פרק 95- רווקות בגיל 30+: פגיעות, ייאוש ותקווה עם חן גולן

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן. והיום איתנו מישהי שחיכיתי הרבה זמן לרעיין אותה, אפילו עונה שלמה, חן גולן, אהובתי, רועת חשבון ומשתתפת חתונה מעונה שבע. היי חן, מה קורה?

היי אדר. אני חושבת שאמרת שאת חיכית הרבה זמן לרעיין אותי, אז אני עוד שנים אחורה, שנחשפתי אלייך לראשונה, אני ממש זוכרת שהאחותי שלחה לי, אמרה לי תעקבי אחריה. זה היה לפחות חמש שנים, זה היה שם בתקופת הקורונה. ואני אתחיל דווקא מוידוי שאפילו עשיתי אצלך איזה סדנה בזום של כמה מפגשים. שמאוד שינתה לי את התפיסות ומאז אני עוקבת אחרייך אני לא יודעת כמה אני מיישמת אותם אבל אני יכולה להגיד שהרבה מהדברים מאוד מובילים אותי היום. אני זאת ששמחה ואפילו אחותי גם כל הזמן אמרה לי גם היום תדברי עם אדר זוהר תדברי עם אדר זוהר כזה אז אמרתי איך נדברות.

איזה כיף, קודם כל אחותך מקסימה, ובאמת כל כך דואגת ואוהבת אותך, זה באמת, זה כזה, אנחנו מדי פעם ככה מתכתבות, והיא פשוט באמת בן אדם כזה של, כזאת אימא דואגת ואוהבת.

היא מתנה בחיים שלי, באמת. המתנה הכי גדולה בחיים שלי.

אני רואה גם בפוסטים שהיא כותבת, ואיך היא באמת כאילו כולה באה מאהבה אלייך, וזה הכי מרגש שיש, זה לא מובן מאליו בכלל. אז קודם כל אני מאוד שמחה, וזה מרגש מאוד, והרבה מאוד התנהגויות, גם לאורך העונה, אני כל פעם אמרתי, ואמרתי, הנה, זה תודעת אישה, והייתי כותבת את זה, כי אני ממש חושבת שזה יוצא ממך. אז אני שמחה שאת פה, ואנחנו רוצות היום לדבר עלייך ועל רווקות ועל איפה היית ואיפה את היום וככה משם. אז ספרי ככה עלייך היום, על המקום שאת נמצאת, על המקום שחשבת שתהיי, על ההתמודדות עם המחשבות האלה, עם הפער.

טוב, אז הרבה שאלות, אני אנסה לעשות את זה. מסודר? אז אני כן בת 35 כבר, לא מאמינה אבל כן. במקור אני מבאר שבע, אנחנו קרובות במקור. והיום כבר שמונה וחצי שנים אני בתל אביב, לא מעט שנים. גם זה לא חשבתי שאני אהיה כל כך הרבה זמן בתל אביב אגב. אני רואה את חשבון בתחום המסים במקצועי עד לא מזמן ממש עד לפני חודש עבדתי במשרד מאוד גדול אני אגיד בצניעות שהייתי גם במקום מאוד מובטח והייתי מנהלת בחירה והיה לי מאוד טוב אבל בחרתי לעזוב את המשרד לעזוב גם בלי לחפש עבודה רגע גם בגלל כל התקופה האחרונה אבל גם כי אני מרגישה שהייתי באיזשהו מרוץ לגבי הכל וממש הרגשתי רגע שאני צריכה מה שנקרא לסדר את החוליות בעמוד השדרה שלי רגע. והחלטתי לעשות צעד אמיץ, בין כל הצעדים האמיצים שעשיתי השנה, ורגע לעזוב את העבודה. במקביל אני גם מלמדת באוניברסיטה הפתוחה, אז את זה השארתי ככה בשביל, אני מאוד אוהבת גם ללמד, אז השארתי את זה ככה גם בשביל עצמי.

ואת קונדיטורית.

נכון.

אני מסתכלת עליך באינסטגרם, אני אומרת לעצמי, וואו, איך בא לי לגור לידך. בואי נחזור להיות שכנות.

וואי, ממש. אז כן, קודם כל זה משהו שכל החיים אני אוהבת, ממש ממש, גדלתי בבית שאימא שלי, ממנה זה מגיע, הייתה עושה לנו הוגות יום הולדת מטורפות, כאילו ברמת האבא שלי היה מביא לה קרש ענק, ועל זה כאילו לא היה איפה לשים את ההוגה, כאילו זה היה המשטח שלה. הייתה עושה לנו כל דבר שביקשנו, ואני חושבת שממש כזה זה התחיל אצלי כמו בסיפורים כזה, כמו בסיפורים במאסטר שף, שהם ספרים איזה סיפור מרגש, אז אמיתי, אני ממש זוכרת ההוגה הראשונה שלי, אמא שלי הייתה מושפזת ורציתי להכין להוגה להיום הולדת, וקניתי, אני לא יודעת אם זה קיים עדיין, אבל את בטוח תזכרי, את הטורטים האלה שהגיעו בקופסה כזאת מניילון פלסטיק דק כזה, אז טורט כזה, וניסיתי לעשות קצפת לבד. אם ישמעו אותי בדנון אומרת קצפת ולא שנתי, ירגו אותי. אבל ניסיתי לעשות קצפת לבד, מרוב שהקצפתי אותה היא יצאה נוזל לא ברור. הבאתי את ההוגה לאימא שלי אני ממש זוכרת את הטעם השומני שהיה לה ברוב שהוצאתי לה את כל החמה אבל זאת הייתה ההוגה הראשונה הייתי בכיתה ד' זהו ומשם זה התגלגל ואני ממש חושבת שאי שם שכבר הייתי נערה אז כזה כבר חברים שלי ידעו שכל יום הולדת אני מביאה עוגה. האלפחורס שלי היה משהו בגיל צעיר שאנשים כאילו מכירים שזה היה כזה מאוד מוזר לי. אני זוכרת בצבא כשסיימתי לצורך העניין שיצאתי לקורס קציני ועזבתי את הבסיס שהייתי בו הייתי בדובדבן אז הבאתי המתנות שלי מעבר לזה שעשיתי פריסה והבאתי את כל המתוקים שלי ואמא שלי הכינה והכל אז הבאתי לכל אחד גם מתנה שעד היום כאילו זה מצחיק כי לברק בתוכנית סליחה אם אני מדלגת מנושא לנושא אבל ביום שאתה מביא מתנה, אני לא זוכרת דבר איך זה נקרא, ביום של החתונה, אז הבאתי לו גם קופסה של אלפא חורס בין כל המתנות. וגם בצבא, לכל אחד הבאתי קופסה צנצנת קטנה של אלפא חורס בין כל הדברים. אז זה משהו שמלווה אותי המון המון שנים, ועם השנים זה גם קצת יותר התפתח. אני ממש אוהבת ללמוד בעצמי, ואם אני רואה איזה רעיון אז אני אנסה לעשות אותו. ואם זה אחיינים שלי שהתחלתי לעשות להם כל מיני הוגות כזה עם דמויות שאני מציירת קצת בשוקולד, וזה הלך והתפתח והבקשות שלהם נהיו מוגזמות, אז לא הייתה לי ברירה, כל מיני דמויות שאין לי מושג מיהן. וזהו, ואני חושבת שגם עם השנים גם בטח שהתחלתי לגור לבד, זה התחבר לזה גם שאני מאוד אוהבת בסוף להריח ולתת מעצמי, וזה כזה התחבר לי ביחד. והשנה החלטתי לעשות צעד באמת אמיץ שהרבה זמן רציתי, ולהירשם לקורס קונדיטוריה המקצועי, וכל מי שמכיר אותי אמר לי למה צריכה, את יודעת הכל, ואחרי שבוע שם הבנתי שאני לא יודעת כלום, וזה מצחיק כי ממש עשיתי כזה פוסט על הסיום של הקורס, כי זה היה חצי שנה מאוד משמעותית, והמשפט שסיימתי שם, בעצם רשמתי שהבנתי שככל שאתה יודע, אתה מבין שאתה לא יודע כלום. זה כמו סליחה, כאילו משהו כזה בסגנון. או אתה מבין כמה אתה לא יודע, לא שאתה לא יודע כלום. וזה ממש נכון לגבי הכל בחיים, אני יכולה להגיד לגבי תחום המסים, זה הכי כזה. עם הזמן אתה מבין כמה עוד יש. בהתחלה אפילו, אני אומרת את זה, הם כבר לא עובדים שלי, הם היו. לעובדים המדהימים שהיו לי לאורך כל הדרך תמיד הייתי אומרת להם קצת סינה אתם עוד לא יודעים כלום אבל לא ממקום שאתם לא יודעים ממקום שיש את כל כך הרבה וכרגע אתם מצליחים לראות ממש דרך עיניים מאוד מצומצמות וככל שזה מתרחב בכל תחום אז אתה באמת יודע יותר וגם רוצה לדעת יותר.

