איך עושים כסף מאומנות? | יוני זיכהולץ בשיחה מרתקת עם ניר זברו
Yoni Zikholtz discusses financing films in Israel, from private investors and funds to recognizing creative work as a legitimate expense. He describes writing Snowland and the upcoming series The Criminals Are Coming, emphasizing there's no shame in making money from art.
Chapters
אני אגיד לך משהו, אני לא מאמין בגיג, אני מאמין במזל שבא מגיע פעם אחת בחיים, אני טוען ואני אומר את זה מניסיון כבר היום, שמזל הולך עם אמיצי הלב.
שמע, אני מאוד מרגיש שאתה פה.
כן.
זה כאילו, חשבתי, זה ייקח לנו יותר זמן לעשות את זה. אתה מוכן?
אני, התחלנו כבר, לא?
אני, התחלנו, כן, אבל אני עושה רגע איזה הצגה כללית כזאת.
לא צריך, צריך חופשי. אני שמח להיות כאן, אתה נורא מרגש אותי שאני פה, ואני עושה איזה, אתה יודע, אני מתראיין, אבל יש כזה פסיקים כאלה בחיים שאתה יוצר את הפסיק הזה, ואתה אומר, פה אני חייב להיות, זה פגש אותך לפני זמן קצר.
נכון. התאהבתי בך אז אני שמח להיות פה אז ההתאהבות היא ידעתית וברוך הבא לעוד פרק של זבר אונס שהמטרה של התוכנית היא לפגוש ולקבל השראה מכל מיני אנשים שאני פוגש לאורך הדרך ובכל זאת לקחת משהו קטן. בזמן הקצר שאנחנו מכירים אני חייב להגיד שאנחנו כבר חולמים על להסתמלל דברים ביחד אז בוא נראה אני מקווה שיש לי רגשה שאחרי הפודקאסט הזה נצטרך לעשות איזה פודקאסט של שש שעות כזה.
אני מבחינתי אני שקר לעמוד דברים כביכול ספרים שלך אתה יודע דברים שאתה עושה אני בחיתולי איתך עוד אבל.
אז גם אני סכן, אז בוא נעשה פרק שאני שואל אותך, וגם נעשה פרק אלטרנטיבי.
אני אשמח לשאול אותך פעם אחת.
אז יאללה, אתה מוכן להציג?
בטח.
אז קדימה, בוא תספר לנו קצת, מי נמצא באולפן?
ג'וני זיכרולס, או בשמו המלא יונתן זיכרולס, אני במית, אסריטאי, יוצר, שחקן, מרצה לתקשורת, לקטור בקרן הקולנוע הישראלי, מלווה פרויקטים, ויוצר בנפשי, זה מי שאני, וככה ניגשתי פה.
מה הגלגול הראשון שאתה מגלה שאתה יוצר? מה זה?
תשמע, איפשהו בסוף התיכון, לקת רוק, לבן חודר, אני סולן, חיפה, קריות, לקת חיום של איפה הילד, בחוף כאן בחיפה, לך תאמין, היה דיסק שנקרא יציאה מקומית, זכינו למקום ראשון, היו הרבה לקות, אבל לבן חודר עלו על כולם. היה סנזיק מוחי, הקרפיונים, תרה פוסה, ואנחנו ניצחנו.
מתי זה? איזה שנים זה?
אדבר איתך על איפשהו 93, הלקה הוקמה, 94 זכינו.
באמת?
כן. תשמע לך, בן כמה היית?
אז ארבע עשרה, חמש עשרה. אז רגע, אתה...
כל הפיפיות שעושות חישובים, בן כמה הוא?
אתה היית בדרכך להיות רוקסטאר?
תשמע, מה זה רוקסטאר? אתה יודע, כמו כל ההשראות שלי אז, אתה יודע, אם זה מר כהן, אם זה קצפת, ואורן ברזילי, וכל אחד יש לה כספרים, וירמי, ואמדורסקי, ורן צור, שגדל בקריות. הייתי רוקיסט, לא למדתי מוזיקה אף פעם. החזקתי גיטרה, חמישה אקורדים, קצת אורגן, קצת פסנתר, אבל לא יותר מזה. בצבא אפשר לקחת פרקה, העברתי את תל אביב עוד בסוף התיכון, סוף י"ב עברתי ועל תל אביב, הייתה לנו דירה ברחוב הארץ של כאן, ועברנו כבר, ולקחתי פרקה בשלב מסוים, אבל התאהבתי בתל אביב, והתאהבתי בבמה, ואז סוף הצבא הבנתי שאני רוצה להפוך את זה לכלי יותר משמעותי בחיים שלי. ואמרתי, מה אני אעשה עכשיו? לאיפה אני הולך ללמוד? זאת אומרת, לא רציתי רימון או להיות מקצוען מוזיקלי, כי לא, אף פעם לא עניינתי באמת להיות מקצוען. כלים מוזיקליים. ותמיד נשכחתי לקולנוע ותיאטרון, זו האמת. ואז השתתפתי בדירה שחל, שגם תופף שלה היה להקה, אמר, לך נעשה את הבנצבי, בנצבי, איך זה נקרא, בנצבי, בנצבי, ניסן, כל האלה. אמרתי, למי ייקח אותי? הייתי רזה במחוץ כאן. הוקיסט, מדבר מאוד מהר, לא הבינו מילה ממה שאני אומר. השתפר מאוד מאז.
גם היום אמרו לי, לוודא שאתה מדבר לאט בפודקאסט.
השתפר מאוד מאז, במיוחד שאני מקבל כסף גם ממך וכסף מהחבר'ה שלי בטלוויזיה, שאני עושה חברים של נאור או קינגים או כאלה. אני מדבר יותר לאט, הולך על נימוחים שלי כמו שאומרים, והלכתי להיבחן, סוף הצבא הלכתי להיבחן ואיכשהו בצבי קיבלו אותי. הכנתי מלואי אחד דרמטי, אחד קומי, השארתי איזה שיר, וזה הצליח, והייתי שחקן. סיימתי ללמוד, ואז באמת היו לי חמש שנים מאוד מאוד מסובכות של כישלונות, אף אחד לא רצה אותי, לא רצו להוכיח את התפקידים, שום דבר.
חמש שנים?
חמש שנים, מגיל 25, כמעט 25, סיימתי בצבי. סוף 2001 עד 2006 הפכו להסתכל עליי, כי הייתי בשוק, אני מדבר על זה ברצועות שלי, אתה יודע, אתה בשוק, אתה אומר לעצמך לסחור החמה, הייתי מולה בבית ספר, הבמים אהבו אותי, המורים אהבו אותי, אני יוצא החוצה, כדחת, וזה, עשיתי הכל אחרת.
איך סורדים חמש שנים, מה עובדים?
תניח חייל של החיים, זה נראה, נשמע מוזר, כמו שיר מזרחית, אבל חייל של החיים, אבל זה ממש ככה, אתה יודע, אתה מתברמן, אתה מלצר. אתה עושה כל חלטור האפשרית למקצוע השכרה, אני מספר לך סיפור קצר קיץ, אוגוסט, 80 מעלות חום, 160% לחוט אתה באיון הגל, שם בכינרת יש שם יום עיון, יום כיף של בנק לאומי או בנק הפועלים או חברת חשמל או בזק 2000 איש, מתוכם 3000 ילדים יש גורות ענק כאלה מפרווה שמסתובבות שם בתוך הדבר הזה דונלד דאקים כאלה, מיקי מאוסים כאלה, בוט ארבעה מטר מפרווה, בתוך הבובות האלה יש בני אדם. אז אני הייתי אחד כזה. עכשיו, לא רק שאתה בתוך בובה כזאתי, מהבוקר ללילה, גם הילדים אומרים לך מים, רוצים להסתלם איתך ואתה חוזר לדירה המאופשת איתך בפלורנטין, עם איזה 180 שקל בכיס, ואתה אומר, למה, what the fuck, למה למדתי שייקספיר? או טניסי וויליאמס, או חנוך לוין, ואתה אומר... היום אני מבין שזה חיילות, ויש משהו מאוד מאוד מאוד חזק בלגרז את הרצפה מלמטה, והיום כשאני באמת בוחר מה לעשות עם החיים שלי, מה לכתוב, איפה לכתוב, מה לביים, איפה לשחק, לברוש אותך, אני תמיד מסביר לאנשים צעירים שלהיות חיילות היא דבר מאוד שונה מקצוע, לגרז את השטח.
תשמע, אתה מדבר על חמש שנים.
כן, חמש שנים.
אתה יודע, אני... לפני כמה שנים כשהגעתי לנקודה כזו שלא היה לי יותר כלום, היה לנו בר והוא לא הלך טוב, אחרי שהוא הלך מאוד טוב הוא הלך מאוד לא טוב, אתה יודע, זה, עבדתי בעבודה של גדולים והחלטתי לעזוב והכל, ומפה לשם אתה רוצה את עצמך רק כשאין לך שקל. אתה אומר, טוב, זה המצב. וגיליתי שלא באמת צריך כסף בעיר הזו. אז אתה יודע, אתה אומר שהתאהבת בה, אבל אני נולדתי בה, אני לא מכיר עוד דברים אחרים כל כך. וזה מדהים לראות כמה העיר הזו דואגת. אני מאוד אוהב את הלחטט רגליים, את הלגרז הזה שאתה אומר, בעיר הזו, עשיתי את זה כמה פעמים בחיים, וכשאתה מתגלגל פה בלי כסף, אז אתה מגלה כמה העיר מדהימה.
תלוי באיזה גיל, אבל לא...
תשמע, זה בגיל 31, לא בתור ילד צעיר.
בגלל שהעיר, אני חושב...
ספורט של חברים, אחי.
כן, וואו, אני...
אתה יודע.
ויש עיר משאירה אותך צעיר, אני חושב, זה שוב הקלישאל תל אביב, שמשאירה אותך צעיר, זה עיר לצעירים, עיר שוק להפסקה. בגיל 31 נותחת גרזנטה. כן. אבל זה לא היה מקובל. לא מקובל, לא.
אני חושב שהיום המצב הוא אחר, אני זוכר שכשאנחנו היינו צעירים היית יוצא למועדון, היית רואה אנשים לשלושים וקצת, והיית אומר וואו, מה הוא עושה במקום כזה? אתה יודע, ואנחנו יצאנו להיות עכשיו בכמה אירועים, נכון? אתה רואה שאנשים לארבעים ומשהו יוצאים ומבלים והכל בסדר. בגיל, כשאנחנו היינו צעירים, זה היה מאוד לא מקובל.
אני עדיין חושש להגיע להיות אותו... אותו אומן שמגיע לבר ב-12 בלילה והוא בן 43.
אנחנו שם לגמרי, חשוב, חשוב, אנחנו שם, זה, אתה יודע.
זה לא פשוט.
זה גם במצלמה, זה גם במיקרופון, אנחנו שם. חשוב שאנחנו נהיה מודעים לדבר הזה, ונהנה מכל ערב שתייה כזה, זה לא נשארו עוד הרבה, אתה יודע.
אבל תוכלי שתסתכלי, מוזר, נגיד החבר'ה שהם 35, 34, שבאים זוגות זוגות, או באים בחבורות, לראות אותי נכנס לבר, קיבל לי פתאום סוד דרינק בבר השכונתי שלי, ואני נכנס. ואני בן 43 ושבוע, ואני יושב שם על הבר עם הוויסקי שלי לבד, זה נראה מוזר? הם אומרים עליי, הוא מסכן? מעניין.
אני חושב באופן כללי, דרך אגב, זו נקודה מעניינת. הלהיות לבד, אתה מכיר את זה? אני לא יודע אם אתה זוכר את זה, פעם היה לך את החבר הזה שהיה הולך לסרט לבד.
כן.
היינו אומרים, מה הולך לסרט לבד? איזה מסכן הוא. אבל בפועל הוא היה אומר, לא, אני אוהב ללכת לסרט לבד. אתה יודע, אני הייתי בהופעה... של יוטיוב, אני מאוד אוהב את יוטיוב, גדלתי עליהם בילדות כזה, זה היה קטע. הייתי בהופעה של יוטיוב לפני כמה שנים בברלין, דקה תשעים, אמרתי אני הולך. לא אכפת לי זה, הלכתי. וזו הפעם שאמרתי וואו, איך לא הלכתי להופעות כל החיים לבד? זה מדהים! ואני יושב שם, ואני חווה את המוזיקה כמו שאני רוצה, ואף אחד לא מדבר, ואף אחד לא מספר לי איך השיר הזה ומה זה. כמה שנים אחר כך היה איחוד של The Cure.
ונסעתי, הייתי במקרה, במינכם הייתי שזה, נסעתי יופה, ואמרתי לעצמי, וואו, הגעתי, עמדתי בשורה חמש, פתאום בא לי בירה, הלכתי הזה, ופתאום הבנתי את המשמעות של, אתה יודע, זה כמו, אתה זוכר פעם היינו פותחים את הדיסק, מורידים את העטיפה, שמים אותו לבד בבית, סופג אותו.
כן. אני זוכר את הקסט אותו, אתה יודע?
בטח.
את הקסט אותו. אתה יודע, אני מתחבר גם לספר שלך, השני. להיפגש בחיים אחרים. קצת, אנחנו מקריאים קצר, הצצתי, ויש כמה שורות נפלאות שם, ואני חושב, קצת קראתי שאתה פה באחד את הקפה, והיום אני מתחבר חזרה לעצמי, גם בתל אביב. תשמע, אני מכיר המון אנשים, אתה יודע גם מה אתה, מקצועות כאלה, לך יש ברים, ויש לך את העסק שלך של פרסום וקידום, ואני בעסק שלי מכיר המון המון המון. בסוף אתה לבד, אני המון שנים נלחמתי בזה, מותר להיות לבד? אני מרגיש בנוח כמו שאתה אומר ללכת לבר לבד או להופעה בבר מלבד עכשיו האם אני נקשר לעצמי מחדש? אני מתאהב מחדש בעצמי וזאת אומרת לא באישה ולא באהבה ולא בחברים טובים ואגב גם חברים שאני מאוד אוהב אותם אפשר גם להכניס לחיים חברים חדשים וכמו שאמרת בספר שלך אני חושב איבדתי בחיים אנשים אנשים נכנסו לחיים חלק לא יחזרו לעולם חלק יחזרו מה שווה שיישאר זה שעות נורא נורא מעניינות אתה זוכר רגע, זה מצחיק, אנחנו מסתכלים שנייה על חברויות שבאו, הלכו עוד דברים כאלה, ויש, לפעמים אנחנו זוכרים את הפעם שנפגשנו, את הפעם ההיא שרבנו, את הזה, או סתם דיברת קודם על חמש שנים.
אז חמש שנים תולך ומחטאת רגליים, אתה זוכר את הרגע שאתה מקבל את הטלפון של הגיג הראשון הזה שאתה מקבל?
זה לא היה גיג, היה לי פשוט, אני אגיד לך משהו, אני לא מאמין בגיג, אני מאמין במזל שמגיע פעם אחת בחיים, אני טוען, ואני אומר את זה מניסיון כבר היום, שמזל הולך עם אמיצי הלב. לא אשפט שאני נמצאתי, פרופסור אחד המציא את זה, המזל הולך עם אמיצי הלב. מה אני מתכוון? שהתחלתי בסרטים קצרים, ובאחד מהסרטים עשיתי עם סמס פיגל סרט קצר, ואז היה לי מזל, ולערב גמר, שסמס פיגל הגיע לנוער ציון, שבא עם חברה שלו, שלמדה אז, וכמה שבועות אחר כך הייתי בארץ הסוכן שלי, יואב גרוסי במזל גמר סוכן של נוער ציון, שבמזל... היה המשרד הזה באותו יום שבמזל אמר לי שהוא עושה סדרה חדשה לערוץ 10 שנקראת החברים של נאור 2006 ויש תפקיד אחד אורח שיכול להתאים כי הוא ראה אותי בסרט הקצר והיה שחקן מוכשר בעיניו ולמזלי היה לי אודישן טוב ולמזלי הפרק הצליח הסדרה הצליחה למזלי ולמזלי הוצא לי תפקיד קבוע כי הייתי בן גילם של החבורה למזלי נאור אהב אותי ויואב גרוס אהב אותי וערוץ 10 אהב אותי ולמזלי שם התחיל הקריירה שלי אני חבר לאור ציון המון. עכשיו, יכולתי גם את הדבר הזה אחרי זה לפספס, כי אני מאמין שבגלל הזדמנות, אם מגיע המזל שלך, תפוס בשתי ידיים וצא למסע שלך.
אבל פתחת דלת בזה שעזרת למישהו בסמש פיגל.
לא פתחתי, הוא עזר לי. סרט קצר בסמש פיגל, סרט גמר של בחור בשם נחום מילוז, יחד עם תגירת אשתה פרדרית שלי, זה עוזר אחד לשני, בגלל זה אני אומר על הרבה חבר'ה צעירים היום. אין לכם מושג איפה זה יגיע, תפתחו את המוח, תפתחו את הראש לאנשים, היום זה נקרא נטוורקינג, פעם לא היה את המושג נטוורקינג כל כך כי זה היה לפני עידן הפייסבוק הקדחתני או האינסטגרם או הטוויטרים, תפתחו את הראש, אל תגידו אף פעם לא לשום דבר והנה גם המפגש שלנו שנפגשנו במקרה אצל חבר משותף טוב אצל אורי, אתה יודע גם דיברנו בהתחלה, השיחה התחילה מספר, מיצירה שלך, אם אתה זוכר את השיחה הראשונה זה היה אחרי ההרצאה של אורי כבר היינו ב...
סיגרה לא מרפסת והתחל לספר לי על הספר הראשון וספר השני ואז אמרתי בוא נו מעניין אותי הבחור הזה יש לנו נקודות השקה מעניינות אתה יודע שזה מצחיק אתה אמרת לי בפגישה הראשונה ואמרת לי כן עשיתי הרבה דברים אתה יכול לראות יש עליי ערך בוויקיפדיה ואמרתי בוא נא איזה דבר מוזר להגיד למישהו אתה יכול לקרוא עליי יש ערך בוויקיפדיה אז קודם כל אני ליום הולדת 40 מוצא ערך בוויקיפדיה, אני חושב שהגיע הזמן.
נשאר לך בן אדם שיעשה את זה.
אני חושב שהגיע הזמן, לא שאני אעשה, שמישהו יעשה. אבל אני אומר, יום אחד הסתכלתי, ישבתי, קראתי את הזה, אז אתה יודע, זה מעניין לראות, קודם כל יש לך ערך מאוד ארוך באופן יחסי.
אכן הורציעו, ניגשו אליי ועשו איתי, אז היו כבר הרבה עונות, ועשיתי לאחר כך את קינגים בקשת, הסדרה שגם כן התחילה מ... הרעיון ספסל ברוטשילד, אפרופו איך להתחיל משהו. ועברה עזרת אינטרנט שנורא הצליחה, משם קשת קנו אותנו, ועשינו סדרה מלאה בקשת, ואז התחיל באמת את הדבר שנקרא ויקיפדיה, פנו אליי, בוא נעשה. ואמרתי, בוא נעשה.
אז מה פותח את הדלתות בשלב הבא? זאת אומרת, אתה מתחיל לעשות נאור, הדברים קורים, מי מתחיל, איך זה הופך ממצב של חמש שנים אני הולך ומחטט רגליים, למצב ש... היום אתה אומר לי אני יכול לבחור ועכשיו רגע לפני ראינו איזה משהו חדש אתה עובד עליו.
נכון, סרט חדש של סנולנד, כן, סרט שיצא עוד מעט. תכף נדבר עליו גם, אבל תשמע, אין לפתוח לדעת, אתה פותח לעצמך, באמת, באמת, אתה יודע מה, אני תמיד טוען שקלישאות הם הדבר המקסים ביותר בעולם, קיץ' וקלישאות הם דבר, מ-K.K. הם דבר נהדר בעיניי, תאמינו בקיץ' ותאמינו בקלישאות, הם נהדר שהן עובדות, אין לפתוח לדעת, אתה פותח לעצמך, שף חנור רצה את הסרט הראשון שלי, אלמפי רומנס, אתה אומר, שלא השקיעו בי לא קרנות קולנוע ולא מפיקים ולא משקיעים פרטיים, לקחתי גנאי גוס, שותף שלי, והבאנו מאחורינו בגיל 27 או 28, הבאנו את כל אחד ה-30 השקל שהוא חסך מכל מיני שטויות, ועשינו סרט עצמאי בלילות, והסרט הזה הלך והיה בסינמטקים, אז היה חמישי בחצות, שאז היה כוכב הכחול, והיינו כפויים, נכון! והצטיינו איתם ברומאנס, ויש תפס, ופתאום נתתנו בסביבת חיפה, זכינו שם בתחרות דרמה 50 דקות. ופתאום הוא צק שבעה חודשים, כל חמישי בחצות בעולם שתיים בסינמטריות לפני פול האוסים, פתאום יש בסטיבלים התעניינות, ופתאום יש ב-2009 חובקים 100 שנה תל אביב, ואז קונים עשרה סרטים תל אביביים, וזה אחד מהם. הדברים קורים, אתה מכיר את זה גם בשבילך. אין פה אף אחד לפתוח את הדלק. אין לי כאן איש אחד בעשיר, מאוד עשיר, שאומר אני אקנה לך סרט, אני אקנה לך סדרה. לא פתחו לי דלת, ועשיתי הכל לבד, והיה לי מעניין ברומנס, עכשיו תצליח, אז כבר יותר קל לך לבוא לקרן קולנוע או לבוא למפיק עם התסריט הבא שיש לך.
אז העניין ברומנס בעצם מאפשר לך אחר כך כשאתה ניגש לקרנות לפחות לבוא ולהגיד היי אני פה ולדבר איתך?
הקרנות לא קשורות לקרנות פשוט קוראות את זה ומאשרות או לא מאשרות סרט קולנוע לפי הלקטורים שלהם. זה כן מאוד קל לך לבוא אחר כך למפיקים פרטיים שרוצים ללכת לך דרך, אתה מבין? אחרי הסרט הזה הלכתי גם למפיקים אז... זה על פרקסיס, שירות הסרט הקודם שלי.
אתם קצת כמו בן אפלק ומדיימון?
נגיד, כתבתם סרט, שיחקתם ו... נגיד, נגיד, נגיד, ווילנטיק זה עשה... עשה לא רע בתור... עשה טוב כסף, כן, כן, כן, מאיתנו, אבל גם הם היו שחקנים טיפה יותר מוכרים, אז עוד לפני, אני לא יודע איך שהגיעו לשם. הם הוצחקו קצת, אבל כן, בוא נגיד, כן.
לא, אבל זה שהם כתבו את התסריט כדי למצוא לעצמם עבודה, הוא הגימיק המעניין פה, אני חושב. אם אתה מגדיל קצת... חזרתי לסרט הזה פשוט לפני כמה שבועות. זה גדול.
אם יוצא לכם דרך אגב גודוויל האנטינג כי הוא סרט מדהים נכון למרות שכבר עדיף אז תראו את ההימור האחרון נכון מה את טראונדרס? את טראונדרס זה בעיניי הוא יותר טוב יחד עם אד נורטון שיש שם אוי מעולה וקיי ג'י בי איזה סרט מה?
לא דרך אגב היביט מי ויטיז קון מאני זה עם האוריו ואני חושב שליצור לעצמך את המציאות הוא בהגדרה, אני חושב שהיום אנחנו פוגשים אנשים שאומרים, אה, אני עושה את זה כבר כמה חודשים, ואני מנסה, וזה לא הולך טוב, אז אולי אני אוותר, אולי אני אפרוש. אתה יודע, אנחנו עושים, אני עושה סיכום מ-2019 עכשיו. אני מסתכל מאוד... עושה סיכום? כן. מה שעשו? לא, 2019 קודם כל בחיה עסקית, ואחר כך, אני זוכר איפה הייתי ב-2010.
לא יודע, מה אמרתי שאני רוצה לעשות, מה אני רוצה להספיק ועוד כל מיני דברים. ואני מסתכל על 2019 ואני בדיוק כותב עכשיו, אין בלוג פוסט כזה, אני אולי אעשה גם איזה וידאו על 2019, השנה האבודה. פשוט הייתה שנה מיותרת לחלוטין מבחינתי, עם כל כך הרבה מובנים. לא התקדמתי, לא עשיתי, זה לא בדיוק הלך כמו שחשבתי. אני לא יודע מה, עסק התקדם לאן ש... אתה יודע, סתם בזבזתי שנה כזה במין... אבל בפועל כשאתה מסתכל על זה... המון דברים קרו, כאילו עברנו למשרד הזה, התחלתי לעשות את הפרויקט, אני בפרק 23 לדעתי עכשיו, בסדר? זה כאילו מטורף, דברים שלא קרו קודם קרו, הרמה שאני מלמד, העבודה על הספר החדש שהתעכבה, בר חדש, כאילו יש כל כך הרבה דברים, וזה רק עניין של פרספקטיבה, של איך אתה בוחר להסתכל.
אז מסכים איתך, אני חושב שאכן זה מסע אחד מעניין, אני גם... כשהייתי בבית צבי, אני זוכר שלקראת סוף הבית ספר, גרי בילו, הוא זל, שהיה מנהל הבית ספר המיתולוגי, אני הספקתי לחוות אותו במקום הטוב של גרי, והוא איש שהרבה למדתי ממנו, והוא אמר לי משפט נורא יפה, הוא אמר לי, אתה יודע, אתה תהיה יוצר במיט, שחקן, הרבה הרבה שנים, קריירה מנהלים 50 שנה. נגיד, נגיד, 25 אתה מסיים ללמוד, נגיד, אני 75-80, אתה מנהל קריירה 50 שנה. אומר לי שני דברים, אל תחפש שיאים מוקדם מדי, ותזכור שהשיאים מגיעים איפשהו באמצע הקריירה. זאת אומרת, העשור החשוב בחייך יהיה בין גיל 40 ל-50. העשור החמישי לחייך. אל תחפש שיאים לפני זה, בטח לאיותר יוצר, במית השחיטה, בעל עסק, מרצה. כי אתה תהיה בשל רק אז, אתה לא בן 40 אפילו, לדעתי. ואני חושב שאתה לפני עשר השנים היפות שלך. היפות והחזקות שלך, המפתחות שלך, אני היום בן 43 ואני מרגיש את זה שבאמת היום, ואני לא יכול לדבר על הכל פה, אבל באמת דברים קורים וקורים נפלא, אני מרגיש בשל יותר כבן אדם, כתסריטאי, כבמאי. אתה כותב כל יום? כמעט כל יום, אגב שוב אני לא במוזה גם, אני לא חושב שדבר כזה נקרא מוזה, אתם מתפונים עליך ילדות צעירים, מוזה, אין לי מוזה לכתוב, אם תחכה למוזה תכתוב עמוד פעם בחודשיים, אין מוזה.
הרבה פעמים אומרים, תכתוב כל יום, בסוף משהו מזה יהיה טוב, משהו מזה יחזיק, משהו מזה יישאר. בספר הראשון הייתה לי תקופה שכתבתי כמעט כל יום, ועליתי על איזשהו שתיק, הייתי הולך לאותו בר בערב, ארבע או חמש פעמים בשבוע, ויושב על הבר, מסתכל מסביב וזה, ומדברים, צוחקים, שותים. הייתי שותה שתי בירות ושני צ'ייסרים. אם היה עולה איזה רעיון בדרך, הייתי אוסף את כל מה שיש, משלם את הכסף ורץ מהר הביתה ויושב וכותב. אם הייתי חורג מזה, אז הייתי חוזר הביתה כותב, אבל לפעמים הייתי קם בבוקר ובעצם לא כתוב כלום. אתה יודע, 3,000 מילה, אבל בפועל אין שני משפטים שאפשר להרכיב, זה לא שווה כלום. אם הייתי נופל בדיוק בחוצץ הזה של בין תלון תפקד לבין יש לך השראה, היה מדהים. והייתה תקופה ש... כותב כמעט פרק ביום, בצורה הזו, כן? וזה היה אדיר אדיר, ובאיזה שלב שהגעתי לשלב של איזושהי התרה מסוימת, נתקעתי. אמרתי, אין לי רעיון, אני לא יודע מה, והייתי כל היום עם הרבה דברים. חודש לא כתבתי כלום, אז חודש וחצי לא כתבתי כלום, ויום אחד דיברנו על איזה משהו, אמרתי, יואו, אני לא מאמין, אני יודע. וסיימתי את הספר אחר כך באיזה שבועיים, שהיה רק חסר, היה חסר לי איזה... שתיק כזה.
ולכן אני שואל, אתה נגיד עכשיו עובד על תסריט חדש? כרגע נמנח, כי כרגע אני לקראת יציאת סרט שלי ב-20, 20 יהיה השנה של הסרט שלי החדש שנקרא ארץ השלג, Snowland, סרט גדול שעשיתי עם מיקי רבינוביץ' ו-United King ותמיכות של כל מיני אנשים. על מה הסרט? זה סיפור אישי, עליי ועל חבר טוב שלי. זה מתחיל משם, כן, מתחיל משם, חברתו, ב-2012 הבן שלו נפטר מסרטם, בגיל שלוש, אני פירקתי בית, וזה מין שני גברים בשנה ה-30 שמחפשים גאולה. וזה מין מושג גאולה, שני גברים עבודים בתל אביב. זה בגדול הסרט, יש לו עוד ועוד, זה הפיצ'מרקט. ואז כאילו בדקספים הנושא לסרט הרביעי שכבר עשיתי, עשיתי בו... תשנה גם את all in, שזה היה בעצם התפתחות של קינגים שעשה את זה הרבה קשת, שהתחילה מסדרת אינטרנט. ב-all in ובסנולנד אתה כותב, מביים, משחק? סנולנד כתבתי וביימתי, כתבתי יחד עם יובל סגל וביימתי את הסרט, לא מסרתי בזה. all in כתבתי יחד עם יונתן בר אילן ומוטי ידיב, ויונתן בר אילן ביים ואני אחד התפקידים הראשיים שם, יחד עם צחי הלוי, יש לו מקוריית, אומרת ציון.
אתה נפריד. אז בהינתן ויש לך עוד קריירה ארוכה ואני מאחל לך עוד הרבה מאוד שנים, אז מה החלק הכיפי מבחינתך היום? איפה אתה רואה את עצמך היום יותר נהנה?
אני אין בחור לעשות מה שבא לי. אין כמו לשבת בתחתונים, מזגן וכל הזירו מול מחשב לכתוב, בעיניי. כן? אין כמו. ואין כמו לכתוב בהמון המון רעש. זאת אומרת, אני חי ברוטשילד, ברחוב קטן ברוטשילד. אני שומע אוטובוסים, צפירות, מוניות, צעקות של אנשים, ילד בוכה, כלב מוביח, זו ההשראה שלי, העיר, השעון של העיר, אני לא מאלה שאפשר לשלוח אותם לגליל, הם ילכו לאיזה בית הערכה או לאיזה צימר, אני אשתגע שם, אני אכיר מים, אקבל התקף לב, אני לא מסוגל, אני חייב שהבית קפה שלי והבר יהיו מתחת לבית, אני ניזון מלכלוך, מתינופת, מעיר, מרעש, מלדבר עם אנשים תוך כדי שאני כותב. אני צריך רעש.
אם לא היית כותב ברוטשילד, איפה עוד היית כותב? בארץ, חו"ל?
כנראה ניו יורק, ולאחרונה גיליתי את ליסבון. גילית את ליסבון? מדהים. איזה יופי של מקום, אה? אדיר, אני רוצה למות שם אולי.
בוא נעשה יופי של קונספט. כן.
יש שם עיירה שנקראת אלפמה. שכונה קטנטנה בלב ליסבון, שזו השכונה הכי רומנטית שראיתי בחיי, את הסרט הזה אני אכתוב לשם. לשאלתך, אז היום הסרט שלי גמור, הוא יוצא לתהליך ארוך של הפצה עכשיו, חו"ל, סטיבנון. קיבלתי פרסי אופיר ופצע, היא סדרה אחרת שאני אפתח עכשיו, סדרה די גדולה, אני לא יכול לדבר עליה, אבל היא סדירת פיתוח וישה בגיוסים, ואני מתחיל לבנות סדרה חדשה לקשת, בסוף מאי, תחילת יוני, סדרה שנקראת הפושעים באים, משהו קומדיה, שיצר רן לוי וחיים מסנאטי, אני אבהם את זה, וכרגע אני קצת מחפש את הדבר הבא, אני עסוק ביום, בפרקטיקה של היום יום. הנה כמו שאתה יודע לגמור רולרים של הסרט ועיצוב גרפי אחרי המאמצים שלי, זה לכו.
אז עכשיו סרט מוכן, כמה מהיום יום שלך עכשיו מתעסק בסליחה פיצ'אפ קסט, דברים שצריך לטפל, לעשות.
היום פחות, יש לי ניסיון אחורי, יש בדקה כמה אחורי, מדברים על זה, מי שמשאל אותי, אתה יכול לאשר את הרולר, לאשר תרגום, לאשר זה, לאשר זה, היום פחות יש פחות עבודה, העבודה על הסרט היא בכתיבה שלו, גיוס הכספים וכל הפרי פרודקשן, שזה עבודה מאוד מאוד קשה. אחרי הצילומים לבמה יש עריכות, אבל בסך הכל יש בית הפקה חזק כמו לייטסטרים, מיקי רבינוביץ', המפיק שמלווה אותי כבר המון שנים והוא אדיר, שונים לך מעטפת, זאת אומרת, בגלל זה קוראים לזה הוצאת ספרים. מישהו הוצאת ספרים שהוא עוטף אותך, אתה בתור היוצר, בתור הטאלנט, נותנים לך היום מעטפת.
אני הלכתי על הוצאה עצמית כי גיליתי שהסאגה הזו של כל התהליך שהשנה וחצי לעבור בשביל בסוף, אתה נותן להם דין וחשבון על הכל ולא יהיה כזה.
זה גדול עליי, אז את הספר הראשון ערכתי וגם לא היה לי כסף אז ערכתי אותו לבד, חברים היו באים הביתה, היינו אוכלים פיצה וכל אחד היה עורך, אז בסבב ב' של המהדורה הוצאתי עוד גרסה, שם היה כבר תיקונים, עוד שגיאות כתיב, אתה יודע, מסתבר שבסופו של יום באופן יחסי מצבי מאוד טוב.
כי אתה מאוד מוכשר, אתה מאוד מוכשר, זה נראה לי שאתה יודע להגיד.
לא, היו הרבה חברים טובים שמצאו מלא שגיאות כתיב. זה היה...
זה חד משמעית, אני אדבר, נראה לי שאתה באמת בן אדם שיכול להסתכל מפה, וזה מעניין. אתה היית בעבודה בצוות?
אתה ראית את הצוות. לא, בזוג.
זאת אומרת, יש לך צוות שאתה מעסיק אותם, כי אני נורא מאמין בעבודה משותפת. זאת אומרת, כמעט כל מה שכתבתי, גם התיאטרון, 2017 לקאמרי, סרוליק לקאמרי, הסרטים שלי, הסדרות, אני תמיד עובד בצוות חמד. יש בעיניי איזה יתרון עצום לעבוד בשותפות, לעבוד בצוות.
אני חושב באופן כללי, אני יכול להגיד לך עכשיו, אני עוד מעט תשע שנים בחברה, עשיתי לא מעט פרויקטים לאורך השנים, בברים אנחנו הרבה שותפים, לטוב ולרע וכל הדברים, אני יכול להגיד לך שאחד מהדברים הכי בעייתיים לדעתי הוא ליצור לבד. זאת אומרת, היעדר היצירה המשותפת, אתה יודע, מלבד, לא יודע, בואו, אודי אלן, בסדר? אומרים שהוא היה נכנס לחדר, היה צריך אחרי 30 יום, אומר, now that's funny. כמה כאלה יש? אני מרגיש שמאוד מאוד חסר לי לפעמים הדברים. ספר בעיניי היה מעניין כשהכתיבה היא לבד, אבל כל התהליך היה מאוד בודד. יש לו יתרון גדול, אני תמיד מגדיר את עצמי כבעם עצל מאוד. אני יכול לשבת כל היום בבית, לראות טלוויזיה וסרטים. אין לי איזה אינטרס גדול לצאת מהעולם, אני מאוד אוהב סיפור, אז אתה יודע, אני... כל הזדמנות לראות סיפור, זה, אז... אחד הדברים המעניינים הוא שבספר את אף אחד לא מעניין אם תכתוב או לא תכתוב, סבבה איך זה לא יגיע לקולנוע וישם עליה כיף, זה מין כזה מה שאתה עושה לעצמך, ולהוציא לעצמך את הקשקש, ולנבור בתוך המי אתה ומה אתה, לטוב ולרע, וזה, אף אחד לא יגיד לך, יואו, אני חייב לקרוא את ציין, אתה יודע, זה לא מעניין אף אחד.
אתה יודע, היום יש לך יתרון כסופר, אתה יודע, אני לא יודע איך עושים סרט קולנוע בלי בית הפקה או קרן קולנוע. ספר אפשר לעשות, להכניס אלף עותקים זה יעלה 30 אלף שקל, ואתה מבסוט. נכון, נכון, נכון. ביי!
ביי ביי. ככה זה כשמקליטים בסוף יום, אז לאט לאט החבר'ה הולכים. איזה קונספט מגניב זה אבל להקליט במשרד. מדהים, מדהים מדהים.
אגב, אחד כל הפודקאסטים, העולם הזה, זה עולם שנחשף. הייתי, יירח אותי ואלה ברמוביץ'. אה, מה היה? אז הוא יירח אותי אצלו, כי הוא חלום מאוד קרוב שלי. וואלה. אגב, הוא מאוד מעניין בלבד. הוא כותב, עושה הכל לבד. יש לו משרד, ויש לו חברה, אבל בסוף הוא מכין ועושה לבד, ואני... זה דרך עבודה שאני מאוד מכבד.
תראה, יצא לי להרים לו טלפון פעם אחת, כשעשיתי את הקמפיין הדסטארט שלי, והוא היה מאוד נחמד ועזר, ו... מאוד מאוד הערכתי את זה ובסך הכל אני רואה את הדרך שלו לאורך השנים, שם מדהים. אני חושב שזה מאוד סובייקטיבי בסופו של יום, אני, דיברנו קצת אנחנו על מופחים ספר לתסריט או דברים וזה, אני אחד הדברים שחסר לי או מרגש אותי ביצירה, בפורמט של כתיבה בעיקר, הוא עבודה בצוות, דווקא בקריאייטיב אני חייב להגיד שלפעמים כשאנחנו יושבים פה אני מאוד אוהב, אני מלמד נגיד כשאני מרצה במכללה ואנחנו עובדים על שיעורים כאלה או אחרים יחד, אני מאוד אוהב, אבל פתאום יש שנה שהקורסים מוכנים, חסר לי הביחד, אתה יודע, אז אני דווקא חושב שזה דבר שהוא המון מיוחד, ששניים או שלושה אנשים, דבר שתמיד הדליק אותי מאוד בכתיבה ואני לא יודע איך זה עובד בארץ. כשנכנסים 12 תסריטאים ומוצאים, אתה יודע, פרנדס. כאילו, המודל הזה של להיכנס כל כך הרבה אנשים לחדר...
בארץ יש שלושה גגים נכנסים, אתה יודע. זה התקציב.
כן, אה, יש לזה לא... תחשוב איזה מטורף זה.
או שכאילו שאלה, אני יודע מה, שמע, בטח לילדיית פרנדס, שהיה באמת הצלחה היסטרית כמו סיינפלד, וכמו, אני יודע מה, בטח יש כישלונות מהדדים שלא שמענו עליהם, אתה יודע, להכריז 12 אנשים לחדר נראה לי וואו וואו וואו וואו וואו. בדיוק איך מנהיגות, מי הבוס?
תראה, או שיש קסם, פרנדס, או שכל השאר. אתה יודע. כמה כאלה יש בסוף? תמיד לכל דבר יש את האחד הקיצון הזה.
תראה, בסוף לכל דבר, גם כשכותבים שניים או שלושה, ואני מכיר את זה מהפרודקטים שלי, בסוף צריך שיהיה שורה נר אחד. ברור. אתה יודע, וגם, אתה יודע, אם זה סרט שלי, אז אני השורה נר, אם זה היה תקופות שהייתי... כותב נגיד עם שי להב, העיתונאי, והוא נושא ממני כבר, יותר בוגר ממני, אז הוא היה השאורן נר. תמיד צריך שבסוף, גם בית הפקה, וגם קרן קולנוע, וגם משקיעים, צריכים לדבר עם איש אחד. הם לא מבינים מה זה להיכנס לחדר עם 12 אנשים או שלושה. אז אפשר לכתוב ביחד ולהחליט שאחד הוא בסוף נותן דגים לחשבון.
בעייתי, קונגו אני סופר מסכים, זה צריך... אחד שמחליט, אבל אתה מגיע פתאום למצב שאתה רוצה לשחק, פתאום אתה רוצה לשחק, אתה גם כותב, פתאום אתה גם כותב, אתה מוצא את עצמך עכשיו מתלבש והולך לפגישות כדי לבקש כסף, ובהתחלה זה הרבה פעמים גם מרגיש ככה, וזה מצחיק, יש הרבה אנשים שרואים את זה, אני פוגש הרבה סטארט-אפיסטים, אתה יודע, מתאים לגייס כסף, אבל לגייס כסף לסרט זה לא קל, כאילו במודל זה שומע... תן לי כסף ויאללה בבאלה. נכון.
היום אתה מנסה לקרוא כל הזה כספים מהטלוויזיות ומכירות קולנוע. דווקא משקיעים היום אנג'לים של קולנוע, זה פחות בטלוויזיה ובתיאטרון, יותר בקולנוע. אני קורא את זה, יש משהו בקולנוע שהוא הדובדבן שבקציף את היצירה. כולם רוצים לעשות קולנוע, גם כך שחקנים היום. מה הבעיה, לחסר את קולנוע טוב? סדרה או תיאטרון? אני לא חוסר את קולנוע. משהו בקולנוע עדיין, סליחה על המילה, מכרמן, מדליק, סקסי, יותר מהצגה או מסדרת טלוויזיה חדשה. אין ספק. אתה מבין? קח שחקן, מה אתה יכול... תנסה רק אחד טוב בחיים שלי לעשות. תפקיד אחד ענק. וככה גם לגבי משקיעים, יש משקיעים מאוד עשירים שמגיעים בעולם העסקי, על כל גווניו. שלפעמים הכסף של הקולנוע בישראל הוא לא גדול, זאת אומרת סרט קולנוע עושים היום בין מיליון וחצי לחמישה מיליון שקל, נגיד, מסודרים, סבירים, אלה התקציבים, זה לא יותר מזה.
זה מטורף שאתם יודעים להפיק סרט בכזו עלות.
כן, כן, יש מאמצע, כן, כן, כן, לומדים, לומדים, לומדים, אנחנו נורא מוכשרים בארץ, עזוב אותי, יש פה תסריטאים ושחקנים ומפיקים ואנשי צוות, נורא מוכשרים. באמת שיודעים לעבוד מהר ועובדים, עושים תהליכים מהירים והמשקיעים לפעמים קונים 10, 15, 20 אחוז מהסרט שלפעמים זה מספיק בשביל להקניע את המהלך לבוא עם זה אחרי זה לגייס עוד ועוד ועוד בשביל להיות רשתי אחדום, להיות מפיקים, להיות כתובים בתור איזה, אגב הרבה פעמים זה גם מוכר כהוצאה מוכרת, כתרומה לחברה. מה אתה אומר? כן, היום, תשתדלו את זה, יש המון המון מקרים ש... הקולנוע הישראלי, היצירה הישראלית, גם התיאטרון הישראלי, מוכרים כהוצאה מוכרת לתרומה, וזה בסדר גמור.
אז קודם כל מדהים לראות את מגוון הכובעים שאתה צריך בסוף כדי להגיע למצב שאתה מוציא בסוף סרט, כדי בסוף לעמוד... וארבע שנים אחרי. וארבע שנים אחרי. זה ארבע שנים אחרי, אמרתי.
זה ארבע שנים. לעבוד על סרט זה... אני, חסרה לי כליה אחת, חסרה לי איזה חצי ריאה, כנראה התוחלת שלי גמור כבר. איבדתי בכל פרויקט, נגיד שישה-שמונה פרויקטים גדולים בעשר שנים האחרונות, איבדתי איזה איבר פנימי בכל אחד מהפרויקטים, אין מה לעשות. אנחנו מכורים, יש לי משהו שאתה מכור לזה, ויכולתי גם כנראה, נראה לי עם הכישרון שלי והקצת שכל שיש לי, לעבוד משהו אחר. להיות איש קריאיטיב באיזו חברת תוכן מעניינת, או להיכנס לאיזו חברת פרסום גדולה, או... יכולתי כנראה, אבל...
כמעט כל דבר שאתה מספר מעלה לי סיפור, אז אני אספר לך שני סיפורים קצרים. כן. אנחנו גם לאט לאט נגלוש לנו בזמן כמה שזה. אז אתמול אני מדבר עם חבר, יש לו משרד בערך פי שתיים וחצי או פי שלוש יותר גדול ממני, ואומר לו, אתה יודע, אין מה לעשות, כאילו, עם כמות המנהלים שצריכה, זו התנהלות אחרת וזה. אז אני, לא, סוג אחר של כאבי ראש. פחות או יותר מדברים, והוא אומר, תראה, עשיתי את החישוב, בגדול, אם הייתי הולך להיות מנהל בחברת כך וכך, תוך איזה מפתח ראשי שהיה לו איזה ידע בזה, הייתי עושה במצטבר יותר כסף. אז אני אומר לו, מה, אז למה לא? הוא שואל אותי, כי אני כבר לא יודע איך לסגור. זה כבר בתוך כוח האנרציה, אז אני אשאר פה מה שיהיה, אם אחרת אי אפשר רגל אני אמצא. מדהים. בסיפור אחר אני אספר לך, פגשתי היום מזמן, לפני איזה שנתיים, חבר, הייתי באיסטנבול. איזה איסטנבול? איזה איסטנבול? העיר בעיניי. מטורפת. מדהים, מדהים, מי שהוא צריך המלצות אז לא ממני, אבל אני מאוד אוהב את העיר. אבל אני, המשפחה שלי מגיעה מטורקיה, אני דובר טורקית, חלק מהקטע, אז אני פוגש בארוחת צהריים חבר, כולם אנשי עסקים כאלה, ואחד החבר'ה שהוא סוג של בפנסיה. מה זה בפנסיה? כאילו, אתה בן 34, מה אתה עושה בפנסיה? הוא אומר, תראה, אני קניתי המון ביטקוין, שזה היה בערך דולר. מכרתי ביטקוין שהיה ב-16-17 אלף דולר, פדיתי הרבה כסף, השקעתי בכל מיני דברים. אמרתי, אז נגיד, מה אתה עושה היום למחייתך?
הוא אומר, משקיע בדברים.
מה נגיד השקעת לאחרונה שהוא לא, שהוא מעניין וזה? הוא אומר, אל תשאל. בא אליי חבר מהתיכון, יש לו איזה רעיון, רוצה סרט, מסרט. אמרתי לו, תשמע, אני נותן לך 100 אלף דולר, רוצה אבל אקזקיוטיב פרודוסר. טוב, בסדר, טעתי לאן תהיה על הפעם אחת בחיים של הזה, מפה לשם זה היה הצלחה כמו מבצע ספטרק בקולנוע. הסרט כיסה את העלויות, סרט טורקי, בטורקיה, הכניס כסף, עשה רווחים, אז הוא אומר, אני אחד מהמפיקי על בטורקיה, הוא אומר, כי כשאני אומר לאנשים איזה סרט הייתי חתום במפיק על ורואים אותי, אנשים...
תשמע, אני רוצה להגיד לך שהיום הקולנוע עושה כסף, גם בישראל. מדהים. אפשר לעשות כסף מקולנוע, זה בסדר. אני בשלב מסוים הבנתי, איפה שהוא הרגיש 34-35 נגיד, 6, נגיד לפני 6-7 שנים, שהדשא של השחקן לא מעניין אותי, הדשא שלי מעניין אותי, לפעמים צריך להשקות יותר, לפעמים להשקות פחות, לפעמים הוא ירוק, לפעמים טיפה צהבהב, ושאפשר לעשות כסף, ולא בושה לדבר על כסף. מקצוע אומנות, אני משלב כל הזמן אומנות וכסף, אגב זה גם מה שאתה עושה, אני חושב שלייצר בר זה אומנות, פה אתה עושה אומנות, אתה סופר, ואתה מצא את הדרך להרוויח את לחמך ולהרוויח סבבה מהאומנות שלך, ואני חושב שלא בושה, אם אפילו אנחנו יוצרים, אפשר לעשות כסף מאומנות. אמורים לעשות כסף מאומנות.
נכון, זה מקצוע לכל דבר. ויותר מזה, כשהיינו לפני כמה חודשים ביפן וזה ערער אצלי המון המון דברים, זה בעיקר ערער את המשמעות של מה זה העבודה. ואתה רואה שם, אומרים לך, זה העץ הזה שהולך ככה בגינה, הגנן 30 שנה עובד על זה, אתה אומר, איך סוגרים, מה, לא יודע, הוא עובד על זה. ומתי זה יהיה גמור? זה יהיה גמור. אתה מרגיש שאתה עובד. אתה מבין? יש יום שאני מרגיש שאני עובד. אבל אתה לא, תשמע.
כן, כן, אני אגיד לך יותר מזה. היחס בין לעשות את מה שאתה אוהב בעבודה, הוא ביחס ישיר לאם אתה מרגיש שאתה עובד או לא.
כשאתה מגיע לעבודה ועושה עבודה, אז איך אתה משייך את זה לדברים שאתה לא אוהב לעשות?
כן. אבל אם אני מגיע היום ועושה לא יודע מה...
הנה עכשיו התייעצתם עם החבר'ה שלך פה לקראת זה, זה משהו שצריכים לצלם, זה משהו שקמפיין, ארבעה אנשים לשלוח, חמישה אנשים לשלוח, ארבעה אנשים בשעתיים, זה שלוש.
אבל אתה יודע, הם רואים את זה, הצוות שלי מסתכל על זה ואומר, תשמע, אנחנו עושים משהו טוב ללקוח. כשתביאים את הפער והם צודקים, הם עושים משהו טוב ללקוח. אני באותו רגע מחשב איקס שעות עבודה. נכון. ואז אני אומר להם לא, והם מתבאסים, אבל על מה הם מתבאסים? הם רוצים לעשות יותר, הם לא רוצים לעשות פחות. ועל מה אני מתבייש שאני לא מצליח להעביר לפעמים את הזה שבוא אנחנו לא יכולים לממן את זה.
אתה קצת דיברת עכשיו כמו ילד, כמו אבא שמדבר על הילדים שלו.
הלוואי וזה היה נכון, אבל אתה יודע.
לא, תודה. אבא אני רוצה אבל שנקנה מול דברים בבית הלא יכול, שיהיה כיף בחג, אבל ילד, בוא נבחר.
אתה יודע, יש לנו פה הרבה שיחות כאלה של האם זה צריך להיות ככה, צריך להיות ככה. בסופו של יום, אני חושב לטוב ולרע, באים אנשים לעבודה, כל עוד יהיה להם טוב, זה אחלה. הבעיה היא שהכל עוד יהיה טוב הוא עניין יומיומי, הוא עניין, אתה יודע, גם אני לפעמים, בוא נראה, למי יש כוח, איזה יום. אתמול אני מדבר עם מישהו, אני אומר לו, תשמע, כמה עליות וירידות, איזה בלאגן, איזה זה. אני זבור, אני מכיר אותך 15 שנה, תמיד זה היה לי עוד ידידות, זה מי שאתה, ככה אתה מעביר את היום יום שלך. מה שקורה. עכשיו, השאלה אם אני מעביר את היום יום שלי ובדרך עושה עוד ספר, מגדיל את החברה, טס יותר לכול ההרצאות, אני לא יודע, אבל בינתיים בא פה מישהו ואומר לך, אני רוצה לעשות אקסטרה, וכשאתה אומר לו, אתה לא, אז נראה, אין לזה היגיון, איך לא, אנחנו אומרים, נעשה להם עמק, עליהם. לא, אי אפשר. וחלק מהאמנות שלי היה שאני צריך לדרוש יותר או כסף או יותר זמן או לחפש לקוחות אחרים במקרים מסוימים כדי שתמצא מישהו שאומר, אתה יודע, אני עובד איתו. זה, עזוב, זה... לפני כמה זמן לקחנו פרויקט בגרוש וחצי עם אנשים שאני מאוד אוהב ורוצים לעזור להם. ואנחנו יוצאים מהפגישה ומישהו אומר, מה, אתם עובדים איתו? מה, זה בטח מאוד יקר. אמרנו, לא, אל תדאג. ובפועל זה מאוד הצחיק אותי, כי הוא תופס אותי יותר יקר ממה שאני תופס את עצמי. מדהים. ואז הערך הנתפס שלך הוא איך אתה תופס, האם זו עבודה, האם זה מקצוע, האם זו אמנות, איך אתה מקמט את השעות. אני נוטה לחשוב רגע שהם תמכורו ערך הנתפס, נכון? האם אתה מוכן לשלם על הטלפון 100 שקל או 1,000 שקל או 5,000 שקל, נכון?
הם עושים אותו דבר.
כן. עכשיו השאלה היא, אתה יכול לקחת כל משרד שיעשה לך אחת שם שלוש. אתה בא אלינו כי, נכון? אנחנו כמשרד עושים, וההחלטה הייתה שגם אני מסתכל על זה רגע במי אני כבן אדם שכותב, עושה, או... ודווקא פה אני מתחיל למצוא חזרה לאיזושהי הנאה כזו של לשבת ב-11-12 בלילה עוד פעם ולכתוב דברים. מדהים, מדהים. וזה מהר, כי הרבה מהדברים שאני עכשיו חוזר לכתוב, הם דווקא לא הדברים שיש בהם כסף, אלא הם דברים שלי. תן לי גם, אני... אתה יודע, חזרה לפשן. אנחנו שונים מרצים הרי.
תשמע, אני יכול לקבל הרבה יותר כסף לעומת ההרצאות שלי. אני הרבה יותר יקר ממה שאני לוקח. אבל אני אומר לעצמי, כשאני מדבר עם אחרים שמייצגים אותי, בסדר, אני יכול לקחת הרצאות של בן אנשים. שקל, שבעת אלפים שקל ולשעה. אני לא רוצה, אני לא רוצה. גם אם אני אקח חצי מזה, אני ארוויח עדיין יפה, אני אהיה עיני, הלקוחות יוראיינו, והיותי רגוע בחדר, לא יודע איך להסביר את זה. נו. אתה יודע מה אני מתכוון? אתה יודע, הכסף זה לא הכל. אני הבנתי בשלב מסוים שבאמת, הכסף זה לא הכל. אני מרוויח סבבה, טוב לי בחיים, באמת. אני מאושר בחיים שלי. לפעמים כשעשית הרבה הרבה כסף... צריך לוותר על המון המון ויתורים, והייתי לא מוכן לוותר על לקום בשמונה וחצי כל יום וללכת לקפה שלי, לחמישים ואחד, לאחד העם, לשעה שיחה עם החברים, זו עבודה בשבילי, זו עבודה שלי בחיים האלה.
וזה גם מה שאתה מגדיר כחותכי? נכון. אני קם בשש וחצי, יש לי תמיד אינסטגרם סטוריז כאלה, בשש וחצי שרואים אותי הולך, אני חושב שזו הפסקה, אז היום כבר חזרתי לעניינים, אבל אנשים בטוחים נגיד שאני לא ישן, כי הם רואים את זה בשש וחצי, אז הם אומרים אותי... 12 בבר, אז אומרים מתי אתה ישן? אני אומר לא יודע, אני אפילו לא מספיק לראות פרק בנטפליקס.
נכון, אני רוצה להגיד לך משהו קטן גם על חיבורים, הרי אם לא הייתי ניגש אליך לסיגריה, והיינו ככה מקשקשים חמש דקות.
אנחנו לא מעשנים, לא מעשנים.
אנחנו לא מעשנים. לסיגריה הזאת, סיגרת מנטול שאין לה טבק, במרפסת של אורי ודנה, לא היינו מדברים היום. נכון. ואתה יודע, התחלתי להבין שאני רוצה להכיר אנשים. לפתוח את הריינג' את הפסיפס עם עוד אנשים יובל אברמוביץ' אמר משפט נורא יפה יובל, יובל הוא אמר, למה אפשר להחליף זוגיות כל כמה נגיד, כל 15-20 שנה אתה יכול להתגרש ויש להתגרש מחברים טובים ולהתחתן עם חברים אחרים מחדש שזה משפט נורא יפה בעיניי למה אני נתפס כאילו צריך להיות עם אותם חברי ילדות או אותם חברים מהאוניברסיטה או מהצבא ואי אפשר להיאחז פתאום עם אנשים חשובים לחיים זה דבר שהיום מתעסק איתו, אתה יודע, אני חייב להגיד, אני... יכול להיות שמחר אנחנו ניפרד, יכול להיות, אבל יכול להיות שפתאום נוצר פה איזה משהו שהוא קליק מעניין, נכון, חברתית, תרבותית, עסקית, כל דבר שהוא.
אני עם חברי ילדות שלי, חלקם מגיל שלוש וארבע, בסדר, השנים הולכים, משתנים, מתרחקים, הם נשארו יותר קרובים, וזה בסדר גמור, זה חלק מהחיים. כן. אבל היום... אנשים שאני נפגש איתם, שאני מגדיר חברים מאוד טובים, אני נפגש איתם שלוש או ארבע פעמים בשנה, הם חברים מארגון היזמים שאני חבר בו, כולנו גרים במדינות שונות, אבל שלוש ארבע פעמים בשנה אנחנו נפגשים לכמה ימים. ואנחנו מדברים לפני ומה יהיה בזה, ומדברים תוך כדי, אבל אנחנו לא נפגשים פיזית. אבל החברות היא איזשהו בונד כזה כבר ארבע חמש שנים, דרך אגב, מותר להחליף הכל, מותר גם שימאס. מותר לעשות, אתה יודע, השאלה זה האם אתה תתמיד, האם אתה... לי היו תקופות שאמרתי, אני לא לגמרי סגור על מה הלאה, אני הולך הביתה.
כשאני אחליט, אני חוזר, אתה יודע.
וברגע שדברים הסתדרו, אז אמרתי, אוקיי, אפשר לשחק. לטוב ולרע, אם אתה מדבר על כסף, אז אני מסתכל שנייה על... זה לא עניין של כסף הוא העניין, העניין הוא הזמן, נכון? בסוף... יש לך איקס זמן. אז הוא אומר, אני רוצה לקבל יותר כסף על הזמן שלי, לא כי אני אתעשר, אין לי איזה צורך כזה, אתה יודע, להיות עם פרארי בחוץ ולעוף על עצמי, לא יודע מה. אני מאוד אוהב פרארי, שלא תלוי. ברור לי, קראתי את זה. אבל הייתי רוצה יותר זמן לעשות דברים ממש בשקט. ואם הייתי יכול לעשות במקום עשרה פרויקטים, שני פרויקטים, לעשות אותם בשקט. זה בעיניי מה שקונה היום הכסף, יותר מהכל. ואחד מהם הוא שבחלקים שאין לנו כסף, רובנו לא יושבים ללמוד. אנחנו לא מצלימים את הזמן הזה שאין לנו כסף, יש לנו זמן ישר וזה. סטודנט שאל אותי לפני שבוע, תגיד, איך זה שאתה יודע את כל הדברים האלה? אמרתי לו, לא יודע, זה באינטרנט. אתה יכול לקרוא כאילו, לא המצאתי משהו. אמרתי לו, אבל אתה יודע את זה. אמרתי לו, כן, אני קורא באינטרנט. כאילו, אתה יודע, אני לא יושב כל היום וקורא לא יודע מה, שם מחפש. וזה דבר מעניין, אני עושה את זה כהובי, אחר כך כשאני הולך לארצות, אז זה הופך להיות מקצוע, כשאני יושב עם לקוח, ובגלל ההובי הזה פגשתי איזה סטארט-אפ, סיפר לי משהו מעניין, ואני אומר את זה ללקוח, אז הוא אומר לי, וואו, מדהים, איך ידעת את זה? לא יודע, מישהו סיפר לי.
המישן סטייטמנט שלי במשך השנים הפך להיות שאני רוצה להכיר כמה...
משהו יותר אנשים ולנסות לעשות טוב. עכשיו, פודקאסט, לא יודע מה יקרה עם זה, בסדר? אין בזה כסף, אין בזה, מדהים אותי שאנשים רואים את זה ופונים אלינו שנעשה להם פודקאסטים, אני אומר, יואו, זה כיף, זה ממש מרגש. אבל את זה אני עושה כי זה עושה לי טוב, כי פגשתי מישהו, כי אני רוצה לדבר, כי לך תדע מה מישהו יפיק מזה, ואתה יודע, אנחנו כבר פה בתוך 45 דקות בול. ותראה כמה נושאים הספקנו לדבר. לא, זה עכשיו לא לייב, זה רק הטלפון מחובר עכשיו, זה הניסיון הראשון שלנו לחבר את הטלפון.
הבנתי. אני חושב שחשבנו כבר פה להוקלט.
לא, לא, הוקלט, למה? הנה, מוקלט, אתה רואה פה בזה. אבל אתה קורא את זה, זה מטורף, אתה יכול לכוונן את המצלמה. נכון. בסדר, זה חברי יקר אסף זמיר, קנה לי את זה בניו יורק בדיוק. וואלה. אז בתוך הדבר הזה, אם אין לך כסף, אין לך עבודה, הכל טוב, יש לך מלא זמן. ככה כתבתי את הספר הראשון. תמיד אמרתי שיום אחד כשאני אהיה גדול אני אכתוב ספר. אז פתאום לא היה לי זמן, לא הייתה לי עבודה, לא היה לי כסף בכלל, לא היה לי כלום לעשות. אני אומר, טוב, נו, הבטחתי. אז ישבתי, אני אכתוב. אנחנו צריכים היום להבין מה, איך היינו רוצים לנצל את הזמן, ואני חושב שמזה נבין מה נעשה כשנהיה גדולים לפעמים. אתה מבין מה אני אומר? ואני חושב שבשיחה המאוד קצרה שאני ואתה ניהלנו על המרפסת, אביתחי מדבר, פתאום... לך יש תשוקה למשהו, לי יש תשוקה למשהו, ובשתי דקות פתאום זה הופך להיות איזה פשן לעשייה.
אני ממש חרדתי הביתה אז, וגם אחרי זה שינו בנסיבת רוב הכלים, וגם אחרי זה בחתונה, אמרתי בוא נעבוד, למה זה, אתה יודע, ראיתי הרבה חברים, ראיתי עוד חברים שלך, ואתה הכרת חברים שלי, משהו בחיבור איתך הדליק אותי, היה לי איזה גירוי אינטלקטואלי, איזה מישהו מבין את הראש שלי, יש לנו איזשהו הומור כזה, אנחנו מבינים את ה... גם מקומות יותר, כשאנחנו פשוט מחפשים עוד דבר בחיים עכשיו, אתה יודע, איזה משהו שיתגלגל איזה הבנה.
כן, כמו שאיראן חפץ חברנו היקר הסתכל, אמר, אותו דבר, אתם תעשו דברים, אותו דבר.
כן, גם הוא אמר את זה, ואז זה, תומר אמר את זה, כן, זה מעניין אותי מאוד, כן, ואני מאוד מאמין בזה.
קודם כל, אני חושב שאני יוצא מהפודקאסט הזה בעיקר עם התובנה של נתת... חתיכת גירוש בחמש שנים זה מדהים בעיניי וזה מתחבר להמון דברים כשאתה מדבר על אני רוצה לעשות את הקפה שלי בשמונה וחצי. ממש. זה כמו לקנות את הזה וכשאתה מדבר על לעשות את הפשן כשאתה מדבר על לגייס פתאום כסף אני סופר מעריך את זה שאתה אומר שזה מאוד לגיטימי להעריך כסף מהאמנות. ממש. אני בנקודה הזו שאני מגדיר מחדש את האמנות. לא לסמוך על מוזה, לעבוד בזה.
לעבוד כי זה גם כיף, לעבוד, ללכת לכתוב, בא לכם לכתוב, תעשו מה שבא לכם. לעשות. ואני חייב להגיד שגם הם פרוטקציה. אני לא אקח בחיים שחקן, כי אבא שלו שחקן מפורסם, הודות שלו, אמא שלו היא מנהלת טלוויזיה, הוא גרוע. לא יעזור לי שהוא, אני לא אקח אותו. אני אלך איתו לסרט שלי עם שחקן נוראי. ואני אומר, אם השחקן מעולה, ומוכשר, וטוב שלו פרוטקציה. אבל פרוטקציה היא לא הכל בחיים. הרבה פעמים, איך יש לך פרוטקציה, נכון, אתה מכיר את זה, אין לי פרוטקציה. נשבע לך, אין לי אף חבר שעזר לי בתעשייה כי יש לי פרוטקציה. לקחו אותי, כנראה הייתי מוכשר. אף אחד לא שם עליי שקל אם הייתי נורא נורא מוכר, או הבן של, אם הייתי חרא במה שאני עושה. אז באמת, תהיו טובים במה שאתם עושים, ומאוד מוכשרים, ותלמדו כל הזמן, ואין פרוטקציה. באמת, אני מאמין בזה.
אל תפסיקו ללמוד תמיד הקונספט ממש ואני ואתה חווים את זה ממש ממש ממש ללמוד כל הזמן אני חייב להגיד לך שאני מאוד מאוד מבסוט שבאת אני מאוד כיף לי גם אחי לקח לגבי אני ממש הסתמך זה היה פודקאסט מאוד נוח כן כן יאללה זה נוח רגע אנחנו צריכים לסכם אתה צריך להגיד שלום עם עניינים. אז המון המון תודה לכם מקווה שאתם מאוד פרק של זברונס זברונס וג'וני המון המון תודה על זה שבאת. באהבה גדולה, אני שמחתי מאוד להיות פה. אנחנו גם חולמים על לעשות איזה קונספט של לעשות לייב במשרד פה, להמיר את זה בבקבוק וויסקי ובאיזה יום חמישי בחצות להעלות. אם מישהו במקרה שומע את זה וחושב שזה קונספט טוב, אנחנו נשמח לשמוע.
אנחנו נעשה את זה, אנחנו צריכים שישמע את זה, אנחנו נעשה את זה, לא צריך להגיד לאף אחד. לעשות אותו בלייב. היום קונספט אפשר לעשות בשקל וחצי. יאללה, סגור.
איך אמרת? אני לא צריך חומר, אני רק צריך בקבוק וויסקי.
איך אמרת? וזה דבר שאני הולך איתו כל החיים שלי. אם יש סיפור טוב, הכל עובד. בדיוק. סיפור טוב. חברים, אנחנו נתראה בפרק הבא. תודה רבה, ביי ביי.
More from Nir
How to gain more clients with AI? The customer journey is your opportunity: updated AIDA model +R
