לעבוד קשה, לאהוב את העבודה, ועדיין להגיע לים כמעט כל יום | לירי גל מתארחת אצל ניר זברו

תודה רבה. מול הפנים.

מה, הדבר הזה?

זה!

לא, זה בסדר, את יכולה טיפה לנצח כזה, אבל זה בסדר.

אני בסדר.

בסדר? אתה סבבה? אנחנו מנתחים?

אני יכולה להוריד את זה?

לא.

סתם, שאני אראה אותך. אבל סבבה.

לא, את לא רואה?

לא, אני רואה אז כזה.

כן, זה חלק מהעניין שלנו.

הבנתי.

זה...

הבנתי. טוב, אנחנו עוברים את זה.

יאללה, מתחילים?

כן.

יופי. רגע, אז אני אעשה לך כזה כדי שתדע איפה להתחיל לחתוך אחר כך את זה. כן, מה קורה?

מה העניינים?

בסדר, את מתרגלת?

זה סבבה? לאט לאט, כן.

זה לאט לאט כזה?

כן, כן, נכנסים לפריים.

את יודעת מה זה היום? היום זה פרק 10.

באמת?

כן. מה? מה לא? פרק 11. 9, 10.

בסדר, 1 ו-1, אנחנו אוהבים.

אה, 11.

אנחנו התחלנו את ה...

אנחנו פרק 11?

אנחנו עברנו סריה.

אני לא מאמין, היום היה פרק 10?

נעשה עוד פעם?

כן, בואו נעשה עוד פעם. נכון? היא סתם מחייאת כפיים. כל זה ייכנס איפשהו אחר כך? בטח, הכל בסדר.

בדיוק.

לגמרי.

זה החלק הכי...

רגע, בוא'נה, פרק 11 זה יותר טוב מפרק 10.

בדיוק. זה כאילו משתבחים.

נכון? כן. זה גם זה. יש הרבה פעמים שאת... אני ואת עושים דברים בפעם הראשונה, זה אומר ש-11 זה יותר טוב מ-10.

כן.

וזה. זה נכון. אז ברוכה הבאה.

איוש.

לזווארונס.אינק, שזה השם שהלכנו עליו בסוף אחרי הרבה מאמץ. כן, והרעיון של התוכנית של זווארונס דוט אינק היה בעצם לקחת כל מיני אנשים שמעניין אותי לדבר איתם, לשאול כל מיני שאלות, באיזושהי שאיפה שזה יעזור לי, שאני אלמד משהו, שאנשים שרואים את התוכנית ביוטיוב או שומעים אותה. השראה. כן. דרך אגב, השראה אני מגלה שהיא בסוף משהו מאוד מאוד קטן, את יודעת?

אני לא מסכימה.

אתה מקבל משהו מאוד קטן, האפקט שאתה עושה ממנו. אבל זה ההשראה, זה האפקט. אז יש בתוכנית קטע כזה. שאני מציג את האורחים, ואז אנחנו עושים איזשהו 60 שניות מעין אלווטר פיץ' על מי הבן אדם, את מוכנה? אז למאזינים של הפודקאסט, ברוכה הבאה. לעולם שלנו. נכון, אז לירי, ברוכה הבאה. היי, יוסי. שם מלא, מי את, מה את, מה את עושה, מוכנה?

יאללה. Go for it. אני נרגל, באתי להגיד כבר סילברטונה כי אני רגילה. סילברטונה זה הבייבי שלי. ארבע שנים? יותר כבר, אני חושבת. קצת יותר, חגגנו ארבע. אוקיי. עושה תכשיטים, לא רק, בעיקר לגברים, לא רק, לא כל כך מאמינה במגדר, זה לא הקטע שלנו. וגדל לנו העולם, זה התחיל מתכשיטים, וזה נהיה לייפסטייל, וזה נהיה מוזיקה, וזה נהיה פמליה, וזה נהיה המון דברים שנדבר עליהם בטח תכף, אבל זה גדל לי בין האצבעות, זה עולם שלם.

אז הסיבה שאת פה היא כי אני ואת הכרנו בתואר הראשון, ולא כי למדנו יחד בניגוד לחלק גדול מהאופן.

לא, לא, ממש לא.

אז את רוצה לספר בכמה מילים? כן.

אתה לימדת אותי מיתוג. זה דבר שאני חייבת לעשות בעולם. אני באמת נורא אוהבת את זה. כשאומרים לי, יואו, הסילבר הוא ככה, והאטון הזה ככה, ואני כזה, לא, חברים, רגע. יש כאילו שיווק ויש מיתוג.

ואת היית הכיתה הראשונה שלימדתי. לא זכרתי את זה. כן. אתם הייתם המחזור הראשון, ועמית שעובדת איתי פה, וגל שעבד אצלי, ועבדנו ביחד הרבה שנים, ואת, ויש עוד הרבה מהחבר'ה, ואני חושב שאתם הייתם מחזור... היינו סבבה. כן, אתם מדלברים את ההבטחה שלכם, אין ספק בדבר הזה.

ואז דיברנו על יזמות, היית שיעור מתוגו יזמות, אני לא זוכרת את הכמות.

אני הייתי שיעור של ניהול מותג, על איך מותג נולד, חי, וכו' וכו', בתור בתקשורת במכלל למינהל, חשוב להגיד. אנחנו אוהבים אותם.

נכון, נכון. ודיברנו הרבה על מותגים שאנחנו אוהבים, ולמה, ואיך, ואני ממש זוכרת את מעגל הזהב, למה עושים דברים, ובאתי אליך באיזה ארוחת צהריים, ואמרת לי, תפסי אותי בצהריים, כי...

את זוכרת למה ביקשתי ממך לתפוס אותי בצהריים?

כדי שנצליח לדבר, אני לא זוכרת, היה לנו איזה איש עם זה.

