פרק 97- לופים בראש: איך נחלצים מחשיבת יתר וחרדה? עם בר גרין

שלום לכולם, וברוכים הבאים לפודקאסט מדברים זוגיות מעשית. בכל פרק נדבר על זוגיות מנקודות מבט שונות ומעניינות, ותקבלו ידע וכלים פרקטיים שילבו אתכם בדרך לזוגיות שאתם מאחלים לעצמכם. אני אדר זוהר, מנכה למרכז הזוגיות מעשית, ואני שמחה ומתרגשת שאתם איתי כאן.

טוב, איזה כיף לי כי היום איתי

ואיתנו בר גרין המדהימה, שאני אוהבת אותה מאוד. בר היא פסיכותרפיסטית ומרצה ומתמחה בחרדות, ובכללי אישה שכיף שהיא בחיים שלך, ואני צריכה אותה יותר בחיים שלי. איזה כיף. איזה כיף. איזה כיף.

איזה כיף. איזה כיף. איזה כיף. איזה כיף. איזה כיף.

איזה כיף.

איזה כיף. איזה איזה כיף.

איזה כיף. איזה כיף. איזה כיף.

אני לא זוכרת, כבר מה היה, כן?

מבינה? זה מה שקורה כשעבורות שנתיים.

לגמרי. רק שיש איזושהי בחופשת לידיים, תהומות, כן?

בדיוק, בדיוק. אז הנה אנחנו נפגשות היום כעבור שנתיים, ואנחנו יכולות לדבר על נושא סופר, אני חושבת נוגע לכולם, כל אחד בצורה כזאת או אחרת, בואי נדבר רגע על סרבול מחשבתי, על הרעש שיש לנו בראש, על הלופים שאנחנו נכנסות אליהם, ולא יודעות איך לצאת מהם לפעמים, בין אם זה בזוגיות ובין אם זה בכלל, ורגע נתחיל אולי, שתעשי לנו סדר, מה זה סרבול מחשבתי, מה זה רומינציה, מה זה כל המונחים האלה, האם זה כולם אותו דבר, או שבעצם אצל כל אדם זה משהו אחר, שנדע בכלל מה אנחנו מדברות.

כן. אני חושבת שבאמת לפעמים המושג הזה, רומינציה, הוא, את יודעת, נשמע קצת מפחיד, ואז בעצם זה כזה, אה, רק לאנשים מסוימים לוקחים, בעוד שבסוף ככה לכולנו, מה שנקרא, יש לופים תורדניים, כן? בסוף הכל עניין של סקאלה, איפה אני על הסקאלה, כן? עד כמה, הלופים התורדניים האלה מנהלים אותי והם חלק רחב מהחיים שלי, אבל בוא, אין בן אדם שלא, מה שנקרא, נופל ללופים התורדניים האלה, כן? אחת עם לופים תורדניים על, לא יודעת, על הביקורת, על הבן זוג, אחת עם לופ תורדני על מה שקורה לה בעבודה, אחת לופ תורדני על, לא יודעת, על מה יש לי לעשות היום בערב וכמה מטלות, באמת, מה שנקרא, מנת חלקו של האדם הסביר. כן, מתי מתחילה הבעייתיות? פעם, וזה באמת ככה מתחיל לפגוע לי בעריכות החיים. זה משהו שחשוב להגיד אותו. שבסוף, הרומינציה זה איזשהו שם שנשמע מאוד מאוד מפוצץ, לאיזושהי תופעה טבעית אצל בני האדם, שכמו כל דבר, ברגע שניקח כל תופעה, ובעצם היא תהפוך לקיצון, אז היא מתחילה בעצם לפגוע באיכות החיים שלנו, בעולם הרגשי שלנו, ובמקרה הספציפי שאת ואני רוצות לדבר עליו, ביצירת זוגיות, או ב... זוגיות קיימת ובנוכחות בזוגיות הזאת.

תגיד לי, זה מאפיין אנשים מסוימים? הבנתי שזה מגיע לכולם, אבל המקום הזה שזה קיצוני יותר, זאת אומרת, אני יכולה לצפות את זה, אם למשל אני אדם שיש לו נטייה יותר לדיכאון, למצבי רוח, לחרדות, או אדישות אפילו, ופתאום כשאני נכנס לאיזשהו מצב רגשי, אז הדבר הזה מטלטל אותי.

כלומר, האם?

המקום הזה שהרומינציות, הלופים האלה מנהלים לי את הראש, מה שנקרא, האם זה מאפיין מצבים או אנשים יותר מסוימים?

ככל שמה שנקרא, הבן אדם הוא פחות נוטה, הוא פחות יודע לנהל את העולם הרגשי שלו ביעילות, כן, ככה אפשר באופן מאוד אינטואיטיבי לראות איך הוא נסחף לכל מיני לופים מחשבתיים כאלה, ובעצם פוגעים בו בצורה מאוד מאוד הגיונית. ככל שאני מה שנקרא פחות יודעת לנהל כל מיני מצבים רגשיים, ככל שאני יותר נוטה לחרדה, ככל שאני יותר נקרא לזה עם נטייה וצורך בשליטה ככל שפחות יש לי סובלנות למצבי אי ודאות ואני פחות יודעת להיות נוכחת בהווה אז ככה אני בעצם נכנסת לכל מיני לופים מחשבתיים כאלה שאולי עוד מעט נרחיב מה הפונקציונליות שלהם ומה בעצם איך באופן מסוים הם באים לשרת את, נקרא לזה, את החרדה, את המיינסט החרדתי, וככה, נבין את זה קצת יותר לעומק, את המבנה של הלופ התורדני הזה. בסופו של דבר, אני רגע, אולי כדי שרגע ניתן איזושהי דוגמה כזאת. כשאני מדברת על רומינציה, אז כדי רגע, את יודעת, לקרוא לזה אולי בשם יותר ידידותי, מילוק תורדני, אפשר לקרוא לזה גם חשיבת יתר. בסדר? ואז נגיד אם ניקח את זה באוריינטציה לעולמות הזוגיות, זה יכול להישמע ככה. תגידי לי אם זה מוכר לך. למה הוא נפרד ממני? אולי הוא אף פעם לא אהב אותי? אולי אם לא הייתי בעייתית הוא היה נשאר? אולי רסתי? מה אני יכולה לעשות בכדי שנחזור? האם אני רוצה לחזור? מאיזה סיבה בדיוק אני רוצה לחזור? אולי כי אני מפחדת להיות לבד? אולי כי אני אוהבת אותו? איך אני יכולה לדעת בוודאות? ואם אני טועה? ואם אני משלה אותו? מה אם הייתי פועלת קצת אחרת? אולי הוא כן היה רוצה? למה בכלל יש לי את המחשבות האלה? מה הפתרון? מה לעשות?

