אושר הוא היכולת לזהות את הדברים יוצאי הדופן שאנחנו פוגשים בחיים | ניר זברו מארח את ד"ר אמיר כפיר
Nir Zavaro interviews Dr. Amir Kfir on entrepreneurship and happiness. Kfir shares how mindfulness improved his sales closure rate by 34%, the shift from "I" to "We" thinking, and mentorship under Yitzhak Ediges. He emphasizes that happiness comes from recognizing exceptional moments, not just external wins.
Chapters
הרעיון היה לעשות מלא צעצועים ודברים כדי שכשאנשים יבואו, אז זה מציף איזה חיוך או איזה תחושה, או שלכל דבר יש איזה אספקט קטן באיך הבאתי אותו. אז התחתיות האלה זה פתאום כזה זיכרון ילדות. נכון, עכשיו אתה אומר זה מזכיר לי בזה, וכל אחד זה לוקח למקום אחר. זה חלק אחר מהפאן. אתה יודע שאתה הפעם הראשונה שאני מקליט שתי תוכניות ברצף עם אותו בן אדם? זאת אומרת...
יש היכולת הנהדרת.
אני יכולתי, הייתי עושה את זה 15 שעות ברצף, אתה מכיר אותי, הייתי עושה 15 תוכניות והולך הביתה לנמנם.
יש לך היכולת להוציא מאנשים תקשור ולדבר, זה מתנה גדולה.
אני מאוד אוהב את זה.
זה גם בעצם התאווה ללמוד, אתה כאילו מחפש הזדמנות ללמוד, מחפש מסרים. ומיד מחפש איך אתה מפיץ אותם, כאילו סוג של פרפר כזה.
תראה, בתואר הראשון אני התאהבתי ברדיו, תמיד היה לי איזה משהו, אבל ממש התאהבתי ברדיו. לאורך השנים התעסקתי הרבה בכתיבה ודברים כאלו, לחבר את הרעיון של סיפור, לדבר, לראיין רדיו עם המצלמה, עם הכל, עשינו פה תקרה כזה, זה כאילו כמו לקחת את ההובי, להכניס אותו למקום עבודה, וכל פעם שבא לי ויש לי יום לא טוב, אז אני נכנס ומקליט פרק. זה בשביל סוג של הגשמת חלום אין איזה פואנטה זה לא בטוח מה יהיה פשוט לעשות כיף. זה חזיר משהו חזרה ברוח שלי לעבודה.
אתה מתקשר כותב שני ספרים כותב עכשיו את השלישי כאילו כן אז יצאנו לבר הזה שלך שעשית את הלונג של הספר נכון נכון אמרתי מישהו בחוץ למישהו זה ניר.
דוקטור, דוקטור. אני גם, אני הרבה שנים חשבתי שאני צריך להמשיך ללמוד כי אני צריך את התואר דוקטור. אתה יודע, וזה, אבל אולי ביום מן הימים.
זה היה מסלול כזה, אתה יודע.
זה...
זה כאילו שאתה יודע שבתחום מסוים יש משמעות לטייטל יותר ממקומות אחרים.
נכון.
כי זה לא באמת כי רציתי להיות חוקר באוניברסיטה, למרות שאני מת על ללמד. זה אחד הדברים שאני הכי נהנה מכל הדברים שאני עושה, ללמד באוניברסיטה, ללמד אנשים צעירים זה מדליק רצח. כאילו, ללא יראה בגובה העיניים, אנשים מאתגרים אותך, שואלים אותך שאלות שאתה אומר כאילו, מה באמת אני אומר פה?
וזה מה שאומר אותך צעיר.
מה זה אני אומר?
הצורת חשיבה הזו כל הזמן גורמת לך, נכון? ללמוד עוד משהו, לחוות עוד משהו.
זה כמו מאתגר, כאילו, אני פחות בעמדת הסמכות, דווקא אני בעמדת הספק קצת, ומתוך המקום הזה יש איזשהו התאם. זה עניינות אמיתית של חקירה, מה באמת נכון, מה הסיפור מאחורי הדבר הזה.
אז רגע, אז בוא נעשה סדר, אני ואתה עלולים לגלוש לכזה שעות, זה יהיה, נכון? זה יהיה סדרה של 15 שעות שאני ואתה מדברים על דברים.
בסוף אחתוך תבואי די.
כן, כן, אז בוא נתחיל מההתחלה רגע, לפני שאני מבקש לך לעשות את האלווטר פיץ', אז ברוכים הבאים לזווארונס דוט אינק, זו התוכנית שהמטרה שלה היא שאני רוצה לפגוש אנשים שאני מכיר או לא מכיר, שמעניין אותי לשאול, להכיר, להבין. להוציא מזה משהו שלוקח אותי עוד קצת קדימה, אתה יודע, מכניס לי קצת חשק. והשאיפה היא שגם לאנשים שצופים בנו, יכניס קצת מצב רוח, יכניס קצת אווירה, יכניס קצת חשק. ולפעמים כשאנשים מדברים איתי שהם ראו את הפרק וזה, ושולחים הודעה או מתקשרים, אומרים, שומע, אני הולך על זה, אני יוצא לדרך עצמאית. היום נפגשתי עם מישהו שאנחנו עובדים איתו תקופה ארוכה, והוא אמר לי, יצאתי עוד יחד לפני כולם שאני... נסיים את התפקיד.