אני השקתי קמפיין הדסטארט. בפורמט שאני אמרתי אני אכוס את הכל מראש מסודר, השקתי, לקחתי את כל הכללים של מה לא עושים בקמפיין הדסטארט, כתבתי אותם ולפי זה בניתי. אז אמרו לא לעשות בסוף שבוע, עשיתי בשבת. לא להשיק בערב, השקתי בשבע בערב. כל מה שאמרו הפוך. ורציתי לראות אם אפשר לעשות את זה, רציתי לגייס כסף לשני הספרים. הספר הראשון שלי שכבר היה בחוץ במדוע חדשה. נכון, אני זוכרת. ולספר השני שהייתי אמור לאסוף כסף כדי להשיק אותו, מאשר רוב האנשים לא ידעו באותו זמן שהיו שלושה פרקים. ואת התקשרת ביום השני של הקמפיין, אני לא יודע אם את יודעת את זה, כאשר בערב הראשון בשבת גייסנו 45% לדעתי עד שבת בחצות. היינו אצלי בבית, בדירה, מעין חמל קטן ואגרסיבי, ירדנו למטה לשתות בירה, ואני לא חזרתי לישון, פשוט רציתי לעשות ריפרש, לשלוח למיליון אנשים הודעות, ואז את התקשרתי ושאלתי אם אפשר להיפגש עכשיו. אמרתי לה, שומעת, אם את רוצה, את יכולה לבוא בבית קפה כך וכך בצהריים, כי זה הזמן היחיד שאני לא עובד בו. אני לא יודע אם את זוכרת, אבל אנחנו ישבנו לאכול, וזה היה הפעם הראשונה באיזה 30 ומשהו שעות שאני אוכל, כל כך התרגשתי, כשביקשת לשבת איתי, זו פעם ראשונה שסטודנט מבקש לשבת איתי. אתה התרגשת?

אני התרגשתי.

נכון, עכשיו, אני לא יודע אם את יודעת, אבל אני כל שנה מסיים את הקורס, ורושם על הלוח את הטלפון שלי ואומר אם מישהו רוצה שעה ראשונה עליי, מה שאתם רוצים, ובדרך כלל אנשים לא פונים, עכשיו זה פעם ראשונה שאני עוסק, את פנית ואני אמרתי יואו, אני לא מאמין, אני בתקופה הכי עמוסה בחיים שלי, ובא לי, וכשבאת נורא התרגשתי שבאמת הגעת, וזה מדהים, אחר כך הפכנו את זה לשולחן ילדים אם את זוכרת, נכון, שזה קונספט שאני עוסק כמעט כל שנה, זה מגניב, נכון, אני ממשיך את זה, אני באתי ואני לא כל כך ידעתי מה אני רוצה ממך, אני ידעתי שאני רוצה לעשות משהו, ידעתי ש... היה לך משהו עם קשיות או לא, עם סטיררים? זה כבר לקחנו את זה לאיך...

אני חושבת שזה היה איזשהו פרויקט, נראה לי שלקחנו את זה למקום של המרץ, אבל באתי וידעתי שאני רוצה לעשות משהו, לא ידעתי מה, אני מסליל למלצר, אני שונאת למלצר, אני בכלל לא אוהבת כאילו לעבוד בשביל מישהו אחר.

לא, אבל חייבים למלצר.

נכון, אבל הגעתי לאיזשהו מקום שכאילו אמרתי די. לא באה לי יותר ואני צריכה למצוא פתרון אחר לחיים האלה.

אבל אז את באת אליי, היה לך איזה רעיון לא מגובש, זכור לי סטיררים של דרינקים וכובעים מאיזושהי סיבה.

אוקיי. זה מה אני זוכר, זה מה אני זוכר. היה תיקים, כובעי כלב. נכון, היה תיקים, היה כל מיני דברים. תיקים ממש הבאתי סמפלים, כאילו.

הלכת הביתה, אמרת לי, טוב, אני אחשוב על זה ואני אדבר איתך, התקשרת אליי אחרי כמה זמן, אני זוכר שרציתי להיפגש עוד פעם עם רעיון יותר מגובש, ואמרתי לך, אין בעיה, רק תבואי בשמונה בבוקר לבית קפה שאני יושב, עשיתי פרצוף אדיר. זה היה מין כזה, מה בשמונה, אין שעה בצהריים, כאילו אני איזה קופת חולים. ולפני כמה ימים, כשביקשתי ממך לבוא לפה, ואמרת, אני חוזרת אליך, אני מאוד עמוסה, חזרת אליי באיזה רבע לתשע בבוקר, אני אומר, מה קרה?

אמרתי לך, אני כבר ערה שלוש שעות, אני כאילו... עובדת. עובדת, אני על זה, כן.

איך השינוי הזה עובר? מה ה-DNA הזה?

פשוט יש מטרה גדולה ממך, ויש רצון, וזהו. ומשם הכל הרבה יותר קל.

פשוט צריכה לקום מוקדם בבוקר?

אני אוהבת לקום מוקדם בבוקר, זה לא האישו, אני חושבת שבזמן הלימודים באמת לא, היום יום שלי היה עשוי מדברים שאני לא מאמינה בהם, שאולי מאמינה, אבל הקונסטלציה של מערכות, לימודים, מסגרת שעות, שמישהו אומר לי מתי לבוא, מתי ללכת, אני לא בנויה לזה, זה מכבה אותי מבפנים. אבל עשית אור. נכון, אבל זה לא משהו שבא לי בקלות. מסגרת לימודית, אני מאוד שמחה שעשיתי את זה, אבל גם את התיכון לא סיימתי בגואט בפעם הראשונה, הייתי צריכה להשלים. לא, הכל אחלה, אבל מסגרות זה לא משהו שהוא בא לי בקלות, בגלל זה הטונה היא כל כך אנטי-מסגרתית, ואין חנות, ואין ארבע קירות, הכל צריך להיות נורא בממשק עם הרחוב, עם החיים, ששום דבר לא יקרה ולא נהיה חלק ממנו, כי אנחנו עושים את הכל, זה שלנו. ושלנו זה באמת מתחבר לפומליה, כי לבד אני לא יכולה לעשות שום דבר, אני כלום.

זה מעניין, כשאני פגשתי אותך בשנה הראשונה, ואני יודע איך סטודנטים כזה, לאורך השנים יש להם שנה יותר טובה או פחות טובה וכו', כשאני מסתכלת על לימודים, וזו שיחה שעולה פה עם הרבה אנשים, תואר, בעד, נגד, טוב, לא טוב? בימינו? זו התפיסה הסובייקטיבית שלך.

