פרק 87 - השפעותיו של גיל המעבר - עם ד"ר מורן אגסי זייטלר

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן. והיום איתנו דוקטור מורנה גסי זייטלר, מומחית ברפואת נשים ורופאת גיל המעבר. היי מורן, מה שלומך?

היי, מה נשמע?

טוב, אני שמחה שאת פה. נושא באמת שאני חייבת להגיד שהוא מעניין אותי ברמה האישית, וכנראה הרבה מאוד נשים.

אני מאוד שמחה שהרבה נשים התחילו להתעניין בזה בזמן הנכון, שהדברים מתעוררים והרבה מידע יצא החוצה ולומדים הרבה, וגם שמחה לראות שהדור שמתעניין בזה זה כאלה שעוד לפני שהגיעו ממש לגיל המעבר, מכינות את עצמם בזמן.

את יודעת שזה בעצם מעניין להבין, איך אני יודעת שנכנסתי לגיל המעבר, מה זה בכלל... כי אני למשל בגיל שכביכול נראה לי שאני כבר בגיל המעבר, אני עוד רגע בת 47, ואני רגע אומרת לעצמי, רגע, אני בגיל המעבר? אני לא בגיל המעבר? מה אני אמורה להרגיש אם אני בגיל המעבר? איך אני יודעת שהגעתי לגיל הזה? מה זה?

מה הצ'קליפט? אז תראי, אז יש את גיל המעבר, אם אנחנו נחלק אותו, אז באמת מנה-פאוזה, כי הגדרה של מנה-פאוזה זה בעצם היום שבו הייתה לך הווסת האחרונה, ואת זה את יכולה ללמוד רק בדיעבד, זאת אומרת רק שנה אחרי שהייתה הווסת האחרונה, אחרי שהחלפה שנה שלמה ולא חזרה שום ווסת, רק אז אפשר להגיד שלפני שנה היה יום המנה-פאוזה. אז מנה-פאוזה זה בעצם יום. כל מה שמגיע אחריו, וזה כמו שאמרתי למדנו בדיעבד, זה פוסט מנה-פאוזה. אבל אנחנו משתמשים במונח מנה פאוזה או גיל מעבר בצורה די כולל על כל התקופה הזאת. תקופה מעניינת נוספת זה מה שנקרא פרי מנה פאוזה. עכשיו פרי מנה פאוזה זה כל התקופה שקדמה לאותו יום שדיברנו עליו של מנה פאוזה עצמה, אבל בעצם מה מגדיר אותה כי אני יכולה להגיד אז פרי מנה פאוזה זה מאז שאני נולדתי, אז לא. אז יש לנו גם מה שנקרא פרימן הפאוזה, ופרימן הפאוזה זה באמת מהרגע שקיבלנו את המחזור הראשון, כל תקופת הפוריות שלנו. אז איפה אנחנו מגדירים דווקא התקופה היותר בעייתית, כי כל הגדורות עד עכשיו היו מאוד קלות, אז איפה התקופה היותר בעייתית זה להגדיר מה זה הפרימן הפאוזה. פרימן הפאוזה זה התקופה שבו אנחנו מתחילות לחוות שינויים, אם זה בבסתות, או מה שאנחנו מגדירות בצורה מאוד אמורפית כשינויים הורמונליים, הם הרבה פעמים מגיעים ביחד, הם יכולים להתחיל להתבטא כבר בשנות ה-40, או אפילו אצל חלק מהנשים תלוי כמה מוקדם המנה-פאוזה שלהם תהיה, אפילו בגילים 35-38, כי תלות בכמה מוקדם או מאוחר מגיעה המנה-פאוזה עצמה. אבל יש נשים שחוות את זה שנה-שנתיים לפני המנה-פאוזה, ויש נשים שפחות שפר עליהן מזלן ומחוות את השינויים האלה כבר שמונה שנים לפני, ולכן באמת זה לא תקופה שחייבת להיות רק בשנות ה-40 או בסוף שנות ה-40 כמו שהרבה נשים חושבות, והרבה נשים מרגישות לבד בתקופה הזאת, כי הן חובות שינוי, אבל הן לא יודעות למה לייחס אותם.

זה ממש מעניין מה שאתה אומרת, כי את יודעת, אני רגע אביא את עצמי כקייס סעדי בעצם לסיפור הזה, וככה, שנשים אני מניחה יוכלו להזדהות עם מה שאני אומרת, כי למשל בשנתיים האחרונות, הווסת שאני חובה היא שונה לחלוטין, אפילו ברמת ה... כאבים שאני חובה, כאילו אני מרגישה שחזרתי איפשהו לגיל ארבע עשרה, חמש עשרה, להתחלה, שהיו לי כאבים מטורפים של וסד, ואז שנים לא היה לי, ופתאום אני באמת חובה את צירי לידה, בכל פעם שזה מגיע, וגם אפילו אני חושבת שהתקופה של הביוץ, אני אפילו לא יודעת אם יש עדיין ביוץ, זאת אומרת, אני ממש שואלת את עצמי את השאלה הזאת, מה קורה? כי אני מרגישה שהכול מאוד קיצוני, בהרגשה, בכאבים, בזרימות.

נכון, אז אפשר להסתכל עולה קצת על המעגל החיים, חיי הפריון שלנו, כמו עקרונת גאוס, שבעצם יש לנו את שתי הקצוות שהן תמונת מראה אחת של השנייה, והאמצע מתנהל באיזושהי נורמליות או ממוצע, אבל הרבה נשים חוות שבהתחלה היה להן מחזורים קשים, לא סדירים, מוזרים, ובאיזשהו שלב זה הסתדר והדברים היו להן מאוד מוכרים ורגילים, הם ידעו להגיד בדיוק מתי הם מביצות, חלקם משתמשות בזה בשביל לזהות את הביוץ כדי להיכנס להריון, ומרגישות שהן מאוד מכירות את הגוף שלהן. ואיפשהו אצל הרבה אנשים אחרי גיל 40, הדברים האלה מתחילים להשתנות. זה לאו דווקא אומר שזה פריים, אין הפאוזה עדיין. מחוזרים יכולים להיות עדיין סדירים ואלף את השינויים ההורמונליים האופייניים. אבל אנחנו מתחילות לחוות כתקופה מקדימה, הרבה שינויים בבסת עצמה, שינויים שהם יכולים להיות מאוד מטרידים, כי א' אנחנו רגילות להכיר את עצמנו, אנחנו יודעות מי אנחנו ופתאום משהו מפתיע אותנו ואנחנו לא יודעות מה הוא ומאיפה הוא הגיע. אז זה יכול להיות כבדות של וסטות, זה יכול להיות כאבים, חלק מהאנשים חוו אותם בצעירותן ואז הן מרגישות כמו שאת מתארת, מה אני חזרתי לגיל 14? חלק מופתעות לחלוטין, כולם אפילו לא חוו את זה מעולם והן לא מבינות מה קרה, ובעיקר חוששות שזה מעיד על איזושהי בעיה וחשוב לברר בשלב, וזה בכל מקרה משהו מתחיל ומשהו משתנה, המחזור שלנו מאוד מאוד חשוב כסמן לבריאות שלנו וכן חשוב לגשת ולברר כל הדברים אבל בגדול כשאנחנו מדברים על שינויים הורמונליים של אחרי שנות ה-40 זה מאוד טיפוסי מה שאת מציגה בתור שינויים התחלתיים שהם שינויים בעיקר באורך המחזורים שלנו שיכול קצת להתקצר מ-28 ליום, 30 ליום שאנחנו רגילות אליהם פתאום זה 26 עוד לא מאוד קצר, לא מגיע כל שבועיים, מגיע עדיין מסודר אבל קצת יותר קצר זה יכול להיות רמז ראשון עוד סימן יכול להיות שאת אומרת תקופת הביוץ. אז בהחלט כן, יכולים להיות שינויים בתקופת הביוץ והלאה, שינויים שהם תלוי פרוגסטרון, הרמות יורדות קצת, משתנות ביחס למה שהן רגילות ואז לפעמים המחזור, כמו שאמרנו, גם מגיע מוקדם יותר, גם כבד יותר. עוד תופעה מאוד מוכרת שאנשים מכורות בתקופה הזאת היא זה שמתחיל להם אחתמות חומות כמה ימים עוד לפני שמתחיל לבסת עצמה, ואז הן באות אומרות, מה, הבסת שלי הייתה שבועיים וכשאני מפרקת את זה אני מבינה שהיה להם כמה ימים מקדימים של לחתמות חומות עד שווסת עצמה התניעה והיה אולי יומיים שיהיו יותר כבדים ואחר כך עוד קצת ימים חומים אחר כך וזה מאוד מאוד מתיש סביב זה יכול להיות כן שינויים שקשורים גם כן לאותם שינויים ברמות ההורמונליות, בעיקר פרוגסטרון בשלב ההתחלתי שהופכים את השבועיים האחרונים של החודש לקצת יותר קשים או מאוד קשים גם עבורנו וגם אולי עבור הסביבה גם תסמינים שאנחנו אולי מכירים אותם יותר משנות הניאורים שלנו של הבליות רגשית, של להרגיש יותר עצבנית, יותר רעפה פחות ממוקדת, מרגישה שהגוף יותר נפוח, שהתחושה הכללית, העייפות, הרגולה הפחות אפקטיבית, אם זה בעבודה או בחדר גושר, כל התסמינים האלה, הם יכולים להופיע עוד הרבה, לפני בכלל ההפרים מן הפאוזה ומן הפאוזה, אבל זה חלק מהשינויים הורמונליים הראשונים שאנחנו מתחילים לראות. בהמשך, יחד עם זה, ולאו דווקא בנפרד, זאת אומרת, אנחנו לא נפטרים מאחד ומרוויחים מאחד אחר, אנחנו הרבה פעמים מתחילות לצבור עוד דברים, כיף כזה ואז יכולים גם כן להתחיל להופיע דימומים לא סדירים פעם זה פעם בשבועיים ואחר כך זה פעם ב21 יום ואז מתחיל אחרי שלושה חודשים ופה אנחנו מתחילים לראות יותר גם את מה שאנחנו מגדירים כתסמיני פרי מנאפרזה שפתאום פה גם כן מתחילים להתלוות תסמינים שאנחנו מכירים אותם מהתסמינים הקלאסיים של המנאפרזה שבנוסף לשינויים רגשיים למצב רוח אנחנו מתחילים לחוות גם כן אולי קצת גלי חום, הפרעות שינה זה התסמינים השכיחים ביותר שיכולים להופיע עוד שנים לפני שהאישה נכנסת ממש למנה פרזה, יש לי מטופלות שכבר בשנות ה-40 התחילו לדווח על שינויים כמו הזעות לילה, יקיצה באמצע הלילה וזה עוד לפני שבכלל הן היו קרובות למנה פרזה ואצל חלקן מנה פרזה הגיעה שנים אחר כך את

