פרק 67 - השפעת טראומות על מציאת זוגיות - עם לירון יוגב

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן.

אז היום איתי אישה שהיא, כשאתה מסתכל עליה, היא מעט נעצת אותך, ויש בה איזשהו אור כזה שאני מאוד שמחה שהיא פה. איתי לירון יוגב, שהיא מטפלת בריפוי זיכרונות טראומטיים, והיא גם רקדנית, שזה חלום הילדות שלי שעדיין לא הוגשם. היא גם אימא, שזה הטייטל אולי החשוב ביותר שלנו.

והיום אנחנו הולכות לדבר בעצם על ההקשר וההשפעה של טראומות שחווינו לאורך החיים שלנו ובילדות שלנו, טראומות מיניות, טראומות בכלל, על מציאת זוגיות וזוגיות. אז היי לירון.

שלום אדר, איזה כיף להיות כאן. תודה קודם כל על האירוח, מרגש אותי. כל זה אגב בזכות העוקבות שלי ושלך.

נכון.

אנחנו ככה מכירות עכשיו פעם ראשונה, וכבר נעים וכיף לנו פה ביחד, אז תודה לכל מי שהפנתה.

מעניין אותי רגע לשאול אותך בכלל מה זה טראומה? איך אני יודעת אם יש לי טראומה? איך אני יודעת אם אני סוחבת איתי טראומה? איך אני יודעת אם יש משהו שמשפיע עליי שאני אפילו לא יודעת שהוא משפיע עליי?

זו שאלה כל כך מעממת כי צריך להבין בכלל באמת בקטנה בסדר אני לא אתן פה את ההגדרות הפסיכולוגיות שאפשר למצוא ככה בגוגל אני אתן פה הגדרה הכי הכי פשוטה שיש אירוע טראומטי זה אירוע שפשוט עורר שהוא לא היה צפוי ושהוא עורר איזשהו פחד או חרדה שהוא היה בעצם בלתי נתפס ופגש את האדם באיזשהו מקום שנתפס אצלו קודם כמקום בטוח אוקיי? זה יכול להיות, כמו שכולם חברו באוקטובר, זה יכול להיות פגיעה מינית, זה יכול להיות חשיפה על איזושהי אלימות, זה יכול להיות תאונה, זה יכול להיות איזושהי התעללות רגשית, זה יכול להיות מחלה אפילו, זה קורה הרבה לילדים, איזושהי פציעה מאוד מאוד חמורה, וזה יכול להיות אגב פרידה. זה משהו שהבן אדם, אותו גבר או אישה, לא צפו שיקרה להם, וקורה בצורה מאוד מאוד חריפה ברמה הרגשית הפנימית. זה אירוע טראומטי. עכשיו, יכולים להיות שני אנשים שחובים את אותו דבר, נגיד אישה שחובה פרידה, גבר שחובה פרידה, ונגיד אצל הגבר, נלך הפוך לסטיגמות, אצל הגבר זה יהיה אירוע טראומטי ואצל האישה לא. ואז שואלים מה ההבדל, כאילו למה אצלה זה לא ואצלו זה כן. אז פה זה כבר תלוי במידת הטראומטיות של הילדות שלו. כלומר מה הדבר הזה בעצם בהווה עורר מהעבר. אז בעצם הדבר הכי חשוב לזכור זה שאירועים טראומטיים יש לכולנו, אוקיי? אין דבר כזה, דרך כלל אני אסביר גם למה זה חשוב שיהיו לנו. אבל ככל שיש יותר אירועים טראומטיים בילדות, ככה בן אדם מגיב יותר בטראומטיות כאדם בוגר.

מה זה אומר מגיב בטראומטיות?

מגיב בטראומטיות זה יכול להיות, בואי ניקח שוב את אוקטובר, סבבה? היו אנשים, בכולם זה נגע, אוקיי? בכולם זה עד היום נוגע. אבל היו אנשים ש... קשה, עצור, וחיים. קמים, הולכים לעבודה, צוחקים בערב, את יודעת? כאילו, כואב, הכול זה תמיד פה, יש עננה כזאת, אבל הם... יש חיים. כאילו, הכול בסדר, את אפילו יכולה להסתכל ולשאול, איך אתם ככה? ותכוח לקיצון השני שאנשים שהסתגרו בבית, שלא הצליחו לתפקד, שהמיניות שלהם נפגעה, גם אם לא קשורים בכלל לאירועים, אין להם אף חד במשפחה, רק מלקורות התיאורים בוויינית ואת הדברים האלה לא יכולות לעשות סקס, חרדות לא ישנות בלילה. אבל אני לא מדברת על האנשים שהיו שם, אני מדברת על אנשים שישבו וראו טלוויזיה. אז מה ההבדל בין האנשים? האירוע, הוא בעצם היה טריגר לדברים שקרו בעבר במידה הטראומטית של אותו בן אדם, אוקיי?

זאת אומרת, אנחנו בעצם מסתובבים עם איזושהי הדחקה, כולנו, של אירועים מסוימים, ואז יש טריגרים שפתאום יכולים להציף איזשהן תגובות לאירועים מסוימים שאנחנו מבינים מתוך המקום הזה שהיה אירוע, שהוא לקחנו את האירוע כטראומטי כי הוא בעצם עורר אצלי חוויות עבר.

בדיוק. עכשיו בואי נדבר רגע על ההדחקה בכמה מילים. הדחקה זה מנגנון בריא של המוח. הוא אמור להדחיק, אוקיי? אנחנו בעצם מרגע הלידה מהעוברות. המוח שלנו מקודד זיכרונות במוח, אבל איזה זיכרונות הוא מקודד? את הזיכרונות הטראומטיים. למה? כי שם הוא לומד על ההישרדות שלו. כלומר, כשאימא מלטפת אותי כילד, אז זה חשוב וזה נכנס לתוך הערך העצמי, לתוך העצמיות של הבן אדם, אבל זה לא נרשם פה כמשהו חריג. אם אימא מורידה לי סתירה פתאום, בלי שצפיתי את זה, אז האירוע מהר נרשם פה, כי יש מסקנה שעוסקה שם גם בגיל ארבע, לגבי מה שעשיתי עכשיו שגרם לאימא להרביץ לי. ולכן האירוע נרשם, הוא נכנס. אבל המוח, מה הוא עושה חמש דקות אחרי? מתחיל את מנגנון ההתחקה שלו. למה? כי ילד בן אבא תלוי באמא. הוא חייב להמשיך כאילו לא קרה כלום. הוא לא יכול לקום ולעזוב את הבית. אז התחקה הזו מנגנון טבעי בריא, שבעצם עוזר לנו לסרוד, כמו זה שהמוח רושם אירועים. איפה הבעיה מתחילה? שהמוח רושם אירועים, במסיק הרבה מסקנות, נגיד קרה לי אירוע כזה עם אימא, ואז שנה אחרי אירוע עם ילדה בגן, ואז בגיל שמונה עוד ילדה בבית ספר, ובגיל חמש עשרה ילדה אחרת, יש כאן כבר רצף אירועים שהובילו לאותה מסקנה, ושם בגיל ארבעים, גבר, סתם נותנת לך דוגמה, בסדר? יכול להיות עדיין רווק והוא לא מבין למה. משהו בתת עמודה שלו לא סומך.