בימינו? כן. אני שמחה שעשיתי את התואר, בעיקר כי זה היה הדבר הנכון לעשות אז. הייתי מבולבלת, לא כל כך ידעתי מה אני רוצה לעשות. ידעתי בגדול באיזה נושאים בא לי להתעסק, ידעתי שסיימתי עם טיולים, ידעתי שטוב לי בתל אביב, אז לא בא לי לצאת מתל אביב. אני הרבה שנים פה, זה הבית שלי יותר מכל מקום, וחיפשתי איך למלא את הזמן, אני חושבת, ונפלתי במכללה די במקרה. במקרה למה? כי לא באתי חדורת מטרה, אני רוצה ללמוד תקשורת ולהיות x, y, z. אני זורמת, זרמתי, הרגישתי נכון להתחיל במכללה, זרמתי וידעתי שכאילו אולי יפסיק להרגיש לי נכון ואני אפסיק באמצע, הכל טוב.

כן? כן. אני כמעט עברתי לארצות הברית, חזרתי מהטיול הגדול, לא רציתי להישאר פה. גם אני כמעט. הייתי מאוד מאוד קרוב, כבר הייתי במשא ומתן לסגור עבודה. בארצות הברית, והחבר הכי טוב שלי מתקשר ואומר לי, תקשיב, נרשמתי ללימודים במכללה המינהלית תקשורת, שנינו אוהבים את התחום וזה, אני אגיד, עזוב אותי, אני טוב, אני נוסע וזה. ואז הוא אומר לי, מה, זה תקשורת, אתה יודע, יהיה כליל וזה. שכונה. אמרתי לו, אני נוסע. והוא אמר לי, רק תבדוק. ונפלתי על השנה שאף אחד לא ידע אם יצטרכו לעשות פסיכומטרי. אז אמרו לי חסר לך איזה רבע נקודה בשביל שלא צריך לעשות פסיכומטרי או לא יודע מה, אמרתי הם גדול עליי, לא עושה, אני רוצה לאמריקה. שבוע, שבועיים לפני שאני סוגר את החוזה, הם הודיעו לי שזה דברים קצת מתעכבים, כמה ימים אחרי זה התקשרו לממלכה, אמרו לי תשמע היה ביטול, אתה רוצה? כן. וזהו, ככה הלכתי ללמוד. בידיעה מוחלטת שאני לא, כנראה שלא הייתי לומד אף פעם, אני דרך אגב חושב שתואר הוא מסגרת מדהימה. אני לא נגד. אנשים שפגשנו. לגמרי. לא, לא, אני לא חושב שיש נגד.

אתה יודע מה אני אומר? באופן כללי אנחנו בעד. כן, כאילו, כן. אם זה מתאים לך.

אחלה, נכון. בסוף, הרבה מהדברים שאני ואת בתואר עשינו עליהם פרצוף, עברנו אותם. עשינו אותם בשנה, שנתיים, שלוש, עשית אותם בעסק. לי ולך יצא לשבת המון פעמים בבתי קפה ולדון בסוף ולחזור לבייסיקס של הסיפורים שכתובים.

שהיום אני מבינה שאני לומדת על הבשר של עצמי, ויש המון דברים שאני עושה, ורק בזכות התואר אני יודעת לקרוא להם בשם שקוראים להם בעולם המקצועי. יכול להיות שאם במקום אחר הייתי עושה את זה, והיו מבקשים ממני לעשות את זה, אז לא הייתי יודעת לעשות את זה, אבל בגלל שזה יוצא ממני, מהבטן, מבפנים, מהבייבי שלי, אז נורא קל לי. כן. אז זה כן נותן כלים מן הסתם, וגם...

זה גם נותן הרבה כלים למה אנחנו מאוד לא אוהבים לעשות. לגמרי. שבעיניי, אם לא לי בתואר, למדתי המון דברים שאמרתי, אני לא אעשה את זה יותר אף פעם. לא, לא, בחיים לא. ואני מתמיד, אני מתמיד בזה, להסתדר לעשות. זה מעניין שאת אומרת על, כשאת מדברת על זה של הטונה בעצם, אין איזה מסגרת מסודרת, או אין ארבע קירות, או אין דברים כאלו. כשמכרנו את הבר הראשון, שהיה הצלחה גדולה וכישלון עוד יותר גדול, אז כשניסיתי לרשום מה אני רוצה שאני אהיה גדול, עשיתי כללים כאלה, אז הכללים היו מאוד מאוד פשוטים, זה אני רוצה משהו שאין לו שכירות, אין לו מלאי, אין לו עובדים, אפשר לעשות מכל מקום בעולם, בסדר? אז ברוכה הבאה למשרד שאני משלם עליו שכירות, ותודה לצוות המדהים שלי שעובד ועוזר לי לעשות, אנחנו לא רחוקים ממלאי, כשאנחנו מייצרים חולצות שלי עכשיו כדי שיהיה לי להתלונן גם על מלאי, אבל כאילו היה לי איזה סט דברים שנורא נצמדתי אליהם, ושנים עשיתי ייעוץ והיה אחלה. ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני רוצה שנייה לתקוע את הרגליים, ותל אביב כבר לא הספיקה. את יודעת, זה היה מין כזה, עוד משהו הזה. וזה, אני כל כך שמח בדיעבד שעשיתי את הדברים האלה, כי זה אפשר לצוות לגדול, ולסגנון עבודה יותר עמוק.

זה בעצם, לכל דבר יש את הזמן שלו. חד משמעית. אני עוד נורא נהנית שהכל פתוח, שאני לא יודעת איפה יהיה חנות, לא חנות. Sorry, I take it back. יהיה מקום, יהיה בית לטונה. אבל הוא יהיה בית. הוא יהיה בית, הוא לא יהיה חנות, הוא לא יהיה משרד, הוא יהיה סלון. יהיה עמדת DJ? יהיה עמדת DJ, כן, כל מי שירצה יבוא. זה קצת קורה באופן...

זה בר או מקרר?

אז זהו, שנראה לי כמו בבית, כאילו, תבוא, תמזוג, הכל טוב, כאילו כזה.

מקרר ישן כזה?

Old school, כן.

נכון? אני מרגיש, אני מרגיש את הווייב, אני רואה את זה. כן. רגע, אז...

