פרק 84 - למה אנחנו מרצות ואיך זה קשור לגבולות? עם לירון יוגב
18 Feb 2025 · 52 min
Liron Yogev, a coach and therapist, explains how people-pleasing patterns form in childhood around ages three to five, when kids adopt roles to feel belonging. She emphasizes that setting boundaries requires inner work on childhood experiences, not just willpower, and teaches how to read your body's signals like stomach tension or racing pulse as red flags when crossing your own limits.
Chapters
שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן. והיום איתנו בפעם השלישית, איזה כיף לי ואיזה כיף לכם ואיזה כיף לנו, לירון יוגב, המאממת, שחבל ש... בקטעים האלה אני אומרת, למה זה לא גם וידאו? כי היא תמרות כמה יפה. לירון היא בעלת המותג פסגה נשית, כנסו אליה לאינסטגרם, תבינו על מה מדובר. ויש לה קליניקה לריפוי זיכרונות רעומתיים, והיא מטפלת מדהימה, וביקשתי ממנה להגיע לפעם השלישית, כי אנחנו רוצות לדבר איתכם על נושא סופר מעניין וחשוב, שהוא נושא של גבולות, ריצוי, שייכות, כל הדברים שבעצם אנחנו פוגשים ביום יום שלנו, והם הרבה פעמים הופכים להיות החסם או המעכב, או הדבר שבגינו אנחנו לא מוצאות זוגיות, או מתעכבות מלהתפתח בתוך הזוגיות שלנו. אז היי לירון, מה שלומך?
היי, דארה, יקרה. אני מאוד שמחה להיות פה. אני רוצה להגיד את זה. מה שגם לא הספקתי להגיד לך מקודם, זה שאני מדי פעם מקבלת הודעות באינסטגרם, של אנשים שאני בכלל לא מכירה, חלקם בכלל לא עוקבים אחריי, ורק כותבים תודה על הפרקים הקודמים שאת ואני הקלטנו, ושזה גרם להם להבין המון המון דברים על עצמם. וזה תמיד מרגש אותי, כי בסופו של דבר, את יודעת, אנחנו נפגשות פה, ובסוף מדברות רק את ואני, אנחנו לא יודעות מי יעזין לזה, אנחנו לא יודעות מה כל בן אדם ייקח מזה, ואני מאוד נהנית גם מהשיח איתך, אמרתי לך, זה נראה לי כבר מהפרק הראשון, שיש לך שאלות כל כך אינטליגנטיות וחכמות, שכל פעם גם מובילות את השיחה למקומות כל כך עמוקים, ואני מאוד נהנית להיות כאן.
זה כיף, גם אני. וכיף לנו שאוכלות להשפיע, להשפיע לתורה, ברוך השם.
מאוד מאוד מאוד.
תגידי.
אז בוא נתחיל.
אז מה זה גבולות? בואי נבין רגע בכלל, כי זה מושג כל כך חכם, גבולות. אז אם אנחנו רוצות רגע לנסות רגע להסביר לאנשים בכלל, כי הרבה מה אנחנו אומרים, את לא שמה גבול, הגבול אצלך פרוץ, משהו אצלך נוקשה, גבול נוקשה. אז אם אנחנו רוצות רגע לדבר על זה במונחים האלה של שאנחנו מתעסקות בזה, אז גבולות, מה זה אומר?
מה זה גבול בעצם? אני ענה על זה דרך, התייחסות בעצם לדברים שאני רואה בקליניקה, אוקיי? הרבה פעמים כשבאות אליי נשים, ואגב זה ממש לא רק נשים, גם גברים שיושבים פה מדברים איתי הרבה על גבולות, אבל אני אתייחס יותר לנשים כרגע, הרבה פעמים שיושבות פה נשים, ואנחנו מדברות על מילה גבול, הן נורא מתכווצות. כי אצל הרבה אנשים גבול זה מילה שהיא כוחנית, מלחמתית, שלילית, כאילו אם אני שם הגבול אז זה אומר שאני צריכה להיות באיזה קצה מאוד מאוד גדול שלי כדי לשמור עצמי. עכשיו מה זה גבול? גבול זה בעצם איזשהו מרחב שאת מגדירה על עצמך שהמטרה של המרחב הזה זה לשמור עלייך פלוס להדריך את הצד שמולך איך לנהוג איתי. אוקיי? זה כמו שהטסה לחול, אז באירופה לא נהוג. הנה, אתמול הייתי במאקסטוק, בהקופה, עמדה מולי מישהי שהרגשתי שהנשיפות שלה, שהיא הזיזה לי את התלתלים מרוב שהיא הייתה עליי. עכשיו, זה דברים שהם נורא קשים לי, אוקיי? אני לא אוהבת שאנשים מצמדים עליי ככה. אבל בישראל הגבול פה של המרחב הפרטי הוא אגב די פרוץ. סטטוסי לאירופה אין דבר כזה לא בכל אירופה תלוי אפוא אבל ברוב המדינות אין דבר כזה שמישהו נצמד עליך ככה בתור כלומר הגבולות שם ברמה חברתית הם מאוד מאוד מאוד ברורים אז אני רואה את זה אותו דבר גם ברמה האישית שגבר ואישה יוצאים לדייט מן הסתם האישה הזאת שונה מהאישה הקודמת שהוא יצא איתה וגם הגבר הזה שונה ברגע שאין גבולות, אז בעצם שניהם הולכים באפלה. אף אחד לא יודע איך להתנהג. מותר לי לנשק אותה היום? לא מותר לי. היא בעד סקס בפגישה הראשונה או לא. גם הגבר לא יודע, והאישה בדרך כלל יודעת את הגבולות שלה, היא פשוט לא מרגישה בנוח להציב אותם.
אוקיי, שעוד מעט נדבר בעצם על למה לא נוחה להציב אותם, אבל בעצם מה שאנחנו אומרות פה זה שגבול נותן ביטחון. נכון, לפני הכל גבול נותן ביטחון, הוא מסמן את המרחב האישי שלי בטריטוריה הפיזית, הוא מסמן את המרחב הנפשי שלי שלאן אני מוכנה שיתקרבו ולאן לא. זאת אומרת, גבול מייצר לי ביטחון, מייצר תיאום ציפיות, נכון. זאת אומרת, גבולות, וגם לילדים אפילו. כשאימא שמה גבול לילד, הוא יודע איפה מותר ואיפה אסור. אם אני אלה לקומה 48 באזריאלי ולא יהיה לי גדר, אני אפחד להתקרב לקצה. אז בעצם גבול נותן לי ביטחון גם להתקרב לקצה שלי, לאעז. אז גבול זה לא דבר רע. נתחיל בזה.
זאת אומרת...
זה דבר מצוין. אגב, ילדים שלא שמים להם גבולות, הופכים להיות מבוגרים מאוד מאוד מתושכלים בעולם. כי בעולם יש גבולות, יש אנשים שונים, יש גבולות בעבודה, יש גבולות בהמון המון מקומות, ואנשים שלא קיבלו מה שנקרא את ההכשרה לזה כשהם היו בטנטרום של גיל חמש, גדלים להיות באמת אנשים שהם כל הזמן משיגי גבול, ואנשים כזה נותנים להם פידבק שהוא לא חיובי, והם מוצאים את עצמם באיזשהו לופ של קושי להסתדר בעולם, אוקיי?
למי קשה לשים גבול?
