פרק 74 - כלים להתמודדות עם גירושים - עם ירדן שלומי

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן.

ואיתנו היום ירדן שלומי, שעוסקת בתחום דיני המשפחה, עורכת דין ומייסדת את משרד עורכי הדין, ירדן שלומי, וירדן היא מנהלת קהילה של פרודים גרושים באינסטגרם, קהילה סופר מעניינת, יש בה הרבה מאוד תוכן, ואני הגעתי אליה דרך המקום הזה שעניין אותי הראייה וההסתכלות האחרת שלה על הדברים. אז היי ירדן, מה שלומך?

שלום אדר, תודה עלי רוח.

ואהבה.

ואני, קודם כל מעניינתי בזה שאת בין האנשים היחידים שמתעסקים גם עם נשים וגם עם גברים. כלומר, הרבה פעמים אני שומעת מאנשים שמנהלים קהילה או לנשים או לגברים, ובעצם את באה ואומרת, נשים וגברים עוברים משהו אחרי הגירושים, תכף נבין את כל המשהו הזה, נכון. ויש מקום גם וגם, וזה מעניין אותי, החוויה שאת חובה אותה. היא אותה חוויה בעינייך? איך זה נראה אצל נשים, גברים, אם כבר התחלנו לדבר על זה?

אז אני רוצה באמת לפני שאני אענה על השאלה הספציפית, גם פשוט להסביר איך הגעתי דווקא למקום הזה, לנקודה הזו. אז מעבר להיותי עורכת דין ואחת שרוצקת באמת בתחום הזה ברמה היומיומית, חוויתי את זה גם על בשרית. אני בעצמי גרושה, אימא לה ארבעה ילדים, ונוכחתי לדעת שאגב לא חייב להתגרש כדי לעבור את התהליך הקשה הזה, לפעמים מדובר גם רק בפרידה מזוגיות שהיא מאוד מאוד מאוד משמעותית. עכשיו, בהחלט כשאנחנו חווים, כשבני אדם חווים את התהליך הזה של גירושים, של פרידה, של פירוק הבית, אנחנו נוטים לא לראות את הצד השני, כי אנחנו מאוד מאוד מאוד מרוכזים בקושי שלנו. ובחוויה שלנו. אבל אם שנייה אחת נלך אחורה, או יותר נכון, נסתכל על הדברים עם האופת סיפור, אנחנו נבין שגם הצד השני חווה את אותה חוויה כמו שלנו בדיוק. פשוט לפעמים הוא בצד הנעזב או העוזב, היוזם לצורך העניין את הפרידה. ואז מאזן הכוחות הוא לא אותו דבר והחוויה היא לא אותו דבר. אבל מוכרחתי לדעת שגם כאלה שיוזמים את הפרידה עוברים תהליך מטורף, מורכב, קשה, לא פחות מהצד השני שהוא לכאורה נעזב או הנפגע. והרגשות שכולם חווים וההתפתחות שהן מתפתחים, התהליך הזה הוא זהה אצל כל אחד. זאת אומרת, גם אצל גברים וגם אצל נשים, המגדר הוא לא פקטור כאן, הוא לא רלוונטי. כי כולם מרגישים באותה נקודה שחרב עליהם עולמם. כולם מרגישים באותה נקודה שמתחילים מאפס. כאילו הם לא היו קיימים לפני שהם ניסעו, או לפני שהם התחילו את הזוגיות, וכאן אני באמת... המטרה שלי בקהילה זה לגרום לאנשים להבין שזו רק התחלה. ולפעמים די בשינוי בנקודת המבט או בהשקפה על הדברים, כדי להביא את עצמך בעצם למקום אחר, טוב יותר.

אוקיי, מעניין.

ובעצם, את יודעת, הרבה פעמים בחוויה שאני רואה כמישהי שמלווה זוגות, ואנשים שאחרי פרידה, זה שהרגע הראשון של העוזב, או ההתחלה לפחות של התהליך, היא שונה. כלומר שהעוזב מרגש הרבה פעמים הקלה, ותחושת חופש כזאת, והנעזב נשאר שבור. נכון שאחרי איזושהי תקופה איכשהם מגיעים, מתאזנים, והרבה פעמים דווקא הנעזב משקם את חייו מהר יותר, לעומת העוזב, ולעוזב הרבה פעמים יש גם אשמת נפרדים ועוד כל מיני דברים ש... מלווים את הסיפור, אבל זה מעניין שאת אומרת שבעצם ברגע שגירושים קורים או פרידה מאוד משמעותית שיש בה גם נכסים, ילדים, עניינים, אז יש שם בעצם חוויית חורבן לשני הצדדים, לעוזב ולנעזב.

