פרק 79 - השפעת דחיינות על זוגיות ומציאת זוגיות - עם קרן חן

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן.

והיום איתנו קרן חן, אהובתי, שהייתי שנים רבות, ואני כל כך שמחה וגאה שהיא פה. אז קרן היא מאמנת מנטלית לאנשים בתחום הדכיינות ולאנשים בכלל, והיא כמובן מאמנת לזוגיות מעשית, ואני גאה שהיא איתי וחלק מעולם המרכז לזוגיות מעשית. אז איזה כיף שאת פה, קרן, מה שלומך?

קודם כל ממש ממש כיף לי ואני מתרגשת, וכן, אנחנו כל כך הרבה שנים ביחד וכל הזמן נקודות בחיים שנפגשנו בהן, וכן, אנחנו הולכות דרך ארוכה ואני ממש ממש מתרגשת להיות פה. איזה כיף.

אני גם שמחה ומתרגשת, ואני יודעת שאת אחת האנשים שיש מלא מה ללמוד מהן, אז הגיע הזמן שנעשה גם פרק ביחד, והיום אנחנו יכולות לדבר על דחיינות. זה נושא סופר מעניין, ונראה איך הוא מתקשר לכל הנושאים בחיים, כולל למציאת זוגיות, לקידום זוגיות. אז תגידי לי בכלל, מה זה דחיינות?

אוקיי, אז קודם כל אני אתחיל במה זה לא. כי יש הרבה אנשים ששומעים דחיינות ישר עולה להם המקום של עצלנות, ניהול זמן לקוי, אז דחיינות זו לא עצלנות וזה לא נושא של, ניהול זמן הוא חלק בתוך דחיינות אבל זה לא בעיה של ניהול זמן. דחיינות בעצם זה הפער בין הכוונות שלי, הדברים שאני רוצה לעשות למה שאני עושה בפועל. זה מבחינת ההגדרה ככה היבשה. תכלס, דחיינות היא בעצם הרגל. הוא הרגל כמו כל הרגל אחר, שהמטרה שלו זה לייצר אימנות מפחד, אימנות מקאב, אימנות מרגשות שליליים. אז בעצם, אם אנחנו מסתכלים דחיינות, דחיינות הרגל. זה איזשהו דפוס שאני לאורך הזמן בעצם מייצרת, והופך להיות חלק מהיום יום שלי. מה שחשוב זה להבין שזה לא חלק מהזהות שלי, זה הרגל שלי.

מעניין. את יודעת, זה מרגיש לי, תכף אני אבין מה זה יותר לעומק, לא חלק מהזהות שלי, כי הרגילים שלי, אני מרגישה הרבה פעמים שהם הופכים להיות לחלק מההגדרה העצמית שלנו, אבל מעניין אותי אם יש אנשים שאין להם דחיינות. זאת אומרת, דחיינות, אני מרגיש שהיא יכולה לבוא בהרבה מאוד חלקים, אז נגיד אני רואה אצלי שסך הכול אני בימים שמאוד על הדברים, אבל יש מלא דברים שאני בדוחה לדקה 90, או כשכבר כאילו מה שנקרא, אין לי ברירה וה... סכין עומדת לי שם, שאני חייבת לעשות, אז אני עושה. ויש דברים אולי שפחות, אבל מעניין אותי אם יש אנשים שאין להם דחיינות בכלל, שיש משימה, מיד הם עושים, לא דוחים, לא נמנעים.

בגדול, עוד פעם, יש אנשים שהם יותר משימתיים, ועל הדברים, והם לא דוחים דברים. שוב, יש דברים מסוימים שהם ידחו, אבל מתוך ידיעה שבסופו של דבר הם יעשו אותם, וגם העניין זה מה מביא אותי לדחיינות. אבל בגדול יש דחיינות שהיא דחיינות כרונית, אוקיי? ויש דחיינות שהיא דחיינות שהיא ביום יום שלנו, זאת אומרת, אנשים כן דוחים, אבל הדחייה הזאת היא לא דחייה שמייצרת איזשהו מצב שמעכב אותי מלהתפתח ומלצמוח, ובעצם להשיג את המטרות שלי. אז כן, אני מאמינה שאצל כולנו יש דברים שאנחנו דוחים, הכל שאלה בסופו של דבר, מה רמת הדחייה שלנו, והאם אני נחשבת דחיינית כרונית? או פשוט יש דברים שפחות בא לי לעשות אותם, אז אני דוחה אותם, בידיעה שבסופו של דבר הם ייעשו.

אז איך אני עידה אם אני דחייה נתכונית?

אם נגיד אני רוצה למצוא זוגיות, ואני לא סובלת אפליקציות, וגם בסך הכול טוב לי עכשיו, או לפחות לא רע לי, אני יודעת בגדול שאני רוצה זוגיות, אבל אני לא באמת אה על הדברים, או

שכשהייתי, היו לי הרבה אכזבות והבנתי שזה פחות עושה לי טוב, או בכללי, איך האדם יודע אם זה שעושה את הדברים בדקת 90 הוא דחיין חרוני, או פשוט יש לו הרגלים מסוימים של דחיינות. איך מבדילים בדבר הזה, ואם זה משנה בכלל?

מבחינת לזהות את זה שאני דחיינית, בעצם אני באה ואני אומרת, אם אני מצהירה על עצמי, אני רוצה זוגיות, אוקיי? ובפועל אני שמה לעצמי את המטרה הזאתי ואני גם שמה לעצמי יעדים אני שמה לעצמי משימות אני כותבת לעצמי משימה או מדברת עם מישהו ואומרת שאני רוצה למצוא זוגיות, אני מתכננת להיכנס לאפליקציות, אני מתכננת לצאת, אני עושה תכנונים של דברים, אבל בפועל אני לא מביאה את עצמי לידי עשייה. זאת אומרת שאני יכולה לבוא ולהגיד, היום אני נכנסת לאפליקציה, ואז אני אמצא את כל הסיבות ללמה לא להיכנס לאפליקציה. אני אעשה המון המון דברים אחרים, ואני מנע מלהיכנס לאפליקציה. זה משהו אחד, עכשיו אני יכולה להיכנס לאפליקציה, ופשוט להעביר את הכל שמאלה, ולא להעביר אף אחד ימינה לצורך העניין, או אם מישהו יכתוב לי, אני לא אגיב לו, או אם מישהו יתחיל להתכתב איתי וינסה לייצר מצב שנגיע לדייט, אז אני כל הזמן אדחה את הדייט, אוקיי? אז בעצם אני אומרת שאני רוצה זוגיות, אני מצהירה על עצמי שזו מטרה שאני רוצה להשיג אותה, אבל בפועל, כשאנחנו מסתכלים על מה אני עושה בפועל, בתכלס, יום-יום, אני נמנעת מלעשות פעולות שבעצם יייצרו את הזוגיות שאני רוצה. ושם בעצם אני יזהה את זה שאני בעצם דוחה פעולות של מטרה שאני רוצה להשיג אותה, מטרה שהיא חשובה לי.