לאנשים עם דפוס ריצוי גבוה, שתכף נסביר מה זה אומר, מאוד מסוכן לשים גבולות. כי אם הם ישימו גבול, הם ימצאו את עצמם דחויים או נטושים. עכשיו, כל הדבר הזה מתחיל בילדות, שיהיה רק ברור, אנשים ששומעים אותנו עכשיו הם אנשים בוגרים, אז בדרך כלל מנסים להתחיל לחשוב על סיטואציות מהשנה האחרונה, מהחמש שנים האחרונות, אני כבר אומרת למאזינות ומאזינים, זה לא קשור לדברים שעברתם בעשור האחרון או בעשרים שנה האחרונות, זה הכל מתחיל בשנים המוקדמות של מה למדתי שם על גבולות. למשל, אם אני באה מבית מאוד כוחני ואלים, אז ברמת תת מודע, נוצר לי ציוות בין, חזק לרע. אוקיי? אם בצורך העניין אבא הוא איש מאוד מאוד חזק, שהוא אלים וצועק, וסתם אמרתי, אבא זה גם יכול להיות אימא, אז אני כילדה מסתכלת על זה, והמוח שלנו הרי הוא מופלא וחכם, והוא מקודד שפת תכנות מאוד מאוד פשוטה, של אפס או אחד הרבה פעמים, אז אני מבינה, רגע, אבא הוא החזק, פה אימא יהיה חלשה, נגיד בסיטואציה שיש באלימות, אבל אבא הוא חזק והוא גם רע, ואם היה חלשה והטובה, אז הילדה שצופה בזה יכולה להזדהות או עם זה או עם זה. אגב, היא יכולה להזדהות עם שני הצדדים, זה כבר יותר להיכנס לזה לעומק. אבל בצורך העניין, היא לומדת שם שאם אני חזקה, סימן שאני רעה. עכשיו, תנתקי את הסיטואציה רגע בין ההורים. קחי את אותה ילדה שפתאום מתנגדת לאבא שלה, הוא רוצה שהיא תלבש ככה והיא רוצה להלבוש ככה, או שהיא לא רוצה לאכול או שהיא לא רוצה להקשיב לו. והיא חוטפת איזה מקות, אוקיי? זה לא צריך להיות משהו גדול, זה יכול להיות סתירה, אוקיי? אז מה היא למדה שם? היא למדה שוב, כשאני לא מרצה את אבא, כשאני לא טובה בשבילו, אז אני חוטפת מקות. כלומר, אם אני אעמוד על שלי ועשים גבול, אני אהיה בסכנה. אז זה אף פעם לא פר מקרה אחד, כן? זה משהו שהוא נגנע הרי שנים. אז פעם אחת ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בסוף המסקנה שאני אגדלה איתה, זה שבכל רגע שאני אשים גבול, אני אכנס לאיזושהי סכנה, אני לא אהיה טובה להורים שלי, אני אהיה רעה עליהם, אז עדיף לי להישאר טובה, כי שוב אנחנו תלותים בגיל הקטן, אנחנו חייבים את זה. וזאת מסקנה שהיא יכולה לשמוע לאנשים שמקשיבים פה כאילו מה זה פתטית, אבל אני עובד פה עם תנועות עיניים עם אנשים ואני רואה את זה כל שבוע. כמה זה עושה שינויים כשמנתקים את הכידוד הזה בין חזק לרע, בין מרצה לסכנה, ואז מה שקורה שכשילדה גדלה עם מסקנה כזו והיא יוצאת עם גבר, שאגב בדרך כלל היא תימשך גם לגבר מאוד מאוד חזק, היא לא תשים שם גבול. זה ברמת התמודה היא לא יכולה לשים שם גבול, גבול אומר הוא ינטוש אותי או שאני אביא סכנה וזה הכידודים שלנו במוח וצריך להבין שככה זה עובד אז מתי אני לא אוכל לשים גבול כשהמחיר יהיה לי כבד מדי כשהמחיר המדומה בראש שלנו המדומיין אבל שוב כילדה הוא לא היה מדועה, הוא היה המציאות שלי, אבל מציאות שהיא תאימה לגיל חמש או שמונה, פה במוח. בגיל שלושים, אותה אישה יודעת שאותו גבר לא ייתן לה כף עכשיו, אוקיי? אבל היא עלולה להיות במצב שמספיק שהוא עושה פרצוף לא מרוצה, היא כבר תלך לחדר בחוסר ביטחון, תרגיש כזה כאב בבטן, או פה כזה תחושת גוף לא נעימה, והיא תגיד שהבן אדם לא מרוצה מנעימה זה אומר. וזה החוסר הביטחון שהרבה פעמים נשים חובות, ולא רק נשים, יש פה גם גברים שחובים את זה מהצד השני, של אימא מאוד דומיננטית, שאסור להגיד ללא, ואז הם מוצאים את עצמה במערכות יחסים מרצים בגיל 40, לא יכולים להגיד לא לאישה שלהם, אבל סובלים מאוד. מאוד מאוד מאוד סובלים מהמערכת הזו. אוקיי?
אז בעצם איך בא לידי ביטוי המקום הזה שקשה לי לשים גבול? זאת אומרת, איך זה נראה? מה זה אומר, אוקיי, אני לא שם הגבול כי אני מפחדת שהוא ינטוש אותי, אז איך זה נראה?
זה אומר שאני אשתדל להיות טובה אליו כל הזמן. טובה אליו אומר, החל מלבטל פגישה כי הוא ביקש, כי הדייט מתאים לו יותר בזמן הזה, זה יכול להיות דברים קטנים כאלו, שזה גם בסדר, תכף נדבר רגע על ריצוי ומה זה אומר, אבל זה גם בסדר, זה גם גמישות שאנחנו צריכים להפגין בתוך זוגיות, אבל ריצוי בהרמה גבוהה יכול להגיע כמובן למיטה. שאני לא רוצה לשכב אבל מה שנקרא אני עושה את זה כדי שהוא יהיה מרוצה ומלא נשים עושות את זה מלא נשים עושות את זה והגוף שלהם נסגר ומתכווץ ואפילו כואב להם ולא נעים להם אבל מה שנקרא הם בולעות הגלולה כדי שעכשיו יהיה שקט כמה ימים הוא ירגיש אהוב אני ארגיש שעשיתי את שלי אבל בפנים בפנים אף אישה לא זה לא באמת נעלם. זה כמו איזה בעירה כזו קטנה שיושבת שם של חוסר אותנטיות שלי מול עצמי. כי אם אני מרצה, אני בהכרח חייבת להיות מתחזה. מבינת מה שאמרת שם?
בואי רגע נסביר את המשפט שאמרת למישהי שלא הבינה.
אם אני עכשיו פועלת לרצות מישהו, יש הבדל בין נתינה לריצוי, נכון? נתינה זה שאני עושה משהו מכל הלב, שזה ממלא אותי, שאני מרגישה שנתתי, וזה עשה לי טוב. זה מהמם. ריצוי זה כבר הקצה השני של הספקטרום, שאני עושה משהו עבור מישהו אחר שהוא יהיה מרוצה ממני, גם כשזה בא על חשבוני. חשבון הבריאות שלי, חשבון הנפש שלי, חשבון הגוף שלי. זה ריצוי. עכשיו כולנו מרצים אנחנו חייבים להיות באיזשהו קו של ריצוי ברמה מסוימת כי שוב כשאנחנו נולדים אנחנו יצורים חברתיים אין מקום לילד בן שלוש או חמש בתוך שבת שיעשה רק מה שהוא רוצה ילדים מבינים מהר מאוד, גם אני, גם את, כולנו הבנו בגיל קטן שאנחנו צריכים לרצות את ההורים שלנו במידה מסוימת, כדי להשתייך לבית. הוא צריכים לאכול בזמן שכולם אוכלים, להתנהג נכון לשתיימות, שמאות להתנהג מנומס לדודה, כל מיני כאלה דברים. יש בזה סוג של היגיון, שוב, כשזה ברמות מסוימות, כי אנחנו לומדים להיות בני אדם ולא חיות, אנחנו רוצים להשתייך. אוקיי? אז כולנו מרצים. גם את מרצה את הילדים שלך הרבה פעמים, וזה בסדר.
הרבה פעמים.
המון, נכון?
הרבה פעמים.
בדיוק, וזה בסדר. אין פה עניין של ביקורת, כאילו, על ריצוי טוב או לא טוב. ריצוי זה חלק מהקיום של כולנו.
חלק מהישרדות.