וואו.

עכשיו, שוב, זה יכול להיות לאישה, זה יכול להיות אותו גבר עם אותם אירועים שזה לא יירשם אצלו כבעיה, יהיה משהו אחר. אוקיי? כלומר, המנגנונים של המוח הם מאוד מאוד חכמים. מתי זה הופך להיות בעיה? כשזה פוגע באיכות החיים שלי היום. לצורך העניין, מנגנון ההדחקה הנהדר הזה, הוא זה שמאפשר לחיילים להילחם עכשיו. תחשבי שחייל היה רגע עוצר, תחיל לחשוב, רגע, זה נכון? זה לא נכון? לא, לא, אי אפשר. אין דבר כזה בהישרדות עכשיו. הוא צריך להיות ממוקד מטרה, הוא צריך להדחיק, גם אם קרה משהו לפני חמש דקות, הוא חייב להמשיך. המוח יודע מה הוא עושה. מתי תחיל להיות בעיה? כשהוא חוזר אחרי שנה הביתה, הוא לא ישן בכלל, ויש לו התפרצויות זעם, ויש לו, שם כבר מבינים שצריך לטפל. אבל לא תמיד צריך לטפל בהכל.

אז קודם כל, אני רגע חייבת רגע להשתתף במשהו שמדהים, שהיום ישבתי עם הבן שלי, שהוא ברגילה, ודיברנו על עזה, והוא השתתף בחילוץ של הששת הגופות הקודמות, לא אלה שהגיעו עכשיו, והם כבשו את המקום והיו בחילוץ, ושאלתי אותו, אז איך שאתה שם, על מה המוח שלך חושב, שאתה תוך כדי... ואז הוא אמר לי, נעול על המשימה.

בדיוק.

נעול על המשימה שאנחנו, וזה גם מה שעוזר, הוא אומר לי, אתה הולך שם על דיונות, וכבד, וחום 40 מעלות, ואתה לא, ומסביבך אתה לא יודע מי יצוץ לך מאיזה פיר, ומה שננעל זה המשימה והשליחות, וזה שאתה משתתף בדבר הזה, וזה מאפשר. אני מקווה מאוד שאתה יודעת, זה באמת יישאר במקום הזה, אבל זה מעניין רגע שאמרת, לא בהכל צריך לטפל. אז איך יודעים במה צריך לטפל ובמה לא?

נטפלים כשיש בעיה. מה זה בעיה? משהו שמתקיים לי בהווה, כי בעיה היא בהווה. לא הייתה לי בעיה פעם ואני מתעסקת איתה, אם היא נגמרה היא נגמרה, המוח הוא עבר הלאה. בעיה זה משהו שמפרע לי בהווה לקיים אורח חיים שהוא נורמלי מבחינתי. מבחינתי. כלומר זה פשוט מאוד משתנה מבן אדם לבן אדם. את יכולה לראות אישה שכל היום רואה נטפליקס וסדרות, וזה לא בעייתי מבחינתה, ואישה אחרת שכל היום נשאבת לזה אבל ממקום של בריחה, וזה אוכל לה את הערך העצמי שהיא לא עושה עם עצמה משהו בחיים והיא רק רואה טלוויזיה. אז שם לה יש בעיה. השנייה באותה פוזיציה אין בעיה. מבחינתה זה החופש שלה בחיים וזה נחמד לה. אז הבעיה היא כשזה פוגש אותי חוץ מדברים שהם מה שנקרא מובהקים, התפרצויות זעם, זה בעיה, חרדה דיכאון, שוב זה טייטלים שמורידים מאיכות החיים של הבן אדם. עכשיו שוב אני גם כאן אסייג, אוקיי? כי אני מאוד לא אוהבת שיש דברים שחור לבן. גם בערוץ שלי אני מדברת על זה, וגם, את יודעת, היום עם כל השפע אינסטגרם, אז אנשים נורא קל להם לתת הגדרות כאילו כל כך...

מחרצות.

הוחלטות, וזה לא עובד ככה. אז אני אגיד גם שכל בן אדם חווה חרדה או דיכאון, על איזושהי סקאלה ברמה יומיומית אפילו, וזה טבעי ונורמלי. מתי זה בעייתי כשזה מפריע לי בצורה מובהקת לאיכות החיים, ואנשים יודעים מתי זה מפריע להם.

אוקיי. את יודעת, אני רוצה לחזור עוד שניה, לעשות ריוויינד אחורה, שאמרת שהסתירה במישהו מקבל מאימא שלו ישר מקודד כאירוע, משהו כנראה מבקע אב או ברור לו, שזה לא מה שאמור להיות מאימא.

נכון.

ואת יודעת, מעניין אותי בטראומה מינית.

כן.

שמין זה דבר שהוא סך הכול מאוד נעים.

מאוד טבעי גם.

נכון. ועכשיו אם נגיד דוד, בא לחדר של הילדה, בת ארבע, בת חמש, ומתחיל לגעת בה, אבל המגע, הוא מגע נעים.

נכון.

זאת אומרת, איך אמורה...