מוכר לי, מה שנקרא, עולם לי מיליון נשים עכשיו בראש, ותגיד, באיזה רמת תדירו את המחשבה הזאת? זאת אומרת, נגיד זה מדי פעם שאני יושבת עם עצמי בשקט, ואז זה קופץ לי, או האם זה כל הזמן יושב לי בראש ומנהל אותי? כשאת מדברת על המקום הזה של כבר פגיעה באיכות חיים, לא, את יודעת, משהו שהוא כאילו, טוב, שנייה לפני השנה, אמרתי אצלי, למה הייתי צריכה להיות זאת שמתקשרת,

כי אם רק רגע אחד הייתי נותנת

לו את ההזדמנות, אז הוא באמת היה חושב שאני לא מובן מלא, ואז אולי זה היה קורה, או כל מיני כאלה, אם זה עולה לי כזה מדי פעם לפני השנה, או אם זה כל הזמן. זאת אומרת, באיזה תדירות אני מבינה שזה כבר פוגע לי באיכות החיים.

תראי, אין ספק שמהלופ הזה, מה שתיארתי עכשיו, זה חוויה שהיא מעורבת מתח. נכון? אז ככל שמה שנקרא, אני בעצם נסחפת ליותר לופים כאלה, וככל שמשחם הוא יותר זמן, אז ככה בעצם אני חובה יותר חוויות מעוררות מתח בחיי. נכון? רק בעצם זה שתיארתי את זה עכשיו היה בעל החלמות.

כן?

נכון.

בעצם, כן, זה כאילו מטב של שאלות, כן? האם לשאלות האלה באמת יש איזושהי תשובה? לא. כי מה שאנחנו יכולות לראות בחשיבת יתר, ברומינציה הזאת, שזה בכלל אחד הדברים שמאפיינים אותה, זה שמדובר בעצם בחשיבה מעגלית. איזושהי חזרתיות. המחשבות הרומניטטיביות האלה, הן חוזרות על עצמם שוב ושוב, על אותם נושאים, בלי איזושהי יכולת להשתחרר. בנוסף, מה שעוד מאפיין אותם, זה שהפוקוס הוא שלילי. זה לא שאת בלופטורדני על איזה נדיר ואיזה כיף היה לך בדייט, וכמה היית נוכחת ועוצמתית, וסקסית ושווה, לא. נכון? המחשבות האלה מתמקדות בעיקר באירועים שליליים, בעיקר בקשיים וכישלונות. הן בעיקר מדגישות את ההיבטים השליליים של החוויה.

וגם בעבר.

לגמרי, כן? כאילו זה, תמיד הרומינציה, הלופים התורדניים האלה הם או על אירועים שקרו בעבר, או על כל מיני אירועים שיקרו בעתיד, כן? אז בעבר זה, למה עשיתי? מה עשיתי? יואו, הייתי צריכה ככה, הייתי צריכה ככה ולא, למה עשיתי ככה? ובעתיד זה, מה יהיה? איך יהיה יואו? ואם יהיה ככה ואם יהיה אחרת? כן עכשיו בעצם נכון מה יש לנו לעשות עם זה הרי בעבר על מה עשיתי ואיך עשיתי בכל ההלכה והביקורת ואם הייתי עושה ככה ואם הייתי עושה אחרת זאת אומרת כל האלמנטים של החרתה והפספוס מה שהיה בעבר היה בעבר אין לי שום יכולת לשנות נכון ועל העתיד יו מה יהיה ואיך יהיה ואם יהיה ככה ואם יהיה אחרת זאת אומרת גם שם אין לי באמת יכולת לשלוט במה שהולך לקרות בעתיד. על כן, המאפיין הנוסף של הרומינציות, נכון אמרנו אחד, החזרתיות, נכון אמרנו שתיים, פוקוס שלי, השלישי, זה חוסר פתרון. זה כאילו אני באיזשהו, נכנסת לאיזשהו לוק מטורף כזה של מחשבות, שעל פניו בסוף הוא אמור לייצר לי פתרון והקלה, נכון? אבל מה שזה עושה זה הפוך. בגלל שאמרנו שזה מעגלי, זה רק מגביר את תחושת חוסר ההונים והתקיעות של הבן אדם.

וזה גם מעגלי וגם בעבר וגם בעתיד, זאת אומרת, שני דברים שאין לי אליהם שום יכולת שתהיה לי פתרון, גם אם זה היה חיובי, זאת אומרת, אין לי באמת שליטה לא על העתיד, ואין לי יכולת לשנות את העבר, ולכן אני תמיד אהיה תקועה בתוך איזשהו מעגל שנשאר בסימן שאלה, ומטריד אותי בעצם. זה משתמש.

נכון. ובאמת גם מה שהוא מייצר, זה כמו שאמרנו, זה איזושהי חוויית מתח, וגם בעצם הרבה פעמים, גם מה שקורה, זה שהרומינציה גם מייצרת תחושות אשמה ובושה, וחרדה, כן, המתח זה בסוף חרדה. בעצם אנחנו יכולים לראות הרבה פעמים שאותם אנשים שנוטים לחשיבת יתר הזאת, הם נוטים להרגיש אשמה ובושה על מה שקרה, והרבה פעמים גם מאשימים את עצמם בכישלונות ובקשיים, ואז בעצם כל המאפיינים האלה שהזכרנו אותם כרגע, הם יוצרים איזשהו מעגל שלילי, שבו בעצם המחשבות הן חוזרות ונשנות, ובעצם רק מחמירות את המצב הנפשי. כן, ועל כן, הרבה פעמים בעצם החשיבת יתר הזאת כשלעצמה, היא בעצם, היא הבעיה, היא הבעיה. לא באמת הבעיה היא שבעצם לצורך העין היה לי דייט שהיה לא מוצלח, אלא החשיבת יתר שלי על הדייט הלא מוצלח.

אוקיי. ובעצם איך זה משפיע קדימה? זאת אומרת, אוקיי, יש לי עכשיו חשיבת יתר בנוגע לדייט שאני מאוד רציתי ולא עבד, או קשר שהסתיים, או פחד שקשר הולך, או שעובד לי עכשיו הולך והסתיים, כי אנחנו נורא מפחדים הרמת טוב, או מכל מיני דברים כאלה שקורים לנו. אז איך זה בעצם מתקדם? לאן זה הולך?

קודם כל כבר בהווה, כן? בעצם כל הממתרי שאלות האלה והחשיבה הזאת כבר בהווה נוצרת לי חוויה של מתח וחרדה. זה כבר, כן? ואז מה שקורה הרבה פעמים, זה שאני כבר עכשיו, הגוף שלי מתחיל להתעורר, כן? ובעצם פה זה כבר תלוי מהבן אדם, אפילו בחורה נגיד יכולה ממש לחוות את כיף חרדה כתוצאה, מבעצם רומינציה כזאת, מחשיבת יתר כזאת. ואז בעצם להתחיל לפתח איזושהי חרדה כלפי מצבים עתידיים, למשל דייטים.