חלק מהישרדות. מתי אנחנו בודקים את הבעיה בריצוי, או מתי הולכים לטיפול על ריצוי? כשזה כבר בא על חשבון תחושות הגוף שלי. שאני כבר ברמת ריצוי, שמשהו בוער בי, שמשהו מרגיש לי, שאני לא מתרחבת אחרי שאני עושה את המעשה, אלא אני מתכווצת. עכשיו, זה רגע מילה על ריצוי, עכשיו איך זה קשור להתחזות. כשאנשים פועלים ברמת תפוסית, מתוך פחד שהנטשו אותם או ידחו אותם, והם מרצים אנשים אחרים בזוגיות, זה אגב יכול להיות בין חברות גם. שתמיד תהיה את החברה הזו שמתגמשת, העיקר שנקבע, והזורמת. הרבה פעמים תדעי שהזורמות יושבות פה ושונות את כל החבורה שלהן.
לגמרי.
ממש.
הרבה פעמים אומרת שהמילה לזורום היא מילה מאוד מאוד בעתית, כי מה זה אומר, כשמישהו אומר, אני אוהבת רק את מי שזורמת, או היא זורמת, אני אוהבת אותה, או אני מגדירה את עצמי כזורמת, זורמת אומר, אני מבטרת עליי, מבטרת על מה שחשוב לי, מבטרת על מה שאני רוצה בשביל להיות כלילה, בשביל להיות כזו שלא עושה בעיות. לפעמים אני באמת לא יודעת מה אני רוצה, שזה בעיה אחת, שאני לא מכירה את עצמי ולא מכירה את הדברים שעושים לי טוב וכולי, אז לא אכפת לי. ויש פעמים שאני רוצה לצאת נחמדה, בסדר, שאוהבו אותי, אז אני זורמת. ולכן אם זה עם גבר, אני רוצה שהיא תפוסת אותי ככלילה וזורמת ולא עושה עניין, אז אני מתפלה, למה הוא לא רוצה גם מחויבות כלפיי. זאת אומרת, המילה זורמת תמיד, לא משנה מה, כשמישהו אומר לי, תזרמי, אוטומטית, כל ה... פיוזים שלי עולים, בין מה זה אומר, שאתה רוצה להיבטל עכשיו את מה שאני רוצה לטובת המקום הזה שלך, שאני, כאילו, למה אני צריכה להכליל משהו שאני לא רוצה להכליל? זו מילה תמיד שבעיניי לא צריך להתגאות בה, בלהגיד, אני זוכרת.
קצת כמו המילה שחררי.
כן, בדיוק.
שחררים על אנשים, יש להם פאומה, שחררו, כל מיני, כאילו, משפטים כאלו נורא הירואיים, משפטים כאלה. כן, אם זה היה כל כך קל, נשימים שוחרים כל הזמן. בכל אופן, מה שנגעת פה בדיוק בנקודה שדיברת על האישה שרוצה שהגבר יחשוב שהיא כלילה, וזה קשור למשפט שאמרתי מקודם, זאת ההתחזות, אוקיי? התחזות זו סטרטגיה.
מה הכוונה?
אני רוצה להציג משהו שאני לא, כדי שבאותו רגע אני אקבל את האישור שאני מספיק טובה. אנשים שמרצים מאוד מאוד מאוד, הם בהכרח חייבים להיות מתחזים כל הזמן, כי בעצם אף אחד לא יודע מה קורה להם שם בפנים. זה עמוק מה שאני אומרת עכשיו, צריך אפילו להקשיב את זה רגע פעמיים. כולנו באיזשהו מקום גם, כל מה שאני אומרת פה על ברמת הגדרות זהותיות, הן מתקיימות אצל כולם, כולנו מתחזים לפעמים, את גם לחייכת בבוקר לאנשים, למרות שהפעמים לא בא לך. אין לך כוח, קם תפוך, ישנת לא טוב בלילה, ואת עדיין תקום איתך הכי נכון גם כשאין לך את מצב רוח, אז זה בסדר, זה שוב חלק מעניין השלטי, זה גם קשור לריצוי. אבל אם הדפוס שלי הוא כל הזמן ככה חוזר, חוזר, חוזר, בעצם תחשבי על אותו גבר שיוצא עם אותה אישה כלילה, שבעצם היא ממש לא כלילה, אבל היא עושה את זה כדי לקבל את האישור שלו, ואחרי אי אלו שנים שהם ביחד, את יודעת, יש גבול לכמה אני יכולה להיות מישהי שאני לא, אז מתי שהוא זה יוצא החוצה ומתפרץ, ופתאום מגלים מישהי אחרת, שהיא פחות זורמת, פחות כלילה.
אני מאוד מאוד מסכימה עם זה, ואני באמת חושבת שאחת ה... אני פשוט קוראת לזה תדמית מהות. זאת אומרת, המקום של עד כמה אני בתדמית, כלומר, במה שאני רוצה שיחשבו עליי, ועד כמה אני מחוברת למהות שלי. ובאמת, סטאפ חדים שלי יקבעו עד כמה אני יודעת להיות מחוברת למהות שלי, או נאחזת בתדמית שלי. ולוותר על התדמית ולהיות במהות באמת, שזה אחד התהליכים הכי מורכבים שאנחנו צריכים לעשות, כי פה באמת הרבה מאוד פעמים אנחנו לא מכירים את המהות, אנחנו לא מכירים את הזהות, לא מכירים את הצרכים שלנו, מרוב את החוסר גבולות שלנו, מרוב המקום הזה שכל כך ניסינו להיות משהו שאנחנו לא, איזה משהו שחשבנו שזה הדרך שככה יאהבו אותנו, או ככה הוא רוצה שאני אהיה. זאת אומרת, רוב הפעמים בכל המקום הזה של ההתחזות או של התדמית, זה בכלל עסקת מסקנות על מה אני חושבת שהצד השני רוצה, שבכלל אין לי מושג אם זה מה שהוא רוצה, זה לא שהוא בא ואמר לי, הייתי רוצה שתהיה ככה וככה, אבל אני עסקתי מסקנה שאם אני אהיה כלילה, חמודה וזורמת, ככה הוא יאהב וירצה אותי.
זה השלכה, אנחנו עושים.
בפועל זה לא בכך נכון. אבל כן אמרת איזושהי משמעת שאם אני
קיים בבוקר ומחייכת על אף שלא בא לי, זה ריצוי.
אז אני הייתי שמחה רגע להסתכל על זה רגע אחרת, ולהגיד זה התעלות.
מה הכוונה?
בדקת, נכון.
המקום הזה של, אני חושבת שאם דיברנו קודם על שבטיות ושייכות, ואולי רגע ניגע במקום הזה, כי זה מאוד מאוד מאוד חשוב בהקשר של ריצוי, אבל אני חושבת שבאופן כללי, לפני אפילו בשביל השבט, בשבילנו, קמתי בחוסר מצב רוח, אחי בא לי להישאר בפיג'אמה בבית, זעופה וכעוסה. עכשיו יש לנו בחירה לקום, להתלבש, לחייך, וזה אפשר להגיד גם בשביל שתהיה אווירה סבבה בבית ולא נחריב פה את כל הבית, אבל גם בשביל להתעלות על האנרגיה הקשה שתפסה אותי בלילה, בבוקר, או לא משנה מה, ונוכל בעצם להרגיש טוב יותר. מקודם כשדיברנו ככה כמה דקות לפני שפתחנו את הזום, שאלת אותי איך את מצליחה ככה לתפקד עם כל הסטרס הזה של ילד לוחם בכל מיני מקומות, לא בארץ לצערי, בגבולות, מה שנקרא. ואני חושבת שזה העניין, המקום של ההתעלות, של לא לתת תחושה אמיתית שאתה קם איתה בבוקר, האמיתית הראשונית נקרא לזה, כי הדאגות והמקום, לנהל אותך.