למה, אני באמת אבטח שכאילו... תללת פה למה שנקרא, אנחנו צריכות לעשות בתחילת, כשאת כותבת את הטקסט, לעשות כאילו שידועו. שאנחנו מה שנקרא לא טריגר אבל שאנשים יבינו אני מדברת על זה בפודקאסט שלי גם ותמיד אני נותנת איזושהי הגדרה כאילו מה שנקרא כותבת מראש שימו לב הולכות לדבר על אני מאוד אוהב את השאלה שלך מאוד אוהב את השאלה שלך כי את נוגעת פה בדיוק בנקודה הכי משמעותית בטיפול שלצערי השיטות הקונבנציונליות נקרא להם הם מפספסות את הנקודה הזו ולכן אנשים יכולים לשאת בטיפולים שנים ולא לראות שינוי אוקיי אני אתן לך מקרים מהקליניקה, סבבה? זה נשים שכבר עברו ריפוי, החלימו, מבקשות ממני לדבר על זה, גם ככה הכל אצלי תמיד באילום שם, גם כשהן כותבות לי וואטסאפים ואומרות לי את לא חייבת, זה תמיד, אז ככה שיהיה רק ברור שזה משהו שהוא כאילו מקובל פה. אנחנו מדברים על תהליכים של, יכול להיות גם חצי שנה לפעמים על אירוע כזה. אני אגיד לך משהו באופן כללי על פגיעה מינית. כשילדה בת 4, בסדר? דוד שלה נכנס לחדר ונוגע בה. האירוע הראשון, כי זה תמיד לא, אף פעם לא אחד, שזה מה שצריך לדעת על פגיעות מיניות, שוב, לא ב-100% מהמקרים, אוקיי? אבל לרוב, בגילאים מוקדמים, כשיש גורם בעייתי, זה אף פעם לא פעם אחת. אם דוד נכנס לחדר ונוגע, הילדה לא מצפה לזה. למה? כי הדוד הוא מקום בטוח. אוקיי? אז האירוע נרשם כטראומטי כי מה שקרה שם זה בעצם בתת מודע אותה ילדה מסיקה שהיא לא יכולה לסמוך על עצמה. כי עד אתמול הדוד היה טוב. נלך למונחים של ילדים, אוקיי? הדוד היה טוב. עכשיו הדוד הוא רע. אבל אם המגע נעים, שהוא הרבה פעמים נעים. שם עוד יותר יש בלבול. כי הוא רע, אבל נעים לי, אז הוא טוב, אה. אם הוא טוב, אני רע. זה ברמת מסקנה זהותית. ושם בעצם האירוע הטראומטי הזה נכנס לתוכו המון אשמה ובושה. כי ילדים יודעים שהגוף שלהם הוא פרטי, ילדים יודעים את זה. איך אין לי מושג מעבר להורים שמלמדים ילדים יודעים שהגוף שלהם הוא גופם הפרטי בדרך כלל לא תראי את תראי ילדים מתפשטים כי הם בחופש ושחרור אבל לרוב אם מבוגר נוגע בילד הילד מגיב התגובה הראשונית שלו כאיזושהי מגננה על עצמו אוקיי אז באותו רגע תוסיפי לכל גורם מהפתעה המון אשמה ובושה. על מה? על זה שאני יודעת שיש פה משהו איסור אבל אני נהנית, אני חסרת עונים, אין לי מה לעשות עם זה. זה אירוע טראומטי קלאסי. בשיטה שאני עובד בה, בתנועות עיניים, זה בדיוק הכיוון. אנחנו חושפות את האשמה ואת הבושה. כי האשמה והבושה הישארו איתה עד גיל 40-50. זה יכול להיות אולי קצת מתקדם מה שאני אומרת עכשיו, אולי יצטרכו לשמוע את הפרק הזה כמה פעמים כדי בכלל להבין את מה שאני אומרת. מי שלא בא מהעולם הטיפולי לא בטוח שהוא עדיין עד הסוף יבין את הדבר הזה, אבל אנחנו שומעות ומדברות את הפרק הזה עכשיו כנשים בוגרות, וגם המאזינות והמאזינים יקשיבו לזה כמוח של בן אדם בוגר. מה, איך היא מרגישה רע? היא רק ילדה. אבל כדי להבין את הדבר הזה צריך להיכנס למוח של ילדה בת 4. ולהבין מה עובר עליה שם. כמה היא חסרת עונים. כמה היא במלכוד. כי אם היא תלך ותגיד משהו על הדוד, יש סיכוי גבוה שיגידו שהיא משקרת. או שהיא חלמה. את יודעת כמה זיכרונות עולים אצלי בקליניקה שהן בבירור קרו, כי תוך כדי תנועות עיניים המוח לא ממציא פרטים, הוא רק שולף. והדבר שהכי נחרת שם אצל אותה אישה, זה שאמא אמרה, את חלמת. הדמיינת. כי גם מבוגר קשה לו להכיל סיפור כזה. ואז אותה ילדה מקבל את הרושם שהיא מדמיינת. שהיא לא... היא לא סומכת על עצמה עכשיו. רגע, אני דמיינתי. אבל הגוף שלי יודע שהיא לא דמיינה. כי היא הרגישה את זה והיא ראתה את זה. אבל יש את המנגינה המדחקה, שוב. חזרנו שעה, שעתיים אחרי, הלכה לישון, זהו. זה נשאר, אבל זה הודחק.

וואו, זה מרתק ממש, ורגע לפני שנבין את ההשפעה של זה בעצם בסוף, בפועל, על מציאת זוגיות, בכלל, של טראומוס, כי איכשהו כל מה שאת אומרת מתחבר לי למקום הסומך, זאת אומרת, או שאני לא סומכת על אחרים, או שאני לא סומכת עליי, ובזוגיות אני חייבת לסמוך על מישהו מולי, כי אחרת איך אני יכולה להיכנס איתו לזוגיות? אז זה סופר רגע מעניין.

אבל עניתי לך לשאלה?

כן, עניתי מאוד.

אז תשכח מה שאלת.

אוקיי.

ונלך, שאם משהו נעים, איך הוא נתפס כטראומה?

אז זה בדיוק השורש של הטראומות האלו, שמצד אחד זה עלול להיות לי נעים, מצד שני, ברור לי שזה לא המקום. ילדים יודעים. ואז זה הקונפליקט הכי גדול של ילדים, הרבה פעמים זה בסיס למחלות נפשיות של, שוב, זה טייטלים, בסדר? כשאישה באה אליי לקליניקה אני לא מסתכלת על הדברים האלו, חשוב לי להגיד את זה גם. אבל זה בסיס לדיכאון, לחרדות בגיל צעיר, למניה דיפרסיה. כי אותה ילדה נמצאת בקונפליקט, וזה אם רק זה קרה פעם אחת. תאריך שזה מתמשך, זה דבר מאוד מאוד קשה. לכבוד.