ואז לכן אנחנו רואים הרבה אימנויות בעצם.

ואז בעצם אפשר גם להגיע למצבים של אימנות. עכשיו, גם פה זה מאוד מעניין, כי הרבה נשים באמת בטוחים שהם לא נמנעים. זאת אומרת, הם אומרים, הנה, אבל אני יוצאת לדייט. ולא מבינים שהאימנות היא הרבה פעמים לא אקטיבית מהאקט עצמו, כלומר, יצאת לדייט, סבבה, אבל נמנעת למשל מלהיות אותנטית, נמנעת מחוויה רגשית מסוימת, שבה את פגיעה אולי, או שבה את משתפת על איזשהו חשש.

מביאת עצמך.

מביאת עצמך, בדיוק. ואז בעצם, לגמרי, כאילו, מטווחת איזשהו גבול או איזשהו ככה, כן? ואז בעצם מה שקורה זה שאני בעצם נהיה במצב שאני כן נמנעת, אני אמנם, כן, אני כן נמנעת, אני אמנם לא נמנעתי מהדייט, יש כאלה שגם נמנעות ממש מהדייט, אני כן אבל נמנעת מהמקום הזה של חוויה רגשית מסוימת, של אוטנטיות או של ככה פגיעות.

מעניין. תגידי, יש לי שתי שאלות שממש עולות לי בהקשר הזה. אחד, האם זה יותר מאפיין נשים מגברים? זאת אומרת, כל המקום הזה של הלופים, סרבון מחשבתי וכולי, והדבר השני, מה ההבדל בין לשהות בכאב לצורך העניין, בקושי, לבין הסרבול המחשבתי? כי בסוף אמרנו, רגע, אל תטקטק, אל תדחיק, אל תעביר את הדבר הזה שלא עבדת לך טוב, תישאר שם, אז אם אני שואה שם, מתחיל לסרבול.

שאלה מצוינת, שאלה ממש ממש טובה. קודם כל, לגבי ההבדל בין גברים לנשים, אני לא יודעת, אני לא סגורה על זה. ככה אני לא יכולה להגיד לך, אין לי איזשהו נתון שאני יכולה להתבסס עליו, אני צריכה לבדוק את זה, זה אחד. כן, יכול להיות שאת יודעת, קל לנו להניח אינטואיטיבית שבעצם...

שנשים.

כן, שהנטייה יותר לנשים. אבל בעצם אני לא רוצה להגיד עד שאני לא, את יודעת, ככה בודקת. לגבי השאלה השנייה, כן? כי באמת זה מאוד מאוד מעניין. זאת אומרת, את באה ואומרת, מה ההבדל בין להיות נוכח ברגע לבין בעצם...

ובכאב ובקושי, שכאילו אנחנו מעודדים את זה הרי, תישאה בכאב, אל תרוץ, אל תדחיק, אל תדחוס את הרגשות.

נכון.

לבין זה שכאילו, אוקיי, אם אני שואה בכאב, איך לא ייווצר לי סרבול מחשבתי?

נכון, זו שאלה מצוינת ממש, אלה שני דברים שונים לחלוטין. זאת אומרת, כשאני בעצם ככה נסחפת לתוך הגרומינציה, לתוך חשיבת היתר שלי, אז אני לגמרי לא שואה בהווה. אני שוהה בתוך המיינד שלי. ההווה זה בעצם מה שקורה בכאן ועכשיו. כשאנחנו מדברים על כאן, אנחנו מדברים על כאן מבחינה גאוגרפית, ועל עכשיו, על הזמן. זאת אומרת, הכאן ועכשיו שלי ושלך, זה השיחה הזאת בהקלטה הוובינר, כל אחת בבית שלה, ובשעה, נכון ועכשיו, אחת וחצי בצהריים, בתאריך כך וכך. כן? במקביל לשיח שלי ושלך, אז מתנהלים אצלי גם כל מיני דברים בראש, נכון? דרדות היומיום ובלה בלה בלה. אם בעצם אני, מה שנקרא, בנוכחות איתך בשיחה, אז בעצם מה שקורה אצלי בראש מקבל ווליום נמוך עד אפסי. אם אני הרבה יותר נוכחת במה שקורה לי בתוך הראש, ולא בכאן ועכשיו, אז בעצם אני אהיה הרבה פחות מרוכזת בשיחה שלנו, נכון? עכשיו, הכאן ועכשיו זה לעולם, כן, ההווה. כן, מה שקורה מבחינה, כמו שאמרנו, כאן, גיאוגרפיה, ועכשיו, הזמן. להיות בתוך הראש שלי, להיסחף לתוך הלופו המחשבתי שלי, זה בעצם לא להיות בכאן ועכשיו. תארי לך בחורה שבעצם הולכת למסיבה, מבחינת מה שקורה לה כרגע בהווה, היא נמצאת פיזית במסיבה. אבל תארי לך שהיא בעצם פתאום תוקפת אותה חשיבת היתר. יואו, איך אני נראית? מה חושבים עליי? אני מעניינת? אני לא מעניינת? אני נראית טוב? אני לא נראית טוב? יואו, אלה צוחקים עליי, יואו. האם הבחורה הזאת נוכחת בכאן ועכשיו? ממש לא. היא נוכחת במחשבות שלה, במיינד שלה, כל ההווה שלה מתפספס לגמרי. בזמן שהיא בתוך המחשבות שלה, החיים שלה חולפים.

וואו.

כן, ההווה נשדד, הוא ממש נגנב. כן, הרי היא מפספסת לגמרי את המסיבה, את החוויה, את הנוכחות במסיבה הזאת. היא לגמרי, לגמרי לא באמת נוכחת שמה, נכון? היא בתוך הראש שלה.

נכון.

זה לא להיות בכאן ועכשיו, בסדר? נגיד, הרבה אנשים ככה נורא מלחצים ממדיטציה. נכון? הם אומרים כאילו, מה זאת אומרת? אני, אם אני אהיה בכאן ועכשיו, אז אני יוצף. כי בעצם הם מתכוונים למה שאת שאלת. זאת אומרת, הם חושבים שלהיות בכאן ועכשיו, אומר לגמרי כאילו להיסחף עם המחשבות שלהם, ולהתבוסס בהם, וזאת לא הכוונה. אנחנו לא רוצים שתהיה נוכח בבית קולנוע הפרטי שמתחולל אצלך בראש.

אוקיי, אז איך נגיד, אנחנו מבינים את המקום הזה של ההסתכפות אחר המחשבות, ואחר המקום הזה שהוא בפרשנות שלי, מה זה אומר בעצם, אז להיות נוכח בכאב, בכאן ועכשיו, ברגשות?

אז מה שאנחנו בעצם אומרים, זה ככה, איך אני ככה יכולה, זאת אומרת השאלה היא, איך אני יכולה להיות נוכחת בכאן ועכשיו, נכון?