אז אפשר לקרוא לזה איך שרוצים, אבל אני חושבת שאם נבחר לקרוא לזה התעלות, יהיה בזה משהו שייתן לנו רוח. כי אם אני אומרת, אני עכשיו מרצה ולכן אני מחייכת, אז וואלה, זה פחות נותן לי כוח. אם אני אומרת, אני מתעלה, אני לא מבטרת לעצמי, אני מתעלה על המקום הזה שיושב עליי, ולכן אני כזו, עכשיו שמחה ומחייכת, אז זה נותן כוח. וכמובן, גם פה, אם נכניס את עניין הגבולות, שוב הגבול ייכנס. אני לא נותנת לעצמי להרגיש.
אבל זה שיח שמאוד אהבתי את מה שאמרת עכשיו, כי הוא בנך לבין עצמך. ושימי לב את ההבדל. מה שאמרתי מקודם, כאילו אמרתי התחזות, אגב, לא ריצועים את כמה ומחייכת למישהו ברחוב. או לא יודעת מה, בחדר כושר, למרות שלא ישן טוב הלילה, אז זה צוג של מתחזה באותו רגע, כי את לא מרגישה טוב, אבל את עושה איזה שהוא בגלל המקום השבטי והנימוס, ולא לפגוע בצד השני וזה וזה וזה, שזה חשוב וזה נהדר, ואני גם מאוד מחברת את זה למילה התעלות, כי את צודקת, זה להתעלות מעל התחושות והרגשות שיש לי באותו רגע בגוף. אבל מה שאמרת בעיני, זה שלי מול עצמי, זה לא מישהו שדורש ממני. אם לצורך העניין את כמה ככה בבוקר ובן הזוג שלך צועק עלייך, שנמאס לו שאת ככה כל בוקר ואת כמה זהופה וזה וזה, ואת באמת תשתדלי, את כאילו תנסי כל הזמן לחייך עליו בבוקר למרות שלא בא לך, זה יחזיק יום יומיים שלושה שבוע, ואחרי זה זה שוב יישבר, כי זה לא בא לך ממקום פנימי, זה בא ממקום של להירצות אותו. מה שאת הצגת פה עכשיו זה מקום שלי מול עצמי, זה שאני לא רוצה ליפול לתוך הרגשות הקשים שלי. וזה שני דברים שהם בעיניי שונים לחלוטין, כי יש פה תמריץ פנימי, אני רוצה לקום בבוקר ולחייך, בניגוד לריצוי שזה תמריץ חיצוני. אני רוצה שהוא יאשר שאני מספיק טובה בשבילו גם בבוקר. אוקיי? וזה שני דברים שאני חושבת שצריך לשים לב להבדל ביניהם. ועוד משהו ש...
אני מסכימה, ואני אומרת, תמיד בסוף לראות. מה מנהל אותי?
האם הכול שלי, או הכול שאני רוצה שיגידו עליי? שאגב, זה גם הרבה פעמים מתערבב, כי כולנו רוצים שאהבו אותנו, זה בסדר גמור. כולנו רוצים להרגיש שהיה אחים, כולנו רוצים שאהבו אותנו, כולנו רוצים שיתנו לנו קרדיט, כולנו רוצים שיעופו עלינו, אנחנו בני אדם אנושיים, זה בסדר גמור לא להרגיש שאתם לא בסדר. אבל אם ניקח רגע את הריצוי, ורק נסגור את הזה לפני שאנחנו נכנסות לעומק של הדברים, את מה שנקרא, את כל המסביב. בואי רגע נשייך את זה לשייכות.
כן.
לומר, לאן אני רגע רוצה לשייך את זה, ואני רוצה שאת תגידי לי איך את רואה את זה. בסוף, איפשהו בגיל בין שלוש לחמש, נוצר לכל אחד מאיתנו תנאי להרגיש שייכים, כי מה שאני זה כנראה לא מספיק, אני רוצה להיות חלק מהשבט, אני לוקחה על עצמי תפקיד, ואני עכשיו יצרתי לעצמי איזשהו תנאי שאני מבין שרק כשהתנאי הזה מתקיים, אני מרגיש שייך. זה יכול להיות התנאי שרק אם יהיו מרוצים ממני, ואז אני הופך להיות מרצה. זה יכול להיות התנאי אם אני המצטיין, אם אני האוזר לאימא, אם אני זה שמתייעצים איתו, אם אני המבוגר האחראי, אם אני זה שבמרכז ותמיד מצחיק את כולם, אם אני זה שיש לו את העצות החכמות. אז בעצם התנאי הזה הופך להיות הכלי שרת שלי. אני יודע שכל הזמן שהתנאי הזה מתקיים, אני בעצם שייך, ואנחנו מתחילים לשרת את התנאי הופך להיות חלק מהזהות שלנו. עכשיו מה העניין? אני שומעת הרבה פעמים כל מיני משפיענים
למיניהם, שאין לי בעיה עם אף אחד מהם, כמובן חלילה זה לא אישי, אבל אני שומעת אמירות כמו, די על הריצוי, תהיה רוצה ולא מרוצה. בואי נשחרר את הריצוי.
כן, באמת.
הריצוי, זה כל כך מסוכן בעיניי להגיד את זה. למה זה מסוכן? כי אם התנאי שלי להרגיש איכות מגיל שלוש, חמש, והיום אני בת שלושים וחמש, הוא באמת שהוא מרוצי ממני, או שאני עוזרת ועושה טוב, ואז מוכרים לי כפיים, ואז, ואני בעצם מפתחת את התנהגות המרצה, והיא הכלי שלי לשרוד בעולם, ולהרגיש שייכת, ואז מישהו אומר לי, שחררי את הריצוי, זה לא טוב, תתחילי לשים גבולות, תגידי מה את רוצה. אימאלה, כאילו, מי אני... אוקיי? אז בואי רגע נדבר על זה, כי הדבר הזה הוא רעידת אדמה, וצריך להבין את זה, ולכן אי אפשר פשוט לשחרר את הריצוי.
לא זה קשור למה שאמרנו מקודם על את שמקפיץ אותך שאומרים תזרמו אז אותי מקפיץ שאומרים שחררו אוקיי זה משהו בעיניי שהוא שוב כבודו של כל בעל מקצוע במקומו מונח אוקיי זה עניין של גישות אבל השטח הוא שבסוף יושבים לפה בקליניקה אנשים שהוא שנים בטיפולים ובשורה התחתונה שום דבר לא השתנה בדפוס, הוא אולי קצת התמתן אבל הוא לא השתנה מה הבסיס מהיסוד שלו, למה? כי שחרור זה לא עניין מנטלי כמו שאנשים חושבים. זה לא שאני יכולה לנסוע באוטו אחרי שמישהו זרק אותי ולהגיד שחררי אותו וזה יעבוד ואני אפסיק לפקוד ואני לא ארגיש נטושה ולא תהיה לי חרדה. יש עניין של צריבת תחושות גוף שקשור למנגנון רגשי. עכשיו, אם אני לקחתי לעצמי תפקיד כאחות בחורה, אוקיי? זה... מה מיקום אחד באחים? בחורה. בחורה, יפה, גם אני. בחורים לוקחים לעצמם הרבה פעמים תפקיד.
אני גם בחורה, ולנו שלושה אחים בנים.