זה יהיה בית של כולם, זה קצת קורה גם עכשיו, זה... לא משנה איפה יש... מה שקורה עכשיו זה שאו שמזמינים מאתר, או שיש בסטות בלינג. שזה מצחיק, שלפני כמה ימים פתאום הבנתי שפעם מכרתי דגים בבסטה. באיזה עבודה מזדמנת. אה, אוקיי. ממש דגים, ליטרלי דגים. באמת? כן, ומזגנו מלא ערק. פתאום נפל לי האסימון. שנורא נהניתי מאותו יום, זה היה בשוק של הנמל. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שבא לי למכור משהו בבסטה, וכאילו זה לא כל כך הסתדר לי באותו זמן מן הסתם לפתוח בסטה, ופתאום נפל לי האסון שבאותו יום נורא נהניתי, ולא ידעתי להגיד למה, ואני חושבת שזה האנרגיה, שהיה שמח והיה שישי בצהריים, ופתאום אני עושה אותו דבר עם הטונה, שזה במין דבר נורא אורגני שפשוט קרה, והשינוי היה...

זה היה לפני כמה זמן? זה היה כזה לפני שנים שנים?

כן, כן, שנים.

רגע, לפני שאנחנו נוסעים למה זה עתונה, אני זוכר קצת אחרי שנפגשנו, נפגשנו עוד פעם והחלטת שאת מתחילה לגבש איזשהו קונספט, באיזשהו שלב, את שונאת מלצרות, אבל באיזשהו שלב היית איתנו בצוות.

כן, נכון. נכון? זה היה כבר המלצרות השנייה שלי. רגע, את היית מלצרית? הייתי מלצרית, כן, אני חושבת שכן, כן.

כמה זמן היית איתנו? מעט. אני זוכר את זה כי הוא ממש לאיזה רגע כזה.

כן, כן, כמה חודשים, זו הייתה העבודה השנייה שלי כאילו בזמן הצהר.

אז למאזינים ולצופים, לי יש בעל שנקרא דנים, שהוא בייבי ואני מאוד אוהב אותו, ועם שותפיי היקרים אני חושב שצריכו לבנות איזה מקום שהוא באמת בית להרבה מאוד אנשים. אתמול דרך אגב, אירחנו זוג, סיפור מעולה, זוג אמריקאים, אני פגשתי אותה כשהיא עשתה עלייה והיא ישבה איזה ערב אחד בבר והם סיפרו לי וחברים שלה שהם עשו עלייה ובאו והיא הייתה בליי ועכשיו בניו יורק וזה והיא באה והגיע הזמן לעשות עלייה, להכיר בחור ישראלי, להקים פה בית ובאופן אירוני היא פגשה פה בחור מניו יורק שגר איזה בלוק וחצי ממנה כל החיים די כן, כשהיא גרה בניו יורק הם גרים בלוק וחצי, הוא בא לפה להכיר מישהי ישראלית סברית, ובסוף אתמול הם הגיעו עם 100 אורחים לבר לעשות דרינקים, הם מתחתנים ביום ראשון, מדהים, מדהים.

אתה זוכר את מי הכרת לי בבר? את היושב ראש של... וואו, אני... מעולה. ואני שואלת אותו, איפה אתה ישן בעיר, כאילו?

מעולה, איך שכחתי מזה. כן, אז אני בגדול, בסיפור בנימה אחרת לגמרי, אז לירי עבדה איתי תקופה קצרה, היא הייתה איתנו במשפחה. הספיקה לעשות מלא פדיחות. מלא מלא פדיחות. את היית בערב שביקשו ממני לארח בן אדם שמנהל קרן של שתי מיליארד דולר. והיינו בהרצאה שלו, של משהו מצומצם של חמש עשרה איש, ובתשע וחצי בערב, ביום חמישי, אומרים לי, שומע? אתה, תדאג לו. תביאי פה, קח אותו לארוחת ערב, אבל שוב, הצגה תעשה לו. אמרתי, הם שומעים, יום חמישי בתשע וחצי בערב, לאן אני אמור לקחת אותו? אז אמרו לי, תעשה, תקשר למסעדה, בשר, חמישי תשע וחצי, מי ייקח אותו? אמרתי לו, תגיד, אתה רעב? כן. בוא לדנים. לפני הדנים. לקחתי אותו. אני רוצה שהקוסמי נותן חסות בפודקאסט. דרך אגב, את יודעת שיש שם הוא נותן חסות? לפודקאסט נותן לך סוטה ראשון שלנו זה אקטיב טרייל שזה אני לא יודע אם את מכירה זה מערכת שעושים איתה את כל האוטומציות וכל המיילים והכל אנחנו עובדים איתם גם בארגוני היזמים וגם פה בסטריטווייז. וסיפרתי להם על מה אני עושה אמרו לי תשמע אנחנו נשמח לפרגן לך אז גם עבודה משותפת איתם בכל העולם וגם אני אוהבת נכון אז זה נותן לך סוטה רשמי שלנו נאור תודה. שאתמול שלחתי לו לינק לפודקאסט הקודם וזה הוא אמר לי יצא חמוד אבל. הוא היה אחלה גבר ונתן אחלה טיפים. לקחתי לקוסם, בן אדם ששווה לא מעט כסף ומנהל איזה קרן של שתי מיליארד דולר, קניתי לו מנה שוארמה ומנה פלאפל, והוא פשוט לא הפסיק לצלם את זה. זה חשוב, אני לא יודע אם את יודעת, את יודעת מי ערכה אותו לפנייך, יום לפנייך? המלכה מירדן. הוא היה ברוכת היום, זה היה המלכה והמלכה של הבלינג, את רואה? זה היה כזה זה. ואז הגענו לדנים, הכרתי חבר שלי שהוא מפתח, יובל, שהיה פה באחת התוכניות, הוא היה בתוכנית הראשונה, ואז הכרתי אותך, נתתי לו בקבוק ערק, שעה וחצי אחר כך היינו צריכים להכניס אותו לרכב, וחודש אחר כך כשהוא סיים את המסע הזה הוא חזר לניו יורק ואמר לי, תשמע, אני חייב להגיד לך שמכל האנשים, מכל הזה, זו הייתה החוויה הכי מוצלחת. אם הוא רוצה סטייק טוב יש בניו יורק סטייק טוב, אם הוא רוצה זה, אם הוא רוצה, נתת לי חוויה אותנטית, אמיתית, אם אתה אי פעם בא לניו יורק, דבר איתי. אז אני עוד חייב לנסוע לניו יורק, אם את רוצה לבוא לעשות...