מה?
הוא אומר לי, ראיתי אנשים כמוך, ואני עוקב, ואנחנו נפגשים, ואנחנו מדברים בזה, ואני יוצא לדרך עצמאית. באיזשהו מקום זה היה תחושה מדהימה. כן, אתה יודע, אמרתי לו, מה שאתה צריך, אנחנו איתך. ואתה ואני עכשיו הקלטנו פודקאסט. אז כשאמרתי פודקאסט, לא ידעתי שיהיה מצלמת וידאו, אז תרגיש בנוח עם המכנסיים הקצרים, זה הסטייל של הקיץ. מישהו נכנס לפה לפגישה שבוע שעבר, ראה אותי עם מכנסיים קצרים, אמר, אתם המקום. כן. אמרתי לו, תשמע, היה חם, לא התחשק לי לשים מכנסיים ארוכים, אמר לי, אני אעבוד איתך. אז אנחנו חותמים מחר, ביום רביעי, בחירות ועניינים.
זה מישהו אותנטי.
כן, זה מי שאנחנו, אז אתה יודע.
זה גם המסר שהוא רוצה להעביר לעולם.
נכון. אז הקלטנו עכשיו פודקאסט, שקצת על ארגון היזמים של EO, שאני יודע שאני חופר הרבה לחברים שלי, ואני ואתה חברים בו, אז... קודם כל היה לי מדהים לשמוע אותך מדבר על התחום עיסוק שלך, לא משתעדע, עשינו את הפודקאסט באנגלית, שלדעתי היה סופר כיף, ועכשיו אני ואתה נעשה חצי שעה ארבעים דקות של פאן, וקצת מה אני יכול ככה ללמוד ממך, שאני תמיד מעלים לך טלפון לשאול הרבה דברים.
ווייס ורסה, מה אני יכול ללמוד ממך? זה דו צדדי.
למאזינים והצופים, אתה מוכן לעשות איזה אלווייטר פיץ' קצר של מי אתה, מה אתה ומה...
קצר, אני לא ממש רוצה למכור את עצמי לאף אחד, אז אני רק אציג את עצמי. יאללה. אז אני ישראלי, יליד ירושלים, דור שני בירושלים, שזה תמיד איזושהי דרך שאני מציג את עצמי, כי אני חושב שזה חלק מהזהות של מי שאני. גם בימים האלה, כשאנחנו לפני בחירות, הזהות הישראלית שלי, הבחירה להיות פה, יש לי איזה חברים שתעשו לחוץ להרס, כי הכרטיסים היום הרבה יותר זולים מאשר מחר. ואני קצת חטפתי קריזה על העניין הזה כאילו בתחושה של זה המקום שלי. כן. שלי ושל הילדים שלי שאנחנו גרים פה. אני בהכשרה שלי פסיכולוג ארגוני. אני מתעסק בתהליכי שינוי של חברות. יש לי חברה קטנה שהיא גלובלית והיא מתעסקת הרבה מאוד גם בחו"ל בעבודה או מול חברות או מול קבוצות של מנכ"לים במסגרות של מה שאנחנו קוראים פורום. שזה קבוצה של אנשים שיושבים ביחד ועושים עבודה באווירה של חשאיות מוחלטת על הסביבה. שמעסיקות אותה, והיכולת לייצר דינמיקה קבוצתית שקורית שם שיחה משמעותית, אמיתית, אותנטית, באנגלית קוראים לזה vulnerability, פגיעות, היכולת לשים על השולחן אתגרים אמיתיים, ואני מת על העבודה הזאת. אתה נכנס לחדרים.
חברות בכל העולם.
כל העולם.
עכשיו תגיד רגע, ואתה מלמד בכמה וכמה מקומות?
אני מלמד כרגע בבינתחומי, אני מלמד.
אתה מנטור שם ב...
יש תוכנית שנקראת זל, זו תוכנית שהוקמה על ידי יהודים משיקגו, סיים זל, שסכם סכום כסף משמעותי כל שנה, כבר 18 שנים, לבחור את 24 התלמידים המובילים בתחומם ממגוון פקולטות בבינתחומי, שבמהלך שנה צריכים להתאגד לקבוצות של 3-4 חבר'ה. ולהרים מיזם, וזה מרתק. זה מרתק משום ששם הולך לדעתי ההשכלה הגבוהה, כי את החינוך שלהם מביאים להם בזמן נתון. אם הם כרגע עסוקים בשאלה שקשורה להביא רעיון, אז יש שיעורים ב-IDH. אם הם עכשיו צריכים לעשות בדיקה והם עושים MVP, מביאים להם את המורים הכי טובים שיכולים להיות ולומדים אותם איך עושים MVP.
יש בעצם...
אם צריך לעשות הסכם מייסדי...
עשייה. תוך כדי תנועה אתה לומד.