ובעצם, למה אנחנו עושים את זה? זאת אומרת, למה אנחנו בכלל נמנעים? על מה הדבר הזה יושב? כלומר, למה יש דברים שאני דוחה יותר, יש דברים שאני דוחה פחות, יש דברים שאת יודעת, זה כמו, הם לא חייבים להיות אפילו מפחידים. למשל, יש לי מיילים מ-2012 שאני אומרת שאני יום אחד אחזור אליהם, ומדיין, איפשהו יושבים, ואת יודעת, כזה יום אחד אני, קורסים שקניתי ועוד לא ראיתי, או דברים כאלה, ויש דברים שאני אישית יודעת שאני נמנעת מהם, כמו, שיחות לא נעימות, כשאני רוצה לעזוב שירות מסוים, או התמודדות כזאת, אני פשוט דוחה את זה עד שכבר צריך איזה, או שאני מוצאת עצמי דוחה דברים שאני לא יודעת לעשות, זאת אומרת שאני לא טובה בהם, לא מורגנת בהם, בסדר, אני, מה שנקרא, אעשה קודם כל את מה שקל, היא לא בטוח שזה יעזור לי, אז תעשי לי סדר בדברים האלה.

אוקיי, אז יש הרבה סיבות לדכנות, אבל אם אני זוכרת, אמרתי בהתחלה בעצם, שהדכיינות נוצרת כתוצאה מהימנעות מרגישות שליליים יותר מזה אפילו הרי אנחנו כאנשים אנחנו מחפשים יותר את העונג אנחנו נמנעים מהדברים שלא נעימים לנו ואנחנו נחפש את הסיפוק המיידי עכשיו כשאני נמנעת ממשהו שהוא רגש שלילי עכשיו זה יכול לבוא מכל מיני סיבות סיבה אחת זה פחדים וחסמים זה יכול להיות פחד מתחייה פחד מנטישה פחד מ סינדרומה מתחזל לצורך העניין, אם זה יכול להיות בקריירה, זה יכול להיות כבעלת עסק. סיבה נוספת זה חוסר עניין. דברים שאני לא אוהבת לעשות שהם משעממים אותי, אני אתחה אותם, אוקיי? סיבה נוספת חוסר בהירות. כמו שאמרתי, יש דברים שאני לא ממש יודעת איך לעשות אותם, לא ממש ברור לי מה צריך. אז אני אמנה מי לעשות אותם, אני אמנה מי לשאול שאלות, או אני אמנה מי לקדם דברים שאני לא כל כך מבינה בהם. דבר נוסף זה נושא של תחושת אומס. כשאני מוצפת, אוקיי? אני מרגישה איזושהי תחושה של עצפה, של המון דברים שמאמיסים עליי, אני גם, אני אתחה דברים ששוב, שהם מצריכים ממני יותר אנרגיה, שמצריכים ממני יותר תשומת לב, או יותר השקעה, שכרגע אני מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בהם. החסם העיקרי בעצם זה פחדים, זה פחדים וחסמים, במיוחד אם אני מדברת על מציאת זוגיות, ואפילו בזוגיות עצמה, זה הפחדים שיש לי מנטישה, מי להיכשל, לפעמים אפילו פחד מההצלחה. הפחד מזה שזה יצליח, מה יקרה אם זה יצליח? ואז אני מנה בעצם מלעשות.

שבעצם מה שאת אומרת, הדחיינות היא מנגנון הגנה שעוזר לי להיות במקום שאני לא מתמודדת עם הפחדים שלי.

בדיוק. עכשיו הוא לכאורה מנגנון הגנה שבעצם מונע ממני לחץ וחרדה ומתח, אבל זה בכאילו, כי בסופו של דבר מה קורה? יש שם איזשהו מעגל, אוקיי? אני לא עושה את הדברים שאני רוצה, או אני עושה דברים אחרים, שזה דרך אגב, יש דבר שנקרא דכאינות פרודוקטיבית, שבעצם אני לכאורה כל היום באומס ואני עושה דברים, הנה, נכנסתי לאפליקציה, כל היום נכנסתי לאפליקציה, אבל מה עשיתי? רק עשיתי ככה, שיחקתי, לא עניתי לאנשים, לא הגבתי, אבל נכנסתי לאפליקציה. אז לכאורה אני בדכיינות פרודוקטיבית. אני מרגישה שאני בעשייה, אבל אני לא באמת עושה את מה שאני צריכה ורוצה. אז במקום הזה, כשאני בעצם נמנעת מלעשות את הדברים האלה, אני בעצם פוגעת בערך העצמי שלי, כי מה קורה? אני לא עושה את מה שאני רוצה, ואז בעצם אני מתאכזבת אני מרגישה איזו תחושה של אכזבה ואז נכנס הנושא של הפחד, הפחד מהכישלון הפחד כאילו גם הלחץ של רגע אם כאילו אני כבר בת שלושים אני כבר בת שלושים חמש וואו עדיין אני לא בזוגיות ואז נכנס המקום של הערך העצמי שבעצם הביטחון העצמי שלי יורד כתוצאה מזה שאני בעצם מאכזבת את עצמי. זאת אומרת, יש פה תסכול שאני אומרת שאני רוצה משהו, ואני לא עושה דברים כדי להשיג אותו. יש פה תסכול מאוד מאוד עמוק, שבעצם פוגע בערך העצמי שלי. וזה מין מעגל כזה, כי אז כשהערך העצמי שלי נמוך, אז רגע, אני עכשיו כאילו, איפה אני וזוגיות, אני בחיים לא נמצא בין זוג, או כזה.

בעצם מאיפה זה מגיע? זאת אומרת, האם זה משהו שראינו בבית? האם זה משהו שהוא... האם זה מאפיין אנשים מסוימים? האם זה משהו שאנחנו מפתחים לאורך החיים? האם זה משהו שהוא מהילדות שלנו? מאיפה דכאינות תכלס מגיעה? למה היא... או למה היא אצל אנשים מסוימים יותר ואצל אנשים אחרים פחות? האם זה קשור לרמת מסוגלות כללית? זאת אומרת, מאיפה זה מגיע?

אז לאו דווקא בהכרח זה בא בגלל שעוד פעם יש הרבה סיבות לדכיינות אז יש דכיינות שמגיעה בעצם מילדות לצורך העניין מהילדות שלי כתוצאה מדברים שראיתי בבית או עוד פעם מפחדים שאני סוחבת עם עצמי מגיל ילדות אפרופו הפחד מנטישה פחד מתחייה פחד מכישלון שזה דברים שהם בעצם פעים אצלנו הרבה זמן, ואז אני כנראה גם אראה את זה, במצבים האלה אני כנראה גם אראה את זה לא רק בפלח אחד של החיים שלי, אני כנראה אראה את זה גם בקריירה, ואני אראה את זה במערכות יחסים אחרות, כאילו עם חברים, אני כן אראה את הדכאינות בעוד מקומות, אוקיי? אבל אחד הדברים דרך אגב שמאוד מאוד בולטים, ושם רואים הכי הרבה את הדכאינות זה באוניברסיטה, אצל סטודנטים. 95% מהסטודנטים מעידים על עצמם, שהם דחיינים. שם זה באמת משהו שכאילו בלימודים זה משהו שהוא נורא נורא בולט. אז לא בהכרח זה משהו שיבוא איתי מגיל צעיר, זה יכול להיות משהו שיבנה תוך כדי, תלוי בסיבה בעצם. זאת אומרת אם יש משהו שמשעמם אותי, ואני ננעת מלעשות אותו, זה לא בהכרח בא מאיזשהו משהו שאני מכירה מהילדות, אבל עדיין, עוד פעם, ככל שאני במסוגלות יותר גבוהה, ככל שאני בחוסן יותר גבוהה, אז גם דברים שמשעממים אותי, אני ידע להתמודד איתם, או אני אציב לעצמי, אני אהיה יותר באיזשהו מיינדסט של לא משנה, זה משעמם, אני עדיין עושה את זה, אני אלך ואני אעשה את זה. זאת אומרת, אני כן, הנושא של מסוגלות הוא כן משהו שהוא משמעותי פה.