יודעת מעניין אותי רגע ממה שאתה אומר, את כל הקיצות שנה וכולי, שביל אוקטובר. כל מה שעברנו פה בשנה וחצי האחרונות, וכל אחד עם המקום שלו, אני יודעת שנגיד לי יש בן חייל, לוחם, אני... רואה את ההשפעה של זה עליי. ובעצם מעניין אותי להבין האם גם הגיל שאני נמצאת בו מגביר בעצם את מה שאנחנו מרגישות, והאם במצבי קיצון, כמו בעצם מה שקורה פה מהשביעי לאוקטובר, וכל אחד ברמה האישית של הדאגה, אתה יודע, אצלי, אני פתאום נכנסת לאזה, לבנון, כל כולי בתוך ההחרדה, אני חושבת אולי טבעית הזאת של כל בני אדם, אז אני תוהה, האם גם השינויים ההורמונליים שאני בהחלט מרגישה אותם, משפיעים יותר על המצב הזה.

זו שאלה מצוינת, ואנחנו התמודדנו עם קושי מאוד גדול ברפואת גיל מהעבר בשנים האלה, קושי ש... לא בהרבה מדינות בעולם ולא בהרבה ספרי רפואה מפערים איך להתמודד, איך בעצם אני מפרידה. בוודאי שזה יכול להיות שני דברים שונים לחלוטין, ושאישה תסבול, וגם גבר, תסבול מחרדה שהיא הגיונית ונטועה במציאות הלא הגיונית שלנו. אבל לפעמים מה שאני מציעה לנשים וגם יש נשים שעושה בלון מחברת דרו או דיכונות או הפרות אחרות עוד לפני שהן נכנסו לגיל המעבר אני מציעה בעיקר לנשים שמתלבטות לגבי זה לנסות לבחון את עצמן אל מול עצמן עכשיו זה מאוד שונה אם כל הדברים התחילו לחיות ממש אחד ליד השני באותו יום ואז באמת יותר קשה להפריד אבל אז אנחנו יכולים לבחון נתונים קליניים נוספים כמו אם מעבר רק לנושאים של שיני המצב רוח יש שינויים נוספים כמו בבסתות או בשנה שהם לא רק להתעורר ולחשוב על מה קורה עם הילד שלי ספציפית וזה כמובן דאגה שתקרה גם לאמא בגיל 35 ובגיל 40 ובגיל 60 זה אומרים ילדים קטנים צרות קטנות וילדים גדולים צרות גדולות אז כנראה שזה לא ייחסך מאף הורה כולל גברים אבל אנחנו צריכים גם להפריד אני חושבת אתה עלת שתי שאלות ששתיהן נכונות האחת זה האם המציאות שלנו בשבילי באוקטובר הפכה את הנושא של להבחן את עצמנו בתקופה הזאת ולנסות להפריד את ההרדה הקיומית המאוד עדיונית שלנו במציאות הזאת מגיל מעבר וזה יכול להיות אתגר כמו שאמרתי והדבר השני זה האם מדברים עלה קשורים לגיל או לגיל המעבר אז אני דווקא בנושא הזה חושבת שזה יותר קל להבין, כי לאורך החיים שלנו אנחנו בדרך כלל רוכשים כלים שמאפשרים לנו להתמודד עם סיטואציות בצורה טובה יותר, זאת אומרת בדרך כלל במצב הלא פתולוגי, כמובן אני מוציאה כרגע מהתמונה אנשים שסבלים עם פתולוגיה ביכולות שלהם להתמודד בחיים עם דברים וזה נושא שונה אבל אנחנו ניקח את המצב הנורמטיבי שבו אנחנו חווים קושי, לומדים ממנו טוב או לא טוב, חלק צריכים לחוות את אותו קשי עשר פעמים לפני שהם ידעו את הכלי הניהולי הבא אבל בסופו של דבר אנחנו לאורך החיים מגיל ילקות עד גיל בגרות לומדים כלים להתמודד ולכן אנחנו בדרך כלל מגיעים לגיל ה-50 עם כלים ניהוליים, עצמיים, לא רק בעבודה, הרבה הרבה יותר טובים. אנחנו מנוסורות, אנחנו למדנו, אנחנו ניהלנו בעבודה וניהלנו את הבית וניהלנו את כל העולם ואחותו, ופתאום עכשיו אנחנו מוצאות עצמנו באותה סיטואציה שבעבר היינו יכולות למצוא את הכלים ולשלוח אותם במהירות מהמוח שלנו בצורה אוטומטית, פתאום אנחנו מתקשות, אנחנו מתעכבות עליהם, אנחנו חושבות עליהם יותר לפני שאנחנו עושות אותם, או להיפך, אנחנו מרגישות שלא בא לנו להתמודד איתם, אין לנו כוח עליהם, אולי אנחנו אפתיות עליהם. וזה דווקא לא אופייני לגיל, זאת אומרת אם אנחנו נסתכל על גברים כדוגמה, בדרך כלל ככל שהם יותר מפיגורים, הם גם בגילי החמישים ושישים הם מתמודדים עם מצבים בצורה יותר טובה הם לוקחים את הכלים שהם לודו לאורח החיים ומיישמים אותם כאן לגבי אותה אישה אם עד גיל ארבעים וחמש, שבע, תשע היא פתרה את אותם בעיות ביחסית קלות, אז אין שום סיבה שפתאום בגיל 50, בדיוק במקביל לזה שהוויסטות שלה התחילו להשתנות או שהן פסקו, בדיוק עכשיו היא גם כן פתאום לא יודעת איך להתמודד עם החיים והכלים. לתוך הבלאגן הזה, בוודאי שניהול מצב שלא התמודדת איתו מעולם, זה יותר מבלבל, כי אתה אומר, אוקיי, אבל אני לא הייתי צריך להתמודד מעולם עם מצב של שנה וחצי לחימה, כשהקיום שלי ושל המדינה שלי מוטל בספק, איך לזל אני אמור לדעת בשלב הזה, אם זה זה או משהו אחר וזו שאלה מצוינת ובאמת כשמגיעים אליה למרפעת גיל המעבר אנחנו בעיקר עוברים על הנתונים ומפרקים את הדברים לגורמים ומסתכלים על המסביב ועל דברים נוספים ובמקרים שבהם אנחנו אומרים אוקיי יש לנו פה ספק יכול להיות שזה זה ויכול להיות שזה לא זה אז אנחנו מנסים לפעמים במידה והאישה מעוניינת עושים טיפול ובמידה וכל הדברים נפלו על השינויים ההורמונליים אז כנראה שבמקן יחלפו ובאמת היה לי המון מקרים של נשים שבאמת התמודדו עם השאלה הזאת ואמרתי אוקיי אז בואו אנחנו ננסה קורס טיפולי קטר והאישה חזרה ולמחרת לא למחרת אבל אחר כך שהיא חזרה הבן שלה עדיין היה בצבא הוא עדיין היה במקום מסוכן והמציאות בארץ לצערי כמו שאנחנו יודעים לא השתנתה והיא לא רכשה איזה שהם כלים, היא לא הלכה לטיפול קוגנטיבי והיא לא התחילה ציפרלקס ולא רכשה שום דבר נוסף, הדבר היחידי שהשתנה זה רמות האסטרוגן שלה ופתאום היא אומרת אני עדיין מאוד מודאגת מהבן שלי ואני מרגישה עצמי, אני מרגישה שאני יכולה שאני יכולה להתמודד עם החרדה, עם כל דבר שנפל עליי בצורה שהיא מוכרת לי, שאני מרגישה שזאת אני עכשיו אז החרדה לא נעלמה, היא עדיין שם, אבל כפי שהייתה שם בעבר, עוד לפני שהיו את השינויים והרמות המונולוגיות, היא פשוט יודעת להכיל אותה יותר טוב, היא יודעת איך להתמודד איתה יותר טוב, היא יודעת איך להכיל את עצמה יותר טוב. היא מכירה את עצמה, זה כבר נותן המון המון אנרגיה כדי להתמודד עם שאר הבעיות. גם אם הם שם באמת, גם אם הם לגיטימיות וגם אם הם לא. כי כשאתה לא מכיר את עצמך, זה דבר שהוא נורא נורא מערער אותנו, מעורר חרדה, לא רק שאתה לא מכיר את הסביבה, אלא אתה לא מכיר את עצמך בתוך הסיטואציה הזאת. זו תחושה נוראית של חוסר עוני מוחלט, חוסר שליטה מוחלטת בתוך כאוס עוד יותר גדול, וזה משהו שהרבה מאוד נשים התמודדו איתו בשנה וחצי האחרונות, כי באמת הקבוצה הזאת, בגדול, זה גם אותה קבוצה ששלחה ילדים לצבא. זו אותה קבוצת גיל, ולצערי זה נפל עליהם, גם ההתמודדות עם הגיל מעבר, וגם ההתמודדות עם חרדות קיומיות אמיתיות. אז כמו שאמרתי, יכול להיות שזה נופל הכל על זה, יכול להיות שיש פתולוגיה אחרת ביכולת שלנו להתמודד עם תהליכי חרדה, ואנחנו צריכים לבחון את שני הדברים, אבל בגלל שבאמת תהליכים של ריפוי, של חרדות, תהליכים פסיכולוגיים קוגניטיביים יכולים לארוך הרבה מאוד זמן, לפעמים השינוי הורמונלי הוא מאוד קל, מאוד מהיר, ונותן לנו את החלון הקטן הזה של לבחון האם זה באמת יושב על זה, ואם לא, אז להגיד אוקיי, אז כנראה שלא שם כבור הכלב, בוא ננסה להמשיך לבחון את זה בספקטים נוספים שיאפשרו לך להתמודד עם המצב יותר טוב