נכון.

זאת אומרת, איך אני בעצם עושה את המעבר הזה מבעצם הבית הקולנוע הפרטי שמתחולל אצלי כרגע בראש, אל המציאות, נכון? אז קודם כל, מה שנקרא מבחינת האיך, אז הרבה פעמים, איך שאנחנו עושים את זה, אנחנו יכולים לעשות את זה דרך הפעלת תחושים. כן? זאת אומרת, בנקום מה שאני, כן? לא מה אני רואה כרגע בעיני רוחי, בתרחיש הזה, שרץ לי בראש, אלא מה אני רואה כרגע במציאות שלי, כן? ממש למנות את החמישה דברים שאני רואה כרגע, הרי עוד דקה זה יכול להשתנות, נכון? חמישה דברים שאני רואה כרגע, חמישה דברים שאני שומעת כרגע, נכון? אז יש הבדל בין...

קרקוע, נכון? זה פעולה לקרקוע גם.

נכון, זאת אומרת קרקוע לאן? להווה.

מעולה.

נכון? אז זה בעצם הדרך להתחבר להרבה, דרך פשוטה, היא דרך חמשת אחושים. זאת אומרת, מה אני חשה תחישתית כרגע, את המגע של הכיסא, לא רגש, לא מה אני מרגישה, אלא מה אני חשה. פעם ואני בעצם ככה מפעילה את חמשת אחושים, אז אני יכולה לחזור לכאן ועכשיו. מה שקורה בכאן ועכשיו, זה בדרך כלל לא הדבר המאיים והמפחיד שיש לי בראש. כן? ואז בעצם, הרבה פעמים הבן אדם, חוויית האיום שלו והעוררות הרגשית, היא חולפת אם הוא באמת מצליח לעשות את זה. כי גם בזה יש כל מיני קשיים, בסדר? ואז לשהות ברגשות זה עוד מדרגה. מה שנקרא בתור התחלה, אנחנו רק רוצים ללמוד איך להיות בכאן ועכשיו, תראה לך איזה דבר זה. כן, אנחנו בעצמנו הרבה פעמים לא מבינים באמת מה זה אומר. נכון, נכון. זה כאילו כיתה א', מה שנקרא בוא תראה מה זה בכלל להיות בכאן ועכשיו, מול בית הקולנוע הפרטי שמתחולל אצלך בראש, כי נשמה, הסרט הזה שמוקרן לך בראש, הוא לא המציאות האובייקטיבית, הוא לא הכאן ועכשיו. זה דבר אחד. מי שמה שנקרא עבר את כיתה א', כן? מה שנקרא יש לנו, או, כיתה ב'. כיתה ב', אפילו למתקדמים, כיתה ג', זה היכולת שלי באמת למפגש עם רגשות לא נעימים. זאת אומרת, עולה החרדה, ואני מסכימה לשהות בה. אבל גם פה, מה קורה? הרבה פעמים, תאמיני או לא, חשיבת היתר היא בכלל איזושהי אסטרטגיה מאוד מתוחכמת של המיינד בשביל לברוח מהרגשות הלא נעימים. מה הכוונה? אני נגיד ככה חושבת על הדייט עם הבא עם הבחור שמאוד מוצחן בעיניי, ובעצם ככה, אומייגאד, זה מעורר בי חרדה. ואז אני מתחילה, המיינד. יואו, מה יהיה? איך יהיה? איך תעשי שהוא לא יגלה שאת בעצם באה מבית שהוא כזה וכזה, ושאולי בכלל חסרת ניסיון מיני, ומה תלבשי? ובעצם, כן? מה קורה? עולה החרדה, ואני ככה, במקום לשרות איתה, ועם מה שהיא מאוהרת בי, אופ, אני ככה הולכת בעצם באופן לא מודע, כן? לא עושה את זה בכוונה. אני בעצם, אופ, הולכת למחשבות. המחשבות האלה, מה הן באות לעשות? הן באות על פניו לייצר לי פתרון. אם אני כאילו אמצא את כל הפתרונות לכל השאלות האלה שעכשיו בלבלתי לך במוח, אז מה יקרה? אז אני ישיג את השליטה והוודאות, והדייט יהיה בסדר, נכון? אבל זה לא באמת מה שקורה, מה שקורה זה שאני רק נכנסת ליותר מתח ולחץ.

נכון.

אז בעיקר מישהו...

זה מייצר את השליה. זאת אומרת, הדבר הזה מייצר אצלי השליה של שליטה.

נכון.

ובדאות, ושזה הכול חוץ משליטה ובדאות.

נכון, זה הכל בעצם, אני לא מסוגלת לשאת עכשיו את המצב, את החוויה הרגשית הזאת של חוסר השליטה, או חוסר הוודאות, שוואלה, כל תחילת זוגיות מביאה איתה, נכון? או גבל שמוצא חן בעיניי, וואו, פרפרים, יו, אימאלה, שליטה, כן, אין שליטה, אין וודאות, זה הכל חוץ משליטה וודאות. ויש אנשים שהם לגמרי, מה שנקרא, מסוגלים לשאת את זה, כן? ובאמת תהיה להבין שזה חלק מהחיים והכול טוב. יש אנשים שלא מסוגלים לשאת את זה. מה שנקרא אפס סבלנות לחוסר ודאות, אפס סובלנות לחוויה של חוסר שליטה, לא יכולים לשאת את זה. ואז, כן, בגלל שהחוויה הזאת מעורבת בי כזאת מצוקה, אז בעצם אני, כן, המיינד מגיע, והנה, בואי, תחשבי עכשיו, לופ של חמש שעות, שבסופו תייצרי את השליטה והוודאות, הבעיה היא שזאת שלישה וודאות, זאת אשליית שליטה ואשליית ודאות. ובמקום זה אני רק נכנסת עמוק יותר לתוך החרדה.

וואו, זה מטורף. אבל את יודעת מה מדהים? זה תמיד קורה, לפחות מה שנראה לי שזה תמיד קורה, בדברים שאנחנו כל כך מחכים ורוצים אותם. זאת אומרת, אני כל כך מחכה שיגיע הגבר כבר, שיעשה לי את זה, שיעניין אותי, ואז הוא מגיע, ואני אכס לדבר הזה. או כל כך מחכה לאיזשהו רעיון עבודה שיגיע ואני סוף סוף ארצה את העבודה הזאת, או לטיסה לחול, או למשהו שאני, איזשהו אתגר שאני רוצה לעשות עם עצמי, ואז הדבר הזה קורה. כלומר, זה ממש, את יודעת מה, מעניין אותי כשאלה, האם זה קורה לנו, לאנשים שבכלל פוגשים את זה וזה מנהל אותם יותר, האם זה קורה על כל דבר? או בדברים שהם מחכים להם או רוצים אותם או שאכפת להם? איך זה? האם יש הפרדה בכלל?