נכון. כששואלים, כשפונים אליי ושואלים אותי, איך יכול להיות שאת והגרוש שלך היום חברים כל כך כל כך טובים? אני תמיד מזכירה שעברנו תהליך, כי גם הפרידה שלנו היה את המקום הזה של צד אחד שיוזם בעצם את הפרידה, והצד השני שלא היה מעוניין בזה ומרגיש שזה נחפא עליו בעל כרוכו. והתהליך הוא באמת שונה. עכשיו, כל הקטע כאן זה שבאמת התהליכים הם שונים, אבל מתרחשים כאן שלושה תהליכים. של כל אחד מהצדדים עם עצמו ואת התהליך הזוגי. זאת אומרת, עד שכל אחד מהצדדים לא ישלים את התהליך האישי שלו, לא יוכל להתחיל תהליך של שיקום לקשר הזה. עכשיו, בדרך כלל, מתי אנחנו מדברים על המשך של קשר או התהליך הזוגי לצורך העניין של ההתפתחות? רק כשיש ילדים משותפים, כי אם לא, כל אחד הולך לדרכו שלום וביי, נכון? ‫כשיש ילדים משותפים, ‫באיזשהו שלב נופלת התובנה ‫שמה לעשות, אני תקוע עם הבן אדם הזה ‫לכל החיים, ‫אני צריכה להיות סבא וסבתאית ביחד. ‫ואז בעצם מהתובנה הזו ‫אפשר להתחיל את התהליך הזוגי, ‫שבעצם הוא לא זוגי, ‫הוא המעבר מהשיח הזוגי לשיח ההורי, ‫ויכול להיות בשלב כלשהו, ‫אחרי שהתהליך האישי ‫של כל אחד מהזדים גם משלם, לעבור איזשהו תהליך של שיקום החברות והכבוד והאמון. כי מה שנשבר כאן בעיקר זה האמון.

אוקיי. נשבר האמון שבגינו נפרדו או נשבר האמון מעצם הפרדה?

כי... מעצם הפרדה, מעצם התהליך הזה, כן, כי אני חושבת שאין מישהו שנכנס לדבר איזה שנקרא ניסויים או זוגיות משמעותית מתוך איזשהו רצון להיפרד או מתוך מחשבה של... טוב, זה זמני, זה לא הסכם לחמש שנים, כן? אולי טוב שיהיה הסכם כזה, אבל זה כבר סוגיה נפרדת. אבל אף אחד לא באמת חושב או נכנס לשם במטרה לפרט. וכשהדבר הזה קורה, נשבר אמון לא רק בין אחד לשני, נשבר אמון אל מול היקום. נשבר אמון מאוד מאוד כללי, בדבר הזה שנקרא מוסד ניסויים, בערכים ואמונות שלנו שמנחים אותנו כבני אדם, יש כאן משברי אמון מאוד גדולים, לאו דווקא בין אחד לשני, אלא גם ביחס של אדם לחיים שלו.

מעניין. את יודעת, אמרה לי פעם מישהי, שזה משפט שנחקק לי, שאחרי שהתגרשה, הדבר שהיא הכי שמה אליו לב, זה שיצא לה הקול שלו מהראש. שהיא פתאום הולכת לסופר, וקונה מה שבאה לה, בלי לשמוע אותו, למה צריך את זה, למה צריך את זה, ויש איזה שהם דברים שפתאום, אנחנו גם קולטים שהם ניהלו אותנו בתוך הקשר. זאת אומרת, מעניין אותי לשמוע ממך את הדברים שפתאום אתה נופלים בסימונים של וואלה, היום שאני אכנס לקשר, אני רוצה לשים אליהם לב. אני רוצה לשים לב למקום הזה שלא בדיעבד.

תראי, כשאנחנו נכנסים למערכת יחסים זוגית כזו שהיא מאוד מאוד משמעותית, כשיש לה מטרות משותפות, ילדים משותפים, יחסים משותפים וחיים משותפים, אנחנו קצת קצת מתשתשים את הגבול שבין שהקשר יהיה עדדי לבין הרצון שלנו לרצות את הצד השני. כשאנחנו פועלים ממקום של ריצוי, הוא לא כי אני רוצה לרצות, אלא כי הצד השני מצפה ממני שאני אעשה משהו. וכאן זה מקום מאוד מאוד מאוד קשה, ושככל הנראה עתיד להוליד את הקשיים האלה, את הקולות האלה בראש שאת מדברת אליהם, וכן, ופתאום כשיש את הנפרדות, אז אתה קולט שלא עשית את הדברים כי רצית לעשות אותם, אלא כי הם ישבו אצלך שם עמוק עמוק עמוק, בגלל הציפייה של בין הזוג. כשאני אמרתי בתחילת המפגש הזה שלנו, בתחילת השיחה שלנו, שהתהליך הזה הוא בעצם רק ההתחלה לזה התכוונתי. כי בהכרח, בהכרח חובה עלינו להסתכל שנייה על מה עברנו, להפיק לקחים וללמוד משם מה לא לעשות הלאה. הם אמורים להיות דגלים אדומים של לקיחת אחריות, באמת, שכל אחד צריך לעשות, התהליך הזה שכל אחד האישי שצריך לעשות, הוא בעצם לבחון מה היה שם, בלי להאשים את הצד השני, אנחנו לא מדברים כאן על ההאשמה, אלא מה החלק שלי היה, איפה אני כאן, מה אני פספסתי, למה אני נתתי כאן מקום שלא הייתי צריכה לתת לו, וכשאנחנו מבינים את האחריות שלנו באינטראקציה, שבסופו של יום התרחשה, ומשהו שהיה יכול להיות חד פעמי, פתאום הפך לקבוע ומשהו מאוד מחזורי אפילו. זה התהליך של ההתפתחות האישית. אני אומרת שכשאנחנו מסתכלים אחורה, אנחנו פתאום גם מבינים למה היינו צריכים לעבור את כל מה שעברנו. ובעצם כדי להפוך אותנו, לאנשים שאנחנו היום.