זאת אומרת שהוא אחד הכלים לעשות עבודה על תחיינות. אני מבינה, אבל תכף ניכנס לכלים ולעזור למקום הזה. מעניינתי רגע איך בעצם אפשר להפריד את זה מהזהות שלנו.

זאת אומרת, בסוף אני הופכת להיות מי

שאני, המעשים שלי, האופי שלי, זה ההתנהגויות האופייניות שלי, אז אם אני מתנהגת באופן די עקבי בדכיינות דוחה כל דבר לא מתמודדת נמנעת איך אני יכולה לעשות הפרדה

מזה שזה לא אני כי אני שומעת

מלא פעמים אנשים אומרים אולי מטרצים אבל

אומרים אני דכיינית אני יודעת שאני דכיינית

טוב אני יודעת שיש לי את הדבר

הזה כאילו מין עצם זה שמצהירים את זה אז הם קצת מקלים מקלים על

עצמם שיש להם את מה שנקרא הגושפנק,

אבל באמת זה כאילו חלק מההגדרה העצמית שלהם, מהזהות שלהם.

אז איך בעצם, זאת אומרת, אמרת את המשפט המאוד חשוב, כי אני חושבת שככל

שנעשה הפרדה מהדבר הזה מהזהות, זה ישפיע פחות על הערך העצמי שלנו, אבל בסוף

בסוף, איך אפשר לעשות ההפרדה הזאת, אם זה אני?

אז זה בעצם אותו דבר כמו כל עבודה על איזשהו חסם שלי, איזשהו מעכב שלי. זה כמו לעשות עבודה על אני כישלון או אני מרצה, אוקיי? זאת אומרת, מהבחינה הזאת אני עושה עבודה אימונית במקום הזה של ההפרדה בין מי שאני לבין ההתנהגות שלי, לבין הארגלים שלי. וכשאני עובדת את זה ואני עושה את ההפרדה הזאת, אני מבינה שזה איזשהו מנגנון הגנה שלי. כשאני מבינה שזה מנגנון הגנה ואני מתחילה לעבוד, על מה שגורם לי לייצר את ההרגל הזה, על מה שגורם לי לייצר את הדחיינות, אז אני בעצם, יותר קל לי בעצם לעשות את ההפרדה הזאת. זה כמו כל עבודה על כל דפוס התנהגות או דפוס חשיבה שיש לנו בחיים, שלרוב, עוד פעם, אנחנו לרוב מנחסים את זה כחלק מהזהות שלנו, וזו עבודה מאוד מהותית באימון, בטיפול, שלהפריד את ההרגלים שלנו, את הדפוסים שלנו, מהזהות שלנו, של מי אני. כי אני בעלת ערך מעצם מיותי. כל השאר זה התנהגויות ודפוסים שכתוצאה מהחיים שלי, מחשיפה לסיטואציות, לראות את ההורים שלי, בעצם נכנסתי לעצמי, אבל בסופו של דבר זה לא מי שאני. וזה ניתן לשינוי. זאת אומרת, ההבנה הזאת היא שאני יכולה לשנות את זה.

מעניין. תגידי, ומלא אנשים אומרים, אני עושה את הדברים הכי טוב בדקת 90. בדקת 90 אין, אני אש, אני יוצא הכי כאילו כזה, הכל יוצא לי פיקס, הכל יוצא לי מעולה, על אף שאני יודעת שיש מחקרים שמראים שזה מה שנקרא לא בהכרח, אבל יש אנשים שאומרים, זה, אני לא תחיין, פשוט תכלס, אני עובד הכי חזק, הכי טוב, כשהחרב על הראש שלי. מה את אומרת על זה?

שזה דרך אגב, זו המחלה הכי קשה לדכיינים, מצד שני הדדליין, זאת אומרת זה שיש דדליין, זה איזשהו משהו שלפחות נותן למישהו במיוחד שהוא דכיין כרוני, נותן לו איזושהי נקודה שבה הוא חייב לעשות משהו. אז כשיש דדליין, זאת אומרת לכאורה זה עובד לטובתנו, אוקיי? במידה מסוימת זה עובד לטובתנו. יחד עם זאת, אני בתור, עוד פעם, למה אני מתעסקת בכל הנושא של דכאינות זה קרוב לליבי, כי אני שנים, שנים, שנים התעסקתי, או הגדרתי את עצמי כדכאינית ודכאינית כרונית. במקום שבאמת לחכות לרגע האחרון, כאילו בקורות חיים היה כתוב לי עובד לטוב תחת לחץ, אוקיי? עכשיו, נכון שהדדליין נותן לנו איזשהו דרייב, כי אין לנו ברירה, אנחנו עכשיו חייבים לעשות את מה שאנחנו, כאילו, אנחנו חייבים להגיש את העבודה הזאת, אנחנו חייבים לעשות את השיחת הטלפון הזאת, כי יש לנו איזשהו דדליין. אבל העניין הוא שכשאני עובדת תחת לחץ, בלחץ, שוב, איך שלא נסתכל על זה, אני מפספסת דברים, אני לא יכולה לעשות את זה טוב כמו שאם הייתי עושה את יושבת וחושבת ומתכננת, כמו שצריך את הדברים, אוקיי? אז זה לכאורה איזשהו תירוץ שכן עובד, עוד פעם, הוא כן עובד שיש דדליין, וזה דרך אגב כלי מסוים, לדוגמה, לדברים שאין לנו דדליין, נשים להם דדליין, כדי שאנחנו לפחות נעשה אותם. זאת אומרת, ברמת הכלים לעבודה עם דכאינות. כאילו, זה תירוץ שאנחנו, שהרבה מאמצים אותו, הוא עובד, אבל הוא לא אופטימלי.

צריך לזכור שעבודה תחת לחץ, אצל חלק ניכר מהאנשים, בעיקר נשים, יש לזה פגיעה הורמונלית. זאת אומרת, כשאנחנו עובדים תחת לחץ, יש הפרשה מאוד גדולה של אדרנלין, של קורטיזול, שככל שאנחנו עושים יותר דברים תחת לחץ, הדבר הזה בסוף פוגע בנו בריאותית, פוגע בנו באיזון ההורמונלי שלנו, וזה משהו שחשוב לזכור אותו. הוא גם שוחק ומאייף, ועוד משהו שחשוב להגיד על זה, אנחנו לא נהנים מהדרך. זאת אומרת, הכל נהיה משימה קשה, סיוט, אין ענאה מהדרך בשום צורה, כי הכל כזה מין בלחץ, בסטרס, בדקה התשעים, תמיד יש הלכה עצמית שבאה עם המקום הזה, חוסר שינה, כי אין מה לעשות, חייבים לעמוד בידים, ויש אבל פעמים, שבאמת אנחנו נמצאים באיזושהי תקופה עמוסה, או שהחיים פשוט מאוד עמוסים, שיש גם ילדים וגם עבודה וגם וגם וגם וגם, ואין ברירה, כאילו אתה מוצא את עצמך כל הזמן דוחה. השאלה היא איך מנהלים את זה בצורה שהיא נכונה מעבר לעתידה, את חשוב, דחוף וכאלה.