מה כל כך, אני אומרת את זה גם כל הזמן לתלמידים שלי ולעצמי, שכל קורס שאני לומדת, אני קולטת עוד כמה אני לא יודעת וכמה עוד יש ללמוד, וזה אינסופיז, והאמת שזה גם נורא כיף, כי זה אומר שההתפתחות שלנו היא אינסופית. וזה ממש כאילו משהו ש... צריך להסתכל עליו כמקום שאנחנו יכולים לגדול ולצמוח בכל תחום עוד המון, ויש לנו תמיד מה ללמוד וממי ללמוד, ומכל אדם הוא יכול ללמד אותנו גם איזשהו משהו אני מסכימה איתך וזה מהמם ואת יודעת תוך כדי שאת מדברת שומעים. או לפחות זה מרגיש לי כשאני שומעת אותך ואני גם רואה אותך, אבל אני רואה כאילו יש משהו שהוא כאילו מה שמניע אותך זה האחר. זאת אומרת זה המקום הזה של לתת אהבה זה שממקום באמת של להעניק, כלומר זה מרגיש שהנקודה הזאת של הלתת, היא נקודה מאוד מאוד מאוד משמעותית אצלך. זאת אומרת, איך שאת מדברת על העובדים, ואיך שאת מדברת על האכנים, ואיך שאת מדברת על הבחירות שאת עושה, זה נשמע שחלק מהעיקרי מההסתכלות שלך, זה מה את

נותנת, ושזה עושה לך טוב, ואני חושבת שזה התכונה החשובה ביותר להיותנו כזוג. כי כשאני באה לראות מה אני מקבלת, אז הרבה פעמים אני הופכת להיות מאוד מצומצמת ומקובצת, ותפויה טובה מהר מאוד, וצריך

זה מה אני נותנת.

אני לא יודעת אם זה מאוזן, המקום.

זהו, זה לא בהכרח לטובה. אני... את קלטת את זה מאוד מהר, כי זאת את, ואת חדה מאוד, אבל זה לא תמיד לטובה. אני חייבת להגיד. אני לא יודעת אם זה כי זה מאוזן או לא, אבל אצלי, כאדם, הייתי רוצה, בלי קשר לזוגיות, לא לצמצם את זה בקטע של לא לתת יותר אבל אני אתן לך דוגמה הכי פשוטה שאני מערכת אין דבר כזה שאני אערך עם פלטת גבינות וכמה זיתים אני מגזימה ברמת הסיפיות שלי גם והתכנונים שלי וזה כאילו ברמה של זה עושה לי כיף זה מאוד עושה לי כיף אני אוהבת את התוצאה אני אוהבת את המחמאות אני אוהבת שאנשים נהנים אנשים שנהנים מהאוכל שלי זה הדבר הכי כיף שקורה לי בחיים באמת אבל אני אומרת בכל דבר כזה אני תמיד אומרת יכולת לצמצם דבר שניים וזה היה מוריד לך הרבה מהלחץ אז אני חושבת שהדוגמה הזאת היא אומנם משהו כביכול שולי על ירוח ועל חברים ועל כל דבר אבל זה קורה לי גם בזוגיות אני חושבת שזה נכון הנתינה הזאת באה ביחד עם פתיחות ומצד אחד לא מזמן מישהי אמרה לי זה היה בהקשר של התוכנית גם שאני אמרתי כזה שאני קצת מתבאסת שנפתחתי מאוד, שלא השארתי שום דבר, שהכל פתוח שם, שרואים אותי במיליון אחוזים, ואז אמרתי לה שזה קורה לי, אני לא אשקר, זה קורה לי בקלות, ברגע שאני לא מתאהבת, ברגע שיש לי את הקליק הראשוני, ברגע שאני רוצה, אני חושבת שזה עומד שם, כי בדרך כלל לפחות אצלי או שאני רוצה או שאני לא רוצה קצת קשה לי לעשות את האמצע של אם אני לא רוצה אני באמת את הניסיון ואם אני רוצה אז אני אקח את זה קצת יותר בזהירות אז אני אמרתי לה שכשאני רוצה אין לי ברירה אני ממש נפתחת הלב שלי נפתח לטוב או לרע, אני עדיין מאמינה באהבה, אני עדיין מרגישה פרפרים בבטן כשקורים לי דברים כאלה, אני עדיין מתרגשת מסיטואציות, והיא ממש אמרה לי כן, זה נשמע קצת ציני, אבל אני מקנאבה, אני לא מסוגלת, אני לא הרגשתי פרפרים במשך עשר שנים, היא כאילו ממש אמרה לי משהו, היא אמרה לי זה קיצוני אצלי, שום בן אדם לא עשה לי כלום, אני לא מצליחה לפתוח את הלב לאף אחד, ואני לא יודעת איפה, כנראה שיש איזשהו אמצע, אפילו לא אמצע אצלי. אני הייתי רוצה טיפה בווליום לעלות בשני ביטים, מה שנקרא, לא להגיע לאמצע. אבל הפתיחות הזאת והנתינה הזאת, שוב, בלי קשר בהכרח. אולי כשיש בן זוג שהוא גם מאוד כזה, והייתה לי זוגיות כזאת, וזה היה מדהים. אבל על עצמי אני אומרת, לפעמים, נקשר את זה לחוק חמישה שבע דייטים שלך לפעמים צריך טיפה לשמור על עצמך טיפה לשמור על הלב שלך ולא טיפה לבחון את הצד השני האם הוא באמת מתאים לי האם באמת זה התכונות שאני רוצה אני חושבת שלקח לי הרבה זמן בכלל המון זמן עד גיל מאוחר יחסית להבין בכלל מי אני באמת איזה בן זוג אני רוצה בזוגיות שזה קצת מתקשר לשאלה הראשונה ששאלת, ולא הגעתי אליה.