נכון. אני מסכימה עם זה לגמרי, ובסוף בסוף בסוף, אם אנחנו מדברים על פרידה, אנחנו רואים בכמעט מאה אחוז מהמקרים שהיא גם פיתחה אותנו והייתה לטובתנו, אבל בואי נדבר על היום שאחרי. מה קורה ביום שאחרי הגירושים? את מרי פותחת את העיניים, מריםה את הראש, ומה ההרגשה, מה התחושה, אני בטוחה ששם, ערבוב של מיליוני הרגשות ביחד והצפה מטורפת, ואנחנו לא מדברים רק על היום של אחרי הפרידה, אלא ממש על המקום הזה של אחרי.

וואו, שאלת כאן שאלה ענקית. כי אני אומר לך מה, לא רק שהדינמיקה קודם כול, שהייתה לכאורה מאוד בסיסית ויומיומית, משתנה בצורה מאוד קיצונית. וכל מה שהורגלנו לעשות, השגרה שלנו, היומיום שלנו, העבודה, החברים, המשפחה, הארגלים, הכול משבר. כל מגוון היחסים והדינמיקות בחיים שלנו משתנה. פשוט הכול משתנה. עכשיו מעבר לקושי למשל הכלכלי, שאני אומר לך באמת, עם יד על הלב, בכל גירושים ובכל פרידה, כשמדובר בעצם על תא המשפחתית, יש קושי כלכלי אדיר אדיר אדיר, אנחנו לא נכנסים לזה ממש לגופו של עניין, אבל הקושי הכלכלי, נוסף על כל הקשיים, הוא הופך את הקושי הרגשי והנפשי להרבה הרבה הרבה יותר קשה. דברים שהפרודים, הטריעים נאלצים להתמודד איתם, זה לא רק עם ההחלטות המשמעותיות מאוד בחיים שהם צריכים עכשיו לקבל, כשהמצב הנפשי הוא מאוד מאוד מאוד ירוד, שהמערכת העצבים לא תקינה, אנחנו, ב-Ups and Downs, את יכולה להשוות את זה כמו לבני נוער בגיל ההתבגרות, שההורמונים שלהם, את יודעת, כמו רכב אתרים, אותו דבר, ממש ממש אותו דבר. האי ודאות, הכעס, תהליך האבל, הדינמיקה מול הילדים, המצב הנפשי שלנו שמשליך על המשפחה המורחבת שלנו. אני יכולה להגיד לך שכשאני התגרשתי, גיסתי, אחותו של הגרוש שלי, בדיוק התחתנה. ולימים, כשהייתה לנו שיחה מאוד עמוקה על זה, היא פשוט הסביר לי כמה זה השפיע לה על חיי הניסויים, הגירושים שלנו, שלי ושל הגרוש שלי, על הדינמיקה ביניהם, על הפחדים שנהיו לה, על היחס שנהיה לה כלפי מוסד הגירושים. זאת אומרת, ההשלכות הן כל כך כל כך רחבות, שהדברים שאנחנו נאלצים להתמודד איתם כשאנחנו מתגרשים, כשאנחנו נפרדים, הם פשוט בכל אספקט בחיים שלנו. וזה משהו שיכול פשוט לסחרר, לא סתם אנשים אחרי פרידה כזו נכנסים באמת, נופלים למראה שחורה או לדיכאון, ומאוד קשה להם להוציא את עצמם מהמקום המאוד מאוד מאוד נמוך הזה, שזה נראה להם פשוט סוף העולם, כי זה פשוט הרבה דברים להתמודד איתם ובמקביל.

וואו, האמת שאת אומרת את זה, אז אין שום דבר שדומה לזה. זאת אומרת, אם אתה עוזב עבודה, אוקיי, פלח אחד בחייך נפגע. אם אתה עובר דירה, מגורים, נכון, אתה לא מכיר אף אחד בעיר החדשה, אבל עדיין יש לך שורש, משפחה, ילדים, עבודה. אפילו אם אתה עובר מדינה, עדיין אם אתה עובר עם המשפחה שלך וכשאתה מתגרש, אז פתאום כל אורחות החיים שלך משתנים. היום-יום שלך, הזהות שלך, זה היה אני והוא, פתאום מיזו אני לבד, צריך להתחיל להכיר את עצמנו לבד. הילדים, הכסף מתחלק בשניים, זאת אומרת, מה שהספיק לבית אחד, פתאום צריך...

בארבע. סליחה שאני מתכננת לך, בארבע, תחשבי שאם יש תא משפחתי אחד שיש לו שתי הכנסות, עכשיו יש שני תאים משפחתיים, שני בתים, שאליו נכנסת רק מזכורת אחת, חלקי ארבע. אנשים לא מבינים את זה ככה, זה טורף.

אז באמת, הכול נפגע. אבל את יודעת, מעניין אותי לשמוע ממך ככה, ברמה האישית, ממה נפגעת? לא ממה נפגעת, אלא הסתברת כאוקיי, נפגעתי כלכלית, זה לא מעניין. האם מצאת את עצמך בסיטואציות שאת מתאכזבת, פגועה, ציפיות, כי אני בטוחה שמה שאת תספרי אם זה בסדר, מצידי איך אספר את זה. זה משהו שלא מדברים עליו, ואנשים חווים, מאנשים אחרים, שאם היה לי ציפייה שהמשפחה שלי תתנהג אליה בצורה מסוימת, או שהחברים יישארו, או כל מיני, ויש פה בטוח המון המון אכזבות, שאתה חווה, ומעניין אותי לשמוע, באישי, איך זה פגש אותך? את יודעת, לא בגדול אנשים,

אני, בתהליך שלי, נכון?

כן.

אז אני אומר לך, קודם כול, כן, יש פגיעה מאוד גדולה, הרי כשאנחנו נשואים, המשפחה המורחבת הופכת להיות איזה משהו מאוד מלוכד, נכון? ההורים שלי, ההורים שלו, האחים, האחיינים, וכולם, החגים המשותפים, ופתאום כשמבשרים, כשאנחנו מתגרשים, אז המשפחה המורחבת מאוד תופסת צד. אני למשל נפגעתי שאף אחד לא הרים אליי אפילו טלפון, לא שאל אותי, זאת אומרת, זה היה קאט מאוד מאוד מאוד ככה חד משמעי, והיה לי מאוד קשה עם זה, כי הפחד הכי גדול שלי היה, זה למצוא את עצמי בלי משפחה מורחבת גדולה, כי המשפחה שלי היא מאוד מצומצמת, אני, על האום שלי יהודי, אבל עליתי מרוסיה, אז, את יודעת, כיוצאי ברית המועצות, אנחנו, זה בדרך כלל ילד וכלב וסבתא בסלון, במקסימום, כן? אז אצלנו המשפחה היא מאוד מאוד מצומצמת, והגרוש שלי, משפחה ספרדית, הנפה, ככה מאוד, אגב, אני מאוד אוהבת אותם. נפגעתי מאוד מכך שהגרוש שלי הכפיש את שמי. עכשיו, מה זה הכפיש את שמי? את יודעת, כשגבר מוצא את עצמו נעזב ושואלים אותו למה, אז... באופן אוטומטי הוא כנראה יש לו סרטים, ובראש, ואז הוא, אה, בטוח יש למישהו, בטוח יש למישהו. היום הוא אומר בראש גלי שלא היה ולא נברא, וזה באמת, אולי הפחדים שלו, או החששות שלו, או חוסר אמון שלו הביאו אותו למחשבה כזאת, אבל גם הדבר הזה, שבעצם הייתה לה איזושהי עננה של חוסר אמינות, זה משהו שמאוד פגע בי, כי אם, את יודעת, טוב שם טוב משמן טוב, איך אומרים, אז זה מאוד מאוד מאוד פגע בי. פגע בי גם המחשבה שאני האמנתי מההתחלה שיש לנו את המסוגלות להמשיך לגדל את הילדים ביחד בחברות. ואפילו אמרתי לו, מה הבעיה? נמשיך לעשות שבתות ביחד, וחגים ביחד, וכאילו אמרו לי, את חייבת סרט, זה לא יקרה. וכשראיתי שלא רק שאין את זה, אלא יש גם המון המון כעס כלפיי, המון תינה, והמון נוקשות זה משהו שככה גרם לי פשוט באמת לשנס מותניים ולהגיד אל תוותרי, אל תוותרי. למרות הקפות שקיבלתי, למרות הסטירות, פשוט להרגיש שאני נורא רוצה בטוב, אבל הוא לא רוצה בטוב. ואז זה מין מלחמה כזו של אוקיי, אז מה עכשיו, אז להחזיר, אז לפעול באותו אופן, או להוריד רגע את הראש ולהבין שנייה את הסיטואציה ולנשום עמוק, ולהמשיך הלאה באותו קו. כמובן שיש את הפן הכלכלי, שהוא אף פעם לא קל. החברים, החברים המשותפים, שפתאום אין אותם, איפה הם? כולם נעלמו. חלק תפסו את הצד שלו, החברות שלי מן הסתם תפסו את הצד שלי, אבל הסביבה החברתית, הרשת ביטחון החברתית מתערערת בצורה מאוד מאוד מאוד קשה, ואנחנו מתחילים להרגיש לבד. עכשיו, יש הרבה אנשים שאין להם מעגל חברתי למעט המעגל שקשור לנישואים. ואז כשהדבר הזה נזדק, הם מוצאים את עצמם באמת לבד. לבד. עכשיו, תחשבי שאתה אדם שמתנהל בחיים בלי שיש לך את הצורך לפתח את אותם הקשרים חברתיים מסביב, כי אתה מסמך על הבעל שלך או על אשתך. ופתאום אתה מוצא את עצמך בלי אותה רשת חברתית, וגם בלי כלים ליצור רשת חדשה. אז מה אתה עושה? ככל הנראה, שוכב במיטה ולא קם.

וואו.

אז תגידי, איך מתמודדים? איך התמודדת? מעניין אותי מתוך הסיפור שלך, שאנשים ישמעו את זה כהשראה. איך התמודדת עם המקום הזה, שפתאום המשפחה המורחבת מתרחקת, והכפשות מצד... בן הזוקי אין מה לעשות, נפגע אגו ואין ברירה כדי לשרוד, אני חייב לספר איזשהו סיפור כדי לצאת טוב בחוץ, והמקום של החברים, ובכלל תת עצם האמירה הזאת של בחירת צעד, כאילו פתאום נהיה צדדים, זאת אומרת, בסיפור הזה. אז איך מתמודדים?

תראי, יש כמה דרכים, ובכל נושא זה... אני חושבת שההתמודדות היא יכולה להיות שונה. כי כש... למשל, כשאנחנו מדברים על החפשות, אני אומרת שכמה שאני אתעסק בזה יותר, וכמה שננסה לנקוט את השם שלנו, ככה אנחנו ניכנס יותר עמוק לדבר הזה. והמסקנה שאני הגעתי אליה זה שאם את יודעת מי את, ואת יודעת מה עשית או לא עשית, מה זה רלוונטי מה אומרים? שיגידו. בסוף לאמת יש נטייה להתגלות. כך או אחרת. הנסיבות מתבהרות, הדברים קורים מעצמם. אני חושבת שכל עוד אנחנו יכולים לישון בשקט בלילה, מתוך ידיעה של מה עשינו או לא עשינו, ואגב, יכול להיות שגם יש מקרים שבאמת יש כאלה שעשו דבר מה, שזה גם בסדר. זאת אומרת, אני לא נכנסת עכשיו למתן ציונים אם זה בסדר לבגוד, לא בסדר לבגוד, באיזה סיטואציה כן, באיזה סיטואציה לא, הכל קורה. הכל קורה, והכל קורה מדויק, והכל קורה כמו שצריך לקרות, אז גם אם לצורך העניין קרה משהו, מה שקורה בין בני זוג, רק הם ואלוהים יודעים. אף אחד אחר לא יודע. ולנסות לנקוט את השם שלך, זה רק יכניס אותך יותר עמוק לזה. אז אל תעשו את זה. תמשיכו בחיים שלכם, כי המסע שאתם עוברים, הוא לא עניינו של אף אחד, והוא גם סביב המנוח שלא ממש יש להם חלק. זה הסרט שלכם. זה הסרט שלכם ואתם השחקנים הראשיים בו. כל השאר זה ניצבים שיכול להיות שיש להם איזה תפקיד משנה, או גם אולי תפקיד גדול בחלק מהמקרים, אבל כל אלה ששומעים את דרך פשוט יכול להנראה תפקיד מאוד מאוד מאוד קטן, אולי גם כדי ללמד אותך לזרוק או לשים פס, אוקיי? בעניין למשל של המשפחה, וואי, זה מאתגר, כי כל משפחה והדינמיקה שלה, ולא רק כל משפחה, אלא כל בני משפחה והדינמיקה שלהם, בינם לבין עצמם, וכשאני מצאתי... עכשיו, היחסים שלי, למשל, לצורך העניין, עם אימא של הגרוש שלי, אף פעם לא היו טובים. ולכן גם לא ממש הציפתי מה היא חושבת עליי, לצורך העניין, אבל כן לקחתי מאוד קשה כשנגעו לי בילדים. כששאלו אותם, כשדיברו איתם, כשניסו לדלות מהם מידע, כשהם נכיחו בסיטואציות של שיחות עם צדדי גימל, ובדרך הזו קיבלו איזה שהם, או עברו אליהם איזה שהם מסרים, אני לא חושבת שזה נעשה במכוון, אני פשוט חושבת שהרבה לא מודעים לזה שזה באמת, שילדים שומעים הכל, ומבינים הכל. אז שם הצבתי את הגבול, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, הבהרתי איזה פעולות משפטיות יש בידי לעשות כדי למנוע את הדבר הזה. הגבול שלי היה בלפגוע בילדים. גם אם זה בצורה שהיא לא מכוונת, לא מכוונת לשם. אבל ברגע ששחררתי גם את הקעס הזה, ואז למשל הילדים היו באים ואומרים, סבתא שאלה. בסדר, זאת סבתא, סבתא שאלה. אז תגידו, זה לא נעים לנו. וזהו, זאת אומרת, כשאני שחררתי את כל הדברים האלה, את הקעת והכאב והתינה, לאו דווקא על הגירושים אלא גם מה שקרה אחר כך, והחלמתי מזה, זה גרם גם להם להחלים. זה הביא גם אותם למקום של לשחרר.

מדהים.

זה ממש כמו בסוף, כל תהליך, לא משנה אם בתוך הזוגיות, וחוץ לזוגיות, זה מי שאנחנו נהיה, מה שאנחנו נביא, הריפוי שאנחנו נעשה עם עצמנו, ישפיע על האחר, והמקום הזה שלא משנה מה, אתה לא יכול לשנות אף אדם אחר, אתה יכול רק לעשות השינוי על עצמך, מזה, התגובות אליך השתנו, אתה תשנה את התגובות והדינמיקה, התדר משתנה.

בדיוק.

התדר משתנה כשאנחנו נהיים מאוד מפוקסים בתדר שלנו ובאנרגיה שלנו ובמה שאנחנו מרגישים כלפי עצמנו בראש ובראשונה, זה הכי חשוב. אבל גם איזה וייב אנחנו מוציאים החוצה ומקרינים החוצה, זו האנרגיה שאנחנו גם נקבל אותה בחזרה.

ואני מסכימה לגמרי.

תגידי, מעניין אותי, את עוסקת הרי בכל מה שקשור לדיני משפחה, ומעניין אותי לדעת אם התעסקת בזה לפני, אם הייתה לזה השפעה, כי בסוף, מה שאנחנו כל הזמן סופגים ביום-יום, משפיע על איך שאנחנו בבית, על מחשבות, פתאום אתה שומע, זה יכול להשפיע לכל הכיוונים כמובן.

נכון, נכון. לא, אז כשהתגרשתי, עסקתי בתחום היופי. אני לא הייתי עורכת דין עדיין, אני גרושה 12 שנה, כבר לא מבוטלת, ואני חייבת לציין שההחלטה שלי דווקא מיד עם הגירושים להירשם ללימודי משפטים, זה היה מתוך איזשהו מקום, מכמה מקומות, אוקיי? קודם כול, זה היה תמיד החלום שלי. כבר בעבודת שורשים, רשום לימדתי כשתהיה גדולה, רשום להורך דין. לאחר מכן ההחלטה הייתה שהרגשתי שאני יכולה עכשיו לקבל על עצמי החלטות שלא יכולתי לקבל אותן קודם, כי הייתי צריכה בעצם להתחשב בנסיבות או רצון, או מוכנות, או יכולת לגייס זמן וכוח ותמיכה מהבן זוג בעצם. ופתאום כשאני לבד, נוכל לעשות מה שאני רוצה, וואו, מעולה, לך על זה. אין לך כבר מי שיקצץ לך את הכנפיים, לך על זה בכל הכוח. זו הייתה הסיבה השנייה. הסיבה השלישית הייתה שברגע שפעם ראשונה עסקתי במשהו שקשור לחוק, לדיני משפחה, הייתי צריכה לשבת על שולחן מסע ומתן, לחתום על הסכם שהולך להחליט עכשיו ולקבוע איך יראו עכשיו השמונה עשרה שנים לפחות הקרובים שלי, מאוד הכעיס אותי וקצת טלטל אותי, שאני בעצם לא יודעת מה אני עושה. אז רציתי ככה לקבל גם את ה... ללמוד גם בהקשר הזה. זאת אומרת, בני נשפחה ישר קרצו לי, והיה לי ברור במה אני אעסוק ברגע שאני אסיים ואשלים את הלימודים. והסיבה הרביעית שעשיתי את זה, זה בדיוק מהמקום הזה שדיברנו קודם. היה לי חשוב להרחיב את מעגל החברים שלי. היה לי חשוב להכיר פתאום אנשים שכנראה בנסיבות אחרות לא הייתי מכירה אותם. ובאמת זה מדהים, כי נרשמתי ללימודי ערב, והכרתי שם אנשים, באמת, חבר'ה צעירים מאוד, כאלה שאחד החברים הטובים שלי מהלימודים אז בזמנו, היה בזמן השירות הצבאי שלו, שירות חובה בצה״ל. עכשיו, אני בת 27, גרושה, עם שלושה ילדים, ופתאום הילדון הזה בין ה-19 בצבא וזה, פתאום מה זה חיבור מדהים? או חבר'ה ממש מבוגרים, בני שישים פלוס, שהחליטו ככה ש... כאילו, אף פעם לא מאוחר מדי, ואני הולך על זה. ויצאו לי משם באמת חברויות לחיים, חברה בין הכי טובות שלי, זו שישבתי לידה, ובשנה הראשונה בכלל לא היה בינינו שום קשר. וחוויתי את זה, כשאחרי הגירושים היו בינינו הליכים משפטיים, אז בעצם הנקודת מבט שלי קצת השתנתה, ובאתי עם הרבה יותר ביטחון, והיה לי מין... קצת תחושת עליונות אפילו, כי אני יודעת מה אני עושה, פחות או יותר, פחות או יותר. זה הרבה רחוק ממה שאני יודעת היום. אבל בסוף כן, זה תרם מאוד לדינמיקה בינינו. אני ממש... אני תמיד שוחקת עם הגרוש שלי, שאני אומרת, היום אתה פשוט... אנחנו חברים טובים כי אתה יודע לא להתעסק איתי. שיש בזה ככל הנראה מעט מן האמת, אבל... אני חושבת שההשפעה היא דווקא הפוכה ולמה אני מתכוונת. אני חושבת שהלקוחות שלי היום זוכים מהליווי שלי לא רק בייצוג טוב, בהיכל בית המשפט ובהליכים המשפטיים, אני חושבת שדווקא הפן האישי שאני מביאה וההבנה של אותו תהליך שהם צריכים לעבור מביאה אותם למצב שהם עוברים גם תהליך רגשי, תהליך נפשי, תהליך אישי, של העצמה והתפתחות. כי זה מאוד חשוב מי בתקופה הזאת מלווה אותך, איזה נפשות פועלות נמצאות בחיים שלך, ומה הייעוץ שלהם, מה העצות שהם נותנים, מה ההכוונה שלהם. כי בקלות, עם עצות לא טובות, אפשר להגיע להליכים מאוד קשים ול... תהליך של פרידה מאוד ארוך באופן שלא יקדם את ההתפתחות האישית כי אנחנו נוכל להתפתח אישית רק כשאנחנו נפסיק להתברבר בבוץ

כן, אני ממש מסכימה, כי זה פשוט שוקע. אנחנו נשקעה שם בכל של דבר. תגידי, ויש לזה השפעה לזוגיות חדשה, כלומר, גם אחרי גירושים, באופן כללי זה לקום ולהתעורר, ולהסכים לעבור, להיכנס שוב, להכניס את הלב שוב. המקום הזה, אבל, שמתחבר גם הגירושים עצמם וגם העיסוק, זה מייצר איזשהו ככה... יותר חשש או כניסה יותר מחושבת נקרא לזה?

תראי, אני חושבת שזה תלוי מאוד באדם עצמו, זה תלוי באדם עצמו, זה תלוי באיזה צד הוא היה בהליך הגירושים, זאת אומרת, העוזב או הנעזב, או אם זה נעשה בהסכמה ורצון משותף, אני חושבת שזה תלוי בתהליך וההתפתחות האישית של אותו אדם, אני חושבת שגם השאלה הזאת של פרק ב', זה תלוי הרבה גם בטראומות ילדות, שהם תמיד שם עד שלא מטפלים בהם, גם בהליך הגירושים וגם לאחר מכן במערכות יחסים הבאות. יש הרבה שנכנסים מיד, כי מאוד קשה להם הלבד, אז הם מחפשים את הנחמה, הם מחפשים מישהו שיאשלים משהו שחסר. וזה משהו שאני למדתי על צרי גם, זאת אומרת, נכנסתי, היו לי שתי מערכות זוגיות עיקריות אחרי הגירושים, שאחת מהן נולדה בתי הצעירה, בת הסכונים. אליה מהממת, אבל אני פשוט נוכחתי לדעת אחרי זה, לאחר מכן, בתהליך המוחר יותר שעברתי, ובואו, אני גרושה 12 שנה, ואם אני אומרת שרק לאחריהם השלמתי את התהליך שלי האישי, אז תחשבו כמה זמן זה באמת לקח, התהליך הזה, זה לא עניין של יום יומיים, זה גם לא שנה. אני הבנתי שאני נכנסתי באמת למערכות זוגיות ממקום של חסר. שמשהו חסר ומישהו צריך להשלים. והיום אני מבינה שזה לא מקום נכון עבורי להיכנס ממנו לתוך מערכת יחסים. היום אני אכנס למערכת יחסים רק ממקום של שפע, רק ממקום שבו טוב לי מעצם היותי, טוב לי כפי שאני, אני מאושרת עם מי שאני, עם מה שיש לי, וכל מי שיכנס לחיים שלי, בין אם זה בן זוג, חבר חדש, או חברה, או לא משנה מי, קולגה, או יחסים כאלו או אחרים שהם מעבר לה... היי, ביי. זה רק יהיה אדם שיהיה לו מה לתרום לכל השפע שכבר יש לי. אז...

זה כל כך חשוב מה שאת אומרת עכשיו, באמת, כי הדבר הכי פוגע בנו בסוף, וסורט אותנו ומצלק אותנו, זה האופן שבו אני נכנסת למערכת היחסים, כי כשאני נכנסת עם מקום פצוע וחסר ושאני צריכה שמישהו יציל אותי, אז אני בסוף נפגעת כל כך ומנוצלת, והופכת למובן מאליו, ויוצאת חבותה מתוך המקום הזה, וגם הרבה יותר קשה להתרומם אחרי שוב ושוב, כי זה כמו מעגל שמזין את עצמו.

ממש.

ולכן המקום הזה של להתחזק עם עצמנו, להזדקף, של ללמוד את הערך שלנו, להכיר בזהות שלנו, ואז לבחור בזוגיות, ובטח מללמוד מטעויות העבר, מהמקומות שהעינו בהם, ללמוד לא לשחזר אותם, להבין את המקור שלהם. בדיוק כמו שאת אומרת, שזה הגיע מתוך תחושת חסר, שזה הגיע מתוך מקום שלא ידעתי לשים את הגבולות, שבאתי בצורה מסוימת, ואז יכולה להיות מערכת יחסים טובה ומזינה.