מעניין, וואו, זה באמת מרתק זה, את יודעת, זה כאילו קצת נראה לי כמו להפריד מלח ופלפל, שירבח אותם ביחד, להתחיל לראות איך אנחנו נושאים את ההפרדה הזאת. עולה לי בעצם שאלה שהיא...

לפעמים זה קצת כמו להפריד מלח וסוכר, אבל...

וואו, זה בכלל... בעצם אני מבינה שכל אישה מן הסתם חובה את זה אחרת, בעוצמות אחרות, אז מעניין אותי, קודם כל, האם זה מגיע בצורה מדורגת לכולן, בין אם בסוף זה תסמינים יותר קשים או תסמינים יותר קלים, ואם יש נשים שמין עוברות את גיל המעבר כאילו לא היה שם שום דבר.

כן, יש כאלה. אני תמיד מייצת להם שמגיעות אליי, אני אומרת, פעם רציתי לשמוע מה קורה בגיל המעבר, ולא יודעת, כל החברות שלי מזיעות ומתפשטות וזה, ואני לא, אני תמיד אומרת להם, תהיו בשקט, אל תגלו לאף אחת, מדי פעם תעשו ככה עם היד, תנפנפו על עצמכם כאילו חם לכם, שאחרות לא ישימו לב ויפתחו עליכם עין. בערך 15% מהאופלוסייה התברכו בגנים כאלה שמאפשרים להם לעבור את גיל המעבר בצורה התסמינית, ביתר אנשים, אם אנחנו נדבר על תסמינים, אז התסמינים הקלאסיים, הידועים ביותר, הנפוצים ביותר, זה גלי חום הזאת, לילה ואפרות, שינה, שהם בערך 80% מהאנשים יחוו אותם, אבל הם בוודאי יכולות לחוות אותם בצורות שונות, ומבחינת ההופעה שלהם והדרגתיות שלהם, בוודאי הוא בוודאי שמשתנה. אז כמו שכבר הצגתי לפני, איזה חלק מהאנשים התחילו לחוות אותם בפרימיין הפאוזה, שלפעמים יכולה להימשך שנים רבות לפני, שאבסת עצמה מפסיקה, חלק יחוו את זה שנה שנתיים לפני וחלק התחיל להם ממש רק אחרי שאבסת הפסיקה יש לי מטופלות שגם התחילה הן אפילו ארבע חמש שנים אחר כך, זאת אומרת יש שנות מאוד גדולה שהיא קשורה ככל הנראה גם ליכולת של הרצפטורים שלנו בגוף לתת את אותה מותות ולשדר לגוף שלנו על רמות מאוד מאוד נמוכות של אסטרוגן שהכל עדיין בסדר, ואז ככל שרמות האסטרוגן יורדות ממש קרוב לאפס, שזה קורה לפעמים שנים אחרי הכניסה לגיל המעבר, רק אז עוד כמה נשים יחוו את התסמינים. אז אל תפתחו לעצמכם עין, אם אתם לא חוות את התסמינים עדיין, תהיו בשקט, זה יכול לקרות עוד כמה שנים. אבל במרבית אנשים מה שהם מפריע זה לא רק הירידה קרוב לאפס או לערכים שמתחת למאה שזה המדידות שאנחנו מתייחסים אליהן בבדיקות דם כשאנחנו רואים אישה במין הפאוזה אלא לפעמים כל מה שמשנה זה הדלתה, זאת אומרת אתה התרגילה לאורך שנות הפריון שלך לתפקד ברמה מסוימת של אסטרוגן ואת תוכל להגיע כל חודש אולי, נגיד אני זורק את מספרים סתם נגיד ל-800 ואם ה-800 זה הגוף שלך חי בטוב, הוא היה רגיל לשינויים הורמונליים במידה ולא לקחת גלולות ובאמת היית רגילה שבתחילת החודש מרגישה ככה ובין זה החודש אחרת אבל את הכרת את הצלחות בתוך הסביבה הזאת ובתוך הטווחים האלה של האסטרוגן ואז בואחה גיל המעבר מתחיל להיות שינויים שאת עדיין בטווח תקין אם אני אקח בדיקה אדם אני אראה שיש לך רמת אסטרוגן תקינה, תהיה שלוש שנות, תהיה ארבע אבל את בשביל עצמך, וזה אין לנו דרך לדעת אלא אם כן היינו לוקחים לך בדיקות אסטרוגן כל חודש בשנות הפריון שלך, אז את בעצמך היית רגילה ל-800 ועכשיו את ב-400, ביכולת שמבחינת הגוף שלך או יכולת האדפטציה שלו ולקלוט את אותה רמת הורמונים ולעבוד עם אותה רמת הורמונים באותה יעילות, אין לו אותה. ואז את כבר מתחילה להכוות את השינויים, למרות שעדיין יש לך מחזור, למרות שאם הרופא שלך החליט לקחת לך בדיקות דם הורמונליות, מה שלא צריך לעשות, זה יראה תקין, זה יכול מאוד לבלבל, כי נשים רבות הולכות לרופאים שלא עוסקים בתחום, ואומרים לה, בואי תעשה בדיקה דם, אפילו גינקולוגים. עושים בדיקה דם, הקרופילה הורמונלי נראה מה שנקרא, בטווח הפריון, ואומרים לה, לא, הבעיה שלך, זה לא זה, לכי תקחי כדור שינה, את לא ישנה בגלל זה, או את מאזיעה בליל וכולם מסתכלים על התוצאות של הבדיקות שלהם ואומרים להם לא, אתם זה לא קשור לגיל מעבר, זה נראה תקין אבל כל מה שהאישה הזאת הייתה צריכה שיקרה אצלה בגוף כדי שהיא תחווה את זה זה השינוי, זה הדלתה הזאת ולכן אני מאוד מאוד מקפידה שלא לבסס החלטות על כן או לא גיל המעבר או פרימין הפאוזה על בסיס של רמות הורמונליות כי אצל חלק מהאנשים זה יקרה התסמינים הפיעו כבר עדיין בתקופה שהרמות ההורמונליות תקינות אני כן נעזרת ברמות ההורמונליות כשזה נראה מאוד מאוד חריג התלונות, עגיל מאוד חריג אישה שלפני שנה נכנסה לאירועות ספונטני, כן רוב הסיכויים שהיא לא נמצאת במקום של פרי מנה פאוזה כל כך מהר כן יש איזושהי הדרגתיות, זאת אומרת אנחנו לא עוברות במצב של פריון מלא למנה פאוזה מוחלטת אלא כן אנחנו מדברים על טיפולים תרופתיים, איזה שהם מחלות אוטואימוניות קיצוניות אבל במרבית המקרים במצב הלא פתולוגי אנחנו מתקדמות לשם באיזושהי איטיות יכולת שהיא תגיע מאוד מוקדם, יכולת שהיא תגיע אצל אישה מסוים בגיל שלושים וחמש, כאילו אצלה הגנים הם כאלה שלא אפשרו לסחוב עד גיל החמישים הממוצע, אבל גם אז אנחנו בדרך כלל נראה איזושהי הדרגתיות לפני כן בהופעה של התסמינים, שיכולה להתפרס כמו שאמרתי על שנים רבות, שמונה שנים לפעמים, וצריך להיות מאנשים שנה-שנתיים לפני מאוד מאוד מוזר לי, וזה גורם לי לחשוב, שאישה מגיעה ואומרת לי שבבת אחת הפולופיה, ראשות הסמינים היו מאוד מאוד קיצוניים בבת אחת, כשהמחזור האחרון שלה היה לפני חודשיים הכל יכול להיות, בתחום של גיל המעבר הכל יכול להיות, רשימת התסמינים היא בלתי נגמרת וכל אחת מגיבה בצורה אחרת, שכן אסטרוגנזהורמון שנמצא בכל תאי הגוף שלנו הוא פעיל ויש לו משמעות לכל תאי הגוף שלנו ולכן אי אפשר לשלול דברים על הסף אבל כשהדברים הם מאוד מאוד מוזרים, חשודים, מופיעים בגילאים לא טיפוסים, תסמינים שהם לא טיפוסים מאוד מאוד חשובה פה האלמינציה ולעבור על דברים נוספים במקביל לבדל שהפתעומיות הזאת היא לא קשורה למשהו אחר

תגידי, יש דברים שיכולים להקדים או לאחר את גיל המעבר? זאת אומרת, אם נגיד, למשל, תזונה, ספורטיש, משהו בידיים שלנו שאנחנו יכולים להשפיע על זמן ההופעה שלו?