אז קודם כל, באמת, מה שאמרת לגבי הסטרס, אני אומרת, סטרס לאורך זמן, זה באמת משהו שפוגע בבריאות שלנו, ודרך אגב, מבחינת הסטטיסטיקות מחקרים מראים שאנשים שהם דכאינים סובלים יותר מקאבר או סובלים יותר ממחלות בריאותיות של לחצים, חרדה, דיכאון. לכאורה זה מרגיש לי שהנה אני עובדת טוב תחת לחץ אבל לאורך זמן, אני לא רואה את זה כאילו נקודתית, אבל לאורך זמן אני באמת פוגעת בעצמי בריאותית. אז זה משהו שהוא כן באמת חשוב לשים עליו את האצבע.

אז בעצם בואי נדבר רגע על איך שזה מתקשר למציאת זוגיות. כלומר, אנחנו רואות שבאמת הרבה מאוד נשים למשל, למרות שהן מאוד מאוד מפתחות את הקריירה ומשקיעות בקריירה, ושם קל להן, אבל את כל החלקים של מציאת זוגיות הן קצת דוחות. את כל המקומות ש... בטח אם הם עברו דחיות או נטישות או הדברים האלה שהן מפחדות מהם, כמו שאמרת מקודם, אז איך הביטוי של זה? איך רואים את זה במקום הזה של מציאת זוגיות?

אז בפועל, כמו שאמרתי קודם גם, זה בכלל להתחיל לעשות את הדברים שבעצם ייצרו את הזוגיות, זה לצאת למקומות. זה אפילו יצירת הקשר עין, הפחד מלייצר קשר עין במקומות שאני יוצאת אליהם. אני יכולה לשבת לדוגמה עם התאמנת והיא תגיד לי, תקשיבי, אני יוצאת למקומות. אבל כשאנחנו ככה נחפוג קצת יותר ב- אוקיי, מה את עושה שם כשאת יוצאת? אז אני יוצאת עם חברים ואנחנו יושבים ומדברים, אז היא עושה בעצם את הדברים שנעים לה לעשות. היא לא לוקחת איזה עוד צעד ולצורך העניין מרימה את הראש, מתחילה להסתכל, בוחנת אנשים, מייצרת קשריים. היא נמנעת מדברים שהם לא נעימים לה, היא נמנעת מדברים שמפחידים אותה בכלל מלייצר את הקשר הזה.

זאת אומרת שדרכיינות לא חייבת להיות המקום של להגיע לדקה ה-90 ואז לעשות, אלא דרכיינות זה, באונליין אני דוחה את הפעולה, שתוביל אותי להיות בתוצאה שאני רוצה, אבל הפחד מנהל אותי, ולכן המקום של הדרכיינות, לפחות בראש שלי, הוא יותר דחיית זמן. אבל זה לא בהכרח דחיית זמן, זה דחיית פעולות.

פעולות לגמרי. תחשבי, תחשבי. אני אומרת, תחשבי לרגע שאת קמה כל בוקר, את כותבת לך את המטרות של אותו היום, אוקיי? את המטרות של היום, תוך היום את מוצאת לעצמך כל מיני דברים לעשות, ושוב, את בעשייה, את ממש בעשייה, ואת מרגישה שעבדת היום והיית בעשייה, את מגיעה לסוף היום, את מסתכלת על המטרות שלך, רוב המטרות ששמת לעצמך, נניח במציאת זוגיות, אבל כל מטרה שלא תהיה, שהיא חשובה לך, ואת מפחדת להתמודד איתה, את תראי שהיא תישאר שמה ב-לא עשיתי אותה. ואז אני יום למחרת כותבת לעצמי עוד פעם את המטרות, ואני עוד פעם שמה את זה, ואני עוד פעם לא מגיעה לזה, ואז אני כותבת עוד יום, זאת אומרת בעצם אני מייצרת איזושהי סיטואציה, שאני מעבירה מיום ליום את המטרה, ואני בעצם לא מגיעה אליה, לא עושה אותה. אז כמו לצורך העניין, מתאמנת שאנחנו שמות יד, שהיא נכנסת השבוע כל יום, 15 דקות לאפליקציה. נפגשות שבוע אחרי זה, מה קורה? חברה המשימה? לא הצלחתי, כאילו לא נכנסתי השבוע בכלל. ואז את מבינה ששוב, זה יושב איזשהו מנגנון הגנה, מזה של איזשהו חשש, של מה יקרה אם מישהו יכתוב לי אפילו. איך אני אגיב? או מה יקרה אם אף אחד לא יכתוב לי. נכנסות כל המחשבות וכל הדאגות, ואז בעצם אני נינעת כדי לא להרגיש את הרגשות האלה, כדי לא להתמודד עם הפחדים שלי, כדי לא להתמודד עם הרגשות השליליים האלה.

אוקיי. תגידי, פרפקציוניזם, מרגיש לי שפרפקציוניזם זה כאילו האויב. זאת אומרת שאדם פרפקציוניסט בהכרח יהיה דחיין. זה איזושהי המצאה שלי כרגע?

לא, לא יודעת אם בהכרח, אבל כן, תראי יותר אנשים שהם פרפקציוניסטים, תראי שהם יותר דחיינים. מהסיבה הפשוטה שעד שזה לא מושלם זה לא יקרה. וזה אפרופו עוד פעם, אני מחפשת את הבן אדם המושלם שיהיה לי לפי, בדיוק לפי הרשימת המקולת ששמתי לעצמי, ואם הוא לא עומד באחד אפילו מהקריטריונים, אז זה לא. אנשים פרפקציוניסטים לגמרי נמנעים מלעשות דברים, אם הם לא מושלמים. ואז אם הם בידיעה שמראש שזה אולי לא יהיה מושלם, הם אפילו לא מתחילים בכלל.

כלומר, רק אדם שהוא פרפקציוניסט יותר נכון

לעבוד על הפרפקציוניזם ולא על הדחיינות.

נכון, נכון.

את לא להתחיל בעבודה על הדכיינות, כי

זה בשלוי הרלוונטי, כי הוא ימצא דרך אחרת, זה כמו לעבוד על התגובה ולא על הפרשנות שלנו. בסופו של דבר, נמצא תגובה אחרת, אז הוא ימצא דרך אחרת, או התנהגות אחרת, שתשמר את הפרפקציוניזם. ולכן חשוב, בעצם, ממה שאת אומרת, אני

מבינה שחשוב להבחן את המקור של הדכיינות,

האם זה פעם אחרת. אני לא עובדת על הדכיינות, אני עובדת על הסיבה. זאת אומרת, אני מזהה מהי הסיבה על הדכיינות, ועל זה אני עובדת, כי אני אומרת, אצל אחד זה יהיה באמת פרפקציוניזם, אצל אחד זה יהיה פחד מתקיעה, אצל האחר פחד מכישלון, אצל האחר פשוט חוסר בהירות, או תחושת עומס מאוד גבוהה. אז בהתאם למה הגורם לדכיינות, על זה אני אעבוד.