וואו, אז עוד יותר. כאילו, אתה בחורה, ואתה אחראית, ואתה בוגרת, ואתה אישה, ואתה אמור להכיל, ועכשיו, זה תלוי גם מאוד בסימביוזה של ההורים, אוקיי? אם זו הייתה זוגיות טובה יותר, טובה פחות, מה הסיטואציה שם. והרבה פעמים ילדים מקבלים על עצמם תפקידים בבית. עכשיו אם קיבלתי עצמי תפקיד לשמור על שלום הבית נגיד שלושה בנים זה בטח אני לא יודעת איך המשפחה שלכם אבל זה הרבה זוזות מקות שובבות נכון אז את יכול להיות שאת התבלטת באפקט בזה שאת מאוד טובה שאת לא הלכת מקות להפך, אחת זאת שעצרת ושמרת, אוקיי? אז זה הסוג של זהות שנקראת אחראית, שאני לוקחת על עצמי. ואם אני אחראית שם בגיל חמש ובגיל שמונה, וגם זה עושה המונחת להורים שלי, נכון? כשאני אחראית, אז ההורים שלי מאוד אוהבים אותי, אני מקבלת אישור על התפקיד שלקחתי או שקיבלתי, אז גם בגיל שלושים אתה מאוד מאוד אחראית, לא משנה מה, וגם בגיל ארבעים. עכשיו שוב, אחראיות זה דבר נפלא, נכון? אבל השאלה עד איזה גבול? כי אם את לוקחת את עצמך אחריות של דברים שאין לך עליהם שליטה, אז את כל הזמן באיזשהו סטרס פנימי. אז מישהו יכול לבוא ולהגיד לך, אדר שחררית אחריות. איך תעשי את זה? את בתפקיד הזה שלושים ומשהו שנה. לא יודעת, ארבעים ומשהו שנה. את לא יודעת איך לעשות את התפקיד הזה. ולכן העניין הוא שצריך לעבוד פנימה, לתוך הילדות ולשחרר שם איזשהו כידוד של תפקידים שלקחתי על עצמי. ולכן, תראי, אנשים שוכחים, במיוחד ברשת, תדעי לך, הרשת, מצד אחד, אני עשירה תודה עליה, כי משם כל הלקוחות באות אליי, וקליניקה שלי מלאה משם, וריקודים, אנשים באות לרקוד אצלי משם, כלומר, יש שם המון המון טוב. מצד שני, הרשת, ואני רואה את זה אצל צעירות שבאות אליי, אוכלת לאנשים את הראש. כשהם שומעים משפט כמו שחררי, שחררי, אז הם מנסים, לא מצליחים, והם חושבים שהם נכשלו במשהו. עכשיו, זה לא באמת עובד ככה. כי אם עכשיו את תגידי לאישה שהמצאת בזוגיות עם ילדים, בזוגיות הזאת לא טובה, ויגידו לך שחררי אותו, את חושבת שאותה אישה יכולה לקום, לעזוב את הבית עם הילדים וללכת?
לא.
יש לה המון המון פחדים שם, שמשאירים אותה במקום, שהם בצדק שם. אז לכן, יש דבר שאני, שב-AMID, בשיטה המדהימה הזאת שאני עובדת איתה, יש דבר שנקרא מלכוד. זה מצב שלא משנה מה תעשי, יש לך מחיר. אם אני אעזוב יש מחיר, אם אני אשאר יש מחיר. זה המלכוד, ואני עומד פה באמצע באיזושהי מלכודת, ומנסה לבחור את מה שיש לי הכי פחות מכירים עליו. רוב האנשים נמצאים, מה זה רוב האנשים? כל האנשים נמצאים באיזשהו מלכוד בחיים שלהם, במשהו. אם זה בנושא זוגיות, אם זה בנושא כסף, אם זה בנושא קריירה, אם זה משהו מול הילדים שלהם. החיים שלנו בנויים איזשהם מלכודים. אז כשאומרים למישהו לשחרר משהו, צריך להבין שגם זה יכניס אותו למלכוד. זה אפילו ברמה של לטפל. כמו שאמרתי לכם מקודם על הפוסט-טראומה, יש אנשים שהטראומה שלהם באיזשהו מקום משרתת אותם. לפתור את הטראומה אומר שתהיה לי זהות חדשה עכשיו, ואין לי מושג מי אני אהיה בחיים האלה. וזה דבר ממש מפחיד. כי אם עכשיו אישה שאין לה זוגיות וגרה אצל ההורים שלה בגיל 40, תפתור איזושהי טראומה שהייתה לה שבעצם עונת ממנה להיכנס בזוגיות, זה אומר שהיא עכשיו עוזבת ההורים שלה. נכון? אם היא תפתור את הטראומה, היא תמצא הזוגיות, היא תעזוב את ההורים. אבל אם היא לקחה על עצמה תפקיד שקשור להורים שלה, היא מתאפלת בהם. אם היא לא רוצה להשאיר את אמא לבד, אז היא במלכוד.
גם הבעיה בדברים האלה שזה לא מודע. זאת אומרת, זה לא שבמודע אני אומרת...
כל מה שאנחנו מדברות פה זה לא מודע.
בדיוק, חשוב להבין את זה. זאת אומרת, אנחנו לא מודעים לתפקיד שלנו, לתנאי שלנו.
אנחנו מודעים לזה בפנים, אנחנו נהיים מודעים לזה בטיפול, לכן טיפולים כמו ש...
נכון, ובגלל שאני נשארת בבית ואומרת, רגע, אני לא יעזוב, אתה יודע, זה חשוב להבין, כשאתם לא מצליחות או מצליחים לזוז קדימה, יש חסם לא מודע שיושב ומנהל את הסיפור, והוא קשור לחלקים האלו. חשוב לדעת, ולכן בסוף הרבה פעמים אנשים לא מבינים למה הם לא מצליחים לבד לעשות שינוי בחיים שלהם. מישהו צריך לשים זרקור על החלקים האלה.
אני אגיד לך את האמת, אני לא חושבת ששינויים מהותיים אפשר לעשות לבד. אני יודעת ש... יש אנשים ששומעים את זה עכשיו וזה מעצבן אותם, אבל אני פשוט רואה את זה כל פעם. הגמל לא רואה את הדבשת שלו.
נכון, נקודות איברון לכולנו.
כדי לעשות שינוי, כדי לעשות שינוי, את צריכה שמישהו יעזור רגע להעיר חלקים שאת לא מרשה לעצמך להסתכל עליהם לבד, כי זה מפחיד מדי, כי זה כמו תהום. מה אני אעשה שם? איך אני אנהל את הדבר הזה? אז יש פה עניין של באמת דמות חיצונית אובייקטיבית, שתוכל לבוא, ואגב, היא רק מאירה לך את הדרך שהיא שלך. בעיניי שום טיפול או מטפל לא אמור להגיד למישהו מה לעשות, ובטח לא להגיד לו את המסקנות שלו. כל מה שאני אומרת לך כאן זה מסקנות שנשים וגברים מגיעים על עצמם, תוך כדי הטיפול, אני לא פוצעת את הפה שלי בכלל. זה דברים שהם מביאים לכאן, לתוך המרחב הזה. וזה בדיוק העניין של תהליך, אוקיי? שאני אוכל לראות בעצמי את הנקודות, לא שמישהו אחר יבוא ויגיד לי. ולכן אם נחזור לדוגמה שנתת, שמישהו בא ואומר לך, את מרצה, שחררי, זה משפט שנזרק לאוויר, ואין לי שום דבר לעשות איתו, כל עוד אני לא באמת הולכת בצורה מסודרת, ומטפלת במקום האישי הזה שלי. ושוב, גם מי אמר שתמיד זה רע? מי אמר? לפעמים אנשים יוצאים בריצוי, אבל באוברול הכללי, טוב, הם כאילו, סבבה, הם לא באיזשהו מחיר, כאילו, לפחות לא מודע שהם מרגישים שהם משלמים. אתה חייב להבין שלא כל כך... וזה גם חלק מהעניין.
כאילו, זה כמו שאתה אומרת מקודם, את שחרית האחריות, למשל. למה? סך הכל טוב לי, אני מרצה, יש לי זוגיות, רואו אוהבים אותי, יש לי חברים, לא הבנתי, למה...
למה לי? עושים את זה כשהבעיה, לא הבעיה, הדפוס שהבעיה הזו מייצרת לי עולה לי יותר מהמציאות שלי. זה הרגע היחיד שאנשים עושים שינוי. תראי, רוב האנשים שבאים לטפל פה בבעיות, זה כשהם כבר פה, הם כבר הגיעו למצב שהם לא יכולים יותר לחיות עם זה. בדרך כלל כשיש איזשהו מלכוד במציאות, למשל, קורה הרבה פעמים שמגיעות אל אנשים בגיל 40, לטפל באיזושהי פגיעה מינית מגיל 8, שהם לא דיברו עליה בחיים. עכשיו, אני שואלת אותם למה בת דווקא עכשיו. כי הבת שלי, הייתה לי את הסיטואציה או תה תה תה תה כלומר קפץ להם משהו בחיים שכבר המחיר היה גבוה מדי לפני זה המחיר של לשמור את זה בתוכה בסדר הנה היא התחתנה היא בזוגיות היא בסך הכל בסדר זה תמיד שם אבל היא בסדר עד שיש מחיר שהוא גבוה מדי ואז בום זה חייב לצאת ממני ויש אנשים שלא יכולים דקה להיות עם הקושי שלהם, והם צריכים לטפל כאן ועכשיו, וזה גם בסדר. כלומר, אני תמיד אומרת לאנשים, אל תחפשו בעיות בשיטותים באינסטגרם. זה שראית פוסט על ריצוי, לא אומר שהריצוי שאת חובה בחיים הוא בעיה. לא. הכל טוב. תבואי לטפל רק כשיש לך בעיה, כשזה בעייתי. כמו שאמרת, האחריות... אני בן אדם סופר אחראי, וזה חלק מהתפקידים שאני יודעת שלקחתי את עצמי כאחות בכורה, אבל זה לא מפריע לי בחיים. לפעמים כן זה מאמיס עליי קצת, אני מרגישה את הכתפיים, אני מרגישה שאני צריכה לחלוש על הכל וכל הזמן לעשות דברים, אבל זה כל כך נקודתי, רוב הזמן אני מרגישה שאני מרוויחה מאחריות הזאת שסומכים עליי ונותנים לי הרבה דברים, ואני בן אדם של עשייה אז אני גם נהנית מזה. אבל, היו לי תקופות בחיים שהרגשתי שאני כבר לא נהנית מזה שזה כבר מעמיס עליי, כמו בחופשות לדעה למשל, ששם הייתי יושבת להניק, כלומר טכנית את לא זזה, אבל הראש שלי, במיליון אחריות שיש לי, כביסות, מכונות ילדים, חוגים, העסק, צריך לתפל את העסק, צריך לחזור ללקוחות, ושם אגב הרגשתי שאני קורסת מהאחריות. אז שם הייתה תקופה שעבדתי על זה. שם הייתה תקופה שקצת שחררתי ממני אחריות, שזה בסדר שהבית נראה זווער, זה בסדר כמויות הכביסה, זה בסדר שאני לא אזמינה לקוחות עכשיו כמה ימים, כי הילד בקפיצה גדילה או מיליון דברים. כלומר, שם, כשזו הייתה בעיה, מבחינתי הלכתי לעבוד על השחרור האחריות הזו.
אז בואי רגע ניקח את המקומות האלה שדיברנו עליהם, המקום של גבולות וריצוי, ומתי זה נכון לי, ואני מחוברת לכל הפנימי שלי ולמה שאני מרגישה וכולי, איך בפועל אני מתפעלת את כל הדבר הזה כדי שיקדם אותי, כדי שיהיה לטובתי?
כן אז בואי נעשה את זה דרך איזושהי דוגמה אם לצורך העניין אני יודעת שאני נוטה לרצות גברים שאני יוצאת איתם אז אני חושבת שהדבר שוב זה עבודה שהיא יותר מנטלית אם זה ברמה שמפריע אני אומרת לאנשים בואו לטפל בזה אבל אם זה ברמת היכרות עם עצמי אז אני בודקת מראש איפה נקודות התרופה שלי כלומר מול מה אני כבר חלשה לצורך העניין אם אני יודעת שלא מתאים לי מגע בדייט הראשון ושאני עלולה להיות במצב שהוא בא לנשק אותי ואני לא צריכה להגיד לא, אז אני אומרת לנשים אז מראש תשני את התפאורה שאת נמצאת בה. כלומר אל תכשילי את עצמך. אם את יודעת שסיטואציה כזו עלולה להפעיל אותך, אז תקבור מראש בחוץ. קחי כמה דייטים בחוץ עד שאת מרגישה יותר מוכנה. כלומר, תעבדי עם הקצב הנכון של הגוף שלך ולא נגדו. כי שוב, אם תלכי בדייט...
רגע, אבל איך בעצם אני מזהה את הקצב הנכון של הגוף שלי? אני רוצה רק שאני אתן כלי למי ששומע את אותנו של בעצם להבין איך לדייק את הגבולות שלה, איך להבין את המקום של בעצם, מה נכונה? כי אם היא הייתה יודעת מה הקצב הנכון של הגוף שלה, אז היה לה הרבה יותר קל. היא צריכה רגע להבין. אוקיי, אז איך אני מצליחה להבין מה הקצב שלי בכלל? מי אני שם?
נוגעת בנושא שאני הכי אוהבת. הכלי שאני מנחה את הנשים שאני מלווה, וזה גם במפגשי ריקוד שאני מעבירה, זה העבודה עם הגוף. הגוף שלנו אף פעם, אף פעם לא משקר. אף פעם. המוח מנסה לפעמים להשתלט על תחושות הגוף ולהעיף אותם כדי להיות מותאם לסיטואציה. אבל הגוף עצמו לא משקר. איך אני יודעת מה נכון לגוף שלי? זה העניין של חיבור לגוף קצת. זה חיבור לתחושות הגוף. אם אני יושבת בדייט וכואבת לי הבטן, ומטפחת לי הבטן ולא מבירוס, אלא כי משהו שם לא, לא, לא, לא יודעת. רוב אנשים גם לא יודעות להגיד לי מה יש. הם מרגישות הבטן. יש פה דגל אדום. הדגל האדום הזה לא חייב להיות קשור לגבר עצמו שיושב מולך. הוא יכול להיות קשור לאנרגיה במרחב, למקום שלי פה, אולי הדייט הזה פחות מדויק לי ואני בכלל רוצה ללכת. עכשיו, אני לא אומרת תקומי ותעזבי אותו כי כואבת לך בטן, זה לא מה שאני אומרת פה, אבל אם אני רוצה רגע לעזור לנשים ולגברים למצוא את הגבול שלהם, הגוף שלהם יודע. כשמישהו חוצה לי גבול, אני מרגישה את זה בגוף. יש התנהגדות, כי הגוף שלנו חכם מאוד והוא יודע. אם אני, יש לי תחושה בחזה של מועקה. אם יש לי דופק מאוד מאוד מועץ. אם כואבתי הבטן ואני מרגישה איזשהו פחד שם. אנשים קוראים לזה התרגשות. התרגשות זה מילה יפה שהלבישו לנו כילדים על זה שפחדנו. כי כשמשהו מדויק לי, אין תחושת גוף. אני שם. כשאת עושה מסאז' נעים לך, נכון? את לא מקובצת. אם את מקובצת במסאז, סימן שמשהו לא נוח לך שם, נכון? או העיסוי לא נעים לך, או חוצים לך גבול, או חזק מדי המגע, או את לא התחברת למטפל או למטפלת. נכון, אנשים בדרך כלל כשהם עושים מסאז, הם אמורים להיות רפואים ברמה של להירדם. אז מה ההבדל בין זה לבין דייט? אין שום מבדל. הגוף יודע מתי הגבול שלי קצת נחצה. מרגישים את זה. אם מישהו חותך אותך בכביש, את מיד מרגישה את העצבים פה. בשנייה, נכון? הגוף חותק, אופ, אופ, אופ, מישהו חצה על הגבול, הכניס אותך לסכנה. אז זה אותו דבר בדייט. עכשיו פה זה טריקי. למה? כי אם אני פוסט טראומטית על משהו, אז אני יכולה להיות עם אותה תחושה גם אם יהיו מולי עשרה גברים שונים. ואז זה המקום לבוא ולטפל בתחושה. אבל אם עם גבר אחד אני יושבת וכואפת לי הבטן, ואם עם גבר שני אני יושבת ולא כואפת לי הבטן, מה זה אומר? זה הדגל האדום. שוב, אני אומרת בטן, אצל אחת צריך זה, אצל שנייה מרגישה כל כך גרון, יש אנשים שמרגישים לסתות, אוקיי? יש המון המון תחושה.