תראי, קודם כול זה קורה. איפה שמנסתם זה מעניין אותנו, נכון? כאילו, אם זה לא מעניין אותנו בשום צורה, אז בעצם אין לנו גם שום עניין שם, גם עניין רגשי. ואז זה...

אוקיי, זאת אומרת, זה לא תופעה שתפגוש בהכרח אנשים בכל סיטואציה, אלא בדברים...

אז זה מאוד מאוד תלוי. זאת אומרת, ככל שהבן אדם בעל מיינדסט שהוא יותר חרדתי, אז בעצם ככה אנחנו נראה שהוא משתמש הרבה, הוא נוטה יותר להשתמש בהומינציה כאיזושהי אסטרטגיה להימנע מכל מיני חוויות רגשיות לא נעימות. ואז בעצם בן אדם כזה הוא ממש יכול להיות, מה שנקרא סליחה על הסלנג, מרבון אמיתי. כי מה שקורה זה שהוא, כן, כל כך לא יכול לשאת את חוויות חוסר השליטה וחוסר הוודאות, שמן הסתם החיים כל הזמן מביאים איתם באופן אינטגרלי, אינהרנטי. חלק בלתי נפרד מחיינו זה חוסר השליטה וחוסר הוודאות אם נרצה או לא נרצה. אותו בן אדם לא מסוגל לשאת את החוויות הרגשיות האלה לתפיסתו. ואז בשביל להימנע מאותן חוויות רגשיות שעוד פעם לא ניתן להימנע מהן, הוא בעצם נכנס לאותה חשיבת יתר שמייצרת לו את אשליית השליטה והוודאות ובלי להבין, הוא כלו כל הזמן במעגל הזה. מה שמייצר לו חוויה אינסופית של מתח ושל חרדה, והוא גם נמצא באיזושהי אשליית שליטה על דברים שאין לגביהם שום שליטה. ואותו בן אדם, מן הסתם, יצטרך לעבור איזשהו תהליך מאוד משמעותי, שבו הוא למד איך להיפגש, כמו שאמרנו, עם חוויות רגשיות לא נעימות, לשאת חוויות רגשיות לא נעימות, כמו חוסר ודאות וחוסר שליטה, וללמוד איך לנטרל את האסטרטגיה המאוד מתוחכמת הזאת, כן, בשביל להפסיק לסבול ככה, כי כמו שאמרנו בתחילת הפרק, הבעיה היא בעצם אותה אסטרטגיה. היא לא באמת מצילה את הבן אדם, היא רק דופקת אותו. כן, זה טורף.

תגידי, אז מה קורה במצבי קיצון, כמו שביל אוקטובר, מילואים, מצב שהבעל פתאום במילואים, משהו שקורה חברתית, כל מצב שהוא חד משמעית, מצב קיצון, בין אם הוא אישי, מדיני, חברתי וכולי, יש לזה השקעה על המקום הזה?

מצבי קיצון, כשמם כן הם, הם מצבי קיצון. כן, אנחנו, מה שנקרא, לא מודדים, לפי מצבי קיצון, באמת תשבי לאוקטובר, תביאי איתו באמת גל אינטני של ככה חרדות באופן מאוד טבעי, כן? גם בעבור אנשים שמעולם לא נתקלו במושג הזה לפני. אבל בעצם מה שאנחנו יכולים לראות אצל אנשים שכן יש להם איזשהו חוסן רגשי נפשי, או שכן יש להם איזשהו ארגז כלים, זה שבעצם גם אחרי החרדה הזאת, אפילו אם זו פעם ראשונה שהם חברו אותה, הם, את יודעת, אחרי השוק הראשוני הזה, שיכול לקחת, נגיד, את יודעת, כמה ימים, שבוע, ובמקרה של השבילי לאוקטובר בוי אפילו חודש, מרוב שזה היה אירועי קיצון בסדר גודל של שואה, אז בעצם נראה שכעבור חודש הבן אדם, את חוזר לעצמו וחוזר לשגרה. ואז, אז לא לפי זה אנחנו מודדות, אנחנו רואות מה קורה אם מה שנקרא הבן אדם לא חוזר לשגרה. זאת אומרת, עבר חודש, עבר חודשיים. נכון. ואז בעצם אנחנו נרצה, כן, נמליץ בעצם, את יודעת, לטפל, לקבל איזושהי עזרה מקצועית. אז זה אינדיקציה אחת. זאת אומרת, עברנו את האירוע הקיצון, עברנו את החודש למשל, במקרה של השבילי לאוקטובר, ועדיין לא חזרת לעצמך, אז זה כבר מתחיל להניין. הדבר השני, זה מה קורה כשאין מצב קיצון. אתה חי, וכן, אין מצב קיצון, ועדיין, אתה כל הזמן מתנהל, באופן כזה שיש מצב קיצון. זאת אומרת, עוד פעם, החשיבת יתר הזאת, היא פוגעת לך באיכות החיים באופן תדיר, וגם שאין שום מצב קיצון.

או-קיי.

וואו. כל כך זה מרתק וגם... כלומר, ממש אני מתוך המילים שלך מבינה את הקשר בין המצב של הרומינציות, הלופים, החשיבת יתר למצבי חרדה. כלומר, שזה ממש, כאילו, יש קשר בין השניים. מעניין אותי האם חרדה היא המקדימה, או החשיבת יתר היא המקדים לחרדה, או שזה הביצה והתרנגולת שאין לדעת...

זה ממש, זה מעגלי, זאת אומרת, בעצם, העניין עם חרדה, עם התמודדות יעילה עם חרדה, זה שבעצם הבן אדם הוא, כמו שאמרנו, יודע לשהות במפגש עם רגשות לא נעימים, ומנטרל אימנויות. זה בעצם ההתמודדות שהיא יעילה. ואז בעצם אם אני לא יודעת להיפגש עם רגשות לא נעימים, אם אני לא יודעת לשהות אותם, לשהות איתם סליחה, מה שקורה אני מתחילה להיאבק בהם. מה שקורה זה שבעצם אני אפתח כל מיני אסטרטגיות האמנעות על מנת שלא להרגיש אותם. או על מנת בעצם לעזור לעצמי כשאני מרגישה אותם. אבל האסטרטגיות האלה, הן הרבה פעמים, במקום לעזור, הן עושות הרבה יותר נזק לטווח הארוך. יכול להיות שהן מקלות, אבל ההקלה היא לטווח מאוד מאוד קצר, ואז בעצם אני מתחילה מה שנקרא, בסלנג לי התמכר, זאת אומרת, נגיד, למשל, הגיעה, עלתה אצלי חרדה, ואני ישר פונה למלא השכודת, כן, וקופה על עצמי רגשות חיוביים, ועוקרות הודעה, ומדיטציות על פניו, תבואי, תגידי לי, תגידי, מה הבעיה, מה את רוצה? עקרות הודעה, זה מעולה, מדיטציות, זה מעולה, ספורט, זה מעולה, עיסוקים, זה מעולה, זה מעולה, אבל לא כשזה בא ממקום של בריחה מהכאב. כי אז אני לא שוהה עם אותם רגשות קשים, ומה שגורה זה שבעצם אין איזשהו איבוד רגשי תקין, ואני מתחילה כאילו כמו להיות תלויה באסטרטגיות האלה, כן? אז עוד פעם עולה איזושהי חרדה, ויאללה ישר, אחרות תודה, כן? למה? כי זה עזר לי, לקצת. אז אני נהיית תלויה בזה. ואז עם הזמן אני ככה ממש הולכת ומשלמת כל מיני מחירים. כי תארי לך מה זה בן אדם שלא מסוגל לרגע להיות עם עצמו ועם החרדה שלו, וישר פונה למלא עשייה ולמלא השכות דת, הוא מגיע למצב שהוא כבר יכול ממש לפחד לשחות לבד עם עצמו, ולרגע להיות בשקט לבד עם עצמו, זה