אבל אולי רגע, לפני שנעבור אליה, בוא נדבר רגע על הנתינה שלך, אוקיי? זאת אומרת, רגע שאנחנו נכנסות לזה. אני מאוד מאוד מסכימה איתך. כלומר, נתינה כבסיס, כשאתה בא לתת עם אלמנט מאוד מאוד מאוד חשוב בחיים בכלל, ובזוגיות בפרט. אני פשוט חושבת שמה שקורה אצלך זה שהנתינה לא מנוהלת. כלומר שהאלמנט שחסר שם הוא הניהול של הדברים, וזה קשור להרבה מאוד דברים אחרים, לכן את השתפסותי, למקום של התפיסה הכללית שלי, למקום של כשאני בא, אז אני עד הסוף, הטוטאליות שלך באופן כללי אני מניחה שהיא קיימת, באמת, אם זה, אם כמו שאת מתייחסת, אז כנראה שאת בכל דבר טוטאלית, שאם את עושה, את כבר לא תעשה, עד הסוף וחצי זה לא נחשב ואפילו תשעים אחוז זה לא נחשב ועד שם עד הסוף ואז כל הדבר הזה כשהוא לא מנוהל הוא כבר לא מקדם אותנו. זאת אומרת, הדוגמה שאת הבאת היא באמת שאתם כאילו שתי הקצוות. אחת זה בעצם מתארת את המקום של חוסר חשיפה וכל הזמן שמירה על עצמה, והצד השני זה בעצם הנתינת יתר. וכשאנחנו בנתינה כמו שאת מתארת, אז הרבה מאוד פעמים אין מקום ללקבל. יש הרבה מאוד מקום ללתת, ללראות את הצד השני, לא משנה רגע עכשיו אם זה את הערוכים או את הבן זוג. זה כאילו תפסת את כל המקום בנתינה. ואז לא נשאר מקום ללקבל, ובסופו של דבר הכל עניין של איזונים ועניין של ניהול, וכשלומדים לנהל את הנתינה, אז בעצם היא יכולה להפוך להיות כלי אדיר, גם לזוגיות וגם לאנשים בכלל, ופה זה קשור אחד להגזמות, זה קשור למה חושבים עליי, זה קשור לאיך אני אתפס, זה קשור לתנאי שלנו, להרגשת שייכות, כלומר שכמה אני רוצה שגם יצטרכו אותי, אוקיי? כמה אני הייתי רוצה שיהיו מרוצים ממני.

ורגע אחד צריך לראות את כל הדבר הזה ולהתחיל לנהל אותו, וזה, אתה אדם כל כך אמיץ, בתקופה כזאת לעזוב עבודה, זאת אומרת שאת עוברת הרבה מאוד שינויים, ואני מניחה טלטלות בתוך החיים שלך, כי ככה זה כשיוצאים מריאליטי, וכל אחד יש לו מה להגיד, וחושב שאם השתתפת שם אז אתה יכול, כאילו הבן אדם הופך להיות שחקן מחול שלא יודע מה אתה מדבר בכלל, ועם כל התלתלות האלה בחרת לשנות גם אלמנט מאוד יציב בתוך החיים שלך, וזה אומר כמה את בן אדם אמיץ. אז עכשיו, השלב הבא זה לנהל את החלקים האלה, שאני חושבת שאם הם יהיו מנועלים, בצורה שהיא תקדם אותך, כי הנתינה היום היא תכונה מדהימה שלך, אבל את אול אין.

אבל יש לי שאלה. אני מבינה ובאמת מתחברת לכל מה שאמרת, גם בקטע של בקנות רגע להרגיש שייכות אני הרבה פעמים מעדיפה בחבורות חדשות נקרא לזה להארח אצלי בשביל להרגיש את זה כי הרבה פעמים אם אני אכנס למקום שהוא לא שלי ואני לא עשיתי וגם אגב כשאני באה אז אני אביא משהו תמיד גם אם אף אחד לא מביא אז זה כן מתחבר גם לזה לשייכות זה פחות ריצוי בעיניי כמו באמת שאוהבו אותי.

זה איזה שהוא כזה, אולי זה ריצוי. זה קשור לערך. למקום הזה שאם אני אבוא בידיים ריקות אז יהיה לי מאוד לא נוח ואני צריכה להביא משהו ואני צריכה רגע כדי שאני ארגיש בנוח כי הערך שלי שהיה רק אני הוא לא מספיק. אני צריכה להביא עוד אלמנט, כדי שאני אהיה שווה בין שווים, כדי שאני אהיה בעלת ערך, כדי שאני אבטיח את זה, שיצטרכו אותי, שירצו שיעבור שוב, שכיף אצלי, שנעים אצלי, אז זה אני.

זה בדיוק כמו שאת אומרת, שאני מביאה משהו, אבל מעבר לפיזיה, חומרי. השאלה שלי, לתוך העניין, את אומרת לנהל את זה. אני מבינה, בדוגמה של האירוח, אני יכולה לנהל את זה מראש, יכולה לקחת דף, יכולה לחשוב רגע יותר בהיגיון, יכולה להגיד לא, מראש את מצמצמת, את מורידה, את לא עושה. מה בזוגיות לצורך העניין כשאתה אומרת לנהל את זה? מה התכנון שלי, מה.. איך..

כל כך שאלה מעולה ומצבת. שאיזה כיף אני כל כך שמחה שאת פה כי באמת כאילו כמה אנשים נמצאים עכשיו בסיטואציה הזאת וזה אדיר שאתה מעלה את זה אז קודם כל גם בהירוח. את צודקת שאת יכולה לנהל את זה, שאת אומרת, אוקיי, אני אעשה שתי פשטידות במקום ארבע, אוקיי? אבל זה לא הסיפור. כי את אביא את השתי פשטידות, הסיפור הוא מה יקרה לי שתוך כדי, שפתאום אני ארגיש אולי זה לא מספיק, של איך הם יחוו את האירוח שלי עכשיו, זאת אומרת, כל מה שיקרה לי, מתוך הניהול הזה, הצמצום הזה הוא ההתמודדות, הוא בעצם העניין. כי זה לא רק לנהל את הכמה אני מביאה, זה בעצם את כל הרגשות שהתעוררו בי והפחדים שהתעוררו בי תוך כדי. אז קודם כל...

זה נכון אגב, גם, אני אגיד סוגרה אם אני אחזק את זה, גם בירוח, או גם אם אני מביאה משהו וזה לא מה שתכננתי או רציתי יותר, אז אחרי זה יהיה משהו שלא יהיה אצלי שקט, או אני לא אהיה מרוצה מעצמי מספיק.

בדיוק.

זה נכון.

נראה שגם כל הזמן תגידי, האמת הכננתי לעשות את אותה, או כל מיני כזה שאנחנו מין אומרים, וואי פחדתי שלא יהיה מספיק אוכל, או כל מיני דברים כאלה שאתה רואה.

כן, או התנצלות מראש על זה שזה יצא לא יפה, לא טעים, לא...

בדרך כלל אני עושה טה-טה-טה, אבל בגלל שלא היה... כל מיני כאלה. ואז עצם, נגיד, על לא להגיד את הדברים האלה, זה לנהל את זה. כי זה לא משנה אם אני עשיתי או דאגתי להצטדק.

וזה הסיפור של לנהל את זה.

עכשיו בזוגיות זה אותו הדבר.

למשל, להחליט ממש כאילו ש...

כשאני לא מנוהלת, זה אומר ששמתי את השכל בצד.