משהו בגוף. אז בעצם כזה השלב הראשון, זאת אומרת, אנחנו נמצאים באיזושהי סיטואציה, לא משנה איזה חברתית, דייט, משפחתית, הצעה עסקית, לא חשוב מה, אני מבינה מה עולה לי בגוף, אוקיי? ואז בעצם אנחנו רוצים לעבור לשלב של לשים גבול, ואז עולה פחד שאם אני אשים את הגבול, חוזרים רגע לסיפור של הילד שבתחילת הדייט שלנו היום, שאם אני אשים את הגבול, אז החברה תלך, הדאטה פוטנציאלית תלך, ההרצאה העסקית תלך, כלומר אם מישהו לא אומר, בואי להרצאה בסכום מגוחח, לא, אז אבל פחדים, אז מה, יקחו מישהי אחרת? אנחנו צריכים בעצם לראות את הפחד לראות את המחיר להרגיש להיות במקום שאומר הנה הולך להיות מחיר שיקחו מישהי אחרת או החברה הזאת יצא עם חברה אחרת כי אני כבר לא זורמת או לא משנה עכשיו זאת אומרת אז הדבר מה שנקרא, הבנו שיש פה עניין. רגע לפני שאני שמה את הגבול, אנחנו צריכות, צריכים לראות את המחיר בגין הגבול שאני הולכת לשים. המחיר שהוא בראש שלי, כן? בגין הגבול, וגם חשוב להגיד, המחיר תמיד ילך לחסר. זאת אומרת, אף פעם אני לא אחשוב, ברור שהם יגידו לי כן, הנה אני רק אגיד את מה אני רוצה. זאת אומרת, צריך גם לדעת שכנראה שמה שיקפוט לי עכשיו, זה שלא הרצו אותי. אז יש שלבים, זאת אומרת, אז ראינו את המחיר, ואז מה?
אז מה שאני, אני כאילו רוצה לחייג את התשובה שלי פה לשתיים, כי כאילו דיברנו הרגע על תחושות גוף, אז אני כאן רוצה להגיד שעל תחושות גוף אפשר לעבוד, אוקיי? כי בסוף, כמו שאמרת, המחיר המדומה הוא אצלנו בראש, גם אם הוא לא בראש והוא יקרה במציאות, עדיין אפשר לעבוד על זה, נגיד בתנועות עיניים, במצב שהמחיר לא יהיה כבד לי, אוקיי? לצורך העניין, אחד מהדברים שאני רואה שקורים פה אצל נשים שבאות לעבוד על הנושא הזה של הריצוי, זה שהן מתחילות להגיד לא. עכשיו, יש ללא הזה המון המון מחירים. לפעמים אישה מתחזקת ואומרת לי, תקשיבי, נהייתי רעה. ואני אומרת לה, רעה זה פרשנות שלך. את פשוט שמה גבולות. רעה זה פרשנות, ואז אני ממשיכה לעבוד איתה ברמת קידוד זיכרונות על הקשר בין רעה לגבולות. וגם זה באיזשהו שלב הולך. אז אני פשוט עברתי את התהליך הזה, אגב, עם עצמי גם ברמה העסקית. בהמון המון דברים. ברמה של כמה אז זה היה על טיפולים בזום, כמה כסף לבקש, כמה זה, תמיד היה לי לא נעים כזה, זה דברים שעשיתי עם עבודת עיניים, וכאילו היום אין לי את השיח הזה בכלל עם עצמי. כלומר בסוף כל המציאות המדומה היא באמת כאן בראש, ואני רק רוצה להניח פה שאפשר לעבוד על זה. אבל נחזור נגיד לדוגמת הדייט, אני יושבת עכשיו מול מישהו, ומשהו בתחושת גוף, לא יודעת, לא עובר לי פה אוויר, משהו שם לא מדויק לי, אז יש פה שני תרחישים. יש פה תרחיץ ראשון, בשני המקרים אני אומרת לאנשים, קום משניה, לכי לשירותים, תנטרי לי רגע את הסביבה, תנשא משניה, תשאלי את עצמך, תשאלי את הגוף, מה אתה רוצה להגיד לי פה? ממש, אנשים זה מצחיק אותם שאני אומרת להם, מדבר עם הגוף שלהם, אבל הגוף מדבר איתנו. אני אומרת לו, תדברי שניה עם הגוף, תשאלי את הגוף, מה אתה מנסה להגיד לי כאן? עכשיו בדרך כלל, נגיד בנושא של דייט יש שתי אפשרויות, או שאני ממשיכה את הדייט, או שאני חותכת אותו. שזה מה שאנשים עושים. לחתוך אותו אצל מתפרש כמשהו רע, מעליב ומכוער. שאני יכולה גם להבין למה, יש גם לדעת איך לעשות את זה, אבל ברגע שאני שואלתי את הגוף שלי מה אתה רוצה להגיד לי, ואני מקשיבה לו, אז הוא יכול להגיד לי וואלה משהו פה לא זורם, לא מתאים. את יכולה להמשיך לשבת עם הבן אדם עוד שעה, לסבול קצת. ואז לחתוך את הדבר הזה, ללכת בנימים, או לקום וללכת. עכשיו, מתי אנשים קמים והולכים? רק במצב הקיצון. כי הם לא רוצים להעליף את הצד השני, וזה גם נכון. זה שוב חוזר לשבטיות. אם נגיד את אמא קהות, אתה עצרי דייט, נכון, את הולכי הביתה, את לא רוצה להקיא במסעדה. זה מצב קיצון, אתה אומרת לבן אדם תקשיב אני באמת לא מרגישה טוב, עולה לי חום וזה אנשים קמים הולכים, כלומר הגוף צריך להגיע למצב מאוד קיצוני כדי שבן אדם יקום ויעשה איזשהו מה שנקרא לחתוך את הדייט הזה, אבל רוב האנשים לא יעשו את זה. אז עכשיו פה אני אשאל את השאלה מה המחיר שלי? האם אני מוכנה לשלם את המחיר של השבת פה עוד שעה? וזה בסדר, לפעמים עושים את זה. גם אנשים שכירים בישיבות, לפעמים לא בא להם על הישיבה, והם יושבים. גם שעה וגם שעתיים, כי זה משצריך. גם השפת הורים, נכון? לא תמיד בא לך. ואתה הולכת ואתה מקשיבה, ואתה יושב בבית ספר, וזה וזה, וזה בסדר. אז פה אני תמיד אומרת להם, תשאלו את עצמכם כמה כבד יהיה המחיר שלי ישאר, אל מול ללכת. כמה כבד יהיה המחיר אם אני אשכב עם מישהו כדי לרצות אותו או לא? שאגב, אני הכי נגד, אני הכי נגד כל מה שקשור למיניות שיש בה ריצוי ברמה שחודרים אלייך בלי שאת רוצה, גם אם כביכול זה בסיטואציה סבבה, זה לא סבבה לגוף, אז זה כוכבית מאוד מאוד חשובה שאני רוצה להניח פה. אז זה לא משהו הסקסי ליישב את עוד שעה בבית קפה, אוקיי? אבל תמיד נשארת השאלה מה המחיר. מעבר לזה איך להתמודד, אני תמיד חוזרת לעניין של, כמו שאני אומרת לעצמי, אם משהו מפרה לי, לך, תטפלי בעצמך. אותו דבר. אם אתם במצב שיש לכם תחושות גוף, ואתם מתעלמים מהם כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, לכו לטיפול. תבדקו מה קורה עם הגוף שלכם. כי בסוף, בסוף אנחנו נשארים לבד בתוך עצמנו עם התחושות.
אוקיי. אז, אני רק אסיף על זה שבאמת אחרי שהבנו את המחיר, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו מסוגלים גם להיות במקום שלוקח את הסיכון. ואם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון, אז כל פעם לעשות איזשהו צעד קטן, אחד, לטובת העניין, שמקרב אותי לגבולות שלי, למקום שלי, ולזכור שהחיים זה מסע ומתן כל הזמן. וכל הזמן אנחנו נמצאים באיזושהי בריחה כזאת, שאני שואלת את עצמי, אוקיי, לאיזה צד אני רוצה היום לסחוט. ורגע אחד, להיות במקום שאומר, אוקיי, אני פה קחת עיניים, ואולי אני רוצה גם לנסות את הצד השני, עליו שאני רגילה, לעשות משהו בצורה מסוימת, ושם צריך לקחת את הסיכון, ולהיות במקום שאומר, אוקיי, אני אסכים לשלם מחיר שאני לא רגיל לשלם,
עוד משהו שעלה לי, ממשהו שאמרת מקודם, זה גם עוד איזשהו כלי, זה הכעס. אם אני מרגישה כעס, זה יכול להיות גם בדייט. מכירה את זה שמישהו כל הזמן מצבן אותך? אז כעס זה הזמנה הרבה פעמים לבדוק איפה חוצים את הכבול שלי. אנשים עם דפוס ריצוי מאוד מאוד מאוד חזק, כועסים הרבה בפנים, אבל לא מראים את זה בחוץ. הם שומרים את הכעס. כי אם אני חס, שוב, אני יכולה להיות אולי לא טובה, אני יכולה להיות מאיימת. אז אם אישה רושמת בדייט והיא פתאום מרגישה סוג של התנגדות לדברים שהצד השני עושה, זה ההזמנה לשאול את עצמה מה הגבול שחוצים לי פה. אגב, זה לא אומר שהצד השני עושה את זה בכוונה. זה בדיוק העניין שזה שני הצדדים מפסידים כשמישהו פועל מריצוי כל הזמן. הצד השני לא זוכה להכיר את מי שאת אם את מרצה כל הזמן. אם את כועסת ואת כל הזמן שומרת את הכס ומראה בחוץ שאת מחייכת, אז יש בזה משהו שהוא לא הוגן כלפייך וגם לא הוגן כלפי הצד השני. כי בעצם הצד השני לא יודע מי את ואיך לקרוא אותך. לפעמים מעדיף לראות בן אדם כועס, אבל אמיתי, מאשר בן אדם שכאילו חייך כאילו, אבל רוצה להרוג אותך בפנים. באמת אנשים מעדיפים לדעת מי עושה מולם.
בטח אם זה מישהו שאת רוצה לישון איתו בלילה ולהיות בת הזוג שלו בן הזוג שלה וחד משמעית כמובן שתדעת אם מדברים על המקומות האלה של הדברים. בעתיים כמו זרמיש אחרי, אז עוד דבר בעייתי פה זה המקום הזה של זו האמת שלי, זה אני, שזה הצד הקיצוני, אפשר להגיד של המרצה, שגם הוא חוסר
גבול פשוט לצד השני, שאומר בעצם, זה אני, תתמודדי, תקבלי, אז מה, אז אמרתי, אז עשיתי, אבל זה מה שנקרא, כבר פותח לנו, ולכן בכללי אם אני אסתכם את זה רגע אז באמת אני חושבת שגבולות זה אחד הדברים החשובים בתוך סט היכרות עצמי. זאת אומרת ככל שאני מכירה את עצמי יותר אני מבינה מה הגבולות הנכונים לי ומה הגבולות הלא נכונים לי. ריכוך גבולות זה דבר שאפשר לעשות רק אחרי שלמדתי לשים אותם, והוא גם דבר מאוד מאוד חשוב וצריך לעשות אותו. ריצוי זה לא בהכרח דבר שמיד צריך לשנות, צריך להבין את המקור של זה, מה זה מאפשר לי, את המקום ההסתרדותי שלי בחיים בהיבט הזה. ואז לבדוק איזה חלקים נכון לי לרקח, וזה לא, זאת אומרת, לא משנה גם בעולם הטיפול, לא מיד משנים הכל ובמידי, אלא לאט לאט לעשות את העבודה.
וגם משהו שחשוב בהמשך למה שאמרת על גבולות, שזה מאוד מדויק מה שאמרת, לקחת בחשבון שהגבולות שלי משתנים.
נכון.
גיל 20, הן לא גבולות של גיל 30, הן לא גבולות של גיל 50. הגבולות שלי לאורך החיים השתנו, וגם שוב, אני ממש מבקשת מהאנשים להימנע מהגדרות שחור לבן על עצמם. כמו שאמרת, כשבאים לטפל במה שהוא לא מטפלים בהכל, וכי לא הכל בעיה. גם ריצוי. כשאני מרצה את הילדים שלי, זה לא בעיה מבחינתי. זה בסדר, כי זה לא מוריד אותי, אני לא מרגישה הריקה אחרי זה, וששעבו ממני. אני מרגישה שנתתי להם ושהראיתי להם מה זה גמישות ומה זה לא לחשוב רק על עצמי. לעומת זאת אם אני ארצה לקוחות או חברות לאורך זמן, שם אני ארגיש שאני מתרוקנת. אז זה לא שבאים ואומרים אני מטפלת בריצוי ככותרת. לא, אני מטפלת בסיטואציות בעייתיות שבתוכם יש ריצוי, איבוד גבולות, כעס שהוא מודחק, ויתור על עצמי, האדרת האחר שזה גם משהו שאנחנו עושים הרבה פעמים, מאדירים מאוד מאוד מישהו ואחרי אנחנו נורא רוצים לרצות אותו, אז זה גם משהו שמאוד מאוד חשוב להבין שכשאני רוצה גם לשנות משהו בתוכי, אני צריכה להגדיר לעצמי את הבעיה, אני צריכה להבין מה הבעיה שלי בכלל, מה מפריע לי פה בסיטואציה עכשיו ביחסים, זה יותר קל אוקיי אם לצורך העניין יש לי איזשהו קושי במיניות או שם שם זה דברים שהם כן יותר שחור לבן כאילו לא נעים לי לא זה אז יותר קל לי אבל כשזה ביחסים בין אנשים ברמת תחושות קטנות במיוחד במה שקשור לעבודה נגיד או מקומות שהם יותר רגישים אז שם להרבה אנשים קשה מאוד להגדיר את הבעיה אבל האנשים שהם בבית הם לא כמו אנשים שהם בחוץ ראיתי איזה פוסט מעניין שמישהי שכתבה לא משנה כמה טיפולים אני עושה מספיקה ארוחה משפחתית אחת כדי שאני אחזור לאותה ילדה בת 14 מעצבנת וזועפת. למה זה מדויק? תמיד כשאת משפחה, זה מקום שחשיפה, רואים אותך הכי חשופה בעולם, כל השאלים, טריגרים, הכל יוצא לך שם, שזה מה... כי זאת בדיוק העבודה הזו, זה בדיוק המקום שאת יכולה לקחת את הדברים שם, והאידיאו, איזה יופי של עבודה יש לי, כי אם אני אעבוד על זה, זה ישפיע לי על החברויות ועל הזוגיות שלי, ועל... כמו מעבדה כזאת.
אז אנחנו מזמינות אתכן להסתכל, להתבונן, ולשאול את עצמכם, מה נכון? מה נכון לי?
מה נכון לי בסיטואציה הספציפית, איפה זה פוגש אותי, וגם מה אסור לי להיות.
נכון, ומה אני לא רוצה.
זאת שאלה מאוד חשובה. או כמו מי אסור לי להיות. אוקיי.
ואני רוצה להגיד לך תודה רבה.
תודה לך, היא כרעתי כמו תמיד, מעניין. אפשר לדבר עוד שעתיים.
ממש, לגמרי. אנחנו כמובן נשים קישור לעמוד שלך, וזהו.
נשמח לשמוע מה חשבתם על הפרק, ואם יש שאלות, זה מאוד כיף שכותבים בפרטי ככה.
לגמרי.
נהנית.
גם אנחנו לומדות מזה ומתפתחות.
נראה. ממש.
תודה רבה.
תודה רבה לך.
אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית.
ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, adarzohar1, ושתתו
קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים.
המרכז לזוגיות מעשית, adarzohar.com.