כן, לשאול אותו איפה הוא ישן בלילה.

כן, כן, אל תשאלי אנשים מאוד מאוד עשירים וזה. דאגתי. הוא מאוד מאוד שמח, זו דוגמה דרך אגב.

יש לציין שהבן אדם מבוגר מאוד. מה זה מאוד? הוא בן 60 וקצת. אוקיי, הוא בן אדם מבוגר, זה כאילו היה מאוד מוזר. שהוא כזה היה שם, אבל הוא שבע מאיתנו, היה אחלה ערב.

כן, כן, הוא השתלם בקבוק ערק מתנדנד, והוא אמר לי, תשמע איזה קטע. כמה מעט צריך בשביל חוויה, בשביל חוויה מקומית.

כמה מעט צריך בשביל חוויה נקודה. נכון. וזה בטח לא קשור לכסף, או כמה זה עולה לך.

נכון. תראי, את התקופה הכי טובה בחיים שלי עשיתי כשלא היה לי כסף בכלל. אני בכלל חושב שלא צריך כסף, פונקציה של מה רוצים להשיג. אז סיימת את הקריירה הארוכה שלך במלצרות ויצאנו בבר ויצאת לדרך, ויש איזושהי החלטה שאת מפסיקה לעשות חלטורות ודברים כאלה בראשיו של הבלינג הזה? הרבה חיו ללידה.

אז בואו נתחיל ברגע, מה זה סילברטון הבא במהות? תמיד אני אומרת שזה ההוכחה שלי שאפשר הכל, שזה לחיות את החלום באמת, לחיות את החיים כמו שאני רוצה, כמו שאני מדמיינת, בלי להתפשר על שום דבר, לקבץ המון המון אהבות שלי לדבר אחד, בגלל זה זה קרה לבד, כי זה התחיל מתכשיטים, אבל אני מרגישה שזה גם... צילום ומיתוג וכתיבה ואנשים והכל מהכל מהכל וזה בגלל שזה נורא אמיתי. האנשים הם אמיתיים, נכון זה תכשיטים, אבל התכשיטים האלה מסמלים, בשבילי לפחות המותג הזה מסמל בשבילי את כל הטוב שבעולם. ובגלל שהוא מסמל בשבילי את זה לאט לאט, זה לקח ארבע שנים של עבודה קשה בלי לזוז. מילימטר מהעמוד שדרה שאני מרגישה אותו, בשלבים ההם אני מרגישה אותו ואני לא יודעת לתקשר אותו בכלל, אבל אנשים הבינו מה אני רוצה מהעולם הזה, וברגע שהם הבינו אז הם גם התחברו, כי זה קצת מה שכולנו רוצים, אני חושבת בסתר ליבנו, שיהיה לנו כיף, כאילו זה כל מה שיש.

אז מישהו בא ועוד מישהו בא. כשהתחלת את זה ישר היה אונליין?

כן, כן, כן.

זה בשלב די מוקדם, החנות וזה, ואת מתחילה את הדרך, עדיין חלטורות ועניינים?

כן, עסק שנוצר ממלצרות בהתחלה.

ויש שם שאת הולכת, ממלצרת, נגמרת משמרת, לא יודע, בשתיים בבוקר, ואת אומרת, פאקית, למה אני עושה את זה, אני יכולה למצוא עבודה, או ש...

לא. לא, אה? לא. אפילו ניסיתי לעבוד באיזה משרד פרסום שלושה חודשים, חודשיים, וזה היה נורא ברמות שכאילו אני, אין אותי. וואלה. אין אותי, כשזה לא... איזה קטע.

אין אותי. כן, זה להרגיש לבוא הביתה קבועים ולא מעניינים ו...

לא, זה פשוט אופציה של חיים ומוות, זה ברמה הזאת. באמת? כאילו אני נכבדת מבפנים, כשאין לי את החופש אני מתה. איזה קטע, אני... וזה קשה לי, אז... אז לא בא לי לעשות את זה.

אני עצמי המון שנים, אני הייתי שכיר מדהים. מדהים, הגעתי בזמן, היה אכפת לי, עשיתי הכל. אני לא, הייתי יכול בגדול, מעולם נותנים לי קצת חופש במקומות עבודה להגדיל את העסק. כן, תשמעי, אני הרבה שנים עבדתי במקום שפשוט לא נשאר לאן להתקדם. עזבתי, לא היה לי מילה רעה, הכל אחלה, פשוט הצדנו. וזה כמו שאני חושב שגם פה היום, אחת הסיבות שאנחנו לאט לאט גדלים ומתרחבים היא כי אני קצת... זז, ואני חייב לעשות עוד משהו. למזלי עכשיו אנחנו היריעה, אתה יודע, זה המטריה של מהי המותג, היא יכולה לאט לאט כזה להימתח ולהימתח ולעשות עוד דברים. אבל בגדול אני בא לעבודה, עושה מה שצריך, נוח לי.

אז אני קצת מרגישה שאצלי אין כזה דבר כמו שצריך. אין צריך, יש דברים שהם מאוד אפורים כי צריך אותם. אם זה לא, אבל זה כאילו ברמת החשבוניות. ברור, חשבוניות, זה סוג הדברים שאתה... נכון, אבל המהות היא כל כך גדולה מזה, והאנשים, והשיתופי פעולה, והקולקציות, והמשמעות של הדברים, ומה קורה מהרגע שאני קמה בבוקר עד שאני הולכת לישון. מה קורה?

איך נראה סדר יום שלך? אין לי.

היום אני מחול כאילו מהים, ואת כאילו באתי מהאינטרנט.

לא נורא, הספות יקבלו את זה. הקורסאות שלנו בנויות לא... אין סדר יום. אין? לא. מלא פגישות?

מלא פגישות, מלא פגישות עם לקוחות, מלא התרוצצויות, כי באמת אין עדיין בסיס, אז הרבה מזה זה בסטד בלינג ניידת. הרבה שיתופי פעולה, הרבה צילומים, הרבה גם שנייה לשבת על המחשב בקפה שלי. ולעבוד שם שלוש שעות, ופשוט להבין שברגע שאני בחוץ ואני עושה את מה שאני אוהבת, בין אם זה לחפש השראה או שנייה להיות במרחב, רגע, בחוץ, אז הדברים קורים, ואז בא לקוח ישן מפעם ואומר לי, יואו, איפה את? אני רוצה זה, ואז בא עוד איזה, לא יודעת, מישהו מההיפ הופ למשל קרא לי השבוע שאני כזה רואה אותו ברחוב, יואו, בואי נעשה משהו ובואי פה, וצילומים, ואני מזהה, שבוע שעבר היה לי... ראיתי שריח של וולט נוחתי, פשוט אמרתי לו, אה, אתה, בוא בוא, אני מוצאת אותך לטונה, עדיין לא, אבל אני אצלם אותו, אבל כשאני בחוץ אז דברים קורים, ואז יש דינמיקה כזאת.

אני דרך אגב, אני סופר מסכים, יש אנשים שיושבים כל הזמן באותו בית קפה, ואני חושב שמאוד מאוד קריטי לשנות את הבית קפה, ולפעמים סתם לדבר עם מישהו.

מה זה לפעמים? אני תמיד אומרת לפרטייטים העולם. רוב האנשים לא עושים את זה כי זה מרגיש חצוף, זה מרגיש לא נוח. אבל אין חצוף, אין לא נוח, אין כלום חוץ ממה שתעשה מזה. ואם אתה עושה את זה עם חיוך, אז אנשים צמאים להרגיש שנייה שמישהו רואה אותם, שמה שהם עושים זה מעניין, זה בדרך כלל מעניין. גם אם זה לא מעניין, אם פניתי למישהו, אז כנראה שמעניין אותי על מה עובד. כן. כל כך הרבה דברים קורים שאנחנו... מתקשרים עם העולם.

אז אחת הבעיות היא שאנשים אומרים, מה אני חושב בבית קפה לבד? ולפעמים אני אומר להם, אתה לא לבד. כן, כן, ועוד פעם שנייה. זה מדהים שאתה לא לבד. אז אם אנחנו יכולים לתת איזה טיפ אחד, זה לכו לבית קפה לבד.

תעשו הכל לבד. נכון. כי אתה כאילו חי, ככה עושים חברים, ככה עושים חיים. כן. אם נהיה עם אותה חבורה, למרות שהפעם העלייה היא כאילו חבורה מאוד שווה. נכון. אבל היא מאוד גדלה ודינמית.

אבל היא ה... היא לאו דווקא בהכרח החבורה הטייט הקטנה שגדלתי איתה או החברות הקרובות.

היא החברים החדשים שלי, זה המשפחה שלי. כן, ולפעמים צריך להירענן, אין מה לעשות. היא פשוט מתרחבת.

אז רגע, וגולשת גלים, נכון לאחרונה? לאחרונה. בזה. אני רואה את האינסטגרם שלך שהיית, איך הולך עם הפגישה?

מושלם, זה הקושי. כאילו זה המלחמה האמיתית שלי עם עצמי, עם מאבקים אחרים.

תתחילי להוציא חופשות גלישה לפורטוגל עם הפמליה הזאת. לא, יש לי אנשים שעושים את זה אחלה. לא, לא, שייקחו אתכם, תעשו אתם כולם, תקבל לכם איזה חסות של אלכוהול.

אם אתה מביא חסות של ערק, אני חושבת על זה.

צריך לסדר את זה. אולי ערנבים. ותגידי, גם היום צילום הראשון שלך, של הסילבר האיטי. וואו, נכון. שזה היה, זה נראה היסטורי לחלוטין. אני זוכר שזה היה מין מבולגן כזה באותה פינת רחוב שהכל התחיל, בקבוק והרבה פאן וכלום לא היה כזה סגור והכל על הדרך. זה היה מושלם. נכון, והבאנו את אייל מרילוס חברי היקר, ששך לעבודה לדעתי, והתמונות היו מגניבות.

הכל היה מגניב.

הכל היה נורא מרגש, נכון? כן. זה היה כזה התחלה של הכל.

אני חושבת שמשהו שמלווה את האמת צילום, זה תמיד נורא מרגש, כי זה תמיד... אנשים שהם קשורים לפמליה ולעוד דוגמנים באידה בוק. זה אנשים שאני אוהבת והם מגניבים בעיניי והם לאו דווקא הפנים הכי יפות או הגוף הכי טוב או וואטאבר, אבל הם הכי מתאימים לי, לטונה, למה שאני רוצה להגיד לעולם. הם אמיתיים ותמיד אני נגד סטיילינג, לפחות עד עכשיו הייתי, כי הם פשוט באים עם הסטיילינג הכי טוב שלהם, לא בא לי להרוס. הם יודעים את העבודה הרבה יותר טוב ממני.

זה תהליך לא נוגעת. לא, לא, לא רוצה לקלקל. זה תהליך מוזר בעיניי, להקים משהו, נכון, במרחב הווירטואלי בעיקר, ולהקים משהו שיש לו לא רק אופי, אבל ההצלחה שלו היא לא רק מכירות, היא איך האותנטי עובר לאופליין, איך אתם נפגשים. וואו, זה מעניין.

אני תמיד אומרת שהטונה היא מקרה בוחן מעניין. כי הוא קצת אחר, כי האונליין הוא קצת, הוא קרה לפני האופליין, אבל ברגע שאני השלמתי עם זה שהמותג הוא אני והוא לא יהיה משהו אחר, אז הוא פשוט קיבל צורה, ואז גם הדרך שאני מתקשרת עם העולם גם באונליין וגם באופליין היא אותה דרך, כי זה אמיתי, כי אין פה מישהו שמתווך את הדרך הזאת. איך שאני כותבת פוסטים זה גם איך שאני עונה לטלפון, וההלו הלו שלי הוא פה, שם ובכל מקום. אז יש איזה סנכרון. את מותגת? אני לא מותגת, אני לירי. אני לא מותגת.

וטונה זה לירי?

טונה זה לירי, אבל טונה זה כן מותג.

מחר בבוקר הולכים לאמריקה, נכנסים לארה״ב, קנדה, וואטאבר, ומתחילים להתפוצץ, וזה גדל. את רוח המותג, המותג מאמץ את ה-DNA שלך. או שאת מאמצת את ה-DNA של טונה?

המותג מאמצת שלי. כן? כן, זה לא יכול להיות אפס.

מחר בבוקר מתחילים להגיע עובדים, והלנלן הזה צריך להעביר אותו הלאה, או שהיום הוא כבר קורה בתוך המשפחה הזו?

אני חושבת שברגע שיגיעו עובדים לסילבר טונה, ובואו נשים קצת דברים, יגיעו עובדים לסילבר טונה, למה אני עוד מעט קורסת?

קשה להיות one man show, אה? קשה. כן, כן. לכתוב, לעשות, ללכת, להביא, לזה.

קשה מאוד. יש ימים שאני כאילו, אומייגאד, מה קרה היום? תמיד אני אומרת שימים שלי זה שבועות של אחרים, כאילו לא מספיקה, אבל אני גם יודעת שאני לא יכולה אחרת. כשהקצב הוא לא הקצב שלי, אז משעמם לי, אז זה לא זז בקצב שאני רוצה, אז אני שמחה שזה ככה, אבל זה מהר. בקיצור שיגיעו עובדים אז הם יהיו מתוך הפמליה, ברור, אני לא אצטרך להסביר מה זה האלן אלן, כי הם יהיו כאלה בדנאי שלהם, כי זאת הדרך היחידה שאני אכניס עובדים למערכת, שהם יבינו את המהות של הדבר, וזהו, וזה מרגיע אותי, שמישהו יהיה שם אז הוא יהיה משלנו.

זאת אומרת, אני פגשתי לפני הרבה שנים מותג שם אוכל... ציוד סנובורד, הם היו חבר'ה אמריקאים מאיזה הר אחד, וכדי להתרחב בארצות הברית, אז אם היה לך את ה-DNA או את הדברים, רק אז יכולת להיות סוג של כאילו סוכן שלהם. זה מאוד הגיוני, אבל... כן, זה היה ה-DNA שלהם, לא מכרו בחנויות, ו-You owned a piece of, אז לצורך העניין, אתה מוכר ב... אתה מקבל את פלורנטין, וממש חילקו את האזורים בצורה מדהימה, וקיבלת x אחוז בx צורה בx זה ואני זוכר שראיתי את זה ורציתי להביא אותם לפה הם אמרו לי שומע. הם חשד. כן אתה לא הדנאי שלנו בכלל זה אנשים שהם חולים שחיים ב... וכשהם הסבירו לי את זה אמרתי בוא נעשה קטע אתה צודק אנחנו לא אנחנו לא חיים את אותו דנאי. נכון. זה הייתי אז בן 23 רציתי להביא אותם לארץ זה היה כזה נורא מרגש אבל אם אני מסתכל את היום עליי. תהליך הזה או על האופי הזה בוא נקרא לזה, של הנה, זה מוצר מותג ונוצר מזה איזה ביזנס ודברים. באים כל מיני רעיונות, הצעות, שיתופי פעולה, כששואלים אותך, את די יודעת אם זה מתאים או לא?

אני יודעת לא ברגע ש... כן, כאילו לפני שפותחים את הפה אני יודעת. אני יודעת, אני רואה את התמונה באינסטגרם, למרות שזה לרוב לא מייצג, אבל... כן, כי אני מרגישה, אני לא צריכה לדעת, אני מרגישה, או שכן או שלא, גם אין טעויות. אז יכול להיות שהיא תפספס לי משהו, ויכול להיות שאני אעשה משהו ואני לא אשלמה איתו. אז אני כל כך מרגישה מחוברת, זה מצחיק, כי עכשיו בכאבי גדילה האלה, שהמותג גדל ואני נשארת אחת, אז הרבה פעמים הדברים הם לא בקצב כמו של ההתחלה, שברמת האספקת משלוחים בזמן. פעם הייתי מתחייבת ל-X והיום אני פשוט ליטרלי לא מספיקה, כאילו, וזה נהדר, אבל אני גם מוצאת את עצמי מתקשרת ללקוחות ואומרת, היי, שמעה עניינים, זאת לירי מסילברטונה, אני מה זה מצטערת, אבל אני פשוט לא מספיקה, אז המשלוח יגיע בשלישי ולא בשני, זה בסדר? והם כזה, אחי ואהבה, בדוק, כאילו, ואני תמיד כזה, תודה על הסובלנות, והם כזה, מה, בדוק, אחותי, כאילו, הכל סבבה. וזה באמת בתוך המשפחה, כשאתה בא בצורה... אמיתית ואתה לא מתפלצן על אף אחד ואתה אומר את האמת אז הכל נורא פשוט.

אבל אין T.I. לא לספר את האמת? דיגיטל בנוי על זה שאנחנו לא מספרים את האמת?

דיגיטל לחלוטין ואני חושבת שגם הרבה...

כל בן אדם הרי בדיגיטל נורא מצליח, נכון? לפחות נראה ככה. אז לבוא ולדבר את האמת שלך היא לפעמים דבר מאוד מאוד מוזר.

נכון, אני חושבת שזה גם באופליין, כאילו בחיים, מה זה באופליין? בחיים. לא כולם אומרים את האמת כל הזמן, וזה בסדר, אני לא שופטת אף אחד כאילו מהמקום הזה, אבל הרבה יותר נוח לי להיות פתוחה, להגיד מה באמת קורה בתוך הדבר הזה, שבלעדיהם לא היה קיים הדבר הזה. כן. אין אופציה שסילבר טונה היה סילבר טונה אם הוא לא היה מחובר לכל הקהילה הזאת, שזה קרה ביחד, אז אני מרגישה שהם חלק מזה ומגיע להם לדעת מה קורה.

וזה החיבור לאט לאט למה, לסצנת ההיפ הופ.

ההיפופ זה לב ליבה של הפמליה, אין מה לעשות, היא גדלה ביחד איתי, המקום הזה, שזה גם, זה קרה בצורה נורא נורא ארוגנית. אבל היום את כזה שם.

אני שם ארבע שנים, זה כן, זה... אני רואה את האנשים שאת מעלה איתם את התמונות, את הסיון, נשים גם כמובן לינק לכל מה שצריך, אבל זה קטע.

אני מרגישה שגדלנו ביחד בסצנה התל אביבית הזאת באיזשהו מקום, אני אוהבת אותם, אני מעריצה אותם, לפני שהייתי סילבר טון, את המוזיקה שלי, אני מרגישה מחוברת לזה.

אז בין מעריצה אותם לפתאום אני במרכז וכולם עולים עם...

אבל גם אני גדלתי.

סלבס שעשו לך כבוד? וואו, כל מי שיש לו טונה היה מדהים.

כאילו, אם ניגשתי בתחילת הדרך ועד היום, שאני פשוט אומרת, לפעמים אני פשוט, אתמול פניתי למישהו, כוכב היפ הופ מאוד מאוד צעיר. לא הייתי מאוד כוכב, אבל אני שמעתי אותו ומאוד מאוד התרגשתי. ופשוט שלחתי לו הודעה באינסטגרם אם הוא רוצה טונה. פשוט בא לי שיהיה לו חלק מהדבר הזה. הוא ענה? אנחנו בשיח כזה, כן. בשיח כזה, מגניב. עובדים על זה. אז מה שאני באה להגיד זה שלפעמים פשוט בא לי שמישהו יהיה לו חלק מה-DNA של כנגיד...

אבל היו גם מפורסמים שהסתובבו, מפורסמים בקנה מידה ארצי ועולמי. לילדיקי. כן. שספרי לנו את הסיפור.

וואי, פשוט ראיתי אותו בחוף בפרישמן.

רגע, 30 שניות למבוגרים שלא יודעים מי מדובר.

אפר מאוד מאוד מצליח. בשם? לידה דיקי. שם קלאסי. כן. הוא בא להופיע בארץ, וישבתי בפרישמן, ויאללה, חברה שלי. פשוט אמרה משהו על זה שמישהו מדבר, וכאילו... עושה לנו חור בראש מאחורינו, ואני מסתובבת ואומרת לה, אומייגאד, זה הוא? הוא מופיע בארץ? ותוך שנייה ידעתי מה קורה, כאילו, אמרתי לו, אמרתי ליעל, תקשיבי, אנחנו חייבות לגשת אליו, כאילו זה קרמה, זה מאלוהים, זה חייב לקרות, חייב שיהיה לו סילברטונה. אני לא הצלחתי לדבר, מרוב התרגשות, היא פשוט לקחה את הטלפון שלי, את האינסטגרם, שמה לו בפנים, אני מלמדתי איזה משהו ב... כאילו, כוחות אחרונים כזה של לנשום. ונתת לו. לא. ורצתי הביתה כמו מניאקית. וזה עוד היה חוף הרחוק ממני כזה. אמרתי לו, תקשיב, כשאלתי עליך, אני כאילו חייבת להביא לך. והוא כזה, לא, סבבה, אני פה, בא, בא, בא. ואז אני חוזרת והוא לא שם. והוא היה במים. נורא נורא דאגתי, ואז הבאתי לו, והוא אמר לי אם אני רוצה סרטון או תמונה. ועשיתם. עשינו, והוא היה הכי חמוד בעולם. מדהים. כן, אז יש לו תאונה.

אז רגע לפני שאנחנו ככה מסכמים, יש לך איזה השראה, מישהי שרוצה להתחיל או מתלבטת אם לעשות את זה, פשוט להתחיל? לבנות תוכנית עבודה קודם? כי את עשית הרבה עבודת הכנה.

לא, לא, פשוט לא להפסיק להאמין, וגם אם זה לא מדויק, אז זה יהיה מדויק בהמשך. אני לא הייתי מדויקת בהתחלה.

זה בסדר, גם התוכניות פה, אנחנו עוד עובדים על זה. כן, כן. לומדים מפרק לפרק.

פשוט עושים. נכון. ולעשות עוד, ולדבר על זה, ולהאמין לזה, ופשוט לבדוק את עצמך אם זה נכון לך.

אז שני דברים אחרונים מהירים. יש לך שם אמצעי? טוני. למה? דודה של אבא. אוקיי, תמיד עניינתי ולא שאלתי. יש לך שני אינסטגרם? נכון. של אטונה ושלך? נכון. הם אותו דבר?

לא. למה? כי יש לי ריביי סילברטונה, זה אחד, אבל יש מאחורי הקלעים ויש כזה...

אז צריך לעקוב אחרי שניהם? כן. בסדר. אני עוקב אחרי שניהם, דרך אגב. כדאי לך. ושאלה קטנה אחרונה, את תיתני לנו לינק רק לאיפה שהולכים קורות חיים, שמתחילים לגייס עובדים לסילברטונה? יש לך את זה בדיני? כן, נבוא, יהיה בסדר. אם לא עניין, יפנה אנשים. אהלן אהלן. סבבה. אם אני אהלן אהלן, אני אדאג לאנשים המתאימים. בסדר. קיבלתי. יופי. אני מאוד שמח שבאת.

היה כיף מאוד.

כן? באמת? היית קצת בהתחלה יותר מודאגת.

כל זאת, זה כאילו, אתה מכניס אותי לארבע קירות.

לא, זה רחב, רחב, גדול מאוד.

כן, כן. פעם באה פותחים איזה ערק.

בתוכנית המאה, שאני מזמין את כולם, זה מה שאני רוצה. אני 11, אז זה 101. נכון. 101 נעשה ספיישל. אני ואת, נביא גם את כל הצוות של סיבר טונה, נביא ארגז ערק. זה לא הרבה זמן דרך אגב, אנחנו מקליטים פרק בשבוע. אין לך הרבה זמן, אז תסתכל. לא, לא, קיבלתי. סגור? כן. אז אנחנו נעשה את זה. ואם מישהו רוצה או משהו כזה, אז מוזמנים להיכנס לאתר ולראות את כל הדברים. אני מהראשונים, מהראשונים. חשוב להגיד, זה לא איזה... אז המון המון תודה.

עלי, תענוג גדול.

יאללה, נתראה בקרוב. תודה לכולם. ביי ביי. ביי יוש.