ואני פועלת רק מתוך ההיבט הרגשי אמוציונלי,

כלומר רק מהלב שלי. בא לי עכשיו להגיד, אני אומרת, בא

לי להתקשר, אני מתקשרת, בא לי להביא

לו מתנה, אני נותנת. אז הרעיון הוא בעצם לעשות את אותם הרשימות, להביא את השכל, ואז לא להצטדק תוך כדי. כלומר להגיד, אני רוצה היום לחשוף משהו אחד עליי ולתכנן את זה מראש. עכשיו נכון שאני אומרת לך, רגע, מה, אני הופכת אותך לרובוט? אז הרעיון הוא שזה לא שתהיה רובוט, זה תמיד מעבר ממקום אחד למקום אחר, להיות מנהלת יותר בנתינה או בחשיפה, תמיד יעבור דרך היבט מלאכותי. כל שינוי הוא תמיד עובר דרך המקום הלא טבעי והמלאכותי, כי אם זה היה טבעי לי כבר הייתי עושה. אז זה פתאום לא טבעי לי לעשות פחות שתי פשטידות, ולא להתנצל על זה, וזה לא טבעי לי לתכנן מה אני הולכת להגיד היום בדייט ומה לא, וזה לא טבעי לי לקנות לו מתנה ולצמצם את מה שאני הולכת לקנות, אבל זה הסיפור. עד שהדבר הזה הפוך להיות שאני אתנהל בטבעיות במקום החדש, אני צריכה להיות מתוכננת. והמעבר הוא מלאכותי, ויכול להיות שיהיו מספר גברים שאני אתגלח עליהם במירכאות. כלומר, אתאמן על החלק הפחות נותן שלי, ועל החלק היותר מסכים לקבל שלי. כי כשאני כל הזמן נותנת לא נוח לי לקבל. או שנוח לי לקבל רק אחרי שהרגשתי שנתתי מלא מלא מלא. זאת אומרת, אם עירכתי בשפע, אז נוח לי לקבל איזשהו עצית שהם יביאו. ואם עכשיו קניתי לו מיליון דברים ועשיתי זה, אז בסדר לי שהוא יביא לי משהו ליום הולדת, או עכשיו הוא ייתן, אבל אני קודם כל, מה שנקרא חובת ההוכחה בנתינה הייתה עליי. אז הרעיון הוא שאני מכיחה את עצמי. לתת פחות, אותו הדבר בצורה טכנית ומלאכותית, של מה אני הולכת, איך אני הולכת להיחשף, ואת הדבר הזה אני עדיין לא משתפת, וזה יכול להיות משהו רגשי, זה יכול להיות סוד, זה יכול להיות פחד, וזה אומר שאני עובדת עם הסכל, זה אומר שאני לא מאפשרת לקפתור הזה שקל ללחוץ עליו אצלי, של הפתיחות, אני מחליטה שלא, בדיוק כמו שלא הייתי עכשיו יושבת עם הבוס שלי וכנראה משתפת אותו בחלקים. זאת אומרת, כשאני אדם בריא בנפשי, אני מסוגלת להחליט מתי כן, מתי לא. אז עד היום באהבה או בדייטים, הייתי באוטומט מאוד נחשפת, הדבר הזה לא מקדם אותי, לא היוך זמן, א' רוב האנשים

לא יכולים להיות בקצב שלי.

דבר שני זה תופס את כל המקום. דבר שלישי זה לא באמת מקדם אותי

שאני מאוד מאוד חשופה בלי פילטרים מול

אדם לפני שבחנתי אם הוא האדם שאני רוצה לחשף.

בדיוק כמו שאני אומרת, גם את התיק הרפואי שלך, את לא צריכה לבוא, לא את, אדם, נשים בכללי לדייט ונגיד יש להן בעיה כזו או בעיה כזאת. רגע, תבחני אם הוא האדם שאת רוצה לחשוף בפניו את הסודות שלך. זה לא מתוך הסתרה, זה מתוך הגנה עלייך של לבחור מי האדם שאת רוצה לשתף אותו ברגשות שלך, בסודות שלך, ברגישויות שלך. האם הוא ראוי לנתינה שלך? בואי נבדוק את זה.

אני חושבת שזה בדיוק זה. שהתפיסה שלי מראש זה, זה האם אני ראויה ולא בהכרח באמת אני מבינה זה גם אולי אפילו לא קשור לראוי זה בכלל העניין של ההתאמה של הרצון האם זה הבן אדם שאני רוצה שיהיה איתי כל החיים כי הרבה פעמים אני יכולה להגיד יש דברים או יש לי תחושות בטן בהרבה קשרים שהיו לי שהיו שם מההתחלה שידעתי שזה לא הבן אדם שידעתי שזה לא מתאים והמשכתי לתחזק את זה והמשכתי לתת כי לא יודעת למה אפילו, אולי זה מהמקום באמת הזה של אני צריכה להוכיח את עצמי. בסדר, זה אני אבטר על זה. זה בסדר, התכונה הזאת גם שטויות, כזה. והייתי רוצה קצת יותר, שאני חושבת שזה כן מתחזק אצלי עם השנים. אני תמיד אומרת ש... שאני התחלתי את גיל ה-20 שלי בגיל 28. זה הגיל שהתחלתי באמת להיות אישה ואפילו מבחינה גופנית ומינית וכל התכונות שאישה באמת רוצה להרגיש רק אי שם התחלתי באמת אי שם בגיל 18 ועד היום התחלתי להרגיש ואני חושבת אגב שזאת אחת הסיבות שאני רווקה היום כי לא באמת חוויתי זוגיות שהיא לא עניין של בוגרת כמו שאהבתי את עצמי שראיתי את עצמי כאישה מישהו מהצד באמת יגיד, מה לא אהבת? אבל כן, גם את הגוף שלי לא אהבתי, זה ברמה הזאת. זה סיפור קלאסי של נשים, שלא הייתי הולכת לים, גם בגיל 25, לא הייתי הולכת לים בלי ג'ינס מעל, או כזה. כל אחת והסריטות שלה, מה שנקרא, אבל אני אומרת עמוק יותר, ברמה של אינטימיות. לא יכולתי לחוות את זה, כי פשוט לא התחברתי לגוף שלי בשום צורה. ועד למה אני חושבת על עצמי בכלל כבן אדם בעולם הייתי אם הייתה זורקת לי משהו זהו אני כאילו הערך שלי יורד לתמיון ברגע זה לא משנה מי אמר לי וכל בן אדם מן השורה שיגיד לי משהו בתקופה היא לא הבנתי כאילו נורא הייתי גם בישנית נורא לקח לי המון זמן אבל את יודעת, את

דיברת שאת מבינה, כלומר קצת יצאת לדרך מאוחר, ושאת מבינה עם למה את בעצם לא בזוגיות, ואני רק אגיד את זה, אני מאוד רוצה לחזק את זה, כי הרבה מאוד נשים, ששואלות את השאלה הזאת, אני מאוד מאמינה בזה שאני יכולה להיות בזוגיות או אימא או כל דבר, כשהכלי שלי מוכן לזה. והכלי שאת בונה היום לצורך העניין, או אפילו לנהל את החלקים האלה של הנתינה ושל החשיפה, מה נכון לך? מה מקדם אותך? מאיזה מקום זה מגיע? בעצם כשזה מגיע מתוך זה שעכשיו באמת אני בוחרת לתת, כי בא לי להעניק אהבה דרך האוכל, או דרך כל דבר כזה, או אני באמת רוצה לחשוף את הסודות שלי, את הרגישות שלי, את הפחדים שלי, כי זה מקדם אותי, ולא בגלל שזה לא מנועל, אז הכלי שלי מוכן, הכלי שלי בנוי, אז באמת יש מקום לשנינו. ושהוא עוד לא מאוזן, או שאני רק בעצם עושה את זה מתוך הפחדים שלי, חוסר האיזון הפנימי שלי, שיש את זה לכולנו, זה לא אצלך, זה כל אחת, כמו שסיפרה לך הבחורה האישה, אצלה זה לא מאוזן, לצד השני. הכלי שלה לא בנוי, כי אין שם בכלל מקום שמישהו יראה פנימה, ואצלך המקום הזה הוא כאילו תופס את המקום לשניכם. אז אני חושבת שבניית הכלי, פשוט אני מאוד, זאת אומרת, את ממש עוזרת לי עכשיו להסביר את מה שאני מנסה להסביר הרבה מאוד זמן, של מה זה אומר לבנות את הכלי, כי את ממש אומרת את זה.

אני ממש מרגישה את זה, את אומרת את זה, ובא לי להגיד שאני רואה כרגע, הכי מטופורי שיש קד חרס, שכאילו עלו לי שני דברים, של מצד אחד רגע הוא נשבר, ואני מתקנת, מצד שני, הרגשתי, ראיתי בעיניים שלי רגע את המים, שאני ממלא אותו יותר מדי והוא נשפך, ואז אני צריכה לרוקן אותו לגמרי, ואני ממש מרגישה, סליחה על הדימויים המוקצנים, אבל אני ממש דיברת, וזה מה שהרגשתי, שאני ממש מבינה מה את אומרת, שרק היום, היום אני לא מתחילה לבנות אותו, אני איפשהו באמצע, אבל כן, אני חושבת שגם בשלב הזה, שאני אמורה להיות כביכול, לפי החברה, כבר מוכנה להכל, לא אני מרגישה שאני הייתי שם באמצע הדרך שאני עדיין בבנייה של הכלי הזה.