אז מה אנשים יכולים לשאול את עצמם כדי להבין מה גורם לדכיינות? יש לנו איזה משהו שיכולים לעזור להם כדי להבחן את בעצם על מה זה יושב אצלם, למה הם דוחים. קודם כל לזהות שיש דכיינות, לזהות איפה היא נמצאת, האם זה יותר באזורים של העבודה, מציאת זוגיות, ספורט, אישי, אין לי כוח להתלבש, אין לי כוח להגיש את העבודה, אין לי כוח להגיש את המשימה. אז קודם כל לזהות את איפה הדחיינות ועד כמה איכרונית או מידי פעם, שמידי פעם כמו כל דבר זה חלק מהחיים, אבל אם היא משהו שכבר מתחיל להשפיע לי על החיים, או לנהל לי את החיים זה כבר משהו אחר, ושם צריך לשים לב זה מה שאנחנו אומרות. אז בעצם איך אני, יושבת בבית עכשיו ואומרת, וואה, אני קולטת שבכל מה שקשור למציאת זוגיות למשל, או לכל מה שקשור להתמודדות עם העובדים שלי, אני דוחה את הקץ, דוחת הפעולות ודוחת העשייה. אז איך אני יכולה לדעת למה אני דוחה את זה, על מה זה יושב לי?

אוקיי, אז אני יכולה בעצם לשאול את עצמי כמה שאלות. שאלה אחת, לצורך העניין אם זה משימה מסוימת, אם זה למציאת זוגיות או אם זה לישיבה עם העובדים, האם המשימה ברורה לי? בשלב ראשון זה בכלל להבין האם מה שאני צריכה לעשות ברור לי, האם הדרך ברורה לי, התהליך ברור לי של מה שאני צריכה לעשות. אם שם אני מרגישה שמשהו לא ברור, אז אוקיי, אז אני מבינה שבתור התחלה יש דברים שלא ברורים לי בכלל בתוך התהליך, אז אני אלך ואני אבדוק את זה. דבר נוסף, האם אני נהנית מהמשימה הזאת, לא נהנית מהמשימה הזאת, ואם אני לא נהנית מהמשימה הזאת, מה גורם לי לא ליהנות ממנה? כי זה יכול להיות שסתם זה משהו שמשעמם אותי, אוקיי? אני לא אוהבת לעשות כלים, אז יהיה פה הר של כלים, כי פשוט לא בא לי, אני לא אוהבת את זה. או לצורך העניין, האם יש פה איזשהו פחד, ממה אני חוששת? כשאני מסתכלת על איזושהי פעולה, אני מנסה לחשוב, מה מפחיד אותי שם? מה החשש הכי גדול שיכול לקרות שם? זה שאלות בעצם שאני שואלת את עצמי ככה כדי להבין בעצם מה הגורם ושוב לפעמים אני לא עדה לבד שזה דרך אגב המקומות שאנשים באמת מגיעים לאימון כדי לזהות באמת את המקור. כי לא תמיד אני יכולה לבוא ולהגיד, אני דוחה מציאת זוגיות, כי יש לי פחד מנטישה מילדות, אוקיי? אז לא כל אחד באמת נמצא ברמת מודעות כזאת שהוא יכול לזהות את זה.

וגם מאוד חשוב להגיד שגם אם אדם נמצא ברמת מודעות מאוד גבוהה לכולנו, כולנו כוללי, לך, לכל האנשים שמתעסקים בעולמות האלה של טיפול ואימון, יש נקודות עיוורון. כל בני האדם יש להם נקודות עיוורון, ואנחנו צריכים מישהו חיצוני שיבוא וידליק לנו את הפנס, ויראה לנו מה נקודות העיוורון, אבל כן, שווה קודם לשאול את השאלות את עצמי, להבין איפה אני נמצאת, אבל להבין שבסוף בסוף בסוף, לא סתם יש מומחים וכדאי לעזר בהם כדי לעשות את התהליך. תגידי, יש הבדל בין נשים וגברים? נשים יותר דרכייניות מגברים או הפוך?

לא, אז לפי הסטטיסטיקה אין הבדל מהותי בין נשים לגברים, כן יש דחיינות שינה, משהו שנקרא דחיינות שינה, אם את מכירה את זה שמסתיים היום ואת מתכננת ללכת לישון בשעה מסוימת, אבל את מושכת את היום ואת תשבי ותגללי בטלפון או תראי עוד פרק בסדרה, אז פה אנשים קצת יותר נוטות לדחות את השינה שלהן, כי יש איזה מין דבר כזה, התחושה הזאת שכל היום הייתי בעשייה ובאומץ, והתחלתי את המשמרת בית שלי עם הילדים, ולפני זה הייתי בעבודה, וכאילו התחושה הזאת של רגע, אני מפספס, שנייה, אני צריכה רגע את הזמן הזה של סיימתי את היום, אני רוצה קצת איזה שקט של עצמי, או לחבות רגע את המוח ולא ישר ללכת לישון. מה, אני ישר אלך לישון? אז מה עשיתי כל היום? זאת אומרת, איפה אני פה? אז ספציפית בדחיינות שינה, נשים נוטות לדחות שינה יותר מגברים, אבל באופן כללי דחיינות, באופן כללי אין הבדל בין נשים לגברים.

וואו, זה מדהים מה שאמרת, זה כאילו כל יום השיח הפנימי שלי והשיח עם אמיר והשיח בכלל, זאת אומרת, זה בדיוק הסיפור, אני מסיימת לעבור תשע עשר, ואפילו מסיימת לעבור בשבע לצורך העניין, אם יש איזה נס באותו יום. אני מוצאת את עצמי, מתיישבת על הספה, ועכשיו מתחילה באמת לגלול בטלפון, לענות לאנשים באינסטגרם, לראות, איזה שהוא משהו בטלוויזיה, ואני כל יום אומרת לעצמי, המשימה שלי היום היא לישון מוקדם, וזה לעולם לא קורה, ואז עד שאני מתקלחת, אז אני הולכת למיטה, ואז אני קוראת קצת ספר, כי מה אני אחרי שם בלי לקרוא, ובא לי לקרוא, וזה הזמן שלי לקרוא, וככה אני מוצאת את עצמי יום אחרי יום, באחת, שתיים הולכת לישון וקרה מוקדם שוב, ואז מתלוננת שאני, היפה וכל הזמן היפה, ובעצם אני אומרת, הפתרון הוא מאוד פשוט, סגרי את הטלפונות, סגרי את הטלוויזיה, לכי, לישון, ואני לא מצליחה לעשות את זה, זה מדהים, זה בדיוק זה. ואמיר לעומתי, אין לה את התחושה.

אייב, הולך לישון. אייב, הולך לישון.

זה מנגנון כזה.

בדיוק.

הולך לישון. פשוט, את יודעת, מרשה לעצמו להירדם, אני לא מרשה לעצמי להירדם בשפה. לא, כאילו, אני רגע רוצה להיות אירע, אני מרגיש שזה הדקות האלה, השעות האלה, שיש סוף סוף שקט, וזה מדהים באמת ש... זאת אומרת, אני רואה את זה ממש הלכה למעשה, איך הדבר הזה קורה. אז חוץ מזה בעצם את אומרת שאין הבדלים, בין גברים ונשים בדכיינות. זאת אומרת, שניהם סובלים מזה, זה תלוי אדם, תלוי פחדים, תלוי ממה אתה בוחר להימנע, תלוי סיטואציות אולי, אבל זה לא קשור למין. כלומר, אם אתה גבר או אישה.