כן, אז תסמינים, לא רק תסמינים, אלא ממש מה שנקרא הרזר והשחררתית שלנו וההובלה לקראת המנה פאוזה, מאוד יכולים להיות מושפעים גם מההתנהלות שלנו. אחד הדברים, נפוצים שקיימים באוכלוסייה שפוגעים הן בפריון, הן בבריאות, ופריון והקדמת המנפאוזה זה אחד ה... סמנים לבריאות שלנו כנשים. זה אישון. אישון גם פוגע בפריון, גם מורבית רזרת השפלתית, גם כמובן יכול לפגוע בהריונות ובתקינות שלהן, אבל גם יכול להוביל למנפאוזה מוקדמת יותר. עוד רגל רע זה אלכוהול. אז מעבר לסיכונים הבריאותיים הבריאים בשתיית האלכוהול, אז גם אלכוהול, נשים שאני לא מדברת על שתיית כוס יין בשבוע ביום שישים, אני מדברת על נשים שנותרות לשתות ברמה יומיומית, שתימנות אלכוהול, אז הן גם מעלות את הסיכונים הבריאותיים שלהן מבחינת סרטנים, אבל הן גם מעלות את הסיכון שלהן לחוות מן הפרזה מוקדמת יותר יש גם מחלות שהן כמובן לא בידינו, לא בשליטתנו, מחלות אוטואימוניות אנחנו רואים הרבה פעמים מחלות אוטואימוניות שהגוף תוקף את עצמו והוא יודע לתקוף דבר אחד אז הרבה פעמים אנחנו רואים שזה מגיע בפורולציה עם תקיפה של איברים נוספים באותה צורה אז יש נשים, לדוגמא נשים עם הפרה בבלותת הטריס שבזמן שיש להן מצד אחד נוגדנים לבלותת הטריס יש להן גם נוגדנים לשחלה ואז אצלן אנחנו רואים גם כן הופעה של מנפאזה מוקדמת יותר הדברים בעיקר תלויים גם בגנטיקה שלנו אנחנו יודעים שיש נשים שמגיעות למשפחות שבהם המנפאזה התחילה מוקדם יותר ‫אם זה כתלות בגן מאוד ספציפי, ‫לדוגמה, בעיה תורשתית ‫שהיא נשאות חומוזומלית ‫שנקראת איקס שביר. ‫זה משהו שאנחנו מתעסקים בו ‫בעיקר בכל מה שקשור ‫לסקר גנטי טרומריוני, ‫כי זו מחלה שיכולה להופיע ‫אצל בנים בעיקר ‫ולגרום להם להפרעות של פיגום פסיכלי. ‫אז אנחנו מתעסקים בזה שם, ‫אבל אנחנו יודעים כגניקולוגים, ‫אנחנו באותן נשים שנמצאו נשאיות, ‫הן נשאיות, הן לא חולות במחלה, ‫אבל כנשאיות, ‫עם חזרה של יש להם סיכון להיכנס לגיל מעבר יותר מוקדם, אז כל מיני בעיות חומוזמליות מסוימות אנחנו יודעים לקשור אותם גם, כן? ואז בהתאם אנחנו בנשים האלה משתדלים לתפוס אותם בגיליהם צעירים יותר, גם כדי לשמר להם פריון וגם כדי להכין מה שנקרא חמריכה בחר החורף לקראת המנה פרזה מוקדמת, אז משתדלים לתפוס אותם יותר מוקדם וכמובן לצער לנו מחלות כמו סרטנים, טיפולים כימותרפיים, גם כן יכולים לקצר את משך הפריון שלנו והריונות משפיעים?

זאת אומרת, אם נשים היו בהריון או הרבה הריונות?

אוקיי. אז תראי, הריון הוא לא משפיע על גיל המעבר, אבל אנחנו כן יודעים שהממוצע לתניסה למנה פאוזה באישה שהיה לה הריון ספונטני. הוא יותר מאוחר. זאת אומרת, אישה שמגיעה אליי, וכמו שתיארתי לפני כן, היא בגיל ארבעים וארבע נכנסה לאירועון ספונטני, ובגיל ארבעים ושש היא באה אליי עם תלונות של הפסקת וסתות, זה יותר נדיר מאשר, זאת אומרת, אני יותר מצפה לראות את זה בטווח של השמונה שנים אחרי הילדה האחרונה. אז זה לא שהלדה דחתה לה את הגיל מעבר, אלא עצם העובדה שהיא הצליחה להירות באופן ספונטני באותו גיל, מיידר רזר ושכללתית טובה יותר בדרך כלל, ואז בדרך כלל יחד עם זה מגיעה גם כניסת המאוחרת למנה פרזה.

אוקיי. אז נגיד נשים שבעצם יש להן 11 ילדים, כמו נשים דתיות, אנחנו יכולים לצפות שהתופעות האלה יהיו בגיל מאוחר יותר או ש...

תראי, נשים שהצליקו להביא 11 ילדים באופן כלי אני יכולה להגיד שהפריון שלה מצוין, אבל אני לא יכולה להגיד שום דבר על גיל המעבר, כי רובן מתחילות להירות בגיל האמות צעירים, מביאות את הילדים בצפיפות גדולה, לעתים חודשיים, שלושה אחרי שהם ילדו, זאת אומרת שה-11 הילדים האלה יכולים להיות תרקשיבת 30-35. אז היא לא יכולה ללמוד בזה, אבל אם היא מגיעה לגיל 42 עם הרעיון ספונטני, אז כן, זה יותר מעיד על מה צפן לעתיד.

מעניין. תגידי, והשמנה, אני יודעת, יכולה להעיד עליי, שאני פעם הייתי אוכלת כל מה שאני רוצה, ונשארת יחסית אותו הדבר. וכל שנה, אני חושבת, מגיל ככה 36, 37 בעשור הזה, אני מרגישה שאני מצמצמת את הכמויות ואת מה שאני אוכלת, ובעצם משמינה.

השמנה זה בעיה מאוד מאוד כואבת, לא של גיל המעבר, אני חושבת שאנחנו מתחילים לחוות את זה כבר בגיל 40, את התופעה הזאת, היא לא רק של השמנה באופן כללי, אלא של שינוי בסוג ההשמנה, אנחנו מתחילות להשמין בצורה שהיא שונה, אם עד עכשיו היינו רגילות שאנחנו עוברות ממידה 40 ל-42, פתאום ההיקף של החזייה משתנה, הכתפיים משתנות, הבטן יהיה את המוקד המרכזי של העלייה לרגל של השומן, משהו מאוד שוב פעם מוזר ובלתי ניתן לזיהוי אם אנחנו היינו רגילות בגיל עשרים שהיה לנו קצת פה והיה לנו קצת שם ויש לנו סטוקים של כמה בגדים שמתאימים לתקופות שהיינו יותר מאושרות ואכלנו קצת יותר ולהפך פתאום אותה אפליקציה לא עובדת וזה קשור לכמה דברים, האחד התזונה שלנו מערבית היא גרועה ואנחנו רגילים לאכול אוכל בכמות קלורית עודפת שככל שאנחנו יותר צעירים הגוף שלנו יודע להתמודד עם אותם דברים בצורה יותר טובה ולשרוף את אותם קלוריות ככל שאנחנו מבוגרים יותר מה שנקרא ה-BMR שלנו, הבאזל מטאבוליקרית, התצרוכת המטאבולית הבסיסית יורדת למה? כי אתה זקן ואתה לא הולך לצוד ואתה לא צריך את כל הקלוריות האלה, עדיף לשמור אותן לצעדים שבחבורה אתה תשב במערה בשקט וכדי שלא תתפרק אז בוא נגרום לזה שאת מה שאתה כבר אכלת אנחנו נשמור ונשמר אותך שזה היה הגיוני בתקופות של רעב, פחות הגיוני בתקופות של עודף קלורי סביבנו כל הזמן שאנחנו ניאבקים הדבר השני שקורה באופן טבעי בגילאים האלה, וזה שוב גם קשור לאורח החיים המערבי שהוא פחות פעיל, אנחנו עובדים רובנו בעבודות יושבניות, אנחנו עובדים חיים מאוד מאוד סטרסוגנים, רמות פורטיזול גבוהות, אנחנו יושבים במשרה, דת שעות הערב, חוזרים הביתה, מנסים לנסות שתה דקות להיות עם הילדים ואין לנו זמן לפעילות גופנית, אבל גם באופן בסיסי, סתם ככה הפעילות הגופנית שלנו יורדת, כי אפילו את המדרגות שהיינו צריכים בשנות ה-80 לעלות ולרדת, גם את זה אנחנו כבר לא צריכים היום. ולכן ככל שחולף הזמן בשנות ה-40, יחד עם התצרוכת המטאבולית שעורדת, יש לנו תהליך שנקרא סארקופניה, שזה, אנחנו רואים אותו באמת מחמיר יותר אחרי שנות ה-50, גם עם הירידה ברמות האסטרוגן וירידה ברמות הטסטוסטרון, רואים את זה גם אצל נשים וגם אצל גברים, אצל הגברים כמובן שזה בא לידי ביטוי פחות דרמטי, כי מלכתחילה יש להם מסת שרירי גדולה יותר, אבל אנחנו רואים את זה מאוד יפה, אם אנחנו ניקח את המקרה קיצון, אם נסתכל על אנשים זקנים באופן כללי, גילי 90, את יכולה להסתכל על הגוף שלהם ולראות בצורה ברורה איזה שרמת או כמות או מסת השריר ירדה. היא יורדת בצורה פסיבית. פסיבית זאת אומרת, מבלי שעשית משהו במרכאות רע כדי שזה יקרה, את צריכה לעשות הרבה דברים טובים כדי שזה לא יקרה. וצריך לעבוד קשה, צריך לעשות פעילות גופנית שאנחנו ממש לא רגילים עליה, ומרבית האנשים לא הגיעו לגילה עם הלה כשהם עושים את הפעילות הגופנית, אבל אנחנו שומעים גם מנשים שתחילו להיכנס לגיל המעבר ולשינויים ההורמונליים של אותה פעילות גופנית, הם היו פעילות גופנית, הם היו בערך גילים מאוד מאוד טובים מבחינת זונתית ובריאותית ועדיין הם חוות את אותם קשיים שתיארת כרגע ולכן אנחנו צריכים להיעצים את כל מה שעשינו מעבר למה שכבר עשינו, אנחנו צריכים לעשות מעבר לרק פעילות אירובית שהיא טובה בשביל הרבה הרבה דברים אבל היא פחות בונה שריר וצריך לעשות ממש עבודה עם משקולות וכוח כדי לבנות את השריר הזה שכל הזמן מנסה להינמס בעודנו, מנסים לחזק אותו, אז זה דורש יותר מאמץ. בכלל כל הכניסה לגיל המבוגר יותר, על אותם דברים שאנחנו יכולנו להתעלם, אני תמיד מדברת על המטופלות שלי, אם שואלות מה אני צריכה לעשות בגיל המעבר, איך אני אוכל להתכונן, מה אני אוכל לה לאכול, מה אני אוכל לה... זאת אומרת זה מאוד פשוט כל מה שהסבירו לנו מאז שהיינו קטנים כל מה שאמרו לנו שזה בריא וצריך לעשות אם זה האוכל הבריא והוויטמינים שצריך והפעילות הגופנית שצריך לעשות כל הדברים שכבר אמרו לנו עכשיו חייבים לעשות אותם. עכשיו הגוף לא יסלח לך כשאת אוכלים משהו לא בריא בשעות הערב. עכשיו כשאת לא תספיל את גופנית את תרגישי איך את נהיית יותר שמנה בעיקר בבטן. עכשיו את הסוכר העודף שאכלת פתאום מתחיל להפיע בבתיקות דם כהתקלה של סוכרת. הקוס האלקול שהיית שותה עודפת היא תגרום לך לכאב ראש כל היום למחרת ואת לא תהיה מרוכזת. אנחנו מתחילים לשלם את המכיל על הרגילים הלא בריאים שרכשנו לארוח החיים שלנו, שיכולנו לרכוש אותם כגופי הסלחן יותר, ועכשיו הוא מזכיר לנו שאנחנו בני אנוש, וצריך לעבוד על הדברים האלה כדי לתחזק אותם.