וכאן בעצם אני רוצה לשאול אותך על מה שאני פוגשת הרבה פעמים, אני לא מטפלת בטראומות בכלל, ואני כן פוגשת לא פעם שידורים חוזרים. כלומר, נגיד מישהי שעברה אונס, היא עוברת אותו, לא יודעת, אחרי כמה שנים, או בזמן מסוים, אפילו חודשים שוב, או פגיעה מינית, היא פתאום מוצאת את עצמה שוב ושוב. זאת אומרת, זה עכשיו לא חייב להיות רק בעולם המין, זה יכול להיות טראומות בכלל.

אני אגיד עכשיו משפט שאולי יהיה קשה לחלק מהאנשים ישמוע, אבל הוא נאמר ממקום טיפולי. ניפרו על זה פעם זה היה בכותרות וזה הרתיח נורא הרבה אנשים אבל הם לא הבינו באמת מה עומד מאחורי זה ולכן אני רוצה להסביר את זה אם אישה באה לה עם אוניס בגיל 20 ברור לי שזה לא הפעם הראשונה אוקיי זה לא מתחיל בגיל 20 משהו בקידוד המוחי שלה מושך אליה וזה חס וחלילה שלא ישמע כאילו אני מאשימה בסדר אני אתן את זה כהרבה הרבה דוגמאות משהו בקידוד המוחי מושך אליה אנרגטית גבר אוקיי שהקידוד המוחי שלו אגב כי כנראה גם הוא היה קורבן אוקיי זה למצוא את הקורבן את החלשה ולהיכנס לסיטואציה עכשיו אותה אישה לא מודעת לזה לכן זה חשוב להגיד שאין פה עניין של אשמה, חס וחלילה, ואין פה עניין גם של אסיר אחריות מאותו אחד שמטריד. אבל ב-100% מהמקרים שעברו אצלי, של נשים שהגיעו בגילאים מאוחרים, בסדר? גיל 20, בפגישה הראשונה חשפנו את האירוע הראשון, שהוא בדרך כלל בגיל מאוד מוקדם. כי שם עוסקה אותה מסקנה שאני קורבן, אוקיי? שאני קטנה וחלשה, וזה כמו שרשרת כזאת שמתחילה. אני אזיז שנייה את הנושא המיני, תכף נחזור עליו. זה אותו דבר עם גברים מקים, בסדר? זה נשמע קצת סטיגמטי השיחה הזאת, יש את זה גם לגברים, אוקיי? יש גם גברים שעוברים האונסים והטרדות, גם אצלי בקליניקה, אוקיי? אבל לצורך העניין נדבר פה על נשים רגע. כשהגיעה לאישה שבעלה מקה אותה, וזה קורה, זיכרונות הראשונים שעולים זה אמא עם התפרצויות זעם או אבא עם התפרצויות זעם. זה היה המקום המוכר והבטוח. עצוב ככל שזה נשמע. מי שחווה את זה בחייו יכול להבין, מי שלא חווה את זה לא יכול להבין. זה חשוב לציין פה שלא שופטים אף אחד עד שלא נמצאים במצבו. אבל ברגע שהקידוד המוחי שלי מבין שאמא ואבא זה בית, כי ההורים זה כמו אלוהים כשאנחנו ילדים, כי הם הכל בשבילנו, ואמא גם אוהבת אבל גם מכה אותי וזורקת עליי חפצים, זה הקידוד שלי לאהבה. כל מה שאמרת עכשיו זה ברמת התמודה. לא לקחת את זה לסכל. מי שתקשיב לפרק הזה עם סכל, תגיד, מה זה השטויות האלה? זה אפילו יעשה לה... תחושת התנגדות, אוקיי? עצורי גם מהשכל, כי ההיגיון אצלנו זה החלק הכי קטן במוח, רק שתדעו. רוב המוח שלנו הוא מופעל מדברים שהמתה תמודה. מערכות שעובדות מאחורי הקלעים. אז אם הקידוד שלי לאהבה שווה אלימות, אני אחפש את הטדר הזה גם בחוץ, לא בכוונה. לפעמים גם נשים לא מבינות, אוקיי? מגיעות אלה נשים בפרק ב', או גרושות פעמיים. ואומרות לי איך ייתכן שפעמיים הייתי באותה סיטואציה. ומהר מאוד אנחנו מגיעות למסקנות הזהותיות שבכלל קשורים לבית שהיא גדלה. זה בכלל לא קשור לבני זוג. שוב, כל זה נאמר בלי להסיר אחריות מהצד השני, שיהיה ברור.

ברור, ברור, ברור. זה אפילו לא... זה ברור. אבל את יודעת, אז אני שואלת את עצמי רגע, האם יש דרך להבין מהתנהגות של עצמי אפילו, שחוויתי איזשהו טראומה כזאת בילדות שלי, או פגיעה בילדות שלי.

שואלות אותי הרבה את השאלה הזאת.

וכדי למנוע את השידור החוזר הזה, בגיל בגרות, שאני כבר לא יכולה להתחיל, כי אני, תדע, את כבר אדם מודע.

נכון, אני אפילו כתבתי על זה פוסט פעם, כי זה באמת אחת השאלות הנשאלות אצלי, איך אני יודעת שיש לי טראומה? תראי, היופי בטיפול בתנועות העיניים, זה שהוא ישר שולף תמונות. אוקיי? העיניים הם בעצם מחבר שעושה דאבל קליק כזה ומחפש תמונות לפי מה שאנחנו מבקשים מהמוח. המוח שולף תמונה שהיא רלוונטית לבעיה, וזה בדרך כלל בצורה מיידית. כשבאות לטיפול כזה, אני אומרת להם, אתם לא צריכות לזכור. ההפך. מה שאתם זוכרות זה רק הרובד הראשון. הבעיות שלנו בחיים הן לא ממה שאנחנו זוכרות, אלא ממה שהדחקנו. לכן תראי אף אחד פה אני נגד העבחונים ורואים מישהו צועק ברחוב אוי מה זה אומר על הילדות שלו וזה אני לא אוהבת שעושים את זה אני חושבת שזה מתיימר אוקיי כי אנחנו כל כך מורכבים אין דרך שלך לדעת בוודאות מה הטראומה שקשורה לבעיה שלך את יכולה להגיע לטיפול וזה יעלה לבד כשהמוח ירגיש שהוא במקום מוגן ובטוח. כי גם למוח יש מנגנוני הגנה. את לא תלכי ברחוב ופתאום כל הטראומו שלך תצא החוצה. לא. את יכולה ללכת ברחוב ויהיה טריגר ואת תרגיש שדופק, פשוט לנשום, פתאום ירד לך ממש קיצוני המצב רוח. זה אלה סימפטומים. אבל את השורש עצמו לא מוצאים ככה, גם לא מוצאים בשיחה. אוקיי?