נכון. דרך אגב, עוד ככה נתונים מעניינים. קודם כל, מתקופת הקורונה, הדכיינות עלתה. זאת אומרת, עצם זה שאנשים יותר עובדים מהבית, נוצרה דכאינות יותר גבוהה מהסיבה הפשוטה ששוב יש לי המון השכות זאת אומרת אני עובדת על המחשב אבל הכלים קוראים לי הילדים פה בבית מסתובבים זאת אומרת אז אני מוצאת את עצמי דוחה הרבה יותר משימות וגם כל הנושא של הרשתות החברתיות כל הפרסומים עכשיו, ובמיוחד הפרסומים שמותמים, הרי תחשבי, את מדברת על משהו, את פותחת את הטלפון חמש דקות אחרי זה, ואת מתחילה לראות פרסומות בהקשר למה שדיברת עליו, אז כל הנושא של פרסומים, שהם פרסומים מותמים אישית, מייצרים עוד יותר את הדכיינות, כי שוב, אני מתחילה לגלול, ואז רגע, זה משהו שעניין אותי, אז אני אכנס ואני אתחיל לגלול, ואז בעצם אני דוחה את הדברים שאני שמה לעצמי, שהם המטרות החשובות שלי. מעניין.

את יודעת עוד משאלה שעולה לי בהקשר הזה זה הזנחה. חלק מהדכאנות שאנשים עושים זה שהם הזניחים את עצמם, מחר אני אתארגן, מחר אני אצבע את השיער, מחר אני אקנה בגדים טוב, היום אני אזרוק על עצמי משהו טוב, מחר אני אתחיל ספורט. ובזוגיות אנחנו יודעות הרבה מאוד פעמים שאחת התלונות העיקריות של נשים על גברים וגברים על נשים זה שקשה לי עם ההזנחה שהיא הפכה להיות, זאת אומרת, גם אם אני לא אומרת את זה לבן הזוג שלי או לבת הזוג שלי, עדיין מאוד קשה לאנשים, והם אומרים בקליניקה, וחשוב לדעת את זה, אנשים, גם אם הם הרבה שנים ביחד, הם לא נהיים עיוורים או תתרנים. ומאוד קשה להם עם הזנחה של בן או בת הזוג וזה פוגע מאוד במשיכה וכשמשהו פוגע במשיכה הוא פוגע בזוגיות ואז בעצם המעניין אותי האם דחיינות מתקשרת גם להזנחה אישית.

לגמרי. כי שוב, הדכיינות הרי בסופו של דבר, קודם כל זה יכול להיות דכיינות של אני שם את עצמי, לכאורה עוד פעם אומרת שהאסתטיקה שלי ואיך שאני נראית ואיך שאני מתלבשת ומה אני אוכלת וזה נורא נורא חשוב. אבל בפועל אני שם את זה בסדר עדיפות אחרון, וכך שאני אשים לעצמי את המטרה הזאתי, אני לא אתמודד איתה, אני אשים את זה בצד ואני אזניח את עצמי. דבר נוסף הרי, אמרנו שדכיינות מאוד משפיעה על הערך העצמי שלי ועל הביטחון העצמי שלי. עכשיו כשהערך העצמי שלי נמוך זה גם מתבטא בהזנחה שלי, אני אזניח את עצמי יותר, אני אראה פחות טוב, אני פחות אדאג לעצמי. אז זה לגמרי...

מדהים שהכל בסוף קשור לערך עצמי.

בסוף, בסוף, בסוף, צריך להבין שהעבודה שלנו

היא לפני הכל וקודם כל על הערך שלי בעצמי. תגידי, אבל מה עושים ששני בני הזוג דחיינים?

וואי, חבר על הזמן. זה מקרה קיצון אז קודם כל אני חושבת שעצם זה שמדברים על זה שזה מדובר בזוגיות אוקיי זה משהו שהוא מאוד מאוד...

איך אפשר לדבר על זה בלי להאשים? כי הרי אנחנו לא מסתכלים על עצמנו כדחיינים, אנחנו מסתכלים על הצד השני כדחיין. נכון. אתה כאילו, למה משכת? למה לא עשית? למה לא זה?

אז פה נכנס הכלים לתקשורת מקרבת לצורך העניין. שזה אפילו לא כזה, זאת אומרת, עוד לפני דחיינות בכלל, בזוגיות, אוקיי? אנחנו, זה איך אני פונה לבן זוג שלי? כשמשהו מפריע לי במשהו שהוא עושה, אז איך אני פונה אליו? וזה באמת, זה כבר לוקח אותנו לתקשורת מקרבת, לשיח מקרב, של אני לא מדבר באשמות אלא אני מדבר במה אני מרגישה, מה אני רוצה, מה אני צריכה, או צריך לצורך העניין. זה עוד כלי בעצם, קודם כל, איך אני מנהלת את התקשורת. עכשיו, אם אני מודעת לזה שאני דכיינית, אני חושבת שאחד הדברים המשמעותיים, ולדוגמה בכלל, בזוגיות שאחד הוא דכיין והשני לא, הערך העצמי שם עוד יותר מושפע. ושוב, אני יכולה לדבר מניסיון אישי שלי, הייתי בזוגיות שבאמת הבן זוג שלי היה, מה זה, תקתקן, והכול מתוקתק, ושם לעצמו מטרות, ועושה את הכול כאילו, ואני, לא, אני דוחה, והשיח של רגע, לא עשית את זה, או מה, עוד לא עשית את זה, או כאלה, מוריד אותך עוד יותר, ממש, ותראי איך את נראית, או כל מיני דברים, משפטים שהם, למישהו שהוא דחיין, אני אומר לך עצמי נמוך, זה מוריד לגמרי. אז אני חושבת שאחד הדברים זה קודם כל, א', לסגל כלים תקשורתיים מן הסתם הרבה הרבה יותר מקדמים וטובים לזוגיות, וכשיש מישהו שהוא דחיין והוא מודע לזה שהוא דחיין, זה לבוא ובאמת להעלות את זה. תקשיב, בסיטואציות האלה והאלה, זה משהו שמשעמם אותי לדוגמה לעשות. לא יודעת, אני לא אוהבת לעשות כלים. לא יודעת מה נתקעתי עם הכלים, אבל שיהיה. אז אני לא אוהבת לעשות כלים, ובגלל זה אני כל הזמן דוחה את זה. אז בואו ננסה לחשוב ביחד מה אנחנו יכולים. אולי אם אתה אוהב לעשות את זה, אז אולי אתה תיקח על עצמך את המשימה הזאת, או נעשה את זה ביחד, או נייצר איזשהו ריטואל שאחרי הכלים אנחנו יושבים ביחד לקוס יין, לא יודעת. קודם כל לדבר את זה. דבר ראשון זה באמת, כשאני מדברת את הדברים שאני לא עושה, שקשה לי לעשות אותם, שאני מפחדת אולי לעשות אותם, שלא בא לי לעשות אותם, אז אפשר ביחד כזוג באמת למצוא פתרונות שייצרו איזושהי הרמוניה, איזושהי תוכנית עבודה משותפת, של איך אנחנו מתמודדים עם זה. אז זה ככה, כשאני מודע לזה. כששניים דכיינים, זה שוב, זה גם קודם כל לדבר את זה. ולייצר איזשהם ריטואלים, ממש ריטואלים קבועים, זה אפרופו כאילו כלי להתמודדות עם דכיינות, זה ליצור ריטואלים, שהם קבועים, וגם לייצר את הגמולים אחר כך. זאת אומרת, אוקיי, שנינו לא אוהבים לנקות את הבית, אז אולי לעשות את זה כלייצר משהו זוגי ביחד. אז ננקה ביחד את הבית, במקום שאת תנקי אותה, נקבע לנו יום בשבוע ששנינו מנקים ביחד את הבית, ואחר כך אנחנו יושבים על כוס יין עם איזשהו פרק של סדרה טובה, או עם איזשהו משחק קלפי משותף, לא יודעת, משהו ששניהם אוהבים לעשות ביחד. אז זה דרך טובה לעבודה עם, בזוגיות כששניים דחיינים לדוגמה.

