פרק 86 - הדרך לאמהות יחידנית עם איריס הרמתי

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן. והיום איתי אישה מיוחדת שרציתי לראיין אותה, שתיתן לנו ככה השראה עם הסיפור המעניין שלה, איריס ארמטי, שהיא עורכת דין ומגשרת, לגירושין ומשפחה, ויש לה סיפור מאוד מאוד מעניין על הבחירה שלה, להיות אימא יחידנית. אז היי איריס, מה שלומך?

צהריים טובים, נעים מאוד. אני בטוב, מה שלומך?

איזה כיף. אז ככה דיברנו על הסיפור שלך, ומאוד רציתי שנחלוק אותו עם המאזינות שלנו, כי אני חושבת שבאמת עשית בחירה אמיצה, שהרבה מאוד נשים מתלבטות עליה, אז ספרי לנו קצת עלייך, על המקום שלך בחיים, על הבחירה הזו שעשית בהקשר של לבחור להיות אימא.

אני רוצה אולי להתחיל מהמובן מאליו והלא מובן מאליו. בישראל, בארץ שלנו, אז להרבה מאוד זה מובן מאליו, נושא אימאות והרצון להיות אימא. ואני רגע רוצה לשים על השולחן גם את הקול, שלא תמיד שומעים אותו ולא תמיד משמעים אותו, שיש גם נשים שבוחרות לא להיות אמהות. ויש גם לזה מקום, לבחירה הזאת, לרצון לא להיכנס לחלק הזה של התפתחות בתוך החיים, ולהתפתח לכיוונים אחרים. עכשיו, אני מזכירה את זה כי נגעתי גם במקום הזה באיזשהו שלב בתוך הבחירה. יש לי ילד בן חמש, תכף בן חמש, אוטוטו, מתוק, מדהים, בעיניי פלא הבריאה, אני מניחה שכל אמא תגיד את זה, ואני אוטוטו בת חמישים וארבע, כך שזה לא מובן מאליו. ילדתי אוטוטו בגיל ארבעים ותשע, אחרי מסע ודרך שהובילה למקום הזה, והיא בעיקר הייתה משולבת בשינויים מאוד גדולים בכל מיני תחומים, וגם בבחירה ללכת אחרי הלב. הבחירה שלי ללכת אחרי הלב גם בתחום של הרצון באימהות, והבחירה שלי ללכת אחרי הלב גם בתחומים המקצועיים ובשינויים המקצועיים שעשיתי. ואני יודעת שזה לא מובן מאליו, ואני יודעת שלה הרבה נשים, וגם לי יש את המודל או את החלום, לאיך משפחה צריכה להיראות ומההשלבים שלנו בהתפתחות, אבל זה לפעמים הולך בדרכים קצת אחרות, והדרכים של הלב הלפעמים שונות ומשונות. ואני רוצה להגיד שבאיזשהו שלב, בשנות השלושים שלי אני חושבת, הייתה לי איזו מחשבה שאם אני אגיע לגיל 40, ואני עוד לא אהיה בזוגיות, אז אני אחליט אם אני רוצה להביא ילד לעולם לבד או לא. ובשלב מסוים והיו לי קשרים זוגיים, קצרים יותר, ארוכים יותר, אבל זה לא צלח לכדי זוגיות ומשפחה באופן המסורתי שאנחנו מכירים. ומתתי את עצמי מגיעה לגיל 40. ועדיין לא הצלחתי לבחור באופן מלא ולוותר על החלום של להביא נגיד ילד לבד, לא בתוך הקשר זוגי ומשפחתי שמוכר. ועשיתי משם דרך ארוכה, אני חושבת שכדי להיות שלמה הייתי גם צריכה לעשות כל מיני בחירות אחרות שקשורות גם לחיים המקצועיים שלי. חייתי חיים שלא כל כך ראיתי איך זה אפשרי, בשלבים שהייתי בהם, בשלבים שהייתי עורכת דין, שעבדתי מבוקר עד ערב, ופיתחתי את הקריירה. במקומות האלה הרגשתי שלא היה לזה כל כך מקום. וזה לא שנשים שעושות קריירה לא מביאות ילדים, וגם ילדים לבד, זה קורה, אבל לי, לי באופן אישי, היה משהו, אני בן אדם טוטאלי, והיה משהו בהתמסרות למקומות האחרים, שלא עשתה מספיק מקום, אני חושבת.

אז את יודעת, את אומרת פה מלא דברים, ועל כל מה שאת אומרת בא לי לשאול אותך מלא שאלות, אז ספרי קצת על המקום של, את אמרת על הקריירה, ומעניין אותי רגע לפני שאת התלבטת האם בקריירה, בסוג קריירה הזאת, בסוג של האופן, של הטוטאליות שלך ואיך שעבדת, שלמה זה הקשה על הבחירה, אבל רגע מעניין אותי, האם זה גם לדעתך הקשה על בניית הזוגיות. זאת אומרת, רגע לפני, האם הבחירה שלך להיות טוטאלית בקריירה כעורכת דין, אולי תספרי רגע קצת על זה כמה מילים, מה זה אומר הטוטאליות הזאת, הקריירה הזו, ואם זה פגע לדעתך, אם זה השפיע על היכולת ליצור זוגיות שתביא למשפחה.

אני חושבת שהדברים תמיד קשורים אחד לשני ומשפיעים, אבל אני לא חושבת שזה היה המוקד, למרות שאני באמת בן אדם טוטאלי, כי היו לי גם קשרים זוגיים בזמן שהייתי בתוך בניית הקריירה, אבל המעבר בין קשר זוגי לבין מיסוד של קשר או בניית משפחה, הוא כבר מעבר אחר. זאת אומרת, מלהיות... רק אני לבין להיות בזוג לבין להקים משפחה, זה מקומות קצת אחרים בעיניי.

אוקיי.