אז הקשבה לגוף, מה שנקרא, ולא להתנגד לזה, זאת אומרת...

אנחנו מאוד התרגדנו לא להקשיב לגוף שלנו, מאוד.

ואולי כדאי עכשיו, כי כמו שאת אומרת, הוא פחות סלחן בגילאים האלה.

עכשיו הוא יזכיר, כל דבר שתעשי, תרגישי אותו. קצת אכלת עודף קלורי, או פעם ההכנסיים לא נסגרות. שתית אלכוהול, שעד עכשיו היית רגילה לשתות, מה הייתי שתה כל שישי שלוש כוסות יין? שלוש כוסות יין ביום שישי, אתה לא מתפקדת גם ביום שני. את לא ישנה כל הלילה. פעם היית שותה כוס יין כדי ללכת לישון, עכשיו את שותה כוס יין ואת מתעוררת בלילה שש פעמים, גם כדי להשתין, גם ישנה שטחית יותר, יש לך יותר סיוטים, כמה עם כאבי הראש. מה קרה?

וואו. זאת אומרת, סוף תפגיל שאני נהיה את אדם חופשי, הילדים שלי גדלו, אני יכולה, את יודעת, להתחיל לחיות את החיים, ומה שנקרא, כל התסמינים האלה מקשים עלינו לחגוג את החיים.

הם מקשים עלינו לחיות חיים שלא בריאים לנו, והם מזכירים לנו שאנחנו נועדנו לחיות על הכדור הארץ זה מ-20 שנה, אם זה מה שאנחנו רוצים לחיות, אז אנחנו צריכים לתחזק את זה, זה לא עבור פסיבי. התקופה הפסיבית היא מאוד קצרה, היא בין גיל 15 לגיל 40. זו התקופה שבה אתה יכול להרשות לעצמך לעשות קצת יותר שטויות ולא להרגיש אותם. אבל אחר כך, אם אתה רוצה להישאר פה יותר זמן ואתה רוצה לחיות את החיים האלה בצורה טובה, אז אתה צריך לעשות את אותם דברים פשוט שאמרו לך שאתה צריך לעשות שהם בריאים. ויש כאלה שהתברכו והיו חכמים ועשו את זה לפני, ויש כאלה שמתחילים לעשות את זה רק בגילים שבהם קשה יותר להתחיל לעשות את זה. ולכן אני מאוד מאוד שמחה היום שנשים כבר בגילי 40 באות מתחילות לשאול שאלות ושומעות פודקסטים ובאות מספרות לי את הדברים שהם שמעו וידעו וראו ואז מתחילות לעשות את זה עוד לפני שהם יכנסו לגיל המעבר ואני מאוד מאוד אוהבת את זה כי הרבה יותר קשה להתחיל חדר כושר בגיל 50, הרגילים כל כך תבואים בנו, זה כל כך קשה להתחיל גם כשהגוף שלך הרבה יותר כאוב ואייב ואת לא ישנת בלילה ואת עם סטרס וכל מיני שינויים שדיברנו עליהם לפני כן ופתאום עכשיו זה צריך להתחיל להלביש של 3 אימוני כוח בשבוע. למי יש כוח לכם?

את יודעת, זה כמו שאני תמיד אומרת, שלהתחיל תהליכים זוגיים, כדאי להתחיל לפני החתונה, לא אחרי המשברים. ואז בעצם זה כמו הורות, או כמו כל דבר, אנחנו באמת נכנסים לדברים עם חוזה זוגי תקין, שוויוני, הרבה יותר פשוט, רמת התקשורת משתנה, אנחנו מבינים אחד את השנייה. לא כשכבר אנחנו בתוך המשבר.

אבל את יודעת, יש משהו שנהגים. פחות אנושית לנסות להתמודד עם הצבים כשמגיעים, ופחות רוצים להתמודד עם, מצבים גם שהם עוררים חרדה מחשבתית, התמודדות עם מצבים זוגיים שהם את המקום אידיאלי כרגע בתוך הזוגיות שלך, אתה מתכנן את הזוגיות קדימה בכיוון חיובי, להתחיל לחשוב על דברים שהם יום הדין, זה לא נעים לתכנן את זה, אז אתה מעדיף לדחות את המחשבה הזאת, ואותו דבר גם על דברים בריאותיים. אף אחד לא רוצה לחשוב על עצמו ביום שבו הוא יהיה חלש או שברירי יותר, אף אחד לא רוצה להתמודד עם מחשבות על מצבים בריאותיים, לא תקינים או אוכלים למוות. זה מחשבות שאנחנו באופן טבעי, כדי לחיות חיים נורמליים ולא מלאי חרדות, אנחנו נוטים לקחות אותם. זה מנגנון הגנה, ויש לו צורך והוא מאוד מאוד בריא כדי להעביר את היום, לא בהפרעת חרדה מתמשכת. אבל עם זאת, אנחנו צריכים לחשוב על הדברים לא מהכיוון של איך אני לא אמות, אלא איך אני אחיה חיים בריאים, איך אני אחיה טוב. ואז עוד דבר אולי לגבי זיגולית, לא איך אני אריב טוב, אלא איך אולי אני אצליח למנוע אותה מריבה, לדעת איזה שנידה, בדיוק. עם סוגים נכונים שמאפשרים לי להתרחק מסיטואציות שהן דליקות, לא לעורר אותן, לצאת ממצבים בצורה נכונה, עם חיוך. אז אותו דבר, גם פה מבחינת גיל המעבר, ככה שאנחנו נגיע עם כלים בריאותיים חזקים יותר, התהליך יהיה קל יותר, גם נפשית וגם פיזית.

תגידי, וחשק מיני, אני רגע אדייק את השאלה. זאת אומרת, כן, מעניין אותי לדעת את ההשפעות על חשק המיני, אבל אני רוצה רגע לשתף אותך בתופעה שהיא מייצרת אצלי סתירה בין שני הדברים. מצד אחד, אני שומעת מהרבה נשים שאני פוגשת, שיש השפעות, אני כמובן אין לי, אני לא רופאה ואני לא מבינה בעניינים ההורמונליים, אבל רגע, ברמת התקשורת שלהן איתי, שהן מתארות לי יובש וקושי וחוסר חשק מיני, ושמבחינתן להעביר עכשיו את החיים הזוגיים ללא קיום יחסים, ושפשוט לא בא להן, ופשוט אין חשק. מצד שני, אותה נשים באותם מגילאים שמתגרשות ופתאום מגלות את החשק המיני ואת העולם המיני בתוכן, ואז בעצם איזו סתירה מתעוררת לי? איפה הקשר בין הדברים? האם אפשר לעקוף את זה? אז אני אשמח שתעשי לי רגע סדר בזה.