אז בואי נדבר באמת על כלים להתמודד עם המקום הזה של דחיינות. דיברנו על המקום של לזהות את מקור הדחיינות, דיברנו רגע על איפה, איך לזוג הוא יכול להפוך את הדחיינות דווקא לכלי מקרב, וכלי שיכול להפוך את זה למשהו שהוא, בין אם זה פעילות זוגית, תקשורת מקרבת וכולי, אבל באופן כללי. כשאדם אומר, זה הרגל שאני מבין שלא מטיב עמי. זה הרגל שאני רוצה לשנות. כמו אני באמת ובטמים רוצה לשון יותר מוקדם. אני מרגישה שזה חשוב והייתי מאוד שמחה לעשות את זה. מה הכלים? מה אנחנו יכולות להגיד לאנשים שמאזינים לנו? הנה, קחו לכם כמה כלים לשינוי הרגל הזה.

אז קודם כל, בראש ובראשונה, ואני חושבת שאולי זה משהו ש... הייתי צריכה להתחיל איתו, הדבר הראשון זה להיות בחמלה כלפי עצמי. אני חושבת שאחד הדברים המהותיים, בכלל, באופן כללי, עם הרגלים שלי, עם דפוסים שלי שהם לא טובים לי, זה קודם כל להיות בחמלה. ולהבין שזה לא מי שאני, זה איזשהו דפוס מנגנון שלי שהוא מגן עליי ממשהו. הוא בא לשמור עליי, הוא בא להגן עליי מאיזשהו משהו שאני נמנעת ממנו. אז זה ככה, השלב הראשון עוד לפני הקליט, הכל בסדר, זאת אומרת זה משהו שאפשר לעבוד עליו ולהיות בחמלה כלפי עצמי. כי ברגע שאני לא בחמלה ואני מלכה את עצמי, יהיה לי מאוד מאוד קשה, כל כלי אחר שאני לא אקח, יהיה לי מאוד מאוד קשה בכלל ליישם אותו. ברגע שאני קודם כל באיזושהי חמלה והבנה של אוקיי, אני מבינה שיש פה איזושהי סיטואציה שאני מתמודדת איתה. דבר אחד זה נושא של צעדים קטנים. כלי אחד זה באמת לייצר כלים קטנים. אז אם מישהי, לדוגמה, יש לה את הקושי בנושא של מציאת זוגיות, והיא דוחה כל הזמן את הנושא של מציאת זוגיות, לצורך העניין אני אפרק איתה לגמרי, נניח אם אני לוקחת את האפליקציה, אני אפרק איתה לגמרי, את זה למשימות ממש ממש קטנות. אפילו ברמה של אני רק פותחת את האפליקציה פעם ביום. פותחת אותה, אני לא משוטטת בה, אני פותחת את האפליקציה. או אני מעלה תמונה שלי. זאת אומרת, אני עושה איזושהי פעולה שהיא נורא נורא קטנה, וכל פעם אני מוסיפה לזה עוד משהו. כי מה קורה כשאני מצליחה לעשות פעולה, מעבר לזה שההורמונים הטובים הם מופרשים בגוף, ואני מרגישה תחושת הצלחה, אני גם רואה שהשד הוא לא כזה נורא. כשאני נמנעת ממשהו, הרבה פעמים אני מרגישה שזה משהו שהוא נורא נורא קשה לי, וזה מצריך ממני המון אנרגיות, וכשאני בסופו של דבר עושה את זה, אני אומרת, אה, זה לא היה כזה נורא. אז אני מתחילה בפעולות קטנות, אפילו יותר מזה, זה תרגילה חמש דקות. חמש דקות ביום אני עושה את זה. חמש דקות ביום אני נכנסת לאפליקציה. חמש דקות ביום אני מתעסקת בכלל בכל מה שקשור במציאת זוכיות. עכשיו, מה קורה? בחמש דקות האלה, אני שוב, אני מרגישה את ההצלחה, אני מרגישה את זה שהתגברתי על משהו שלא עשיתי כבר הרבה זמן, לרוב, רוב האנשים ימשיכו מעבר לחמש דקות. זאת אומרת הם עירו עוד פעם, הם עירו שהשד הוא לא כזה נורא, שהמשימה הזאת, וואלה הנה אני צולח אותה, אז אני מסוגל ליותר מזה. אפרופו העבודה על המסוגלות.

ואנחנו צריכים לזכור בימינו מקום הזה שככל שאנחנו מתנסים יותר, אנחנו לומדים לסמוך על עצמנו יותר. בדיוק. וזה באמת מגביר את המסוגלות, ואני אסיף רק משהו אחד על כל הדברים המעולים והחשובים שאמר, שזו ההסכמה לשלם מחירים. זאת אומרת, אנחנו צריכים לדעת שאנחנו צריכים להסכים לשלם מחיר, בין אם זה, אני אומרת רגע את זה לעצמי, תשלמי מחיר של להיות פחות שעה בהתמערכות על הספה לטובת הרווח שאת רוצה, זה קצת לוותר על הרווחים אחרים ולהסכים לשלם מחירים בכלל בחיים, בין אם זה, מחיר שאולי אני אסתכל למישהו בעיניים והוא ידחה אותי, וזה מחיר, ובין אם זה כל מחיר שהוא, כשיש לכל פעולה יש מחיר ורווח, וכשאנחנו מסכימים לשלם את המחירים, אז ולוותר על רווחים, לטובת רווחים עתידיים, אז בעצם אנחנו באמת יכולים להתנסות וההתנסויות עוזרות לנו לחוות יותר הצלחה, אבל מה קורה כשההתנסויות, את אמרת מקודם הנה אני מתנסה, למשל אני חמש דקות באפליקציה, אז נכון התעליתי על

הדכיינות ועל הקושי וכולי, ונכנסתי, אבל מה קורה עם ההתנסויות שלי? הן כישלונות. אני נכנסת לאפליקציה, ואו אני לא, אני באמת נגיד, מסמן את ימינה, אבל אף אחד לא פונה אליי. או אני מסתכלת למישהו בעיניי ואף אחד לא רוצה אותי. או אני מתיישבת בזמן לעשות את הדוח הזה או את העבודה הזאת, אבל אני לא באמת מצליחה להביא את עצמי ולעשות, זאת אומרת, אם ההתנסויות שלי, נגיד, אוקיי, התעליתי, ניסיתי, אבל החוויה היא שלילית, אז איך אני מתגברת על זה?