נכון, נכון. אבל את יודעת, אני מתחברת מאוד למה שאת אומרת, ואני חייבת כאן לתת באמת איזשהו דגש, שגם אם, אנשים מוצאים את עצמם במערכות יחסים הבאות, בין אם זה ממקום של חסר ובין אם זה מערכת יחסים שהיא לא מטיבה, או בסיטואציות כאלה ואחרות, גם את זה הם צריכים לעבור.

אני מסכימה.

כל אחד...

זאת אומרת, לא להסתכל על הדברים של יאללה, לא עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות, או אני לא אכנס עכשיו, אני בכלל לא אכיר אף אחד כי אני לא מספיק חזקה, או כי אני לא מספיק... אנשים נכנוסים אלינו לחיים הרבה פעמים בלי שנושאים לב בכלל. סיטואציות קורות, מפגשים קורים, הרבה פעמים יש סיפורים שאף אחד לא מתכוון בכלל לשום מערכת יחסים, הוא מצטעם רצה להעביר את הזמן, אבל פתאום... נשחף לאיזשהו רומן כזה מאוד סוער וכיפי, או כיפי פחות. גם יש מקצבים כאלה. אבל גם הדברים האלה באים ללמד אותנו. ללמד אותנו מה נכון ומה לא נכון.

אגב, בעיקר כשלא הצלחנו לעשות את זה לבד.

נכון. נכון.

זאת אומרת, אנחנו לא תמיד מצליחים לבד, אז אנחנו מקבלים עוד ועוד ועוד עלתלות כדי להתעורר, כדי להכיר, לפעמים אנחנו צריכים לרדת למקומות מסוימים כדי להצליח לעלות, ולפעמים אנחנו צריכים עוד מראה ועוד מראה, עד שהסימון הזה נופל.

היקום משתמש באנשים שלא נכונים לנו, כדי שניפגע שוב ושוב ושוב ושוב ושוב עד שנלמד את הערך שלנו, ונגור מספיק כוחות, לשחרר אותם מהחיים שלנו. עד אז התפקיד שלהם לא מסתיים בחיים שלנו. גם את זה צריך להבין ולקבל באהבה גם את הכאב הזה. בפור של דבר הוא נועד רק לקדם אותנו.

כאבה גדילה, מה שנקרא.

בדיוק. בדיוק. יש לנו את היכולת לצמצם אותם, כן? זאת אומרת, אנחנו צריכים לשים לב לדגלים אדומים. דגלים אדומים, זה מאוד חשוב. לא להיסחף אחרי Love Bombing. לשים לב באמת למה שהצד השני עושה. לא רק אומר, עושה. זאת אומרת, יש דברים בסיסיים שכל אחד באמת יכול ללמוד, ולקחת אותו לעצמו ככלי, כדי להימנע מכל מיני מערכות יחסים רעילות. משהו שהיום קיים בשפע בין היתר גם בגלל הדור שלנו, איך אני חושבת, בגלל הדבר שאנחנו שופטים אליו. אבל הם תמיד היו גם, זה לא פתאום משהו חדש, פשוט אנחנו צריכים לשים לב יותר לדברים האלה, ולשים עליהם דגש, כדי להימנע מהם, אבל לא לעולם חוסם.

אני איתך. ואני באמת חושבת שהעקור ציום הזה, האופטימי הזה של להיות במקום הזה, שתזכרו שהכל בסוף זה חלק מהדרך לממש את הפוטנציאל שלנו, ולפעמים אנחנו צריכים שהכלי הזה יישבר וייבנה שוב, כי הגודל שלו היום לא מספיק, ואנחנו צריכים להגדיל אותו כדי שנוכל לקבל יותר, וזה מה שנקרא לבורש, את הדרכים, מי שלא להעביר אותנו את המקום הזה. אני רוצה להגיד לך תודה רבה על החשיפה וההסכמה שלהביא אותך באנשיות שזה הכי מרגש והכי מלמד הדרך שבסוף את, ורדון, שזה הקסם שלך וקהילה שלך, שאת מביאה אותך.

תודה רבה, מאוד מאוד מעריכה, והיה לי כיף, מאוד היה לי כיף, רק למשפט האחרון שאמרתי, בעמוד אינסטגרם שלי, בביו כתוב, לב שבור הוא לב גדול יותר. לב הוא שריר, ושריר כדי לגדול צריך לקרוא אותו.

נכון.

אותו דבר זה הלב, ככל שהלב שאני לא מחלת, אבל אם הלב שלנו נשבר, ככל הנראה הוא יגדל ויחלים ויהיה גדול יותר.

ואנחנו נשים קישור בעמוד של הפרק, לאינסטגרם שלך ששם אפשר להגיע אלייך, נכון? גם לקהילה, גם לעריכת דין, זאת אומרת למשרד, אפשר להגיע אלייך משם להקול.

נכון? נכון, לגמרי. אני מאוד מאוד אשמח ואתם ברוכים, ברוכים תהיו גם לחזק וגם להתחזק.

יופי.

תודה אדר. תודה רבה.

אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית. ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, adarzohar1, ושתתאו קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים, המרכז הזוגיות מעשית, adarzohar.com. מחכה לראותכם. ביי.