הסדר הוא בזה שבעצם מיניות, ליבידו, כל הדברים האלה הם הם לא קמים ונופלים על הורמונים. הורמונים זה טיפה קטנה בתוך הים הזה, של הדברים שמניעים אותנו, כי הם צורים מיניים. הם מצטרפים לתוך הגיגה, ועושים שם בלגן, ויש להם כמובן חשיבות מאוד מאוד גדולה, וטיפול בהם יכול לשפר הרבה דברים, אבל בתוך המערך הזוגי הזה, המיניות, בעיקר בתוך זוגיות שהיא קבועה, באופן טבעי אצל כולם, זה דבר מולטי פקטוריאלי כמו שאמרנו, אבל בתוך זוגיות שהיא קבועה, שהעוררות בה היא נמוכה יותר וצריך לייצר אותה, כשאנחנו נכנסות לתוך מצב שבו היכולת שלנו להכיל את אותה סיטואציות הוא נמוך יותר, אז כלפי אנשים שהם פחות מעוררים אותנו, יהיה לנו פחות סבלנות. זאת אומרת שבאישה הזאת שנשואה כבר 30 שנה, ועד היום שהייתה במצב הורמונלי יציב יחסית, או לא יציב אבל קבוע עבורה ומוכר לה, אז היא ידעת שיש יום אחד בחודש שבו היא מראה את הגרבה עם זרוקות על השולחן אוכל, היא חוטפת עצבים, וגם הבן זוג שלה ידעת שלפי זה הוא יודע שהוא צריך לקחת כמה ימים של לא להצבן אותה, והדברים התנהלו בצורה קבועה כזאת, כל אחד שמר את המרחק שלו, ויש אמים שהיו טובים יותר ואמים שהיו טובים פחות. ברגע שמתחיל השינוי ההורמונלי בילדות ההורמונליות, אנחנו נכנסים לפעמים לאיזשהו מצב קבוע של חוסר רצון וחוסר יכולת להתמודד עם אותם גרביים שנמצאות על השולחן. זה אומר, לא רק שאין לנו כוח להתנהלות הזאתי, שדרך אגב, אם יש דברים שמאזינים פה לשיחה, אז בוודאי שלא צריך להכניס את הגרביים על השולחן בשום מצב שהוא, ולא אמור לצבלנות לאף אחד להכיל את זה. אבל נשים שנכנסות למנה פאוזה, הן, בקושי, יש להן את היכולת להכיל את עצמן. מתחילות הרבה מחשבות קיומיות, למה אני עושה את הכל ולמה אני המוקד של כל הזה, וזה מחשבות שנובעות מכך שהאסטרוגן די שכב אותנו רוב השנים האלה כדמויות מטפלות, וזה נתן לנו איזושהי אנרגיה להמשיך בתוך הדמות המטפלת עם פחות סימני שאלה. וכשהרמות האלה יורדות אנחנו פחות סובלניות לאותן סיטואציות, אנחנו פחות רוצות להיות דמויות המטפלות, ולהרגיש פתאום שאת מטפלת בכולם, כולל אותו בן אדם שאת מסתכלת עליו, ואת אומרת, הוא אמור להיות הפרטנר שלי, הוא אמור להיות זה שתומך בי, אני אחשב במקום שבו, יש לי פחות אנרגיות להכיל עצמי, אותי צריך להכיל כרגע, והרבה פעמים הפרטנר לא יודע מה נפל עליו, ומאיפה זה הגיע, ומי הבן אדם הזה שעומד מולו שהוא השתנה, אבל הוא לא השתנה, אז מה קרה? וזה יוצר הרבה חיכוכים, הרבה חיכוכים שהם נובעים מחוסר הבנה גם של הבן אדם את עצמו, וגם של הסביבה אותו. יש נשים שמגיעות אליי, כשאני שואלת אותם, תגיד, את מרגשתם שאתם קצת יותר על הקצה? אתם מרגישים שאתם יותר עצבניות? אתם אומרות לי, לא. ואם הם הגיעו עם הבל, אני מסתכלת את הצידה, ויש שם איזה מישהו שמאנהם ככה עם הראש, כאילו פגעתי בול בכל דבר ודבר. זאת אומרת, לפעמים הסביבה שלנו היא לא יודעת להגיד עלינו שהדברים השתנו לפני שאנחנו יודעים להסתכל על זה, כי מבחינתנו אנחנו צודקות, ואנחנו צודקות, בנות, שלא תהיה פה טעות, מה שנעשה הוא באמת מעצבן ונראה לנו מאוד מאוד לגיטימי שאנחנו כועסות אבל יכול מאוד להיות כמו שדיברנו לפני כן על החרדה שיכול להיות שברמות אסטרוגן תקינות היינו יכולות אולי קצת יותר לעצום עין בלי להתמודד עם זה בנוסף לכך אנחנו חווות הרבה שינויים פיזיים בתקופה הזאת ויחסי מין יש להם קשר מאוד גדול לדימוי העצמי שלנו, לאיך אנחנו רואות את עצמנו. אם אנחנו רואות את עצמנו מבחינה מנטלית כרגע, כבעלות פחות יכולת, כי אנחנו לא מרוכזות, כי אנחנו שוכחות דברים. אם אנחנו, פחות הולך לנו בעבודה, אם אנחנו מרגישות כמו אימא שלנו, כי פתאום אנחנו מתפשטות, וזהה ניגרת לנו מהפנים, ואנחנו לא ישנות בלילה, ואנחנו עייפות, ואנחנו בחרדה קיומית, ויש לנו דפיקות לב מהירות שמהירות אותנו באמצע היום משום מקום, יש לנו הדימוי עצמי שלנו, כי אנחנו מסתכלות על עצמנו כבן אדם שהוא אולי נראה חולה, אולי נראה שמן, כל הדברים שתורמים לנו לדימוי עצמי שלנו, כל המערך הזה מתפרק לנו מול העיניים, ועל כן יותר קשה לנו לעמוד מול הבן זוג כרגע, ולהרגיש מיניים. ובכלל, יש לנו פחות מקום לחשוב, המיניות זה דבר שמגיע בסוף, זאת אומרת, כל הדברים האחרים, כל הכוכבים בשמיים צריכים להיות מאוד מסודרים, בעיקר אנשים, כדי שיהיה לנו מקום להכין מיניות. אנחנו חוות את זה לאורך פרקים שונים בחיים. איזה תקופות של סטרס בעבודה, או תקופה של אחרי לידה, או תקופה של גידול לילדים, שבהם יש פחות מקום להרגיש יצורים מיניים. לא כל שכן כשבאמת הדימוי העצמי שלנו, או איך שאנחנו רואות את עצמנו, מנטלית ופיזית, משתנה. הדבר השני שדיברת עליו, שהוא דווקא לא ישתנה בתאם לבנזו, זה נושא של יובש נרטיקי. הכאבים ביחסים שלכם להופיע בגיל הזה. חלק מהאנשים קוראות את זה ממש בתחילת הכניסה למנה פרס החלק, זה קורה אצלם יותר מאוחר, אבל רמות האסטרוגן שלנו מאוד מאוד חשובות לתחזוקה השותפת של רקמת הנרטיק, האובי שלה, האלסטיות שלה, היכולת שלה להתרחב בלי שהיא נקראת, ואז ברגע שהרמות האסטרוגן יורדות מתחיל תהליך שאנחנו מכנים אותו בצורה פשוטה, יובש נרטיקי, אבל זה כי עברית היא שפה מאוד דלה, התהליך הוא בעצם אתרופיה, או, סלחו לי, אבל התרגום זה התנבנות, וזה תרגום נוראי, כי זה נשמע משהו מאוד מזעזע, אבל התהליך הוא אובדן של נפח הרקמה והאלסטיות שלו, ובנוסף לכך, כפועל יוצא של אובדן הרקמה הזאת, אנחנו גם מעבדים את הבלוטות שמפרישות, ולכן אצל הרבה נשים הם יחוו את זה גם כיובש ‫אבל הרבה נשים שחוות את זה ‫כיובי שנסעו לשים שמן ויגידו, ‫וואלה, שום דבר לא עזר, ‫זה עדיין לא עזר, ‫עכשיו יש לחות וזה עדיין לא עזר, ‫כי זה לא רק עניין של לחות, ‫כמו שאמרתי, ‫זה עניין של אובדן או וירקמה ‫והאלסטיות שלה, ‫ולכן כמה שמן שתשימי על זה ‫עדיין כשתמתחי את האזור הזה, ‫הוא ייקרא ויכאב. ‫חלק מהנשים, בגלל שהן לא מודעות ‫לנושא הזה של הגדרה, ‫כמו שהגדרתי אותה כרגע, ‫אז הן אומרות לו, ‫אין לי בעיה של יובי שנותיקי ואז מלא פונות לקבל טיפול והרבה מאוד נשים נשארות באותו מצב והן פשוט מבטרות, הן מבטרות על יחסי המין כי זה כואב, למה צריך את זה? גם ככה אין לי מוטיבציה, גם ככה לא בא לי על עצמי, לא כל שכן לא בא לי עליו ואז התהליכים הולכים ונעלמים ולפעמים זה פוגע בצורה מאוד מאוד קשה בזוגיות אצל חלק מהאנשים שאת אותם אלה שתיארת שמה הכל היה לא בסדר כשהם היו נשאות פתאום הם התגרשו הכל בסדר, לא, לא הכל בסדר ואנחנו מדברות על הדבר הספציפי הזה יכול להיות שזה יותר רעוררות בגלל הצורך לבצות ולהיכנס לתוך יחסים אבל הרבה מהאנשים האלה מגיעות הלאה למרפאה נורא נורא בא לי את הקשר הזה, נורא בא לי אותו, אבל ממש אין לי כוח ליחסים זה כואב לי, זה שורף לי, זה מחיר כבד מדי עליי איך אני יכולה לפתור את זה? אז הן כן פונות לקבל טיפול הרבה פעמים כשהן מחפשות מערכת יחסים חדשה מה שבתוך זוגיות הן לפעמים לא מחפשות כי הן מפטרות זה יכול לפגוע בזוגיות לפעמים זה יכול להיות שזה משתלב יחד עם זוגיות כזאת שהיא פחות תלויה ביחסי מין וזה מתקבל בסדר גם על ידי הבין זוג וזה מתאים לאותו זוג ירידה בתדירות או בצורך ביחסי מין בחדירה ולכן כל זוג צריך להתאים לו את החליפה ותופרים את זה ספציפית אליו אם כן, הנושא של יובש נרתיקי או הטרופי נרתיקי כמו שאמרתי הוא נושא שפוגע בנשים לא רק בנושא של יחסי מין בגלל שהן מורכמתים זה גם יכול לפגוע בתפקוד של הנרתיק, ביכולת שלה להגן על עצמו, ביכולת של פרוחית להגן על עצמה, יכול גם לדלקות אז זה נושא שאני כן מתייחסת אליו גם בנשים שאומרות לי התנזרתי מיחסי מין, אין לי זוגיות, אני לא מתכננת לקהל מיחסי מין, אז זה נושא שדורש התייחסות לא רק מהאספקט הזה, אבל בוודאי שבנושא של יחסי מין ששם אנחנו שומעים את התלונה הזאת בשכחות גבוהה יותר וואו, איזה