אז פה בסופו של דבר זה הרבה עבודה על מיינדסט. מיינדסט מנטאליסט. זה עבודה על חוסן, עבודה על מיינדסט, על המיינדסט שלי בעצם. כי אני צריכה להבין שבאמת זה תהליך. זה לא כבר בפעם הראשונה, הראשון שיענה לי, הנה, זה הבן זוג שלי לחיים, זה הבעל שלי, זה אבי ילדיי, יש פה איזשהו תהליך ואני צריכה לקחת בחשבון, כמו שאמרת, יש מחירים שאני צריכה לשלם פה, או יש פה איזשהו חוויות שאני צריכה להיות מוכנה לחוות אותם. שזה יכול להיות כישלון, יכול להיות חייה, זה יכול להיות שהוא ייעלם לי פתאום, יעשה לי גוסטינג. זאת אומרת, אני צריכה להיות מוכנה לתהליך שיהיו בו אכזבות. וזה העבודה, שוב, פה העבודה היא יותר על החוסן שלי, על המסוגלות שלי להישאר בתוך התהליך, גם כשלא הכל עובד כמו שאני רוצה. ואני חושבת ששוב, בסופו של דבר, יש איזה משפט, שזה אני לוקחת מלימודי האימון המנטלי שלי, זה שאנחנו בעלי ערך מעצם מהיותנו. זאת אומרת, זה משהו שאני כל הזמן לוקחת, וזה משהו שגם עם כל המתאמנות שלי, אנחנו בעלי ערך מעצם מהיותנו. הערך שלי לא משתנה אם מישהו עכשיו רצה לצאת איתי או לא רצה לצאת איתי, או אחרי שני דייטים הודיע לי שזה פחות מתאים לו, זה לא מעיד עליי, אם אני שווה או לא שווה, אם אני בעלת ערך או לא בעלת ערך. אני בעלת ערך, נקודה. נחמיד פה.

תוצאות.

בדיוק, זה נקודת המוצא שלי. אז כן, אני אחווה חוויות שהן פחות נעימות, אני אחווה אכזבות, אבל אם אני אתמקד בסופו של דבר, בתוך התהליך הזה, אני אגיע למטרה שאני רוצה אותה.

מעולה, ואגב, אני בעלת ערך מעצם היותי, זה המקום שאדלר מדבר עליו כל הזמן, של זאת דרך שהיא להרגיש שייכות מעצם היותי. זאת אומרת, רק כשאני מרגישה את תחושת הערך, אני יכולה להרגיש שייכות, ושייכות זה הדבר שאנחנו כולנו שואפים עליו, אבל זה לפודקאסט אחר. אני רוצה ככה, קודם כל, אני ככה...

כן, לא, רציתי רק לתת עוד כלי או שניים, של התחלה של משהו. הרבה פעמים הרי מה קורה, כשאני באה להתחיל משהו, אז המוח מתחיל למצוא את הלמה לא ומעלה את כל הפחדים ואת כל הספקות. אז יש את השיטה של מל רובינס, אפרופו מל רובינס, מתעסקת בכל הנושא של דחיינות, היא גם, היא מעידה על עצמה כדחיינית כרונית, וממליצה מאוד להקשיב לה, בכל

מה שקשור בדחיינות ובכלל בספר המעולה, חמש שניות.

בדיוק, אז יש את הטכניקה של החמש שניות, שבעצם כל פעם שאני צריכה לצורך הרי, אני צריכה להיכנס עכשיו, צריכה, רוצה להיכנס עכשיו לאפליקציה, כל פעם אני מוצאת את עצמי שאני דוחה את זה כי, אז פה אני, מה שאני עושה, אני סופרת חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחד, ונכנס לאפליקציה. עכשיו מה שקורה, הארגל הזה בעצם מייצר איזשהו עוקף חשיבה. הוא כאילו לא נותן למוח ההישרדותי שלי לצוף ולהתחיל להעלות את זה, כי אני סופרת 5, 4, 3, 2, 1, בום, נכנסת. אז שווה לעשות את זה, זה גם איזשהו כלי שככה נותן לנו את הבוסט הזה להתחיל.

זה ממש עובד, אני עושה את זה אגב כל בוקר בחורף, כשקשה לי מאוד לצאת מהמיטה לחמה, לקורד, אני מאוד רציתי, יאללה, 5, 4, 3, 2, 1, בום, בלי הסנוזים האינסופיים, אחרת זה באמת, אולי אני צריכה לעשות את זה גם בלילה.

5, 4, 3, 2, 1, קלה מהספה, לגמרי.

בדיוק.

סביבת תומכת, דרך אגב, סביבת תומכת, גם זה איזשהו משהו, לקחת או את הבן זוג שלי, או חברה טובה, או כל בן אדם שהוא סביבה תומכת עבורי, במקום של עזרה לעשות את הדברים האלה, שיעזור, שיעודד אותי, שיתחוף אותי לעשות את הדברים שאני יודעת שאני נמנעת מהם. אז גם כן הנושא של סביבה תומכת הוא מאוד מאוד משמעותי, ואת הגמולים. אני יכולה לחבר דרך אגב, הרגל שאני פחות אוהבת, לצורך העניין, פחות אוהבת, להיכנס לאפליקציה, אבל אם אני אומרת, אחרי שאני אכנס לאפליקציה, אני אפגש עם חברה, לדוגמה, או יוצאת לבקוד, לא יודעת, לייצר איזשהו תגמול, שאני עושה אותו אחרי שעשיתי פעולה שאני פחות אוהבת, אז כשאני מחברת תגמולים, זה גם משהו שנותן לי את המוטיבציה ואת האנרגיה לעשות דברים שאני פחות אוהבת.

אז קודם כל, קיבלנו פה, וואו, מלא ידע, מלא כלים, הבחנות מאוד מאוד חשובות, כדי לדעת גם איפה כל אחד מאיתנו עומד, ומה הוא יכול לעשות עם הדברים

האלה שהוא מבין על עצמו. אז קודם כל, ולפני הכול אני רוצה להגיד לך תודה רבה רבה. וספרי לנו איפה אפשר לפגוש אותך. יהיה כמובן קישור לעמוד שלך בסוף של הפודקאסט, לעמוד באינסטגרם, ושם יכולים לפגוש אותך, מה שנקרא, בצורה בלתי אמצעית, אמצעית, מה שנקרא, אנחנו כאילו נסות להיות בלתי אמצעיות שם. ו... איפה עוד?

אז קודם כול, כמובן ברשתות החברתיות, ובטח, אני אומרת, אם יש אנשים שמרגישים שהם לא יכולים לבד, או שהיו רוצים קצת יותר, אפילו ברמת העבחון, לעשות, יש ממש תהליך עבחון שאני עושה, כדי להבין מה רמת הדכיינות, ועל מה יושבת הדכיינות, ושוב, זה יכול להיות רק ברמת האבחון, ואפשר כמובן לעשות תהליך שונם של באמת עבודה על הדברים, אז כמובן שהם מוזמנים ליצור איתי קשר וואטסאפ, דרך האינסטגרם, דרך וואטסאפ, אני כאן, ואני מתחילה שבפעם הבאה שיפגשו אותי, הקהל שלך זה יהיה בריטריט סופה שאנחנו עושות, לא?

תודה ת'שם, שלא נדחה אותו.

אז זהו, את זה אנחנו צריכות לשים דדליין, ואנחנו לא...

אני זוכרת. את אמרת שאת לוקחת את זה עלייך, אני מחכה שאת לא תתחייני ואני באה.

ואנחנו סוגרות תאריך.

אני כבר רואה את ההודעות שאחרי הפודקאסט הזה, של מתי מתי. אז תודה רבה, כרגיל. תודה לך. לדבר איתך תמיד, אני מרגיש שאני מרחיבה את התודעה, את השכל, את הידע, אז תודה רבה.

תודה לך על הזכות, אני באמת, מבחינתי זה זכות להיות פה, ותודה על השפע שאת נותנת, שוב. אני לומדת ממך מון פחות.

אין לי כיף. מאהבה. אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשיות.

ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, עדר זוהר

1, ושתתו קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים.