יש. תמיד יש, כלומר כתוב, זה לעומת זה ברא. יש חושך, יש אור. על כל אחד שאור יגיד לי מה אין לו, אני אראה לו גם מה יש לו. זה לא צריך בשביל זה אמונה, צריך לפתוח את העיניים ורק להסתכל. דף ועט. בסדר? אין אף בחורה או אישה שבאה אלייך והיא לא עושה את רשימה של דברים שיש לה.

בסדר?

זה ברור. עכשיו, הנפש הבאמית היא נפש הישרדותית. בסדר? היא נפש הישרדותית, היא נפש אגוצנטרית, והיא נפש שכל הזמן עסוקה באיומים. משרדות זה איום. בחוסר. כלומר, כל האישה שלה היא כל הזמן למלא חוסרים. איפה חסר, איפה מסוכן. איפה חסר, איפה מסוכן. איפה חסר, איפה מסוכן. היא הנפש שפוגשת, כמו שאמרנו קודם, ראשונה כל סיטואציה, ולכן הבחינה האינסטינקטיבית שלנו, את מציאות החיצונית לנו, היא דרך החוסר. למה? זה הכלי שהבורא בא ואומר, קודם כל תפגוש את החוסר, עכשיו תבחר. עכשיו תבחר. אתה יכול לבחור להישאר שמה, ואתה יכול לבחור לעשות שיפטינג, וזה התהליך של האימון המנטלי, ולהגיד, אוקיי, עכשיו בוא נבחר גם את הצד השני. יש צד שני? יש לי גם יש? עכשיו, כדי שבן אדם יבחר את היש, צריך להראות לו את ה-אין. אבל בא הבורא ואומר, כדי לבחור את היש, זה כאילו אומר, הבורא לבחור אותי. הבורא אומר, אני לא רוצה אף אחד אצלי בכפייה. אני רוצה שתבחרו אותי. איך תבחר אותי? אני אראה לך את הרע, אני אראה לך את החסר, אני אראה לך את הפגם, אבל באותו רגע אתה יכול לבחור לראות את היופי שבך, לראות את כל מה שכן קרה לך בחיים, לראות את המתנות שיש לך, לראות את הכישורים שלך, את היופי שלך, את היופי הפנימי, את היופי החיצוני, אבל זה צריך לבחור. אני לא רוצה לכפות עלייך. על פרה אני אכפה, על כלב אני אכפה, להם אין בחירה חופשית. הם יש להם רק נפש באמת. ולכן עם כל החיים שלהם יהיו הישרדותיים. לא מעניין אותם. ולכן, אמירה פנימית? כדי לפתח את זכות הבחירה הוא מראה לך קודם כל את החוסר כדי שתבחרי. את רוצה? זה בידיים שלך. את לא רוצה? כל החיים את תהיה, מבחינת הדפוס של ההישרדות, שכל הזמן תלחמי על הדשא שלך ועל הזה שלך ועל האין לי ועל הקורבן, להיות קורבן של העולם. זה הברירת מחדל. אבל ברגע שזה קרה, זה בדיוק, אני אומר לאנשים, אותו טלפון. אני עכשיו מדבר בטלפון עם אדר, שיחה נורא חשובה, פתאום יש לי שיחה ממתינה. היא מציקה. טה-טה, טה-טה, טה-טה, טה-טה. עכשיו, אני יכול... אין לי שליטה על השיחה במדינה, מישהו יחייג אלי, מישהו חייג אליי. לא אחת ישלוט בזה. אני יכול להסתכל מזה ולעשות, אני יכול להתעלם. כמה דקות תהיה לי רעש, בהרבה של שלב זה ייפסק, ואני אמשיך בשיחה איתך. אני יכול לענות, ואז עוזב את השיחה איתך, ואני כבר עסוק בשיחה אחרת, ואז אני חוזר אלייך, ואיפה היינו? אני כבר היבטתי את שני המקומות, כי עליו אני כואש, הוא הפריע לי. אותו דבר פה. אני יכול ל� עם האינסטינקט של אין לי, של חסר לי. אבל אם אני מבין שזאת משקולת, אבל זה עניין אימוני, התודעת חוסר היא משקולת שבאה לעזור לנו לסובב את התודעה שלנו לכן. מהאין לכן. זאת המטרה. כמו שיש מטרה למשקולת בחדר משקולות לחזק לנו את השריר, ככה זה משקולת. אל תאמינו לזה. אל תאמינו לזה, זה יבוא כאינסטינקט ראשון. עכשיו, ברגע שאני מתחיל לספר לעצמי את הסיפור הזה, אז כשאני פוגש את האינסטינקט זו דעת החוסר, שגם מוריד אותי רגשיות, ומרגע התחילה עבודת הבחירה. עכשיו אני יכולה לבחור. האם באמת כל כך רע לי? האם באמת אין לי? האם באמת אני כזאת לא מוכשרת? האם זאת האמת? או זה רק חלק קטן, שכרגע הסיטואציה מפגישה אותי עם החלק הזה, ומספרת לי איזשהו סיפור שאולי אני צריכה לעשות יותר, אולי אני צריך להתקדם, אולי אני צריך, אולי אני כבר שנים מגדירה את עצמי על פי תוצאות. אולי, תבחני את עצמך. תצאי משם, תצמחי משם. זאת הסיבה שקודם סיימים לנו את המשקולת ברעיון של היצרן. לכן הנפש הבאמת בא קודם. לכן הנפש הבאמת הראה את הסכנה. לכן הפחד והכעס והתסכול יהיו הרגש הראשון שהופיע לנו בחיים. אבל ברגע שאני מוכן לקבל את הסיפור למה המנגנון עובד ככה זה בדיוק כמו שתשאלי אותי למה שאני מקבל מכה כואב כי הכאב בא לספר לך שאתה יצאת מאיזון אז ברגע שקרה אירוע שאת לא רצית שיקרה את באת עם איזה אג'נדה אני עכשיו הולכת ותהיה לי זוגיות ואני ראויה ויופי והעולם סיפר לך סיפור אחר העולם סיפר את זה, כאילו קיבלת מכה עכשיו פיזית וכואב לך, עשה לך סימן כחול, פעם עשה צלקת, כחול. אוקיי, אז מה, לחבות את הכאב? לא. הכאב יעצור אותי? לא. הכאב, עצר שנייה, תתאושש, בוא תתאזן. מה האמת? האמת זה שתקחי את הדף, תתחיל לתסגרי מה את כן. ואם הכאב הזה, את תלכי לדייט הבא. תאהבי אותו, תאהבי את זה. אם את לא תצליחי להתאהב במי שאת, אל תצפי שמישהו יאהב אותך. זה שם, זה פשוט שם.

וואו, אני לא יכולה להסכים יותר על כל מה שנאמר פה, ואני חושבת ש... זה בסופו של דבר הנקודה שצריך להתחיל איתה ולסיים איתה, ולהבין כמה הדברים הם בידיים שלנו, ומתחילים בהסתכלות שלנו על עצמנו, ובמסוגלות שלנו לקבל את היש בתוכנו לפני שאנחנו מקבלים את היש אצל האחר. ולהבין שגם הכל הוא חלק מבניית הכלי שלנו, וחלק מבניית הדרך שלנו, ואין מה לעשות. זאת אומרת, בסופו של דבר אנחנו צריכים לעבור דרך, כדי להיות במקום שאנחנו רוצים להיות בו. להיות מסוגלים לעמוד במבחנים ובניסיונות שיהיו לנו במקום הזה, וזה חלק מהעניין.

ו...

אני כאילו, קופץ לי, סליחה שקטעתי אותך. ואם נהיה אמיתיים, אדר, באמת, כל אחת מהאנשים היקרות ששומעות אותנו, הבנות, הבנים, לא משנה, מי ששומע אותנו, אם נהיה אמיתיים, אנחנו נשים לב שהיש הוא עובדה קיימת, והאין הוא דמיון.

מדהים. איזה כיף שאמרת.

זה זה, יש לך. יש לך יכולת, יש לך קישורים, עם זה הרי את הולכת לדייט. יש לך יכולת פיזיולוגית, קודם כל יש לך דופק. יש לך יכולת פיזיולוגית, יש לך יופי פנימי, יש לך סיפור חיים, יש לך חן, יש, יש, יש, יש, יש, ה-הן, זה הדמיון שלי. עכשיו, הקפק, אני רוצה לצמצם את הפער, אבל בוא נזכור מה קודם בה. קודם בה יש.