חשוב שדיברנו עליו, כי אני חושבת שבאמת זה משהו שאסור להתעלם ממנו. ואת יודעת, אני זוכרת שקראתי בספר של המוח הנשי של דוקטור לואן בריינסדן, אם אמרתי נכון את השם-משפחה שלה, על המוח בגיל המעבר, שהיא דיברה על זה שיש ממש איזשהו חלון הזדמנויות של שנה שאפשר לטפל בבית ההורמונלי. מעניינתי, את יודעת, האם באמת זה נכון, אולי אני לא הבנתי נכון, ואם זה נכון, אז למשל, נשים שיש להן עתקן הורמונלי, והן לא יודעות שנגמר המחזור לפעמים בשלב מסוים, כי אין מחזור, ואז פתאום יכול להיות שהוא נגמר כבר שנתיים לפני שהיא הוציאה את העתקן, אז האם הן פספסו את החלון הזה, והאם באמת יש חלון כזה, ואיך מטפלים בכלל? מה האפשרויות שלנו?

אז אני לא יכולה להתייחס לספר שאת דיברת עליו, כי אני לא מכירה את הדברים, אני יכולה להגיד שמבחינה הרפואית, טיפול הורמונלי ניתן להתחיל אותו, זאת אומרת, לא לתת אותו, לתת אותו, נכון היום אפשר לתת אותו לאישה שמוניינת בגרגל 120, אבל להתחיל אותו, חלון ההזדמנות שאנחנו מדברים עליו, זה עד עשר שנים מהפסקת הווסט, מהווסט האחרונה, וזה קשור לסיכונים קרדיו-בסקולריים, או יותר נכון להגיד, התרומה של הטיפול ההורמונלי היא פחותה בגילאים האלה יש מקום לדון על כך בנשים ספציפיות עם תופעות שהפעולה יותר מאוחר שנמצאו לגילה מועבר בשלב יותר מאוחר בחיים אבל באופן כללי זאת האמירה אנחנו מדברים על חלון הזמנויות של עשר שנים מהפסקת הבסת בוודאי שככל שאנחנו נתחיל את הטיפול ההורמונלי יותר מוקדם, יותר מוקדם הכוונה היא אחרי גיל המעבר לא יותר מוקדם לקחת את האישה כשעדיין היא מחזור ומניקה אלא כשאנחנו בתחילת גיל המעבר, אנחנו נהוביח יותר מהטיפול, כן מבחינה תסמינית, כי אין שום סיבה לסבול עשר שנים ורק אחר כך לבוא לקבל טיפול, אבל גם מבחינה בריאותית מהתרומה הנוספת לשמירה על הרקמות שלנו, שביניהם, אם זה רקמת הנרטיק, אם זה תפקוד המוח, אם זה כלי הדם והתפקוד הלבבי, וכמובן העצם שכל הדברים האלה, אני לא אוכל להם, כי באמת, תובנה לגבי זה היא גדולה כבר היום באוכלוסייה, זאת אומרת אנחנו יודעים את הרווח המשני שיש לנו בטיפול הורמונלי גם באספקטים הבריאותיים אבל אין נכון להיום המלצה של האיגודים המקצועיים, והאיגודים המקצועיים מבססים את ההחלטות שלהם על מחקרים שהם מחקרים באיכות גבוהה, בקבוצות גדולות וכשעושים את האנליזות למחקרים היום אין בעצם אינדיקציה לכך שצריך לתת טיפול הורמונלי לכל האוכלוסייה, לא כל הנשים שנכנסו לגיל המעבר חייבות לקבל טיפול הורמונלי. יש גם כאלה שלא יכולות מבחינה בריאותית, אבל אם אנחנו נתייחס לאוכלוסייה שיכולה לקבל, שבבערך 90% מהאוכלוסייה יכולה לקבל טיפול הורמונלי, לא כולן חייבות לקבל טיפול. ההמלצה היום היא לתת טיפול לאנשים הסימפטומטיות. וכמו שדיברנו לפני כן, רק 15% לא יהיו סימפטומטיות. זאת אומרת, שיש אוכלוסייה מאוד מאוד גדולה שכן תרוויח מהטיפול ההורמונלי, אין מבחינה תסמינית ואין מבחינה בריאותית, אבל אנחנו לא חייבים לצוד אותם ולחפש אותם, אנחנו לא דופקים בדלת אלא אנחנו רוצים שהאוכלוסיית תדע שקיימת האפשרות הזאתי, שיכולה לסייע עליהן ושהיא קשורות לתסמינים ובמידה ויש להן כאלה אז הם יפנו לקבל טיפול או ייעוץ האוכלוסייה שזה עובר לידה כולל אלה שיש להם עתקן הורמונלי שחשוב לי רק לדייק את הנושא מבחינת עתקן הורמונלי מירנה או קיילינה מדובר בעתקנים שמכילים רק פרוגסטרון בערמות מאוד מאוד נמוכות, הם לא מכילים אסטרוגן ולכן הם רק מגנים על רירית הרחם ומאפשרים לו להיות דקה כדי כך שאין דימום כל המחזור ההורמונלי שמתרחש בדם, זאת אומרת, עליה ברמות האסטרוגן וכולי, כל הדברים, הביוץ, כל זה ממשיך להתרחש גם בנוכחות של עדכנים הורמונליים. ולכן אישה שיבפר מן הפרזו או מן הפרזה, גם אם יש לה עדכן, אז אולי לא יהיה לה דימום, אבל היה והשינויים ההורמונליים גורמים, היו אמורים לגרום לה לתסמינים, הם עדיין נגרמו לתסמינים. הירידה ההורמונלית היא משהו שהיא תחווה אותה, אם היא הייתה אמורה לחוות אותה, אם היא התברכה בכך שאין לה תסמינים אז מבחינתי היא גם לא קבוצת יד שמחויבת בטיפול באותו שלב ולכן אנשים האלה שעדיין חורות את השינם והאוניים יבואו אלינו למרות שאין להם דימום ויגידו אני כבר כמה חודשים חובג עלי חום, מזהות לילה אפורות שינה ואני לא זקוקה לבסת שלהם כדי לדעת אם אפשר או אי אפשר לתת להם טיפול מכיוון שהטיפול הוא לא תלוי בזה של האם יש לך עדיין בסת או אין לך בסת הטיפול הוא תלוי תסמינים באישה כזאת, אם אנחנו ניקח את האישה העט הסמינית לחלוטין, התברכה בגנטיקה הטובה, לא מרגישה שום דבר, נמצאת עם עתקן, לא היה לה דימומים בעבר, אין לה דימומים עכשיו, שום דבר לא השתנה, היא בגיל 52 באה ואומרת, רגע, אז מה אני עושה, כן, לא ציטט, כן, לא, לא ציטט, כן, אני במנה פרזה, לא במנה פרזה, רק בנשים האלה, אני כדי לבחון את הנושא, בנשים שבאו קטעת חכם, אני עושה להן בדיקות דם חוזרות, לא אחת, אלא כל מספר שבועות, כדי לראות באמת האם הרמ ‫כל האסטרוגנים נמוכות ‫ובאופן קונסיסטנטי, ‫ולא משתנות כמו שיכול לקרות ‫בפרי מנאפוזה. ‫ואז בנשים האלה אני יכולה להגיד להם, ‫אוקיי, בשלב הזה נראה ‫שאת לכל הפחות פרי מנאפוזלית, ‫אולי מנאפוזלית גם, ‫אנחנו נדע את זה רק אחרי שנוציא את העתקן ‫ונראה שהמחזור לא חוזר, ‫וניתן נוציא את העתקן בביטחן ‫מבחינת האפקטים של המניעת הרעיון ‫ובמבחינת הגיל. ‫אבל חלק מהאנשים, ‫העתקן שלהם עדיין בתוקף, ‫אני מציעה להם לא להוציא את העתקן. ‫למה? כי אני יכולה להשתמש ‫בהעתקן הזה לצורך טיפול הורמונלי ‫שיש בו איזשהו פרופיל ביטחוץ ‫הזה יותר טוב, ‫אז בנשים שהעתקן שלהם ‫עדיין בתוקף, ‫הן נכנסו לתקופת הפרם מן הפאוזה ‫או מן הפאוזה וזכוקות לטיפול הורמונלי, ‫אנחנו הרבה פעמים יכולים ‫לתת להן טיפול רק באסטרוגן, ‫בלי לוסיף פרוגסטרון, ‫והעתקן מאפשר לי את זה, ‫אז אכן הרבה פעמים אני גם אז זה לגבי תמונת מצב נכון להיום וחשוב לי להדגיש את זה שזה נכון להיום כי כמו שאנחנו יודעים הנושא של גיל המעבר ננטש המון שנים מבחינה מחקרית מחקרי אורך ארוכים שבדקו את ההשלכות של טיפולים נעצרו ואז אנחנו עומדים נכון היום עם הסתכלות אחורה על נתונים ומנסים להסיק מהם לגבי העתיד ויכול להיות שככל שיחלוף הזמן אנחנו נתחיל ללמוד יותר ויותר ויש קולות שמתחילים לקבוע לדוגמה להרחיב את חלון ההזדמנויות לטיפול, שבודקים לעומק ומפרקים את הרבדים באוכלוסייה. עד פעם היו עושים מחקרים, הקבוצה של גברים הייתה מלככת, היו עושים על זה את המחקרים לכולם, כולל למחזור, איך המחזור עובד אצל גברים. שום דבר לא הנבדק לעומק. אחר כך לקחו גם קבוצה של נשים, של הצערי ירב כשעשו את זה, עשו את זה בצורה מקולקלת, זה מה שהוביל אותנו למחום של להיעדר טיפול בגיל המעבר, וזה כבר לשיחה אחרת. אבל רק אחת התחילו להשכיל להבין שלא כל אנשים אותו דבר, ולא כל אנשים באותו גיל אותו דבר, ולא כל אנשים במנפר זהם אותו דבר, ויש משמעות לחלונות האלה של בין גיל 40 ל-50 ו-50 ל-60 זה לא אותו דבר, והסיכונים והמחלות הם לא אותו דבר, ואת זה הצלחנו להבין, ואני לא רוצה להעביר ביקורת כרגע על המחקר הגדול ההוא שנעשה, שאנחנו נוהגים לנגוח בו בכל הזדמנות, שבאמת הוא נעשה בצורה שקלקלה את הטיפול ואת הבריאות של הרבה אנשים לאורך השנים אבל מצד שני המחקר הזה למדנו ממנו בדיעבד שאנחנו צריכים להתייחס לאנשים בתור קבוצות גיל נפרדות שאנחנו צריכים כן לרבד את הסיכונים לפי דברים שונים שלא כל הטיפולים ההורמונליים אותם טיפולים שיש טיפולים שהם יותר מסוכנים וכאלה שפחות אז למדנו את זה בגלל הטעויות שנעשו אז ואנחנו לא יכולים להגיד על טעויות שהן לא טובות כי אנחנו לומדים גם מטעויות, זה היתרון של מדע, ומדע יודע להסתכל על עצמו אחורה ולהגיד איפה הוא טעה ואיפה הדברים היה צריך לתקן אותם. הטעות הגדולה שנעשתה בשנת 2002 זה שהם ירו עם המסקנות שלהם לעיתונות והוציאו בבת אחת את הנתונים, ורק אחר כך הם הלכו אחורה והתחילו לעשות ריבוט של הנתונים והבינו את הטעות ושהדברים הם לא כאלה כמו שהם הוצגו אז, אבל זה כבר היה מאוחר מדי ואז נוצר באמת מצב של בערך עשרים שנה של היעדר טיפול. אבל אנחנו נמצאים פה היום ויכולים להגיד את כל הדברים ולהרגיש יותר בטוחים בעצמנו על זה שבקבוצת הגילים 50 עד 60 זה כן בטיחותי, בגלל אותו מחקר שהם עשו, שנכון אז הם פרסמו אותו כאילו זה לא בטיחותי לכלל האוכלוסייה, אבל אחר כך כשהם התחילו לרבד את הנתונים של אותו מחקר גדול, אנחנו קיבלנו מידע נוסף שאנחנו זוכים להישן על הכתפיים שלו היום ולטפל בנשים. היו הרבה נשים לצערנו ששילמו את המחיר הכבד על המחקר הזה, על האוכלוסייה של האימהות שלנו בעיקר, שלא תופלו בגין אותו מצב, והיום הם שומעות את המחיר הבריאותי עם אוסטאופורוזיס ומחלות לב וצרות אחרות קוגנטיביות, שכמובן שהם חוו תקופה מאוד ממושכת של תסמינים בלי שהם קיבלו התייחסות, והמחיר הנוסף שאנחנו משלמים זה של היום, הרבה נשים עדיין חוששות לקבל את הטיפול מאותה סיטואציה, ובגלל שהאימהות שלהם לא לקחו, וזה מה שהאימהות שלהם אמרו לעשות, אז יש עדיין רתיעה באוכלוסייה. ולצערי אנחנו עדיין עומדים על אחוזים מאוד נמוכים, דיברנו על זה שבערך 85% מהאוכלוסייה היא החבות הסמינים, אנחנו יודעים שבערך רק 8% מטופלות. וזה לא בגלל שהן לא יכולות לקבל טיפול, זה בגלל שיש מודעות מאוד נמוכה, הן לנושא של הצורך בטיפול מבחינה בריאותית, הן מבחינת הבטיחות של הטיפול, וזה לא רק האוכלוסייה הכללית שחותק בכך, זה גם האוכלוסייה הרפואית, אפילו גינקולוגים, כי אותו דור היום שאני יושב בחדרים ומחלקת את הטיפולים התרופתיים, כשהוא היה בבית ספר רפואה, כשאני הייתי בבית ספר רפואה, מה שלמדנו זה את מה שרוב הדור יודע היום, זאת אומרת שההורמונים זה מסוכן, והורמונים עושים סרטן, והורמונים עשו התקפה לב. והרבה רופאים לא התעדכנו בדברים העדכנים יותר בשנים האחרונות, ולכן הרבה אנשים הגיעו לרופא גינקולוג שלהם, או לרופא משפחה, ולחירוק שעד היום עדיין ישנו את אותם שינויים שהיו נכונים לשנת 2002 עכשיו זה לא קופים שחוטאים יותר מדי כן, הם לא פתחו ספר רפואה משנת 1950 הדברים פשוט משתנים בקצב מאוד מאוד גדול לסמכננו ככה שחולף הזמן שהשינויים הם בקצב מהיר מהיר הרבה יותר ולכן היום יש יותר מרפאות גיל מעבר שנותנות את המענה עם המידע העדכני יותר ואני תמיד מסייגת גם את עצמי, זאת אומרת המידע העדכני ביותר הוא לאו דווקא המידע הנכון ביותר הוא נכון לאותו זמן, מדע יודע תמיד להסתכל על עצמו ולהגיד על עצמו שהדברים הם נכונים לעכשיו ויכול להיות שהם ישתנו ואנחנו מתבססים על מידע של שנים רבות ושל מחקרים רבים אבל יכול להיות שבעוד עשרה שנים יהיה מחקר שהוא יגיד עד עכשיו אמרתם שאסור לקחת הורמונים עד נקודה הזאת ועכשיו מותר לקחת הורמונים אז אנחנו לא מפחדים להכיר בזה שהדברים יכולים להשתנות וללמוד אנחנו בדרך כלל מוציאים תרופות ומציעים תרופות אחרי שנעסוק במחקרי בטיחות ואנחנו לכל הפחות זהירים אקסטרה זאת אומרת, הכיוון שאני חושבת שהמדע הולך אליו בתחום של רפואת גיל המעבר זה דווקא לשחרר אותנו מהכבלים ששמו אותנו שם לפני עשרים שנה ושמנעו טיפול עד היום והולכים ומשחררים את זה ומאפשרים לאנשים רבות יותר לקבל טיפול ולהרחיב את הכלים גם לרופאים שהם לא עוסקים ספציפית בתחום וזה יגיע, גם זה יגיע.