נשמע לי כמו להחליף את הלופ אחד בלופ אחר, את יודעת, בלופ של לחפש להיות עסוק, של לופ לחפש רק רגע אחד שלא ישקת, ואת יודעת, מתוך מה שאת אומרת, באמת רגע מעניין אותי, האם אפשר אז לעזור לעצמנו בזה, או רק עם איש מקצוע, זאת אומרת, יכול להיות שאתה, כמו נגיד שיש זיהום, אני לא אעזור לעצמי בזה, אני צריכה רגע רופא שיתן לי את האנטיביוטיקה כדי שתעזור לי, או שיש דרכים לעזור לזיהום, אבל אני לא יודעת, מעניין אותי באמת רגע להבין האם יש לנו דרך לעזור לעצמנו, או שבהכרח לעזור דרך לעזרה של איש מקצוע.

אז בטח חד משמעית אפשר לעזור לעצמנו, ולא רק להמתין לאיש מקצוע. זאת אומרת, אם אנחנו בעוד ומבינות את המהות של מה שאנחנו אומרות פה, שבסוף החשיבת יתר זה עוד איזושהי אסטרטגיה מאוד מתוחכמת של המיינד שלנו, בשביל להימנע מאותם חוויות רגשיות לא נעימות. זה מה שזה. קודם כל זה זה. זאת אומרת, הרבה פעמים הבן אדם בטוח, כן, שהחשיבת יתר הזאת תעזור לו לפצח, תעזור לו להגיע לשורה תחתונה, תעזור לו בעצם להגיע לתשובה, ובעצם הוא לא שם לב שהוא נשאב, שהחשיבה מעגלית, כמו שאמרנו, שהיא לא מייצרת פתרונות, שהיא רק תוקעת אותך עמוק יותר בתוך הבור. מתוך ההבנה הזאתי, מתוך המודעות הזאתי, האדם יכול לשים לב בפעם הבאה לזה שהוא נסחף לאותה רומינציה, וזה לא פשוט זה מאתגר, אבל לקטוע אותה, ואז מה שהוא יכול לעשות זה בעצם לחזור להווה, שכמו שאמרנו, ההווה הוא לא בבית קולנוע הפרטי שיש לו בראש, אלא בכאן ועכשיו. ואיך הוא יכול לעשות את זה? א', הוא יכול, כמו שאמרנו, להתקרקע דרך חמשת אחושים, וב', מה שעוד הוא יכול לעשות, מה שאני מאוד מאוד אוהבת וככה משתמשת בו הרבה בקליניקה, כן, אם הוא מספיק אמיץ ומה שנקרא מוכן למפגש עם אותם רגשות לא נעימים, הוא יכול בעצם לשים לב איפה המחשבה, כן, נגיד המחשבה של יו מה יהיה ואיך יהיה עם הבחור, איפה בעצם היא מורגשת לי בגוף. ואז בעצם מה שזה יעשה, זה יוציא אותו מהלופ המחשבתי, ואוטומטית יעלד אצלו את אותה חוויה רגשית לא נעימה, שאם הוא מספיק אמיץ בשביל לשהות איתה, אז הוא יראה בעצם איך הוא טק. כמו קסם קוטע את חשיבת היתר. אבל אז הוא כן יצטרך להתמודד, לשהות באותה חוויה רגשית לא נעימה, ומה שנקרא, לתת לה לחלוף כמו גל, וזה מה שנקרא, את יודעת, חלק מהאנשים יותר בקלות יודעים לעשות, חלק מתקשים, אז בעבור המתקשים, כמובן שמומלץ, ככה מה שנקרא, לקחת עזרה מקצועית או להעמיק עוד בתחום, את מבינה מה אני אומרת?

אני מבינה לגמרי, ואת יודעת, מעניין אותי, תכלס, למה כל כך קשה לנו לשעות ברגשות קשים?

מה הסיפור?

אנחנו יודעים כמה זה חשוב, אנחנו רואים את זה, אוקיי, אז אני כואבת, פגועה עצובה, כועסת, מאוכזבת, למה? זה משהו שהאוטומט שלי אומר, אל תשאי שם, תתחמקי. כל הסטרטגיות הפנימיות אומרות, לכי, או לחשיבה, או לעשייה, או להתחמקות, או להדחקה. למה זה כל כך קשה לשעות ברגשות שליליים?

תראה, אנחנו ממש מכובתים, את יודעת, מה שנקרא להימנע מכאב ולהימשך לעונג, כן? זה ככה, מה שנקרא לגמרי החיבוט שלנו. מעבר לזה, מעבר לחיבוט הזה יש ככה, את יודעת, את ה... כבר אנחנו נכנסים לגמרי לכל מיני גורמים שונים שיכולים להיות. אחד הדברים שאני רואה מהשטח, זה שאת יודעת, יש יותר ויותר מודעות לעניין הזה של לשהות ברגשות שליליים, אבל הרבה פעמים הפרקטיקה היא מאוד חסרה. זה הרבה פעמים נשמע כמו איזשהו סלוגן כזה, של מחבקי עצים, כאילו פתחתו גיעת מזל, אמרו לך 90 רגשות קשים. עכשיו כאילו, אף, צריך ממש להביא את הפרקטיקה שמאחורי הקלעים, אני כאילו בקורס מלמדת את זה, חמש שעות שיעור רק על זה, על איך ללמוד לשהות. אז בסדר, זה דבר אחד. זאת אומרת, אתה לא יכול לבוא ולספות מבן אדם שהדבר שהכי מפחיד אותו בעולם זה לחוש חרדה, לבוא ולהגיד לו, אה, תלמד לשהות, נמסטה. צריך לעבור שם לפעמים איזשהו תהליך, וחלק מהאנשים זה יותר אינטואיטיבי וקל, חלק לא. אז יש את העניין של הפרקטיקה. עוד עניין נוסף, זה כל מה שקשור, את יודעת, הרבה פעמים בטראומות התפתחות בבית שבו גדלנו. זאת אומרת, יכול להיות שאני אף פעם לא ראיתי מודל כזה של ללמוד לשהות ברגשות קשים, וכילדה יכול להיות שכל פעם שעלו אצלי רגשות קשים, אז לא נתנו להם מקום, וביטלו אותם, וישר הובילו אותי לדואינג, ובעצם אני למדתי לפחד מרגשות קשים. למדתי שזה לא בטוח לחוות רגשות קשים. אז יוף שכעכשיו כמבוגרת מישהו בא ואומר לי, כבוגרת זה מה שצריכה לעשות. כל חיי חוויתי משהו אחר. אז יש לנו ככה מגוון רחב, ולמעשה אנחנו מגלים שהשורה התחתונה הזאת היא הרבה פעמים מאוד מורכבת ליישום.