אז בעצם... אם אדם מרגיש שיש לו הרבה פריגרים שמעוררים אצלו, דברים שהדברים עצמם משפיעים עליו לא לטובה, שזה, את יודעת, פתאום דופק

מהיר, התקבצויות, קיבוצים, תחושה של חוסר מצב רוח, זה לא דבר חיובי. אם זה חוזר על עצמו, אז שווה לבדוק על מה הדבר הזה יושב.

תמיד, תמיד, אני אגיד לך יותר מזה. ניתן אצלי אישה שחיפשה זוגיות הרבה הרבה זמן, ולא מוצאת. וכשהיא באה אליי לעבודה של תנועות עיניים, היא באה אליי מיועשת. היא אמרה, אני עשיתי כל דבר, כלום, כלום, כלום, כלום. זה באמת אישה יפהפיה, כלום לא חסר. בחוץ, כלום לא חסר. ולמה היא באה? כי היא התעצבנה שגברים מתחילים איתה. כלומר, היא רוצה זוגיות, אבל כשגבר היה מתקרב אליה, משהו הנסגר לה פיזית בגוף עכשיו אני עובדת בקליניקה עם תחושות גוף כי הגוף תמיד דובר אמת אני גם באה מעולם הריקוד אני מרגישה את הגוף אני יודעת מה זה גוף של אנשים הגוף דובר אמת עכשיו מה שהפריע לה זה התגובה הפיזית שהיא לא יודעה להסביר במילים עכשיו זה מצוין כי אצלי לא מבלבלים את המוח באות ומתחילות לעבוד על הגוף לא יושבות יותר מדי ומדברות והתהליך איתה העלה אחד אחרי השני זיכרונות ממש לא פשוטים שעלו לה מול אבא, מול האחים שלה, מול הדודים שלה, שממש רואים איך היא הסיקה שם בתת תמודה שלה, שגבר זה דבר מסוכן. אוקיי? אז בגיל 42, כשגבר מתקרב עליה, בחוץ זה מהמם. בתימה הרגשית, אני בסכנה עכשיו. ורק אחרי שריפינו את המקומות האלו, היא יכלה להיכנס לקשר זוגי.

וואו, אז בעצם אם ניקח את זה מפה ונבין, אז איזה טראומות את רואה שמשפיעות יותר על כל המקום הזה של מציאת זוגיות וזוגיות? זאת אומרת, מה... האם יש דברים שהם יותר... יכול להיות שיש טראומות מסוימות שדווקא דוחפות אותי למצוא זוגיות, כי אני מפחדת להיות לבד, או... אז תעשי...

אם אני מרגישה... זה כאילו... קשה לי להגיד את זה חד משמעית, כי נגיד אם תקחי פגיעה מינית, אז יש הרבה נשים עם פגיעה מינית שהן נשואות. ושהן גם לא פתחו אותה מעולם. שמגיעות אליי מתי? אחרי הילדות. שכבר החשש עובר אל הילדים שלהם. שם יש להם טריגר עצום ואז הן באות לטפל, ובדרך כלל הן פותחות את זה בפניי וחומרות לי 40 שנה, אני שומרת את זה בבטן. תחשבו איזה קשה זה לחיות עם זה ככה. אז קשה לי להגיד בצורה מוחלטת אני יכולה להגיד שגאות מיניות כמובן פשוט גאה מינית יכולה גם להוביל לקצה השני של עודף מיניות מה זה עודף מיניות מיניות זה דבר נפלא נגדיר את זה על גבול המופקרות כאילו שכבר לא אכפת לי מהגוף שלי שאני ממש נותנת אותו לכולם וזה מדרדר למקומות שהם פחות בריאים אני קוראת לזה. ויש כאלה שלא. יש כאלה שהפוך, הן נסגרות. אז מאוד קשה לי לענות על זה. אני כן יכולה להגיד שכל אירוע שבו אני מגיעה למסקנה שזכר או נקבה זה דבר מסוכן לי, תת המודע שלי יעשה הכל כדי לשמור עליי. הכל. לפעמים זה כולל להתחתן עם בן אדם שאני לא אוהבת. בשביל שיהיה לי את התואר החיצוני, ואז אני לא לבד אבל בפנים שלי רק לי שם אין לי שם שום דבר אוקיי אז זה יכול להיות קשור לפגיעות מיניות זה יכול להיות קשור לתחושה של סינה עצמית של השמנה מאוד גדולה שמובילה אותי למסקנה שאני לא אוהבת את עצמי עכשיו אישה שהולכת בעולם עם תחושה שהיא לא אוהבת את עצמה ברמה קיצונית היא לא תצליח להדהד מישהו שאוהב אותה כי בסוף הרגע זה השתקפות, תדעת כשאת רואה גבר ואת נמשכת אליו, שגבר רואה אישה ונמשך אליה זה כי הוא רואה משהו בה שגורם לו לרצות מזה גם. יש איזשהו אור, יש איזושהי משיכה כזאת, יש אהבה עצמית כזאת, גם אם היא לא אישה, לא חייבת לעוף על עצמה ברמות, אבל הוא רואה שטוב לה באור שלה. זה דבר מאוד מאוד סקסי, זה יותר סקסי מציפורניים, מגוף חטוב, מכל דבר. זה אנרגיה.

כשאני כבר בתוך זוגיות, אז בסוף אמרנו שהטראומות, הן משפשות לי את היכולת לסמוך, לסמוך עליי שאני יודע לצאת מסיטואציה.

בוא נלך לסקס רגע, כי זה הכי קל, אוקיי? זה קלאסי של פגיעות מיניות. אנשים מתחתנים ושוכבים שנים, אוקיי? נשים יכולות לשכב שנים ולהיות במקום של ריצוי, עם כאבים נוראים בנרטיק שהם לא על בסיס רפואי או הולדות או קרעים, אוקיי? יכול להיות שם שנים. ומלא פעמים שהן באות ונחשפת טראומה מינית, הכאב נעלם. שוב, בעמודה היא שוכבת עם בעלה, היא יודעת שהוא אוהב אותה, שהכול טוב. ברגע שיש מגע פיזי, המערכת של תת עמודה קופצת והגוף נסגר. ואז אין, אין סיכוי ליהנות ככה.