מדהים אני באמת חושבת שאת יודעת זה האומץ שלך לבוא ובאמת להיות כל כך אותנטית ולשים את הדברים על השולחן בדיוק כמו שהם בלי להתייפיף בלי לנסות להראות איזה שהוא משהו חושבת שזה יכול להיות אדירה שלך אם הדבר הזה ניקח אותו מה שנקרא אם לבחור מתי להביא את זה זהו זה אז הכלי לגמרי בנוי כי אני חושבת שאחד העניינים זה אני לא בטוחה שאת בוחרת מתי אלא כבר את פועלת מתוך אוטומטים. וכשאני בוחרת מתי לתת, ומתי להגיד לא באומץ, לא היום לא בא לי להביא כלום.

לא משנה אם זה מעצמי, אם זה

חיבוק, או אם זה חיוך, או אם זה רגש, או אם זה...

זה נכון, זה נכון, זה גם ברמה הזאת, זה ברמה של מגע, לא חלילה משהו שהוא קיצוני, אבל כן, הרבה פעמים המגע שלי יהיה כדי לספק, לא משנה, רגע, אם היום לא בא לי, ובא לי רגע יותר לבד, וזה אפילו לא לספק כמו לא להחזב, לא להיות הזאת ש... פרקטית שכן. כן, וגם זאת ש... אז זה ממש מדויק מה שאתה אומרת, כאילו ההשוואה בין זה של וואי, אני לא אביא היום וכזה, לבין היום אני אהיה פחות במגע, זה ממש ממש ממש בא ביחד אצלי.

איזה מאממת, באמת, איך אני שמחה שאת פה. בואי רגע נדבר על החוויה של להיות במקום שלא חשבת שתהיי בו. רווקות בגיל 35, בואי נשים את זה על השולחן. איפה חשבת שתהיי? אם הייתי שואלת אותך עשור אחורה, שאני עומדת לך גיל 35, תני לי את החזון.

וואו. אני חושבת ש... תמיד היה לי משהו, קצת מורכב בהרגשה. לא חלמתי אני חושבת, אף פעם, אם יש נשים שיגידו שהם חלמו על איזה קלה הם יהיו, לא הצלחתי לחלום את זה. לא חושבת שזה אפילו במכוון, אבל לא מצליחה להגיד לך מה ראיתי עוד עשר שנים. אבל בהיגיון שלי אני אומרת, אני כביכול האחרונה שחשבתי שאני לא אהיה בשלב הזה, נשואה עם שני ילדים בגיל הזה, כבר בשלב הזה. באיזה סיפור קלאסי, לא בתל אביב. הכל כזה ממש לא מה שחשבתי שאני אהיה. גם אם לא תכננתי. איך זה מרגיש? יש רגעים של ממש, של איזשהו ייאוש, תסכול של למה אני? איך זה קרה לי? מה לא בסדר אצלי? אבל בסוף אני חושבת שכמו שאמרתי חלק מזה שאני מרגישה שההתפתחות שלי קרתה קצת יותר מאוחר או רק בשנים האחרונות אם זה ברמת לאהוב את עצמי יותר ואם זה ברמת להתאמן יותר ואם זה ברמת לעשות קורס קונדיטוריה אז איפשהו יש בי אמונה ושוב זה כמו שאמרתי מקודם כמו שאני עדיין באמת באמת ובתמים אני מאמינה באהבה אני מאמינה בזה שאני שיהיה לי קשר שהוא יהיה לי כיף ויהיה לי טוב בו ושאני לא אכנס אליו וידא וואלה אני קצת פחות סבבה אבל אני זורמת איתו ואני חושבת שכחלק מזה אז גם יש לי איזושהי אמונה שתמיד מוחזקת אצלי בפנים גם לגבי הדבר הזה של אם עכשיו לצורך העניין השנה עשיתי את הקורס קונדטוריה והתחלתי להתאמן רק לפני שלוש שנים כמו שאני מתאמנת וכל מיני דברים כאלה אז לא הייתי, יכול להיות שהייתי עכשיו בזוגיות, עם ילדים, ולא הייתי משקיעה בעצמי ככה, לא הייתי מגלה אתכן. אז אני איפשהו מאמינה מאוד שדברים, בדרך כלל מסתדרים וקורים, לא סתם. אז אני מקווה שגם אצלי, ובאמת, ובאמת באמת, בסוף, ביום יום, אני לא מרגישה שאני מנועלת מהייאוש הזה, אני לא, אני זוכרת אגב אחת התגובות בתוכנית מי שהיא רשמה מה יש לה היא מאוהבת כמו בת 16 וזה הצחיק אותי כי אמרתי סבבה איזה כיף לי כאילו בסדר הרבה תגובות פגעו בי אבל להיות מאוהבת כמו בת 16 לא יודעת באמת לא מתביישת בזה זה חלק מהתמימות שאולי נשארה בי אני ממש עוד משהו שאני זוכרת לפני באמת אולי כבר עברו שבע שנים הייתי באיזה דייט ובדייט הראשון אמרתי לו אני לא מאמינה כל כך באזה אני מאמינה בחברות אני ממש דקלמתי לו משהו שלא האמנתי בו כי הגעתי כאילו לשלב שמרוב שלא יודעת שניסיתי כזה הכל ואז באתי אולי גם כי הבן אדם לא היה מאה אחוז בא לי בטוב אז ניסיתי כזה להיות עם קצת תירוצים או הגנה מסביב, אבל אני ממש זוכרת שאמרתי משפט שאמרתי מה? כאילו, למה אמרתי את זה?

מעניין, וזה באמת כאילו מדהים לראות את הדרך שלך. ותגידי, היום שאת מסתכלת על הלייך בתוכנית, מה ראית?

זו שאלה מאתגרת, שאלה, לא מאתגרת, מורכבת, מהרבה תשובות. אני אגיד קודם כל, אני אתחיל מזה, שכן שבתוכנית לקח לי כמה פרקים אבל בפרק השלישי כבר הבנתי את זה שכן שבתוכנית זה חלק מאוד קטן מכן. זה לא שזאת לא כן אבל זה חלק קטן מכן כי בסוף יש המון המון שעות של צילום המון, ברמה של אני חושבת שעשרה אחוזים אפילו לא, זה מה שמשדרים מתוך הצילום. ובסוף זה תוכנית, וגם בסוף יש איזשהו דמות מסוימת, או תכונת אופי שיותר בולטת, שיותר מסתדרת רגע עם הסיפור, וזה מה שקורה. וכן, אצלי הצד שיותר הוצג זה הצד הרגיש, הצד הדין יותר, שהברירי יותר, כחלק מזה שאני באה וחושפת אז גם כל כך הרבה סיטואציות שם אני מסתכלת על עצמי ברעיונות אני בלי איפור אני יצאתי הרגע מהמקלחת כל אחד אומר לי משהו הספר שלי אמר לי את לא יודעת שלא מצטלמים עם שיער עטוב? החברות שלי אומרות לי לא יכולת להסתרת לפשקאנט בבוקר כאילו יש את יודעת הצלמים באים הם לא בפני שנים איתך את יכולה לקרוא מהמיטה אני בשלב מסוים אם מישהו ממש רוצה לראות במפגש זוגות בבוקר קמתי והשיער שלי היה ככה קמתי מהמיטה וכאילו זה היה זה הייתי נראית שם כמו איזה אופניק הכי חמוד בעולם אבל צחקתי כל כך על עצמי שאמרתי מה חשבת מה ואני חושבת שפשוט בשלב מסוים לרוב שהתמסרתי אז כמו שאני מתמסרת לבן זוג וכבר לא מעניין אותי אחרי שבועיים אם אני בלי איפור או אם אני עם איפור או איך השיער שלי נראה וזה לא כי אני אוהבת את עצמי בכל תצורה, זה לא כי זה זה, זה כי באמת הפתיחות שלי מגיעה לשלב הזה. אז אני אומרת שגם שם, זה בדיוק הייתה ההתמסרות הזאת שמאר מאוד, לא עניין אותי האיפור ולא עניין אותי השיער, וכן, זה נקודות שקצת, את לא אוהבת את עצמך בכל זווית, בטח נשים. זה כזה.

זה ממש בסדר להגיד את זה. זאת אומרת, זה שאני אומרת לא אהבתי את התמונה הזאת, או אני אוהבת אתמי יותר כשאני מטוקטקת, מטופחת וכולי, זה לא אומר שאני עכשיו באיזושהי התחזרות לעצמי, להפך, זה מאוד נכון, ואת אומרת את מה שכולנו חושבות.

נכון, ותחשבי שאנחנו מעלות תמונה לאינסטגרם, מצלמת 10 תמונות, במקרה הטוב, בוחרת 20 פעמים איך האף שלך פה, איך הכתף שלך פה, איזה צעדת, ופה מצלמים אותך כל כך הרבה, בחיים את לא רואה שום חומר לפני כן, ופתאום מראים לך הכל בבום. אז זה כאילו הכי כזה. זה חוויית עקרין של מישהו שמיילה תמונות. ממש, ממש. אבל לטובה אני אגיד שבסוף בסוף אני כן גאה בעצמי על מי אני ואיך הייתי בתהליך זה פחות עניין רגע של מה ראיתי רגע או מה הורידו או מה שמו אלא איך הייתי בתהליך אני כן גאה בעצמי אני גאה בעצמי איך שנכנסתי לחופה ובאיזה כוונה באתי שבאמת כבר שם באתי עם איזשהו רצון אמיתי לאהבה ואני רואה את זה ואני רואה שאני מדברת בלפני כן כשיעל הייתה אצלי בבית או בשיחות מסוימות שהיו אני באמת רואה את כן ובא לי לחבף אותה ובא לי להגיד לה את תמצאי אהבה וכאילו הדבר הזה אני ממש שמחה שהבאתי אותו, אפילו את הכנות ואת הפגיעות של, של כן, אני רוצה אהבה ויש לי גם חוסר ביטחון, שאני חושבת שזה פוגש כל כך הרבה נשים, גם גברים, אבל לצערי יותר נשים. ולא כל אישה עכשיו היא מלאה באיזה חוזק מטורף או ביכולת לשדר אפילו חוסקה. זה לא תמיד קיים. וגם אני חושבת אפילו בלמטה, איך התנסחתי, בשיח, בקליניקה. אני לא חשבתי שאני מתנסחת בצורה יפה, או מכבדת, או רעותה, ואני ממש אהבתי לשמוע את עצמי מדברת בסוף. וגם אם זה הדברים הקטנים של ההומור שלי, שגם אם אנשים לא הבינו אותו, וחברות שלי מהצד שלחו לי כל מיני, כל פעם איזה משפט שאמרתי, ובסוף גם זה, הצחקתי את עצמי, אני מצטערת, תמיד אומרים לי, את כנראה מצחיקה את עצמך, אבל יש, יש כמה אנשים שאומרים שאני מצחיקה, אז גם זה, היה לי כיף לראות את זה.

אני חייבת להגיד שאני נהניתי ממש לראות אותך.

זאת אומרת... איזה כיף לי.

זה... אני חושבת שאת הדמות שאולי הכי התחברתי אליה, כי אני הרגשתי באמת שאת מכניסה אותי כצופה לתוך הלב שלך. אני לא הרגשתי ש... ואת יודעת, אולי את זה צריך ללמוד לנהל וכולי לטובתך, אבל שבאמת, באמת, וראיתי את ההתמודדויות, את ההתפרקויות, את הקשיים, את הכנות, את האותנטיות, את הרגישות, שאולי נגיד מילה על רגישות, כי אני חושבת שהרבה מאוד אנשים, גם לאוך השנים שאני פוגשת בקליניקה אצלי, המקום הזה של הרגישות, או פתאום שהבכי עולה מאוד מהר, הם מרגישים שהדבר הזה הוא חולשה שלהם. יש לי הרבה מאוד נשים לא חשנים שפחדו לצאת לדייט כי הדבר הזה פתאום יצוף, שהם לא ידעו לנהל את זה ואני מרגישה שאצלך את כאילו לומדת לחיות מהמקום הזה, את מביאה את זה, את לא מתנצלת על זה, יש בזה משהו

אני חושבת שלטובתך, נכון, רגע, לבחור. לבחור מה את מביאה מתי, כדי שאת בעצם תוכלי להרגיש שהדברים מקדמים אותך.

אבל היכולת הזאת, להיות מחוברת לרגש.

זאת אומרת, אפילו כשאמרת, עשיתי לאימא שלי תהוגה בכיתה ד', ואת יודעת, אימא שלי בפרקים הראשונים, שעוד הייתם בערך דבש, לדעתי ראו איזה קטע עם אימא שלך. אני פספסתי את הפרק.

בהתחלה, לא בערך דבש. בפרק הראשון.

אז בהתחלה, בדיוק. לדעתי אני לא ראיתי את הפרק הזה, ואימא שלי התקשרה ואומר לי, את ראית איך היא עם אימא שלה? בקטע כל כך כאילו, אתה יודע, תסתכל על זה מהצד שלה כאימא, שכאילו זה ככה הייתה רוצה שאנחנו נהיה איתה כנראה ילדים, ואנחנו פחות מצליחים להביא את עצמנו במקום הזה, אבל הדבר הזה, אני יכולה כאילו לשתף אותך באיך שהיא ראתה את זה, ואימא שלי התקשרה ואומר לי, את ראית את זה בכזו, התרגשות וקנאה טובה ממקום של כאילו וואו זה איזה איך היא הייתה איתה ואיך היא חיפכה אותה ואיך היא הייתה שם ובאיזה רמת רגישות ואיך היא ראתה אותה ואיך היא התייחסה אליה שזה דבר מהמם היכולת הזאת שלך באמת להביא את ראיית האדם האחר בצורה שהיא כל כך רגישה, וכאן באמת צריך אולי לעשות הבדל למי שמאזין לנו בין המקום של רגישות לאחר ורגישות פנימית, שזה המקום של פגיעות, כלומר שאני נפגעת בקלות, וזה משהו שחשוב שאנחנו נדע לחזק אותו, כי אחרת נורא קשה להתנהל, והרגישות כלפי אחר שזה דבר נהדר, ובדרך כלל זה אומר שאת צריכה לעבוד בעולם טיפולי. אז מה את אומרת על זה?

קודם כל אני אגיד לעניין אמא שלך, שגם אני היום מרגישה, בטח שבשנים האחרונות שאני בתל אביב, זה היה אחד מהשיקולים שלי לעבור בכלל לתל אביב, לעזוב את אמא שלי, אז גם אני עם איזשהו מצפון תמידי, שאני לא נמצאת שם מספיק, שאני לא לידה פיזית, שאני לא מדברת איתה מספיק בטלפון, זה קיים. אבל מבחינה רגשית כן מה שהיא ראתה שם זה לא משהו שאי אפשר אני חושבת לשחק אותו. אני כשאני ליד אימא שלי היא גם יודעת את זה אם עכשיו היא באיזה טיפול קשה או משהו שהיא עוברת היא תגיד לי או תגיד לאחים שלי תוציאו אותה כי אני ממש מרגישה מה שהיא מרגישה או אני לא יודעת כאילו אני לא רוצה חס וחלילה לקחת את המקום של הכאב שלה אבל אני באיזשהו כאב. כן משהו שהוא באמת אני ממש קשה לי קשה לי מאוד ואני זוכרת את זה מגיל קטן שאימא שלי סובלת עכשיו יש אנשים שיותר מן הסתם שהם רגישים כלפי אני יכולה להגיד החיות שלי הן איתה הן עושות אבל הן קצת יותר תפקודיות בדבר הזה עכשיו גם אני בסוף אני יכולה לתפקד בכל סיטואציה ואני אתפקד אבל גם יהיה לי את הרגש שיגיע וכמו שאמרת הרגש הזה כלפי האחר אני באמת חושבת שהוא קיים בי אני לקח לי הרבה שנים להבין את זה ולהבין שזה משהו שהוא מעלה ושזה משהו שהוא לא ברור מאליו אבל כן כמו שאמרת זה הרגישות לאחיינים שלי זה הרגישות בכלל לאנשים ברחוב זה הרגישות להורים שלי זה הרגישות לכל בן אדם שאני אפגוש יש לי איזושהי רגישות אני חושבת שבכלל בעצם זה שהרבה סיטואציות שמישהו בכלל יגיד שכואב לו שהוא נפגע שכל דבר כזה יש לי יכולת כנראה לראות באמת את הפגיעה שלא בהכרח כל בן אדם יראה. ואני תמיד תמיד אומרת את זה, שאי אפשר למדוד לא כאב ולא זמן שלוקח לרפא כאב, ולא משנה אם חס וחלילה למישהו, סבתא שלו מתה ומישהו קיבל מכה בעצמה. אי אפשר למדוד את זה, כי אנחנו אנשים שונים. וזה אחד הדברים שאני תמיד תמיד מנסה להגיד לאנשים, והיום זה כבר קצת יותר מדברים על זה, אבל גם ילד שישר אומרים לו ברגע שהוא נפגע, תפסיק לפגות, או אתה לא צריך להיפגע. זה לא עובד ככה בעיניי.

זה לא תתוקף לרגשות שלו.

נכון, בדיוק. אז אני אומרת, הכרה ותוקף זה אותו דבר. אני אומרת, צריך להכיר, דבר ראשון. וגם כל בן אדם, גם אני כשאני אומרת למישהו שנפגעתי, אני רוצה קודם כל שהוא יכיר בפגיעה שלי. אחרי זה נפתור את זה או לא נפתור את זה, זה לא משנה. ולעניין הרגישות הפנימית, שאני אתחיל רגע בכנות, יש לי את שני הצדדים, שזה גם משהו שגיליתי רק לאחרונה, או נתתי לזה שם רק בשנים האחרונות, לקח לי, ידעתי את זה בדיעבד מגיל מאוד קטן, אני יכולה להגיד שמין הסתם שזה קשור גם כנראה לחיים ולהתגלגלות ולזה שבסוף בתור ילדה, אמא שלי הייתה מתהשפזת המון המון המון היא בקושי הייתה בבית אני זוכרת תמיד מורים ביסודי בבית ספר היסודי היו אומרים לי למה את לא אומרת שאמא שלך בבית חולים כאילו היינו מתחשבים הייתי בתוך איזושהי איבוע וזה לא כי הייתי ילדה ולא מודעת הרגשתי המון אני ממש זוכרת את אפילו עצב שחוויתי ברגעים האלה עברתי המון חוויות אגב אחותי אני אגיד המחזור הראשון שלי הבסת הראשונה שלי אמא שלי לא הייתה בבית אחותי הייתה, אני נבעלתי, נעלתי את עצמי בשירותי, מה קרה, וכאילו אם אחותי לא הייתה, הייתי ב... והיא גדולה ממני כולה בארבע שנים, זה לא עכשיו שהיא אמורה לטפל בי. כל מיני דברים כאלה, זה חוויות שהן לא מובנות מאליו שעוברים לבד בסוף. וכן, וגם העניין של לראות את אמא שלי סוברת, זה לא משנה, בסוף כנראה שגם יש איזשהו משהו מולד. אז מה שאני רוצה להגיד, תמיד ידעתי שיש בי את הרגישות. גם הייתי כותבת טקסטים, עד היום אני אוהבת לכתוב, אבל הייתי כותבת כילדה, כנערה, טקסטים כאלה, כאילו עמוקים, ודברים שבחוויות שבחיים לא חוויתי, על זוגיות, ועל קשיים, ועל פרדות, ואני אומרת, כאילו, איך כתבתי דברים כאלה? והיום אני מבינה שהדבר הזה, הרגישות הזאת הייתה שם תמיד. לא ידעתי, מה היא? ולא ידעתי כנראה גם איך לאכול אותה. אז אני בעצמי הייתי ניוולת ממנה. ואז את יודעת, זה מתגלגל עם החיים. עוברים עוד חוויות. עוברים זוגיות שהיא לא בהכרח אידיאלית. עוברים פרדות קשות. עוברים בגידות. עוברים הכל מהכל. עוברים מוות של אנשים. ועברתי. ואני אומרת כולנו בסוף עוברים, זה לא כי אני אומרת עכשיו חן מיוחדת והחיים שלה קשים, אני רק אומרת התגלגלות החיים של כל אחד ואחד משפיעה עלינו. מפה לשם הבנתי בערך, אני חושבת גם ב-4 שנים האחרונות, אולי 5 שנים, שלאט לאט התחלתי להיחשף לכל מיני פוסטים או אנשים שמדברים על אנשים רגישים מאוד, התחלתי להגיד, וואלה זה נכון וזה נכון וזה נכון וזה נכון זה קורה והתחלתי לקנות ספרים והבנתי כאילו קיבלתי איזשהו שם עכשיו זה לא מחלה זה רחוק מלהיות מחלה אבל כשאתה מבין שיש עוד אנשים כמוך שזה מגיע מאיפה שהוא אז קודם כל זה הקלה ודבר שני באמת אני חושבת שלמדתי לחזק את זה אולי דווקא זה שראו אותי כל כך בוכה, זה, א' זה לא היום יום שלי, זה סיטואציות קצה, זה זה, לא משנה, אבל אני חושבת שזה חלק מזה, שלא העזתי גם לפקוט בקלות בכל מקום. כמו שאמרת, את בעבודה, אז את בחיים לא תפקיד. תחזקת. בדיוק, תחנקי, כאילו, את רק, החזה שלך יהיה מלא, ואני הבנתי שאני לא בן אדם שמסוגל לשמור כלום. כאילו, אני צריכה להוציא. והרבה פעמים שאני מוציאה, אגב, זה נפטר, זה כאילו רגע לשחרר אפילו מעצמי משהו. או שאני מדברת עם בן זוג על ויכוח או על משהו, כן, אני אפקה תוך כדי, אבל אני יכולה להגיד, נשים שכתבו לי ואמרו לי, כן, אני צורחה תוך כדי, אז את בוכה, ואני עושה ככה, ומישהי מקללת, לא ששום דבר עכשיו הוא תקין או לא תקין, אני רק אומרת, אנשים מגיעים גם לקצה בריבים, וגם החלק הכי רגיש שלהם יוצא, לא משנה באיזה צורה. אבל אני רוצה כן להתייחס לזה שבסוף אמרת על הרגישות הפנימית שהרבה פעמים אנחנו גם נפגעים יותר. נכון, אז זה קורה, וזה קורה גם לי. אני חושבת שזה מונע משני דברים. אחד, זה שעצם זה שאני, הפרשנות שלי הרבה פעמים, תהיה מונעת מאיזשהו חוסר ביטחון, ככה בקנות, אז הפרשנות שלי לסיטואציות היא יכולה להיות קצת יותר קשה, נקרא לזה.

אז אישי, את מפרשת את זה.

כן, או משהו שלא בהכרח הוא משהו לא חיובי או לא לטובתי, כן לקחתי את זה בעיניים קצת יותר חסרות ביטחון, נקרא לזה. אז א' זה זה, וב' זה העניין של כמה משהו נכנס אלינו פנימית. כמה עמוק הוא משפיע. אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את ההבדל. אבל אחד, זה בכלל איך אני מפרשת סיטואציה. ושתיים, יכול להיות שמישהו אמר לי משהו באמת קשה, אבל בן אדם שהוא חזק או פחות רגיש ממני, לא יכניס את זה כל כך עמוק. לא יכניס את זה עד לבטן. בסדר? אם אנחנו רגע במונחי הגוף. ואצלי זה מגיע לשם. לא בכל סיטואציות, אבל יש סיטואציות שכן יותר קל להשפיע עליי. וכמו, יש הרבה ספרים, אבל אחד הספרים שמדבר על איש רגיש מאוד מתחיל באיזשהו סיפור שמתאר פיל שמגיע בלי אור, כמו שאומרים אור של פיל, אז הוא מגיע עם האור שלו שהוא חשוף, זה דמייני את זה, פיל ככה, בלי האור החיצוני, אני מדמיינת את זה כזה ורוד לא נעים כזה, ושהוא נכנס לחדר, שהוא מלא באנשים, וכולם מתנגשים בו, ופוגעים בו, וכל דבר כזה פוגעים בו פיזית. וכל דבר כזה נורא פועב. ואני חושבת רגע שזה התיאור הכי, הכי מדויק למה זה בכלל להיות איש רגיש מאוד בעולם חברתי שלא מקבל רגישות. ברור שיש ויסות לשני הצדדים, אבל כשאנחנו גדלים בחברה שמאוד מקדשת את ההפך הגמור, את החוזק, אפילו את האפי-אפי הזה, גם בבודאיזם מדברים על זה שסבל זה חלק מהחיים, בזה שצריך לדעת גם וגם, בזה שעצב יכול להיות, אבל הוא יהיה ביחד עם שמחה, ואיזה שמחה תהיה ביחד עם עצב. ואפילו עולם הרשתות החברתיות. היום זה טיפה, טיפה השתנה, אנשים מנרמלים קצת יותר. לא משנה כמה מנרמלים את זה, ויש מי שמנרמל, עדיין אני חושבת שרוב האוכלוסייה, אם תקחי ותעשי איזה שאלון הכי פשוט, בכל דוגמה שנתתי, איפלו בזה במרכאות בעיניים שלי. לא יבינו רגישות באמת. גם את הצדדים הטובים שלה. ובגלל זה אני חושבת שהשילוב של שניהם יכול גם מאוד לפגוע. אבל אני בעצמי מאוד מנסה גם לפתח את הלא להיפגע מכל דבר, או להיפגע ולדעת איך לשחרר את זה, לדעת לדבר את זה. מבחינתי זה השלב היותר חשוב מלא להיפגע. אלא איך לפתור את זה, איך לצאת מזה.

בעצם את מפתחת חוסן, חוסן פנימי שאת מסוגלת באמת כאילו שהדבר הזה ייכנס, אבל את תצליחי לנהל את זה שהוא לא יעד הבטן, אלא לקחת את זה ורגע להתייחס לזה לפני שזה פוגע בך, בעצם גם פה להכניס את השכל שלנו, של בעצם מה זה הדבר הזה. ואת יודעת, אני רק אגיד ככה לקראת סיום משהו, שאני חושבת שזה מדהים עם כל חוויות החיים שתיארת, שאת עדיין מסוגלת להיות בכזו רגישות. כי הרבה מאוד אנשים מחוויות החיים האלה הופכים להיות בכיהוי חושים מוחלט, במקום שהם כבר בסגירות הזאת, ואם דיברת על זה שאחת צורחת בריב, ואחת זה... הדבר שבדרך כלל יקרה לאנשים שעוברים את חוויות החיים זה שהם משתבללים, שמתכנסים בתוך עצמם, שהם לא מאפשרים לאף אחד לראות לתוכם כי אין להם את היכולת יותר להיות באזור של אי ודאות, חוסר שליטה, רגישות. החיים כבר כל כך, מה שנקרא, נתנו להם כל כך הרבה כפות שהאור נהיה יותר מפיל, הוא נהיה כל כך קשיח ששום דבר לא חודר אותו. ואני חושבת שעצם זה שעם כל חוויות החיים שעברת עדיין המקום של הרגישות נשאר

ויש לך כל כך הרבה אומץ וכוחות נפש ומסוגלות כל כך גבוהה כי בואי תראי מה את מתמודדת באמת גם היום. את מתמודדת עם אנשים שמעזים להגיד כל מיני דברים, ולראות את עצמך במסך, ופרידה, ושינוי עבודה, והרבה מאוד דברים שמאוד מאוד מאוד מטלטלים, והנה את פה, פותחת עסק חדש, מתקדמת בחיים שלך, רוצה למצוא אהבה, נמצאת בנקודה שאת מדברת בשיער העיתוד שלך, אני חושבת שזה מדהים, וזה אומר עלייך כל כך הרבה דברים, שאת באמת באמת בן אדם חזק. גם אם את עוד לא מבינה את זה, את בן אדם מאוד מאוד מאוד מאוד חזק, שזה כאילו, אולי הכי מילה שלא הייתי, שהיא לא הטבעית כאילו להגיד במה שרואים, אני חושבת שאת אדם מאוד מאוד חזק, וזה שאת בוכה או נפתחת, לא אומר שאת לא חזקה, להפך, את במסוגלות, להביא אותך בצורה הזאת ועדיין להיות את. אני חושבת שיש לך חוסן וחוזק פנימים אדירים. פשוט, כל הסיפור הוא מה שנקרא לנהל את הדבר הזה, נכון? וזה למידה, ואת עושה אותה, ואת תמשיכי לעשות אותה, ואני מזל שמחה שהיית פה, ואיזה כיף היה לי לראיין אותך, ואם לא הייתי רואה את השעון שעברה שעה,

אז אני לא הייתי מפסיקה את השיח הזה.

אני מדברת המון, למדתי לדבר הרבה.

פשוט את מאוד מאוד מעניינת.

אבל כן, כן. תודה לך, עדה.

אז רגע, אני רוצה שתספרי לנו, איפה אפשר לקנות עם החוגות?

אני מודה רגע שאני באיזושהי קריצה, נקרא לזה, לתחום, ומנסה קצת לקרוץ בחזרה, אז אפשר? באינסטגרם ולדבר איתי.

יופי. אנחנו נשים קישור כמובן לעמוד שלך, וביום שתכניתי לצאת עם זה לאור.

אנחנו נעשה את זה, נגשים את החלום הזה.

אני יודעת שאת ממש ממש טובה מזה, לא רק כי ראיתי, אלא כי גם ציפור קטנה לך שאלי, אבל בסדר, אנחנו לאט לאט.

נכנע שאת מי הציפור.

תודה רבה רבה רבה שפשוט הבאתי לך.

תודה לך גם על היום וגם בכלל שאת קיימת ושאת מפיצה כל כך הרבה אור וטוב בעיקר לנשים באמת שצריכות אותך ואני כל פעם שאני מדברת, בעיקר עם רווקות, אבל גם עם נשים שכבר נשואות, הדבר הראשון שאני אומרת, את עוקבת אחרי הדר, זה הדבר הראשון שאני אומרת, כי מבחינתי זה באמת משהו כל כך כל כך לא מובן מאליו שמדברים אותו, וההנחיות במרכאות, אני אמרתי הנחיות כי תמיד את אומרת שזה מעשי ולא זה וזה באמת נכון כי באתי להגיד ההנחיות הן קלות, הן לא איזה משהו שעכשיו הוא בגדר בשמיים ואת לא יודעת מה לעשות עם עצמך. זה טיפים קטנים שאת מיישמת אותם בלי לשים לב אפילו. אז על זה תודה לך, ואת מדהימה, מדהימה, מדהימה, ותודה שהזמנת אותי, זו זכות הלכת.

תודה לך, אני אוהבת אותך מאוד, אני שמחה שאתה פה, ואני שמחה שהיית על המסך ובצד של 99% מהאנשים לא היה אומץ להביא את עצמם באופן הזה, ואני באמת חושבת שאת אדם אמיץ מאוד. לא רגיש מאוד, אלא אמיץ מאוד. תודה. אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית. ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, עדר זוהר 1, ושקטטו קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים.

המרכז לזוגיות מעשית, עדר זוהר, מפודר. מחכה לראותכם.