וואו מורן, אני יכולה להקשיב לך שעות, ויש לי, כתבתי עוד מיליון שאלות שתוך קטע שאת מדברת שבאה אישול, ופתאום אני מסתכלת ואני רואה שאנחנו מדברות כבר שעה וזה מרגיש לי. שזה עבר ברגע, נושא מרתק, בא לי שתכתבי ספר, שאני אקנה אותו לפני שאני בורח לגיל הגיל הזה, ואני רוצה להגיד לך תודה רבה, לשאול אותך איפה אפשר לפגוש אותך, אם זה באופן ציבורי או פרטי, וכמובן שאנחנו נשים קישור לעמוד האינסטגרם שלך וגם שם, יש הרבה תוכן וידע שאפשר לקבל ממך. אז ספרי לנו רגע איך מגיעים אלייך.

אז דבר ראשון, כן, מי שרוצה לשמוע עוד קצת, אני באמת מנסה להעלות סרטונים של ידע, וגם קצת עברור וחכוש אומור באינסטגרם שלי. מי שזקוקה לייעוץ בנושא של גיל המעבר, אז מטופלות מקאבי יודעות שאני מקבלת במרפעת מקאבי רעננה, במרפעת גיל המעבר. ולמטופלות שלא הצטרפו למקאבי, אז ניתן למצוא אותי במרפאה שלי, מרפאת לידי ספרס, שהיא מרפאה רב תחומית, יש לנו שם איתי יושבות גם פיזיותרפיס לצפת הגן ומדקרת סינית, ועכשיו הצטרפת אלינו גם דיאטנית קלינית ואנדוקרינולוגית, וכולם עוסקות יחד איתי בשילוב בצורה הוליסית, בהסתכלות על כל הנושא של גיל המעבר. אנחנו נמצאות בכפר סבא, אז תוכלו למצוא אותנו מרפאת Ladies First. ובשמחה, אנחנו פה בשביל לסייע לכל מי שמרגישה שהיא זקוקה לכך.

וואו, מדהים, ואנחנו... איזה כיף שלי זה קלאב. ואני מתכננת להגיע. תודה רבה. תודה על הידע, על העניין. איזה כיף היה. תודה. אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית. ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, adarzohar1, ושתדעו קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים. המרכז לזוגיות מעשית, adarzohar.com. מחכה לראותכם. ביי.