זאת אומרת, גם אם אני לא יודע, אם אני לא זוכרת שהייתה לי פגיעה, אבל אני חובה כאבים, או אפילו התכווצויות מזה שרוצים לגעת בי, ואני לא מבינה למה, ואני מספר את עצמי כל מיני סיפורים, זה כי לי לא נוח עם הגוף שלי, או אני לא יודעת אם באה לי, או אני לא אישה מינית,

או אין לי חשקים, או כל מיני

כאלה, אני צריכה לבדוק, או חשוב שאבדוק, כי כאבים בזמן מין, אם זה לא משהו...

לא טבעי. זה לא טבעי, שוב, לא כשיפוטיות. אם יש בעיה רפואית, זה טבעי. אם זו פעם ראשונה, זה טבעי. אם את לא מכירה את הבחור, לא רטוב מספיק, טבעי, הכל בסדר. אני מדברת על דברים כרוניים, שנים של חוסר הנאה, זה לא, בוי, הנרטיק יכול להוציא ממנו תינוק. זה לא באמת האיבר שמכעיף. זה התגובה הרגשית אני אתן לך עוד דוגמה של סיפור שהיה לי לא מזמן של אימא מדהימה שכל פעם שהבן שלה קטן בן ארבע בא לנשק אותה בבטן אימא איזה יפה את זה המוציא ממנה תגובה כאילו מישהו עכשיו הפשיט אותה באמצע הרחוב אוקיי והיא באה לה ואמר לה אני לא מבינה למה לא מבינה למה אני מגיבה ככה עכשיו זה חוסר עונים מטורף מי שנמצאת בנקודות האלו ושמקשיבה לזה עכשיו צריך שלרגע שלא תיקח את זה עם מקום של אשמה אני מספר את הסיפורים כדי שתבינו כמה זה לא במודע ולא באמת באיזושהי אחריות זה תגובה אינסטינקטיבית אותה אישה עבדנו על טראומה מינית שקשורה לאבא שלה ברגע שעבדנו עוד על המקום הזה, על הרגעים שבהם היה אבא מגע בניגוד לרצונה, שבוע אחרי חזרה אליי, אמרה לי, הבן שלי נישק אותי שוב, ולא הגפתי. ונשמתי, הגוף שלי נשם. אוקיי? שתבינו כמה מצד אחד זה עמוק, מצד שני זה פשוט. יש לנו פה במוח מכונה. זו מכונה עם קודים. זו מכונה עם קודים. אוקיי? מכונה חכמה. קרה לי משהו איקס, לא משנה באיזה גיל. להכניס למכונה, טיק טיק טיק, כידוד. לא טוב. קרה לי משהו טוב, טיק טיק טיק, נכנס למכונה. טוב. אוקיי? אחרי 30-40 שנה, כשאני מגיבה אינסטינקטיבית, את מכירה את זה שיש לך תגובה שאת לא, כאילו מישהו הפליפ אותך? זה תגובה שהיא בדרך כלל טראומטית למשהו. כי את יכולה לראות שוב בן אדם אחר באותה סיטואציה שהוא יהיה רגוע. ואת אומרת, איך זה ייתכן? זה אותו דבר, אוקיי?

תגידי, ואדם שכבר יש לו פוסט טראומה, זאת אומרת, אתם יודעים שבאזור ה-10 אחוזים האנשים שחוו טראומה יחוו פוסט טראומה?

מה זה פוסט טראומה? רק להגיד, פוסט טראומה זה ניסיון של הגוף להדחיק טראומה.

אוקיי, זאת אומרת...

אז אם הטראומה היא עצומה, וקשה להדחיק אותה, כלומר, היא מעבר להפעולות של הבן אדם, שם כבר זה PTSD, זה כבר... משפיע על היום יום כי שוב כולנו חווים אירועים טראומטיים כאלה ואחרים גם חרם זה טראומה חרם זה טראומה כמעט כל אחד עבר משהו בסגנון יש אנשים שזה יעלה להם בזיכרונות ויש אנשים שבכלל לא שזה לא משמעותי כל כך, היו להם דברים אחרים, אוקיי?

הוא בעצם אדם שזה מנהל אותו היום,

נגיד, עבר בצבא, והוא לא מצליח כעבור עשר שנים, פתאום מתעורר לו, והוא לא

מצליח לישון בלילה, והוא קם בצורך ועלים, וכל מיני... אז במקומות האלה גם אפשר בעצם לטפל ולשחרר?

אלה בקרב מגיעים הרבה לתנועות עיניים, ל-EMID, מגיעים המון, בטח עכשיו. עכשיו עוד לא עד הסוף, כי זה עוד לא הסתיים.

אנחנו עוד בתוך הטראומה.

כן, אנחנו בדיוק, היא מתמשכת אגב, זה נקרא טראומה מתמשכת. באיזשהו שלב מגיעים לטפל, זה יכול להיות תאריך קצר או ארוך, תלוי בבן אדם ובכמה באמת אירועים הוא עבר, לחלוטין החיים משתנים אחרי זה. לחלוטין החיים משתנים אחרי זה. כי צריך להבין משהו, לפעמים אומרות לי, לא, חרדה זה תמיד היה לי. עכשיו, אין דבר כזה. ראיתי נוק נולד עם חרדה בבית חולים? לא. אין דבר כזה. נולדים עם פחד. פחד זה לא חרדה. נולדים עם פחד טבעי. פחד צריך להיות. חרדה זה כבר משהו אחר לגמרי. אז כל מה שאני רוצה להעביר פה בעצם, זה שמה שלא נולדתם איתו, אין סיבה שתחיו איתו. אין סיבה. בגדול, אפשר לטפל היום כמעט בכל דבר. ואני מוסיפה את המילה כמעט מתוך צניעות. בואי, אני לא מבטיחה לאנשים שום דבר, חוץ מחיבור יותר חזק מלעצמם. זה כן. אבל כמעט בכל דבר אפשר לטפל להם.

יש פחד מלטפל בדבר הזה? זאת אומרת מלאגד בזה?

כן, אני אגיד לך איזה פחד יש. יש הרבה פחד להשתנות. אחי אישה שרגילה להיות מרצה, והניסויים שלה מאוד טובים בזכות זה. יש את הקול שלו, יש את ה-yes שלה כל הזמן, זה התפקיד שהיא לקחה על עצמה, ואז היא באה לתהליך. ופתאום שומעים את הקול שלו. אז זה טוב או רע?

תראי, בתור מישהי שמתעסקת בזוגיות, אני מבינה שזה מערער את החוזה הזוגי שלהם, והדבר הזה יכול... את אומרת, אתה יודע, טוב או רע זה מושגים שיפוטיים אמנם.

מאוד, בדיוק. אבל בשבילה זה טוב, אבל בשבילו זה רע, ואז אם לא רע, אז גם לה רע. אבל אם הוא יעלה לגבוה שלו, אז הוא יגיד, בעצם זה טוב, אני לא רוצה אישה שתגיד לי כן, אני רוצה אישה חזקה, אני רוצה לראות את מי שהיא באמת, כי היא לא מי שהיא באמת עכשיו, כשהיא מרצה אותי. זה כל כך, כאילו, נהיה מורכב. אבל בסוף בסוף, כשמסתכלים במגמה ארוכה לטווח הארוך, יש פה שינוי רציני. עכשיו, אם השינוי הזה יעלה לי במחיר, אני לא עושה אותו. אני אשאר עם הבעיה שלי.

זאת אומרת, אם זה מחיר שנראה לי קפץ מדי, או שאני לא יכולה לעמוד בו, או כל מיני זה, אז אני בעצם, את אומרת, אז אני אשאר עם הרווח.

שזה בדרך כלל כסף או ילדים, אוקיי? בדרך כלל אלה המחירים הכבדים. אלה המחירים.

זאת אומרת שנפחד לאבד אותם.

לאבד אותם, בטח. אז אנשים יכולים לחיות בתוך הבעיה המון המון שנים, ממקום של פחד מהשינוי. ואני כן אגיד שעוד לא פגשתי עם מישהו או מישהי שעברו פה תהליך כזה, וזה לא הוביל אותם למקום הרבה יותר טוב בחיים. כלומר, יש...

אבל זה נכון גם היום תהליכים בכלל.

בטח, כי יש את השלב של הירידה, כאילו, בסדר? כאילו ירידה, יש כאילו פתאום אני רבה עם כולם, כי אני כבר לא מרצה יותר, ופתאום אומרים להשתנת, את לא מי שהיית פעם וזה וזה, אבל תמיד זה מגיע לשלב של נסיקה למעלה אחרי שהדברים ממש ממש משתנים לטובה.

אני מתחברת לזהות. תגידי, מעניין אותי לדעת אם יש כזה, כמו בעברה בין-דורית, אז להעביר טראומות, זאת אומרת, דור לדור.

כן, כי תחשבי שתינוקות הם קוראים את שפת הגוף שלנו, הם לא מקשיבים למילים בהתחלה. הם שומעים אינטונציה, ארכה או אסת, זה בדרך כלל השניים, אבל הם כמו רנטגן על הגוף. עכשיו זה במיקרו תנועות, אוקיי? אם אמא יושבת איתי ואבא נכנס ואמא עושה ככה עם הכתפיים, אני רואה. אני בת שנתיים, אני לא מבינה. אבל אני רואה אופ אוקיי עידדתי סבבה ואם בגיל ארבע אבא צועק על אימא ושוב מתכווצת אז אני מסיקה כאן איזושהי מסקנה על אבא. אבא חזק, אמא חלשה. אוקיי? אני הולכת לקיצוני, אבל אצל ילדים ככה... ילדים כולנו ראינו את העולם ככה. אז כמו שהילד שלי יכול לשבת איתי בסרט, והוא שואל אותי, אמא, הוא הרע או הוא הטוב? בלי שאני אמרתי משהו. כשאילו, מאיפה זה בא לו? ככה המוח שלנו בהתחלה. הוא מחפש דברים ודאיים. אז סתם, אוקיי? אבא חזק, אמא חלשה. אז כשאני אגדל, אני אבחר. או שאני אזדהה עם אמא, ואז אני נחפש להיות החלשה הזאת, הקלויה, נחפש את הגבר הדומיננטי הזה שישלוט, או שאני דווקא אזדהה עם האבא. ואז אני אישה זכרית הזאת, כזאת, כי אף גבר לא יוריד אותי ככה, ונמצא גבר שהוא קצת פחות, נקבי יותר. אוקיי? שוב, אפילו לא ברמת טראומה, לא דיברתי פה לא על אלימות, לא על כלום, ברמת הרופאי. זה נקרא העברה רגשית לילדים. חרדות, דיכאון, ילד לא נולד עם זה, הוא יכול ללמוד את זה כתגובה.

אותו סופג את זה.

כן, הרבה פעמים למשל בקליניקה עולות תמונות של אימא בדיכאון. ואז פתאום יש שם הבנה, איי, זה בכלל לא אני, זאת אימא. מה קשור אני? וזה רגע מאוד מכריע בטיפול, כי את מבינה שאת לא אימא. את אולי שלוחה שלה, אבל את לא היא.

זה יותר אצל נשים, כי אצל נשים תהליך הנפרדות הוא אחר מגברים, זאת אומרת, אנחנו עדיין, גם בגיל יותר מאוחר, יחידה אחת עם האימא שלנו, כאילו מה שקורה, מה שהיא עוברת, אני עוברת, אני אעבור, אני אתגר שאני כנראה...

אבל אני חושבת שזה בגלל שיש לנו כנשים יותר לגיטימציה להפגין הרגשות, ולגברים לא. אוקיי. אמר לי מישהו שישב אצלי בקליניקה, אם חברים שלי ישמעו מה אני אומר פה, ינדו אותי מהחבר'ה. אבל גם אצלנו יש את זה. בואי, אני בטוחה שגם לך יש ציפייה מבין הזוג שלך שיהיה גבר. עכשיו, הגבר שלך אולי זה לא הגבר שלי, אבל לכל אחת יש את ה-checklist שלה כמו שלא יש עלייך. מה זה אישה? מה זה נשיאות? לגבר אחד אישה נשית, היא חייבת להיות עם ציפורניים כאלה ופן, ואחד הפוך, הוא עושה אותה טבעית מבולגנת כמה שיותר. זו הנשיאות שלו וזו הנשיאות שלו. עכשיו, גם זה אגב, קשור ל... זה גם קשור, זה כל ביחד.

נכון. אני שואלת לך שאלה אחרונה שמעניינת אותי ממש, שהאם טראומות יש להן השפעה על משיכה. כלומר, האם מה שחוויתי באמת של אירועים טראומטיים, לא חייב להיות מיניות בכלל, שצעקו עליי, או התפיסה שלי על גבר, או עשו עליי חרם, או...

בואי נפתח נושא מעניין שאני יודעת שזה, יש מצב שאני צריכה להקליט עליו פרק לרדש, תדעי. בואי נדבר רגע על אובססיה. אוקיי? כי זה מאוד קשור למה שאמרת עכשיו. אישה יכולה להיות אובססיבית לגבר, וגם הפוך, ברמה מפחידה. לא יודעת אם פגשת נשים אובססיביות שלא מצליחות לצאת מקשר? שהוא ראה...

יש לי 16 שנים תקועה על קשר שהוא כבר...

תקועה, בסדר, בדיוק.

זה מה שנקרא... בלופה, בכלא, בתוך הדבר הזה.

זה כלא. זה כלא אמיתי, זה כלא מאוד קשה להיות בו, כי הוא מזדהל לאט לאט לאט, ופתאום אתה יכולה למצוא את עצמך בסיטואציה שאין לך מושא איך נכנסת אליה. זה הקושי באובססיות. המושא האובססיבי הוא תמיד מישהו שממלא לי איזשהו ריק פנימי. זה לא הוא, שזה משפט שמאוד קשה להבין כשאת בתוך זה, זה לא הוא. זה מה שהוא מייצג לי. פרק הזמן שהוא נכנס לחיים שלי והושיע אותי, הוציא אותי מאיזשהו דיכאון או מצוקה רגשית. המשיכה הפסיכית אליו היא לא קשורה אליו, היא קשורה לחוויית ריק ונטישה בדרך כלל מפעם. אם אבא נטש אותי, ואני אומר את זה בכוונה כי טייטל קשה, כי נטש אותי לא אומר שהוא קם והלך מהבית.

יכול להיות גם מת, אוקיי?

או מת, או מת, או היה בעבודה מלא שעות, מלא שעות, או היה לידי אבל לא ראה אותי. חסר ההורים לא נותנים.

כן, זה אחד הנטישות הקשות.

נכון, כי הוא כאילו נוכח, אבל הוא לא נוכח, ואז אני נורא מבולבלת, כי אני לא מבינה, הוא איתי או לא איתי, אני טובה, אני לא טובה, אני... זה מסקנות של זהות...

זו דואגת אישה שמאוד מאוד מאוד פוגעת בערך עצמי.

מאוד. ולכן, אם היא פגעה לי בערך לעצמי והפכתי להיות ריקה, אני צריכה מישהו שימלא אותי. ואז כשהכרתי בגיל 20, 25, 30 מישהו שמילא אותי, כי יש בו את אותם האפיינים, כמו שהיו לאבא נגיד, או לאימא, אותו דבר, אז אני חייבת אותו בכל מחיר. ואנשים יכולים להיתקע שנים על בן אדם, להימשך אליו בצורה קשה וזו חוויית חיים שמאוד קשה להיות בה, בטח אם יש פה ניסויים ועניינים, וכשעובדים על זה, המשיכה, היא נעלמת. זה מפחיד. זה מפחיד כמה שזה קורה. ואז אתה אומרת, כאילו, מה? מה עשיתי שם? איך הייתי שם? ככה.

מדהים.

זה לצאת מהקלע.

זה לצאת לחופשי.

לצאת מהקלע, וזה תהליך. זה תהליך.

מדהים. וואו, טוב, יש לי עוד מיליון שאלות, כמו שאת מבינה. מה שקרה פה...

וואי, לא מאמינה.

כן, אחורה. הגענו לסיום.

אבא, מבינו להם נושאים כבדים, אנחנו צריכות אולי לעשות פרק המשך. וואו, תחלנו הזמן, אני באלם.

זה היה כל כך מעניין.

אני רוצה להגיד לך תודה רבה רבה רבה על הידע, על מה שהבאת, על ה... באמת, הכנסת אותנו לעולם שאותי ריתק, וברור לי שגם את כל מי שיקשיב לנו, אז אני רוצה להגיד לך תודה רבה רבה. וספרי לנו רגע איפה אפשר לפגוש אותך. כמובן שאנחנו נשים קישור לעמוד האינסטגרם שלך, אבל בכללי ככה שנידע.

בגדול אני מטפלת במודיעין ובזום. הקליניקה שלי במודיעין.

אפשר בזום לטפל בעיניים?

בזום לא מטפלים בתנועות עיניים, לא. בזום אנחנו עובדות ברמה מנטלית, לפעמים צריך את זה לפני התהליך או באמצע התהליך או בסיום התהליך. לאבד את השינויים שקורים כי גם להשתנות זה לא דבר קל כמו שדיברנו על זה מקודם זה סוג של לשים פתאום איזה קטר של מלאכות על הראש והוא כבד לך את לא יודעת איך נגיד איך להתנהל בלי אובססיה זה דבר שהוא לא קל אם התרגלת שכחת שנים או אם שנים התרגלתי לחשוב שאני פגיעה מיניתי חלק מהחיים שלי אז איך אני חיה בילדיה עכשיו זה דברים שהם מאוד מאוד לא פשוטים. אז זה דברים שכן עושים בזום, תנועות עיניים רק פרונטלית. איפה אפשר למצוא אותי? זה באינסטגרם, זה הערוץ. יש לי גם פייסבוק קצת מנומנם, אני כבר שייכת לאינסטוש. באינסטגרם שלי לירוני עוגב טיווי, אני שם, שם הרבה חומר גם על טראומות ועל כל מה שצריך לדעת מסביב. סטורי שלי מאוד פעיל. זה בגדול. זה בגדול, וגם בגוגל, כמובן, גם שם אני מופיעה, יש שם הכול.

אז אנחנו כמובן עושים קישורים, ואנחנו נקווה שזה יגיע לכמה שיותר אנשים שזה יעזור להם, הם יוכלו לטפל בעצמם, ואנחנו עוד נקבע עוד פרק, כי זה היה מה שנקרא, סיימה רק, בכל זאת.

נכון, גם אני הרגשתי שעשינו רק את התקדים עכשיו, ועוד לצלם את הנושאים הגורפים.

אז תודה רבה.

אהבה.

תודה לך שהזמנת, שהרחת. ותודה לממליצות שוב, בזכותכם אנחנו פה.

נכון, אתם אמרתם, מרגיש שיהיה חיבור טוב, ואכן צדקתם.

נכון.

תודה, תמשיכו להמליץ.

ממש.

אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית. ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, adarzohar1, ושתתו קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים, המרכז הזוגיות מעשית, adarzohar.com. מחכה לראותכם. ביי.