נכון, זה כאילו באמת מהדברים האלה שאתה שומע כל הזמן, כמו אחד המילים שאני

לא סובלת בעולם, זה תשחררי. פשוט שחררי ותזרמי.

אימא, מה לשחרר?

כאילו, מה יותר קשה מזה? זה מאוד קשה. זה מאוד קשה, להתמסר לחוסר ודאות, להרפות לחוסר שליטה, לשחרר את מה שלא משרת אותי, לשהות ברגשות גדולים, אלה דברים שהם נשמעים מאוד מאוד יפה, כמשפטים וכפוסטים. נכון, אבל וואלה, הפרקטיקה של זה, להוריד את זה מהתיאוריה, לפועל, ללמוד איך עושים את זה, וואלה, זה מאתגר, ופה מה שנקרא לנו, אנחנו נכנסים, כל אחד כאינדיבידואל, עם החסמים שלו, עם החוויות הסובייקטיבית שלו, עם הבית שבו גדלנו, זה עולם, את יודעת.

אני ממש מבינה. את יודעת, אולי לקראת ציון מעניין אותי, שנתעסק באיזו דוגמה קטנה שאני פוגשת המון, או אולי בעצם שני דברים שאני פוגשת המון, אחד הלפני שיוצאים לדייט או שהיה דייט מוצלח וכולי שזה דיברנו על זה, ככה שיש הרבה מאוד מחשבות, מה יקרה אם הוא לא ירצה, אם אני לא מעניינתי, אם אני לא מספיק, אם אני לא, אם אני לא, אם אני כל מיני כזה, והדבר השני שאני פורשת המון, אני מניחה שזה יושב על איזשהו פחד אצל אותו אדם, אבל זה למצוא למה הוא לא. מה החסר בו, מה אין בו, אולי הוא לא המדויק, אולי זה לא הקשר, אולי הוא לא... כאילו חיכיתי עד עכשיו איתו אני אסגור את הסיפור. כל מיני כאלה של כאילו שאני מוצאת

כאן הנה הנה הוא לא חזר כמו

שרציתי הנה הנה הוא לא מדבר עלי כמו שרציתי אני לא באמת נמשכת אליו היום אתמול כן היום לא כי זה כל מיני מין למצוא למה הוא לא.

הצודקת זה לגמרי דוגמה נהדרת לחשיבת יתר, לכזה לופ של רומינציה, בטח שאני אשים לב לזה, אם אני אראה שזה משהו שחוזר על עצמו אצל אותה בחורה. זאת אומרת, אם זה משהו חד פעמי, אבל רוב הדייטים של, זה לא נראה ככה תמיד דבר אחד, אבל אם הבחורה, זו בחורה שמתקשה במציאת זוגיות ויצירת זוגיות, ואני רואה שהחסם שלה הוא זה, אז בטח ובטח שמה שנקרא, האוזניים המקצועיות נזכרות, ואני פה אעמד על הרגליים האחוריות, מה שנקרא, אנחנו רוצות ממש להבין את העומק של הדבר הזה. יכול להיות שהבחורה הזאת, לצורך העניין, היא ממש מגנה על עצמה, חושבת שהיא מגנה על עצמה ככה, היא כל כך מפחדת, למשל, לסיים עם הגבר הלא נכון, כן, מכל מיני סיבות, לא יודעת מה היא רעת בבית, פחד לעשות טעות, פחד שהגבר הזה יבלה אותה וישתלט לה על החיים, פחד למצוא את עצמה בזוגיות אומללה, ואז, כן, כדי להגן על עצמה כל פעם, בעצם היא נכנסת לחשיבת היתר הזאת, שאם מבחינתה זה אמיתי לגמרי. אבל האמת היא שזה בסך הכל המיינד, שמה שנקרא מגייס את כל הרציונליזציות, בשביל עוד פעם שלא תמצאי את עצמך באותה חוויה מפחידה של חוסר שליטה וחוסר עונים וחוסר ודאות כל אחת, ומה שבעצם החוויה הבאה. בדיוק, בדיוק. הספיק לנו כמובן הרבה פעמים לבבה להגיד לה, עזבי, תמצאי טכניות בי, תתרכזי במה שטוב, כי בעצם יש משהו אחר שמנהל שם מאחורי הקלעים.

בדיוק. ואת יודעת, ואז גם אני רואה הרבה פעמים הרחקת לכת לכל מיני תגיות. הוא נרקסיסט, זה רעיל, עזרה כוכבית נורא, כל מיני דברים כאלה, מלבישים תוויות על קשרים שהיו, על קשרים נוכחיים, קשרים מעבר, על אנשים מסוימים, שאת יודעת, כאילו אני מסתכלת מהצד ואני אומרת, לאן הלכת? באמת, לאן הלכת מתוך המקום הזה? ואנחנו מתחילים לשכנע את עצמנו ואז אנחנו מציגים את הסיפור. בצורה מסוימת, וגם אנשים שהם לא מספיק מקצועיים, כאילו גם אומרים לנו, את צודקת, הוא באמת כאילו כזה או רעיל וכולי, וגם החברות שלנו, ותיזהרי, ואז עוד יותר אני מתחילה להגיד לעצמי, וואי, יש לי נטייה להיכנס לקשרים רעילים, לקשרים עם נאקסיסטים.

נכון, נכון, זה ממש מטורף, הלופ, זה כבר נהיה הלופ הלופ. זה מעניין ממש איזשהו כבר חשיבת יתר על חשיבת יתר, שכמובן שהיום, את יודעת איך זה ברשתות, הכל כל כך פרוץ, ויש כל כך הרבה אבחון יתר, שבאמת זה ממש איזשהו ממש לונה פארק, למיינד, חרדתי או כן זאת אומרת אני לא ממש חייבת במקרה הזה את הגורם המקצועי שידע ממש לבוא ולתווך לי כן את ההבדל בין עובדות בשטח לבין פרשנות שממש יבוא וידע להגיד לי איך כל המידע הזה שאני חשופה אליו וסופגת אותו, זה לא קשור למה שקורה כרגע במקרה שלי, ופה אנחנו לגמרי יכולות להגיד תודה לאל על זה שבעצם כמה התפקיד שלנו כנשות מקצוע הוא קריטי וחשוב, כי באמת מה שנקרא, היום מאוד מאוד קל להבחן ולתייג כמו שאת אומרת, ובסוף זה דבר אחד, כן? אוקיי, נגיד אני מתייגת את הבחור ושורפת אותו, אוקיי, לא יראה אותו יותר בחיים. אבל ברגע שזה הופך לתפוס, זה פשוט מרחיק אותי מהמטרה שלי. מה המטרה שלי? ליצור זוגיות?

וגם משפיע על הבחירות העתידיות שלי, כי אני מפסיקה לסמוך על עצמי שאני יכולה לבחור, גבר חלוטין הוא כזה שיהיה לי איתו טוב. נכון. אז בעצם, בואי ככה נסיים בצורה אופטימית של פסורה. בסוף, אדם שחווה את זה, וזה פוגע לו באיכות חיים, וזה מנהל אותו, כלומר, את כל המקום הזה של החשיבת יתר וסרבון מחשבתי, יש מה לעשות? זאת אומרת, אפשר לשנות את זה באמצעות טיפול?

לחלוטין, בטח שאפשר לשנות את זה גם ככה כמו הטיפים שנתנו פה לאורך הפרק, ובטח שבאמצעות טיפול, באמצעות עבודה שהיא יעילה וממוקדת, גם ממש לא טיפול שהוא עכשיו ארוך טווח ולא ממוקד, אלא בעצם ככה, את יודעת כל מיני אפיקים כאלה כמו למשל אפילו הקורס מטופלים שאני מעבירה אותו לניהול רגשי ושחרור מחרדות ששם אנחנו ממש למדים בצורה מפורטת את כל האלמנטים שדיברנו עליהם כאן היום ובטח שיש עוד אפיקים רומינציה, חשיבת יתר, חרדות, זאת לא גזרת גורל.

וואו, זה מדהים. זה חשוב ממש בעיניי שאנחנו אומרות את זה, כי בסוף, את יודעת, אדם שמרגיש ש... אין מוצא, ואין מה לעשות עם העניין שלו, זה עוד יותר מכניס ללופים האלה.

בדיוק, לגמרי, ממש לופ הלופ הלופ, אז בטח שיש מה לעשות. צריך בעצם, ג'ט, לבחור, לבחור בלעשות.

אוקיי, קודם כל לבחור בלעשות ולמצוא את האיש מקצוע הנכון, ולא איש מקצוע ש... את יודעת, הרבה מאוד פעמים אני אומרת את זה, וסליחה איך שזה נשמע, יש הרבה אנשים מקצוע, כביכול, שלמדו איזה קורס, יש להם המון המון המון עוקבים, זורקים לנו כל מיני קלישאות, אתה הולך אחרי זה ואז אתה יוצא פגוע יותר. כי פשוט צריך רגע להבין שבסוף לשחק עם המוח, עם הרגש, עם הנשמה שלנו, עם הנפש, צריך באמת אנשי מקצוע, ותמיד באמת, תבדקו, תבדקו למי אתם הולכים, מה יש מאחורי הסיסמאות, ובכלל מי שמדבר בסיסמאות בעיניי כבר, מה שנקרא, כולה, ומדגשים על זה כוכבית. אז אני רוצה לשאול אותך, ותור רשת מקצוע שאני מחזיקה ממנה, וואו, ויודעת כמה את מקצועית, וכמה את משנה חיים לאנשים, נקודה, ספרי לנו, איפה פוגשים את בר?

אז אוקיי, אז קודם כל ככה, כמו שאמרנו, אם אנחנו מדברות באופן פרטני על העניין הזה של חשיבת יתר ושל חרדות, אז קודם כל ההמלצה היא לפנות לאנשי מקצוע שמתמחים בחרדות, ומה שנקרא, כמו שאמרת, הם הימניים, הם מומלצים, וגם פה, זאת אומרת, אם אנחנו רגע נכנסים ישירות לפתרונות שאני יכולה להציע, אז אפשר בעצם קודם כל להגיע לטיפול פרטני עם אחת המאמנות המאממות בצוות שלי, או להגיע לקורס מטופלים, לשחרור מחרדות וניהול רגשי, שמתחיל ממש אוטוטו. המחזור הקרוב...

איזה אוטוטו תני לנו תאריך?

מתחיל ב-22 לשישי, זה קורס מדהים ומשנה חיים, וככה ממש ממש כדאי לפתוח את הראש, ולהתרשם ממנו, מאוד מאוד מומלץ. ומי שככה, מה שנקרא, רוצה את האולד סקול, את הוואן און וואן הפרטני, אז גם זה ככה תמיד אפשר גם לשלב, וגם לקבל ממני המלצה באופן ישיר. כך או כך, אני מאוד מאוד אשמח לעזור לכל מי שרוצה, לכל מי שמרגיש שבעצם חרדות באיזשהו אופן מנהלות לו את החיים, פוגעות לו באיכות החיים, ובפרט, החשיבת יתר והרומינציות, לגמרי זה נושא מאוד מאוד חם וכאוב, ולצערי גם מפוספס. אז אלווי שעל ידי הפרק הזה, אנחנו ככה נצליח, את יודעת, להוריד יותר מודעות ולשפוך שם אור.

אני בטוחה, ואני אצע כמובן להגיע, ואני תמיד אומרת, זה ההשקעה הכי חשובה שיש בנפש שלנו, בתהליכים. את יודעת, שום בגד נוסף שנקנה לא יפתור את...

לצערנו.

לבידיוק את החורים האלה, להפך אגב, הוא רק ירחיב אותם. ואני באמת מאמינה בהשקעה הזאת, שאין טובה ממנה. כל תהליך שיכולים לעשות, בסוף, שעוזר לכם, אני לא אומרת להתמקד בתהליכים, אבל להתמקד בתהליכים שעוזרים לנו. אני רוצה להגיד לך תודה רבה, תודה שהייתי איתי פעם שנייה.

תודה לך.

נהניתי מאוד. אני מקווה שתדעת, מלא אנשים יתרמו מהפרק שלנו.

אמן, אמן, היה כיף. תודה שהרחת אותי.

באהבה. ואנחנו כמובן עושים קישור לעמוד של בר

ופודקאסט, והכל אפשר למצוא באינסטגרם, נכון?

כן, כן, כן. לגמרי.

אז יש לכם קישור.

אז תודה ושמחה.

אנחנו נתראה בפרק הבא של מדברים זוגיות מעשית. ועד אז, עקבו אחריי באינסטגרם, adarzohar1, ושתתו

קצת באתר שלנו, יש שם הרבה דברים מעניינים.

המקבל זוגיות מעשית, adarzohar.com. מחכה לראותכם.