המון פעמים מתפתחים באופן טבעי אחד אחרי השני, אבל לא תמיד. ואני חושבת שהיה משהו, אולי מה שאני כן חושבת שהוא היה משמעותי, זה שתוך כדי שפיתחתי את הקריירה, לא הייתי בטוחה שהלב שלי במקום הנכון. ואולי אם יש משהו שהעיבה בעצם מקום שלא נתן איזשהו שקט ופניות, כי תוך כדי פיתוח הקריירה הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו שיש לו ערך ומשמעות, ושיש בו משהו שעוזר לאנשים. וההתפתחות של הקריירה שלי הלכה בהתאם, זאת אומרת, ממקום שבו עסקתי בעריכת דין פרופר, במשרד מאוד גדול, בתל אביב, ולפי כל הסטנדרטים של מה זה הצלחה, התקבלתי להתמחות באחד המשרדים הכי טובים שיש, והמשכתי שם כעורכת דין. וכאילו המבנה, הערוץ של הקריירה, או הבנייה של המסלול של הקריירה הייתה מאוד ברורה. ואני הרגשתי שהלב שלי במקום שהוא רוצה לפגוש יותר אנשים, ורוצה יותר קרוב, ורוצה לעזור, וזה לא נפגש שם במקום שאני רציתי, במקום שהיה חשוב לי. ואז התחיל מסע שקשור לבחירות של הלב בהקשרים של הקריירה, ואני חושבת שזה שזור.

ספרי קצת, תסבירי איך זה שזור.

במקום שבו אני חושבת שאני הרגשתי שאני לא במקום שבו אני רוצה להיות מבחינת העיסוק המקצועי או הסוג עיסוק מקצועי, שמה אני מרגישה שלא הייתי פנויה מספיק. כי זה דבר שהוא שואב אנרגיה, אם אתה לא נמצא במקום הנכון שלך מבחינת קריירה, יש משהו שהוא שואב שם אנרגיה. והשאיפות והחלומות, כי בתוך הדבר הזה בשלב מסוים גם למדתי גישור, והדבר שהכי דיבר אליה היה נושא של משפחה, בגלל שזה נושא חם ואנושי. אבל בשלבים שהייתי רק עורך הדין, אז הגישור היה קרוב מדי לעריכת הדין, ואני הרגשתי שזה ממש דיני נפשות. וכשעוסקים בדיני נפשות, צריך לבוא עם לב ועם עוד כלים. ולכן אני גם הלכתי ללמוד טיפול. למדתי תואר שני, טיפול בה באה ויצירה, והפכתי להיות תרפיסטית, ועבדתי עם ילדים, ועבדתי עם נוער, ובעצם שילבתי בין שתי קריירות. הייתי בשלבים מסוימים גם עורכי דין. והייתי יועצת משפטית בחברה מאוד גדולה תקופה. גם עורכת דין וגם תרפיסטית בתנועה. גם עבדתי עם ילדים ונוער עם הלב, וגם עבדתי מאוד עם הראש, עם ארגון מאוד גדול. זאת אומרת, השילוב של שני הדברים האלה, בצורה שהיא הייתה באותו רגע דיכוטומית, כי זה שני עולמות, שבאותו זמן לא התחברו חוץ מאשר אצלי בלב, או אצלי בהוויה. אבל זה עולמות שונים, לגמרי לגמרי לגמרי עולמות שונים. וכששילבתי אותן בצורה הזאת, היא בעצם חילקת את העולם שלי. ואני לא יודעת אם שם היה מספיק מקום. הוא היה כבר מלא בהרבה מאוד דברים. כאן לגבי המחשבה להביא ילד או להקים משפחה, אני עוד לא הייתי שם.

מה זה אומר לו היית שם? את יודעת, הרבה מאוד נשים מדוברות איתי, ומדוברות איתי על החלום הזה של להיות אמהות, שהן הגיעו כבר לגיל 37, 38, 39, 40, והן מפחדות לפספס את הרכבת הזאת, את להיות אימא, את החלום הזה, והן גם מפחדות לוותר על החלום של המשפחה. זאת אומרת שזה יהיה כמו שהן חולמות על זה, אבא, אמא, ילד, כלב ועוד ילד, ואז בעצם כשאת אומרת עוד לא הייתי שם, איך מבינים מה זה אומר להיות שם?

אני יודעת הרבה נשים שמדברות על זה שהרחם בשלב מסוים צועקת, יש איזו קריאה פנימית כזאת, איזה משהו שהגוף גם רוצה והלב רוצה, ‫אני עוד לא הרגשתי את זה בשלב הזה. ‫בשנות ה-30 שלי עוד לא הרגשתי ‫את הקריאה הפנימית הזאת לאימהות. ‫הייתי עסוקה באמת בדברים אחרים ‫שהלב שלי ביקש לפלס בהם את הדרך ‫ולהגיע למקום שהוא יותר שקט ויותר שלם. ‫ולא היה שם מקום. עכשיו זה לא שלא היו לי קשרים זוגיים, היו לי קשרים זוגיים והייתה לי אהבה והיו לי אהבות. זאת אומרת, היו לי חיים מאוד מלאים גם מבחינה חברתית ומבחינה זוגית, אבל הם היו לא בתוך הקשר של הקמת משפחה עדיין. ובשלב מסוים, אני חושבת שבשלב שבו כבר הייתי בתחילת שנות ה-40, הייתה לי כבר כן את הבשלות, כבר הגעתי לאיזשהו מקום אחר של באמת החיבור בין העולמות המקצועיים, שנתן לי קצת יותר שקט. ואני חושבת שבמקום הזה כן הרגשתי כבר איזושהי קריאה, אבל שם מאוד היה ברור לי שהחלום שלי זה להקים משפחה קלאסית. זאת אומרת, בן זוג, משפחה, חתונה, ילדים. אבל הייתי כבר בגיל שהוא בוגר, זאת אומרת, גיל 40 זה לא גיל 20 או 30. והיו לי בני זוג באמת מדהימים, שכבר היו להם ילדים. וחלקם לא רצו עוד ילדים. ואז מצאתי אתמי בדילמה הזאת, שזוגיות נהדרת, אבל בלי רצון לעוד ילדים. וזה שם אותי במין מקום של שאלה. ובאמת, על רקע הזה נפרטתי מבני זוג, כי כן היה חשוב לי שהזוגיות תוביל למשפחה ולילדים. ופרשתי באמת אנשים מדהימים, אבל הם לא היו איתי כבר באותו מסלול, הם היו כבר במקום אחר. ‫וזה הביא אותי למחשבה מאוד גדולה, ‫האם זה חייב להיות בסדר הזה דווקא? ‫האם הסדר הנכון חייב להיות? קודם זוגיות, ואז מקים משפחה, ואז יש ילד, או שאולי אפשר לשנות את הסדר. כי גם שאלת את עצמי בשלב מסוים, זה קצת כמו בגישור, שאני אומרת, נכון, יש את השטנס, מה הזוגות אחרים עושים ואיך זה עובד, אבל כל משפחה היא בפני עצמה, ומה שמתאים למשפחה אחת, לא בכך מתאים למשפחה אחרת. ולכן זה היופי בגישור, שאתה יושב שם כמגשר, ואתה קשוב באמת לצרכים של המשפחה הזאת, בונה יחד איתם, מה שנקרא, יש לזה ביטוי הוד כותור, זה משהו שמתאים בדיוק בדיוק, חליפה במידה שלהם, במידות שלהם. וככה זה גם היה בהקשר הזה האישי. הבנתי בשלב מסוים שאולי זה איזשהו מסר שאני צריכה להבין שאולי זה לא חייב להיות בסדר הזה. שיכול להיות שאת הנושא של האימהות אני צריכה לפתור ביני לבין עצמי, קודם כל, ושזוגיות תגיע, כי כמו שאני פוגשת עכשיו אנשים מדהימים שלא רוצים עוד ילד משותף, אבל אולי כן פתוחים, וזה שאני אעבור עם ילד, אז אני פותחת את המקום הזה בעצם, ולא נשארת תקועה בו. יש שם משהו בהחלטה, לא להיתקע במקום המוסורתי או המוכר. אבל זה לא פשוט. זה לא פשוט לוותר על הדבר הזה. ויש גם המון פחדים בתוך דבר כזה. איך עושים את זה? איך עושים את זה לבד? איך מסתדרים? מה זה אומר? מכל הבחינות. הפעולית, כלכלית, רגשית, יש שם המון שאלות.

אז איך עושים את זה? אולי קצת להבין גם מתוך הפחדים שאנשיות שזה גורם מעכב של הרבה מאוד נשים לבחור בזה, כי זה מפחיד. איך עושים את זה לבד? איך עושים את זה תכלס?

אני אתחיל מהסוף. בסוף צריכה להיות איזו החלטה שקופצים איתה למים. בסוף, בסוף, בסוף, בסוף. אפשר לעשות הרבה הכנה, והכנה היא דבר חשוב. זאת אומרת, מי שיודעת שהקטע הכלכלי מטריד אותה, אז היא יכולה לעשות איזושהי הכנה. גם לבדוק, יש קבוצות היום, העולם הוא כזה שיש גישה להמון מידע. אז אפשר להבין איך הנשים אחרות עשו את זה, אפשר לבדוק אם מישהי מטריד אותה עניין התפעולי. אותו קנאל. זאת אומרת, יש נשים, אני מכירה נשים שהלכו לבור, ליד ההורים כדי שזה יקל עליהם. יש נשים שדאגו לעשות שינוי תעסוקתי כדי שזה יקל עליהם. כל אישה ומה שמעסיק אותה ומה שחשוב לה, אני הייתי צריכה לשמוע את הלב. כי אני לא יודעת לעשות את הדברים בלי שהלב שלי שם. זאת אומרת, אני יכולה לעשות אותם, אבל אם אני באמת, באמת, בטח החלטה מהסוג הזה, אני הייתי צריכה לשמוע את הקריאה הפנימית. כל השאר היה שם, זה לא שלא היה שם, העסיק אותי, אבל הייתי צריכה לשמוע את הקריאה הפנימית, האם אני, כי באותה תקופה גם הייתי באיזשהו קשר זוגי שהיה לי בו טוב ולא היה בו רצון לילדים נוספים, והתחלתי לחשוב גם על האפשרות באמת באמת לוותר. זאת אומרת, היה לי שלב שבו, אני אסביר רגע, היה לי שלב שבו הראש שלי אמר, תשמעי, את כבר, הייתי אז בת ארבעים וארבע. את כבר בת ארבעים וארבע, השעון דופק, עד ארבעים וחמש הקופה מממנת, אז את חייבת לעשות עכשיו את ה... את המאמץ. ועשיתי. הייתה לי שנה מאוד אינטנסיבית עם המון ניסיונות, והזרעות והפריות מלאכותיות וקפואים, ועשיתי שימור פוריות עוד הרבה קודם. זה לא אמרתי, שעשיתי שימור פוריות בגיל, לקראת ה-40 שלי. כי רציתי עוד זמן, הייתי צריכה עוד זמן, כי עוד לא יכולתי להחליט. וזה לא הצליח. זאת אומרת, לא נכנסתי להיריון. יש גם את ההחזבה מהגוף. אני גם בן אדם שעסקתי תמיד בתנועה, הרבה שנים בתנועה ובמחול ובריקוד, והייתי בטוחה ש... ואני נראית צעירה, והייתי בטוחה שהגוף שלי, אני ארצה להיכנס להיריון, הוא מיד ייכנס להיריון. וזה לא היה ככה. זה לא היה ככה. ובמקום הזה היה לי פתאום איזשהו סימן שאלה. היה לי סימן שאלה, וגם היה איזה ניתוח שהייתי צריכה לעבור, שגם כן אמר לי, אולי הגוף מוטט לי כשאני לא צריכה. וכשהייתי בזוגיות הזאת, שהייתה לי טובה באותה עת, אמרתי לעצמי, רגע, אולי אני לא נועדתי להיות אימא. אולי לא נועדתי להיות אימא. זה לא דבר נורא, זאת אומרת, אפשר גם לחיות חיים מלאים וטובים אולי, גם בלי זה, אולי. פתחתי לעצמי את הפתח לבדוק את זה. לא להיסגר ולא לנהל רק במה שאמור להיות, אלא באמת לפתוח כדי לעשות בחירה אמיתית, אמיתית, אמיתית מעל לב. ופתחתי את האפשרות ואמרתי, הייתי באותו זמן, עסקתי בדברים שכבר מאוד אהבתי, עסקתי גם בגישור ובריקוד, זאת אומרת, עסקתי בדברים שמאוד מאוד נהניתי מהם, שילבתי בין העולמות, היה לי מאוד טוב, והייתי בקשר זוגי טוב, אמרתי טוב, טוב לי, ממש טוב לי בחיים עכשיו, טוב לי. ואולי אני... יהיו ילדים שישאו בבית, הנכדים של הבן זוג, זאת אומרת, ואני אהיה איתם ושחק איתם ואהנה מהם, אחרי זה אחזיר אותם להורים שלהם, שזה דווקא יכול להיות אולי סידור לא רע. פתחתי באמת את כל האופציות, גם את האופציה הזאת. ואני זוכרת את עצמי נוסעת לבד כדי לחשוב לסיני, מאוד אהבתי את סיני, והחלטתי לנסוע לבד, לבד, לבד, זאת אומרת, בלי חבר, בלי חברה, לבד לגמרי, כי רציתי ששום דבר לא יפריע לי להקשיב ללב. ועשיתי את זה, זה מה שעשיתי. ואני זוכרת את עצמי יושבת שם, יש לי את התמונה הזאת, ממש, ויזואלית, יושבת שם על הרסל, מסתכלת על מה שנקרא, על הים, על הכחול הגדול, וניצבת מול כל הפחדים שיש לי. פחדים התפעוליים, הכלכליים, הרגשיים, על לעשות את זה לבד, על לוותר על החלום של משפחה כמו שאנחנו מכירים. הסתכלתי לכל הפחדים האלה בעיניים ואמרתי לעצמי, אוקיי, טוב לי, ממש, לא עשיתי את זה במקום של מצוקה, לא הרגשתי שאני בוחרת, נגיד רוצה לבחור ילד כי חסר לי משהו בחיים, באותו רגע לא הרגשתי שחסר לי כלום, היה לי ממש טוב, לא צריך למלא שום חסר, לא הרגשתי שיש חתיכה חסרה. ואמרתי לעצמי, טוב לי בחיים, האם אני רוצה עכשיו, בשנים הבאות, ככה, more of the same, או שאני עושה קפיצה ענקית, one giant leap, כאילו, קפיצה ענקית ללא נודע, לפחדים המאוד גדולים שניצבים בפניי, כי אני רוצה להיות אימא, כי אני רוצה שיהיה לי ילד או ילדה. ושמה, רק שמה, באמת זה הצליח, רק שם ככה, מול הכחול הגדול הזה, בשקט הזה, עלה כן כל כך ברור וכל כך צלול, שהוא הזיז הצידה את כל הפחדים. זה היה, באמת, זה היה כל כך ברור, כל כך חד, זה הזיז הצידה את כל הפחדים, ואני אמרתי לעצמי, היידו. וחזרתי לארץ, וזמן קצר אחר כך נכנסתי ליריון. וואו. כן, יש פלאי הטכנולוגיה, וכן, זאת אומרת, זה לא טריוויאלי, אבל זה היה, אחרי הרמון ניסיונות שלא צלחו, זה היה ניסיון אחד שצלח. וואו. וזה יותר הבן שלי, המטור.

הכלי היה מוכן ובשל.

מגמרי. הבחירה הייתה מלאה, הלב היה נכון. וכשיש הלימה כזאת בין ה... אצלי, אצלי, אני לא אומרת שזה ככה אצל כולם, אבל כשאצלי יש הלימה בין הלב לבין הכוונה והרצון, והלב אומר, היידו, אז אני הולכת לשם. וזה מצליח. ואני חושבת שזה ככה בכל תחום, גם בתחום המקצועי. לקח לי זמן בתנועת המטוטלת בין עריכת הדין, שזה משהו אחד, לבין הטרפיה והטיפול, שזה משהו אחר. בשלב מסוים כשהבנתי שהגישור שלמדתי אותו עוד הרבה קודם, איזה 20 שנה קודם, כן? שעכשיו גם הכלי מוכן, זאת אומרת שאני מחברת עכשיו בין העולמות, ושבעצם כל הדבר הזה ביחד, ביחד עם הצדק המאחר, הכל ביחד מתחבר ומתיישב במקום הזה, החווה האנושי של לעזור לאנשים, בצמתים, בצומת המאוד רגישה הזאת, והמאוד מטלטלת הזאת, של השינוי המשפחתי הגדול שלהם. שבו הם עוברים מלהיות משפחה במודל המסורתי לשינוי מאוד משמעותי במבנה המשפחתי שבו לרוב הם עוברים לשני בתים בעיניים נשארים משפחה כשיש ילדים הם נשארים משפחה אבל הם משנים את המבנה המשפחתי במקום הזה שנוצר לי החיבור ששם אני יכולה לעזור ואני יכולה לגייס גם את הכלים מהעולם המשפטי שלי ואת הניסיון, וגם את הכלים מהעולם הטיפולי שלי, הניסיון של עבודה עם ילדים ועם הורים, בדרכת הורים, ואני מחברת אותם למקום אחד, זה כמו, זה להגיד היידו. זה אותו דבר, זה המקום הזה. אני מרגישה שהייעוד, אני שם, אני במקום הזה. וזה מחבר את הכל, זה מחבר את הכל ביחד.

אז בעצם אחרי שהצלחת ככה לקבל החלטה ברורה שאת הולכת על זה, אז גם נהייתה בשלוט לשינוי המקצועי שלך, זאת אומרת, מה שאת מתארת, אני יודעת שעשית קודם את השינוי המקצועי, אבל מבחינת החיבורים והיציאה שלך לאור, ואיך שבעצם את מצליחה היום באמת לעשות את הטעמה של תהליך לכל משפחה, זה משהו שהצליח להתחבר כשקיבלת את ההחלטה הזו בעצם, זאת אומרת, היא כמו שמה את כל הכלים במקום?

אני אסביר, לפני שנכנסתי ליריון, אז כבר שמה, כבר היה לי ברור שזה כיוון שאני רוצה ללכת אליו, אבל עדיין חיברתי אותו עם כל הדברים האחרים. זאת אומרת, עשיתי כמה דברים מקביל. גם הייתי מנחה תהליכי צדק מאחרי, עם נוער עובר חוק בעמותת קדם, וגם עסקתי בגישור גירושין כבר, אז עשיתי פרקטיקום אצל נדב נשרי, ומיד הצטרפתי בזמנו לצוות שלו, ומיד התחלתי לגשר בכל הארץ, ממש, מנעריה ועד ירושלים, גישרתי בכל הארץ, וגם הלכתי קבוצות בתנועה וריקוד של חמשת המקצבים והמרחב הפתוח. עשיתי את כל הדבר הזה. מכל העולמות. ואני חושבת שכשהלב שלי אמר כן לאמהות ויותר מנולד, הבנתי שמכל הדברים האלה, אחרי שכבר התנסיתי וברבתי עם הניסיון, הלב שלי נמצא במקום של החיבורים. והחיבור היה שם, וזה הפך להיות הלב, הלב של העשייה שלי.

מדהים. זה באמת מרגש, הדרך שלך היא מאוד אמיצה, זה נשמע שבכל צעד שלך יש הרבה אומץ, ואתה יודעת, בסוף זה כאילו עשית בחירה שיש בה משהו לא רציונלי, למה אני מתכוונת, לעזוב את המקום שאת מתארת, משרד בתל אביב, עריכת דין, שאני בטוחה שהיה בו גם אחלה כסף, והמקום הזה של להביא ילד, שאת אומרת, ילד צריך הרבה כסף כדי להחזיק אותו, וללכת למקום של עצמאות, שאת יודעת, כעצמאים, זה גם אזור שהוא, אתה מאה אחוז מהזמן, כביכול, באיוודאות למשנה, שהתפיסה שלי לגבי עצמאות היא שונה לגמרי. כי אני חושבת שכשאתה עצמאי, יש בזה הרבה יותר ביטחון מאשר שאתה שכיר, אבל כתפיסה, אוקיי? כתפיסה רווחת. אני מסתכלת על הבחירות האלה, ואני אומרת, אוקיי, איך זה עבד? כי בסוף בשביל להביא ילד, אני מניחה שאחד הפחדים, להסתדר כלכלית. זאת אומרת, גם כשאתה זוג, זה אחד הדברים שהרבה פעמים אנשים מתעכבים עליהם ואומרים, כשיהיה לי עבודה טובה, כסף, אני אסיים להיות סטודנט או כל מיני כאלה, אז אני אביא ילדים. ובעצם איך מסתדרים אז? איך הבחירות האלה הסתדרו? איך מתגברים על הפחד הזה? מה יש לך להגיד לנו?

אני חושבת שהמוקד צריך להיות גם המון פעמים בהסתכלות, זה נכון, צריך כסף כדי לגדל, בטח אם מגדלים אותו לבד. וגם יש שאלה, איזה הורה אתה רוצה להיות או איך אתה תופס את ההורות שלך? במקום הזה שלי היה חשוב שתהיה לי גמישות מאוד גדולה. ‫והגמישות שעצמאות מאפשרת ‫היא האפשרות להביא את הילד ‫כל יום לגן ולאסוף אותו כל יום מהגן. ‫היא הייתה לי משמעותית, ‫הנוכחות שלי כאימא בחיים שלו. אז בתוך הדבר הזה, אני חושבת שהבחירה הזאת הייתה לי בחירה טבעית ונכונה, והיא גם מחוברת, יש משהו, זה מרגש שהמקום שלה להיות אימא, יש משהו בדבר הזה גם אחר כך כשאתה פוגש משפחות, כאילו הדברים מחוברים, אני לא יודעת איך להסביר את זה. אבל הדברים הם מחוברים בסופו של דבר, כי הלב שם והלב פה, וכשזה מחובר, אז זה מחובר. והדלתות נפתחות, בסופו של דבר הדלתות נפתחות, וצריך להאמין. צריך להכין.

זה חשוב, בואי נדגיש, בואי תסבירי את המקום הזה, הדלתות בסוף נפתחות, וצריך להאמין. קחי את זה רגע, תסבירי לנו את המשפט הזה.

אני תמיד האמנתי שאם אתה גם בעיסוקים שלך הולך עם הלב ועושה את מה שאתה באמת מרגיש, שזה הדבר שאתה רוצה לעשות ושזה הייעוד שלך, אז הדלתות נפתחות, הדרכים נגלות בסופו של דבר, ואתה מגיע לאן שאתה צריך להגיע. אנשים בסופו של דבר מתחברים לאנשים. ואם אתה נאמן לעצמך ואתה עושה את הדרך שלך, אז אתה תצליח.

מעניין. ואיך מחזיקים את האמונה הזו? איך מחזיקים אמונה לאורך זמן? כי אני בטוחה שאת חווית קשיים בדרך. זאת אומרת, אין אדם שלא חווה, בטח כשיש ילדים. אז איך מחזיקים את האמונה הזאת? איך עושים את זה? כי אני חושבת שזה הרבה, זה איזשהו, משהו שמהווה חסם, שאנשים לא מבינים, שהם לא מאמינים או לא יודעים להחזיק אמונה שיהיה בסדר. איך מחזיקים את זה?

אני חושבת שזה לא רק על להיות בסדר, צריך להיות עם עיניים פקוחות. כאילו, זה לא רק הליכה עיוורת אחרי משהו. צריך להיות עם עיניים פקוחות, יש דברים שאולי כן צריך לתכנן, אבל צריך לא לאבד את הקול הזה, את הקול של הלב בתוך כל הדבר הזה. וכל אחת תדע לעצמה מה היא צריכה, מה הפחדים הכי גדולים, ואם היא יכולה לעשות עבודה לפני, של להבין איך היא פותרת אותם ולאן היא הולכת. זה בטוח עוזר. תמיכה של חברים, תמיכה של משפחה. אצלי זה המון גם חיבור למשפחה ולחברים. וקהילה, אני מאמינה בקהילה, אני גם עשיתי שינוי בשלבים מוקדמים יותר, עברתי לגור במקום שיש בו קהילה, שזה גם משהו שהוא בעיניי הוא נורא משמעותי. אם אתה מגדל את הילד שלך, את מגדל את הילד שלך, איך שאת בוחרת ורוצה, בסביבה שאת רוצה שזה יהיה, בדרך שאת רוצה שזה יהיה, זה נותן המון כוח. אז...

ראית לעצמך משהו במקום הזה פתאום שאת במסוגלות להישען, שאולי לא היה קודם? כי לא קל לנו לקבל עזרה הרבה פעמים.

תראי, הילד שלי הוא המורה הכי גדול, אני בשבוע... היה לי הרעיון מדהים, בסופו של דבר נקלטתי בקלות, והוא היה באמת קל ומדהים, והרגשתי טוב, ורקדתי, וחמש שעות... כאילו, באמת, עשיתי... כישרתי בכל הארץ, ואז בשבוע 26 נכנסתי לשמירת הרעיון מלאה. מלאה, בשקיבה. בשקיבה... זאת אומרת, זה כאילו היה או בבית חולים בשקיבה, או בבית בשקיבה. משהו שהיה הכי לא צפוי, אני חשבתי שאני הולכת לעבוד, הסתברתי עם הבטן הגדולה, היא כבר יצאה, והייתי בטוחה שעת שבוע לפני, יום לפני הלידה אני עוד, אני עוד יעבוד. וגם ארקוד. וזה לא עבד ככה. זאת אומרת, בשבוע 26, שמירת אלעוד מלאז אומר שאני גם לא יכולתי לא לבשה לעצמי, לא לוציא את הכלבה לטיול. במקום הזה, כן, אין ברירה, אתה חייב לקבל עזרה. גם אם אתה אחד שרגיל להסתדר לבד, ואני אחת שרגילה להסתדר לבד, וגם אני רגילה להסתדר לבד ולעזור לאחרים, זאת אומרת, אני תמיד הייתי במקום הזה של אני יכולה הכול לבד, לא צריכה אף אחד. שרים חברתיים מעולים, אבל אני לא מזקיקות, לא ממקום של צורך, אלא ממקום של רצון. במקום הזה, פתאום בשמירת הרעיון מלאה, בשבוע 26, איך ברירה? את חייבת עזרה. גם של המשפחה, גם של חברים. החברים היו שם הכרובים, מולעון, הכלבה שלי הייתה חצי שנה. אצל משפחה של חברים, שהם נקראים משפחת לב, לא סתם הם נקראים משפחת לב. יש להם באמת לב מדהים. היא פשוט הייתה שם חצי שנה, כי אני לא יכולתי, וגם אחרי הלידה, זה היה קורונה, היה המון עניינים. מה שבואי לדבר, על אוכל, וביקורים, וכל מה שאני צריכה, וקניות, והייתה עזרה מדהימה.

זה מדהים אותי כמה הבריאה שלנו חכמה, שהיא יודעת איך להכין אותנו. זאת אומרת, גם בסוף השמירת הרעיון, היא עשתה לך הכנה מעולה לשיעור מדים באישענות, בלקבל עזרה, בלהיות בחוסר עונים. זה פשוט, זה מה שקורה. ואם אנחנו נסתכל על הדברים כשיעורים, כהכנה, למשהו שאנחנו נצטרך אחר כך בדרך, נוכל לקבל אותם באמת באהבה. וזה פשוט מדהים כמה הגאונה הבריאה הזאת, אני כל פעם מתלהבת מזה מחדש.

זה נכון, והאמת שגם במקום הזה כן הפתעתי את עצמי. כי אם היית אומרת לי בעבר, תמי, יהיה לך מצב כזה, שמירת הרעיון, כאילו, תהיי לגמרי תלויה, לא יודעת מה הייתי עושה עם עצמי, זה היה נשמע לי כמו חזון אחרית הימים, כאילו, אני להיות תלויה במישהו, במשהו, כאילו, לא עצמאית, הייתי תחסת שייסיעו אותי לבית חולים, מחזור, בדיקות, עניינים, זה בכלל לא היה עולה על דעתי. והגעתי לשם, וממאה פלוס פלוס, זאת אומרת, נסעתי על 200 בערך, כאילו, ממאה פלוס פלוס, עברתי לאפס בשקיבה, והתמסרתי לזה. ואני חייבת להגיד, גם נהניתי מזה בסופו של דבר, שזה בכלל משהו שלא הייתי מעלה על דעתי. התמסרתי בלי טיפה קורבנות, בלי טיפה של תחושה של קורבנות לזה שעכשיו עצרתי הכול, התמסרתי למקום הזה שמאוד קשוב למה שקורה בתוכו, בגוף, לעובר הקטן שהלך וגדל והתפתח לי בבטן, וזה היה שיעור מאלף לחיים, באמת, שיעור בהתמסרות. וואו. זה הייתה באמת הכנה נהדרת לאימהות שהיה אחר כך.

בדיוק, אנחנו צריכים את ההכנות האלה. ותגידי, הייתי שמחה לשמוע קצת גם על השינוי התעסוקתי שלך. זאת אומרת, אז אמרת בגדול שאת עשית את המעבר, מה את עושה היום, היום

בעצם אני מגשרת גירושין ומשפחה, זה הדבר העיקרי. אני גם עורכת דין, אבל הלב של הדברים, אני לא עוסקת במלחמות בבתי משפט וממש לא, הלב של העשייה שלי הוא גישור גירושין ומשפחה, וזה המקום הזה שבאמת לתת את כל מה שאני יכולה כשאני פוגשת את הזוגות, כדי לעזור להם לצלוח, את השינוי הזה בשלום, בהסכמה, בלשים את הילדים במרכז, להימנע ממלחמות. גם עבור הילדים, זה ברור, אבל גם עבור עצמם. לאפשר להם באמת לעשות את השינוי פאזה הזאת. זה דבר מאוד משמעותי בעיניי. האפשרות הזאת להיות שם בשבילם ולעזור להם, וזה מצליח. זה דבר שהוא פשוט מצליח. וזה אפשרי, אני רוצה להגיד לכל אישה שאולי את שומעת ואו החליטה, או שוקלת, או את האפשרות להתגרש או להיפרד בתוך זוגיות, ויש ילדים, וזה דבר שבדרך כלל המון פעמים מפחיד את הזוגות, שזה אפשרי, שאם מחליטים, ואם הציאתם, אני תמיד שולחת זוגות קודם כל רגע למצות ולבדוק אם באמת הם שלמים מההחלטה, כאילו אם הם לא הולכו לטיפוס זוגיה שיהיה נשוא ואילו אני דרכי לגן העדן כבר סללתי מהבחינה הזאת, אבל אם הם באמת כבר קיבלו את ההחלטה, ומבינים שהקשר הקיים לא צולח ולא טוב להם, והם רוצים שינוי, אז לעשות את השינוי הזה בדרך הכי טובה שיש. אין מישהו שמכיר את המשפחה שלהם יותר טוב מהם, ואני לצידם, ואפשר לצלוח את זה בשלום, ולהגיע לשלב של שינוי המבנה המשפחתי, הסתכלות רגע קדימה, לעתיד, והאפשרות שלהם באמת, את יודעת מי הייתה אומרת, מתייחסת לזה בצורה שאני הכי, הכי דיברה אליי? סבתא שלי. סבתא שלי, אמא שלי, יש, ארבעה אחים, שניים מהם התגרשו, וכשהיו שואלים את סבתא שלי בזמנו, זה היה לפני הרבה שנים, זה לא היה כזה טריוויאלי, איך זה בשביל הנושא הזה של הגירושים, היא תמיד הייתה אומרת, שני הילדים שלה שהגירשו הקימו משפחות והיו מאוד מאושרים במשפחות החדשות שלהם, והיא אמרה, עדיף ארבעה אנשים מאושרים משניים מומללים.

מדהים.

כי כל אחד מהם הקים משפחה והיה מאושר בזוגיות חדשה. במקום שהוא שניים מומללים בקשר שלא עובד טוב, היא שמחה לראות שהילדים שלה מאושרים בקשרים החדשים. זה משפט שהולך איתי מאז שאני קטנה. המשפט הזה הולך איתי. שאם מגיעים למקום הזה, אף אחד אני מניחה לא רוצה להגיע למקום הזה, או לא מתחתן מתוך מחשבה, על הגירושין, אבל כשזה קורה והחיים קורים, ואני רואה אנשים בכל שלבי החיים, גם מבוגרים עם ילדים גדולים, גם זוגות עם ילדים מאוד צעירים, אני רואה הכל. ובמקום הזה, אם כבר מקבלים את ההחלטה, לעשות את זה בשלום. אין מחיר, זאת אומרת המחיר של מלחמות בתחום הזה, והתחום הזה רווי מלחמות עקובות מדם, אין לזה תקנה. גם, זאת אומרת, לילדים בוודאי, הנחקרים מדברים על זה שילדים, זה הולך איתם לשנים קדימה, אם לא לכל החיים. אני רואה גם זוגות שהם עצמם ילדים להורים גרושים במלחמה, הם באים מצולקים. כי הם סוחבים עדיין את הכאב, גם כבוגרים. והמקום הזה שאם אתה מחליט שאתה בוחר בדרך שהיא לא מלחמה, ומוצא את הדרך להידבר עם הפרטנרית שלך ולמצוא את הדרך איך אפשר להמשיך להיות הורים גם אם אנחנו לא זוג ולעשות את הדבר הזה במשרד של נישרי מגשרי מדברים על זה כעל שותפות חדשה אז אנחנו באמת לבנות את השותפות החדשה, לבנות את המבנה המשפחתי החדש, ועם הפנים קדימה. אז גם הילדים, המחקרים מדברים על זה שמה שחשוב לילדים יותר, מעצם הפרידה והגירושין, מה שהוא משמעותי עבורם, זה איך ההורים שלהם נפרדו. ואם יש להם שיתוף פעולה ותקשורת טובה, הילדים במקום טוב יותר אפילו מילדים שההורים שלהם ביחד עם תקשורת לא טובה. אז בעצם הדבר הזה, אם מסתכלים, וזה המודלינג גם שההורים נותנים לילדים שלהם, הרי זה המודלינג שאנחנו כהורים רוצים לתת לילדים. ילד שלי בגן, הוא לא מסתדר עם חבר, אז מה עושים? אוקיי, אז אפשר להתרחק ואפשר למצוא דרכים אחרות. זה מודלינג ללא הסתדרנו, אבל אנחנו בקקשורת, אנחנו מדברים, אנחנו משתפים פעולה, אנחנו אוהבים אתכם. ואנחנו ממשיכים לכיוונים אחרים. אז עכשיו יש לכם שני בתים, לא רק בית אחד. זה עולם אחר מאשר להגיד, הבית מתפרק. זאת אומרת, משהו אחד משתנה, אז נכון, מה שהיה הוא כבר לא קיים, אפשר לראות בו מתפרק, אבל מתוך זה יצמחו שני בתים חדשים, של כל אחד מההורים ומהילדים.

זה כל כך חשוב באמת, הגישה הזו, המקום הזה, ואני חושבת שהשילוב הזה, שלך גם כמטפלת, וגם כמגשרת, וגם כעורך הדין, נותן לך באמת את היכולת להגיע למקומות האלה, ובאמת לרפא את ה... או לפחות להרסל את התהליך הזה בצורה כזו, שיהיו בהם מינימום נפגעים.

נכון, אני מחזיקה בשבילם את האמונה. כי במקומות האלה, את יודעת, אנחנו מדברים, זה קל להגיד, אבל אנשים שנמצאים במשבר הזה, הם במשבר, הם לפעמים, לא כולם, אבל יש כאלה שהם במשבר, הם לא מסוגלים לראות את העתיד שאחרי. ואני, חלק מהתפקיד שלי זה לעזור להם להסתכל קדימה, כי את העבר שלהם הם מכירים, הם סוחבים אותו, את ההווה הם חיים והוא כנראה לא טוב, ותפקידי, לאפשר להם להסתכל קדימה על העתיד שלהם. ולהבין שאנחנו עוברים דרך, אבל אנחנו... אפשר לצלוח את השינוי הזה ולצאת בצד השני.

זה מדהים. ואת יודעת, את אמרת את המקום הזה שמגיעים אלייך עם תחושת אכזבה. הדבר הכי רווח שאני שומעת זה שאנשים שבוחרים להתגרש, גם כשהם מגיעים אליי אחר כך, אחרי הפרדה וכולי, שהם מרגישים תחושת כישלון. כי כשהם מתחתנים ומקימים משפחה, אתה חושב שזה לייפ טיים. וזו תחושה כזו של כישלון, ומעניין אותי לדעת, המקום הזה של הבחירה שלך, כלהיות אימא יחידנית, האם היה בה אכזבה? אכזבה או תחושה כזאת של איזשהו כעס עצמי, או איזשהו משהו שבאמת זה כבר הגיע ממקום של אשלמה.

אני חושבת שהמקום שבו החלטתי להירות ולהביא אותה מאת הבן שלי לעולם, הייתה שם אשלמה והמון שמחה בסופו של דבר. ואני חושבת שאהבה, והאהבה גם הגיעה. זאת אומרת, זה לא... זה באמת... היא יכולה להגיע בכל מיני שלבים ויש לה כל מיני צורות. ואני חושבת שדווקא המקום הזה שבו אני... אני עם ילד, אני כבר שלמה, אני לא במקום הזה, אין את הלחץ של השעון הביולוגי, אין את המתח הזה. אז אתה בא עם איזה מקום אחר כבר לפגוש, פרטנר או פרטנרית. זאת אומרת, אם אנחנו חושבים על המקום הזה, אז לא, ולפעמים, אני לפעמים שומעת גם זוגות שאומרים לי, חברות או חברים, זה הרבה יותר קל, את מחליטה לבד. האמת, חלק הזה שגם אתה נמצא במקום שהוא לא בהלימה לפרטנר שלך, אז יש פלוסים ויש מינוסים בלהיות לבד, זה ברור, אבל יש קסם במקום שבו אתה נפוגש ואתה פוגש ואתה מוצא אהבה, כשהמקום של האימהות הוא כבר קיים, הוא כבר נוכח, הוא חלק מהחיים.

זאת אומרת שאת אומרת שהמקום של למצוא זוגיות, הוא אפילו יכול להיות קל יותר אחרי שאת מגיעה שלמה במקום הזה.

לפעמים כן, לפעמים כן. אני לא אומרת שזאת הדרך... כל אחד והבחירות שלו, אבל אני יודעת, ואני גם רואה את ההחזבה של הזוגות שמגיעים אליי, הרי הם בתהליך של אבל הרבה פעמים. הרי להתגרש בהרבה מובנים, זה כמו אבל על אובדן קרוב, חלילה, כן, זה לא אותו דבר, אבל במובן הזה שיש שם אובדן ואבל על החלום שהתנפץ. על האהבה שנגמרה, על המשפחה שהמודל של המשפחה שחלמנו עליו הוא איננו, אנחנו מפרקים אותו. יש שם לחלק מהאנשים מקום מאוד כואב של אובדן ואבל שצריך לעבור דרכו. ואלה המקומות שאני באמת במקום הזה עוזרת להם להחזיק את האמונה ואת ההסתכלות קדימה. זאת אומרת, זה לא הכל אידיאלי, אבל אני פוגשת את המקומות האלה של האבל. זה קיים בין אם בחרת להיות ביחד ובין אם בחרת להיות לבד, ובין אם יזמת את הגירושים ובין אם לא יזמת את הגירושים. זה עמידה בפני שינוי מאוד גדול, ושינוי מאוד גדול הוא דבר מטלטל לכולם. אבל איך שעושים אותו משפיע על הטווח הארוך, על המשיך הלאה, על השיקום אם צריך שיקום, או על הפרק ב', אם מחליטים ללכת לפרק ב', שגם את זה פגשתי, פגשתי, אני אפילו כבן אדם פרטי, בני זוג שהם היו בפרק ב', בהקשר שלי נגיד, ופגשתי נגיד מישהו שסחב על עצמו מלחמת עולם עם בת זוגו לשעבר, ופגשתי מישהו שהיחסים היו מעולים. זה משפיע על החיים גם אחרי.

מעניין. אז ככה, לקראת סיכום, יש לך איזושהי אמירה, או משהו שאת רוצה ככה, תובנה חשובה, שאת רוצה לתת לנשים שהן עומדות בצומת, שאת עמדת בה, כדי שמה שנקרא, אין חכם כבעל ניסיון. נכון שדיברנו על המון דברים פה, אבל משהו כזה, לקראת סיכום, שתשמחי לתת להם.

אני חושבת שהמקום הזה של... של לעשות את זה ביחד, זאת אומרת, למצוא את הדרך שבה יש הקשבה מלאה ללב, ולמה הוא רוצה, כדי שהבחירה תהיה באמת בחירה, ויחד עם זה, לקחת את המקום שאומר, אוקיי, עם הראש יותר, מה הדברים, השילוב הזה, מה הדברים שמפחידים אותי, ואיך אני מתכוננת לקראתם. זאת אומרת, זה שילוב, זה שוב שילוב של הגם וגם. גם הראש שאומר איך מתכוננים לזה, וגם הלב שאומר, רגע, אבל אני צריכה להקשיב ולראות מה באמת באמת אני רוצה. מול הפחדים, מול אוגדן החלום, מול כל מה שעומד, כל אחת והפחדים והדברים שמעסיקים אותה. יש מי שכתב כבר את מה שנקרא אמנות הקשבה לפעימות הלב, אבל זה ספר מקסים, אבל... אבל המקום הזה של הלכת בדרך, עם הלב אבל עם עיניים פקוחות. אם הייתי מחברת, אז לב ועיניים פקוחות.

מהו, לילה ושכל. אז ספרי לנו, איפה אפשר לפגוש אותך כמגשרת? אנחנו כמובן עושים קישור של העמוד, ויכולו להגיע, אבל ככה גם למי שמאזין, איך מגיעים אלייך? איפה אפשר לפגוש אותך?

קודם כל אפשר להקיש את השם שלי פשוט ולמצוא אותי, זה לא כזה מסופך, זה איריס הרמטי, ואפשר להרים טלפון ישירות להגיע אליי. מכל מקום, אני חלק מצוות במשרד, אז אפשר להגיע אלינו גם דרך המשרד, אבל אם רוצים לפגוש אותי אז נחרים טלפון באופן אישי זה עדיף.

מעולה. אז אנחנו נשים פרטים.

נשמחה.

כן, אנחנו נשים פרטים בסוף העמוד כדי שמי ששמע ויוכל לעזר, יגיע אלייך ישירות. אני רוצה להגיד לך תודה רבה.

תודה רבה, תודה לך.

גם את לבוא ולספר ולדבר ולתת השראה להרבה מאוד נשים ואנשים שעומדים בכל מיני צמתים. הצומת שלהם להביא ילד, שלהם להיפרד, תהיים לעזוב עבודה. אני מבינה, אני חושבת שחיברת פה את כל החלקים, ותודה רבה.

תודה רבה לך, אדם. היה לי מעונג.

אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית. ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, adarzohar1, ושתתו קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים, המרכז הזוגיות מעשית, adarzohar.com.

מחכה

לראותכם, ביי!