אני חושבת שזה בול מסכם לנו את כל העניין, ואתה יודע עוד, אני יכולה לדבר איתך עוד שעות, ובאמת זה, אני מקווה שכל פעם שאתה מדבר, בא לי לשמוע עוד שעות, ובא לי ללמוד ממך, ואני רוצה שתספר לנו שוב, זה שיש לך סדנאות, אני יודע, ואנחנו נשים את זה גם לנו בפרק, ובאינסטגרם, ובכל מקום, אבל אם יש איזשהו משהו שקורה עכשיו, שחשוב שנדע.

קודם כל כן, ב-16 לחודש, זה זה מה התאריך היום? 12-14 ימים.

12 לא זה ילד ל-16, כן, כאילו. פקטיבי זה לא ילד ל-16.

אז אוקיי, אז ב-30 תפתח סדנה, קורס, זוגיות מנצחת. נדבר על זה גם, זה הופיע ברשתות, ארבעה מפגשים של זוגיות מנצחת, באמת, באמת, כלים מאוד אופרטיביים לזוגיות, עוד פעם, לכל בן אדם, בכל שלב בזוגיות שלו בחיים, מעין זוגיות ועד רגע לפני שנגיד הוא רוצה לפרק זוגיות. זה, כל אחד, הבחן מחדש אחרי שהוא ישמע את הדברים. יש לנו את השיעורים הקבועים. שיעורים הקבועים שפתוחים לקהל הרחב, כל יום שני ותשע וחצי בערב, שיעור של חוסן מנטלי, בזום, הכישורים גם יהיו אצלך, ובכלל כל בן אדם, כל בן אדם רוצה להיכנס, נכנס, 45 דקות, שיעור איתי, קבוע, כל יום שני, תשע וחצי בערב, למעט אקספצ'נה, אם יש איזה חג או משהו, אז זה יום קדימה, יום אחורה, תשע וחצי בערב, לעקוב באינסטגרם שלי, יש שם הכישור. יש לנו מועדון. מועדון חברים סגור, שם בכלל יש חגיגת תוכן, חגיגת תוכן שאומר שיש גם עוד לימוד שיעור קבוע ביום חמישי יש את הספירה, שמה שאנחנו עושים עכשיו, אימון מנטלי על פי הספירה, אני אשלח לך קישור פרסונלי, זה בעניין הזה, יש תכנים שעולים רק לחברי המועדון, יש תוכניות אימון כתובות רק לחברי המועדון, זה עוד ערוץ, זה משהו בעלות מאוד מאוד סמלית, זה 40 שקל בחודש, זה עלות מאוד סמלית, אבל יש שם אינסוף תוכן, גם כתוב, גם מצולם, וגם לייבים איתי, שזה בנוסף.

מעבר לזה, וכל זה יהיה בקישור שאנחנו נשים אצלנו.

אני אפרסם גם את הקישור הזה, כי

זה בעיניי, פשוט צריך ללמוד ממך, עודד.

תודה רבה. תודה. תודה, תודה, תודה.

אני נהמת כל פעם שאני פוגשת אותך, ואני מרגישה שאני מחכימה, ושאני מתפתחת, ושאני שמחה לדעת שאני עוד לא יודעת. וזה באמת לסמך אותי, כי מבחינתי, אמרת מקודם על זה שאנחנו רק יודעים, וואי, אם אני אחשוב שאני יודעת, אז לאן אני אצמח מפה? לאן אני אלך?

מה אני אלמד?

ואני רוצה ללמוד בלי סוף, ואני רוצה לדעת בלי סוף, ולדעת שיש עוד מלא דברים שאני לא יודעת, ובצניעות זו גדולה,

ובענווה גדולה, הרב קוק מבדיל בין צניעות לענווה, אני מאוד אוהבת את ההבחנה שהוא

עושה, אבל גם לזה כבר לא ניכנס, כי הרב קוק כבר זה, אבל תודה.

אז המשיך, נמצא את הדרך שלנו להמשיך.

אנחנו נמשיך ונביא את האור לאנשים.

ותודה רבה.

ענקית. גם לך. ביי.

להתראות. אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית. ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, adarzohar1, ושתתו קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים. המרכז לזוגיות מעשית, adarzohar.com. מחכה לראותכם. ביי.