אז אתה לומד לימודים אפליקטיביים, זה לא איזשהו משהו תיאורטי שאתה צריך לבחון. ולכן האינגייג'מנט הוא לא נורמלי בעיה.
האקדמיה תמות?
היא תשתנה, היא לא תמות.
יש הרבה אנשים שצועקים, למה ללכת ללמוד, לא יוצא מזה כלום, למה לשלם כל כך הרבה כסף.
אתה יודע מה, אנחנו נמצאים היום בעולם מאוד מעניין ודינמי, שאתה יכול היום לשבת בבית ולראות סרטונים מכל מיני סוגים ולרכוש ידע. יומנויות, בוא נקווה שמה שאני ואתה הולכים להגיד עכשיו ייצר כמה טיפים שאנשים יגידו בוא נא למדתי פה משהו שהוא שווה, שהוא לא יהיה שונה מאשר לקחת קורס אוניברסיטאי. נכון. כי הידע יכול להיות מונגש בכל מיני צורות והרבה יותר קל לעשות עם האצבע באייפד ככה כשזה משעמם או לעבור הלאה מאשר לשבת בכיתה במשך 60 דקות ולהוציא ממנה איזשהו סיכום שיש בו מספר מוגבל של דברים חשובים.
אתמול לימדתי במשך שלוש שעות, זה ששעה וחצי, חצי שעה הפסקה ועוד שעה וחצי, אני מלמד בערב והטענה שלי תמיד, בעיקר באקדמיה כשהם סטודנטים צעירים, היא שאם סטודנטים מסתכלים בטלפון, אז לא בטוח שאני כזה מעניין. זה איך אני בוחן את הדבר, נכון? תמיד אתה יכול להגיד הדור הזה, האנשים האלה וכן הלאה. ובמקום שאני מלמד, שהוא לימודי ערב, ויש אנשים קצת יותר מבוגרים. לפעמים מרגיש לי שהם באו והם שילמו את הכסף והם תבדרו אותי. ודווקא הם הרבה פעמים יושבים בטלפון ומעבירים את הזמן. ואז אתה שואל אותם אחרי שמונה חודשים, תגידו איך היה? אה, לא משהו. והם דווקא לא מראים את הדדיקיישן שלפעמים אני רואה אצל סטודנטים צעירים, אתה יודע, בדרייב הזה. האקדמיה משתנה כי אנשים רוצים ללמוד מה אינסטנט. אנשים צריכים להינשא יותר לתוספת וללמוד. בין אם אתה רואה יוטיוב, שאלת אותי קודם, אנשים יראו 50 דקות, מי שזה מעניין אותו יראה. ומי שלא, שאנחנו לא מעניינים, או שהתחום שהוא בחר לא מעניין אותו, זה גם בסדר.
כן, לתואר יש אולי פחות משמעות, יש משמעות ליכולת לעשות יישום של מה שנלמד, כדי לייצר איתו איזשהו תוצאות, אלא אם כן אתה מתעסק בעולם של המחקר, כאילו, ובאקדמיה הפורמלית, אנשים מתעסקים במחקרים. ואז יש משמעות להתקדמות בתוך העולם הזה, אבל הרבה מאוד אנשים צעירים, הלמידה היא מסוג אחר.
הכשרה מקצועית?
היא היכולת לקחת את מה שאתה לומד ולעשות איתו אימפקט, לבוא, להתפרנס ממנו, להוציא ממנו גם עיסוק מעניין, וגם יכולת להתרחב ולגדול. כאילו, הכל נמצא בתוך העניין הזה בצורות שונות. אגב, אני חושב על מה שאמרת קודם על הקטע הזה של הטלפונים. אם אנשים מסתכלים בטלפונים ויש להם הרשאה לעשות את זה, אז הם לא נמצאים בכאן ועכשיו. אם הם לא נמצאים בכאן ועכשיו, יש סבירות שלא תהיה להם חוויית למידה משמעותית. אז השאלה מה המסובב ומה המסובב בעניין הזה. כי אני חושב שהכללים על יש דברים שעושים ויש דברים שלא עושים תוך כדי למידה משפיעים על חוויית המשתמש. כי אני למשל לימדתי כשהייתי סטודנט בתואר השני, לימדתי אנשים מבוגרים ברם לאנגלית והדרך שלימדתי אנגלית זה היה שהייתי מביא שירים עם שירונים והיינו שרים ביחד. We are the world, we are the children ודרך החוויה הזאתי אנשים היו totally engaged, מחוברים לעניין הזה. קיבלתי הכי הרבה מתנות, תמונות, פלקטים בתקופה הזאתי כי זה נגע בליבם של אנשים. לכן אני חושב שה... החוויה הלימודית חייבת לגעת באנשים במקום שבו הם נמצאים, שמתחבר באמת לצורך שלהם. אגב, כשהתחלתי ללמד בקדוק, איבדתי אותם. זה לא עניין אותם, והאמת זה גם כנראה גם לא עניין אותי מי יודע מה.
אז איך מייצרים את הכאן ועכשיו? אתה יודע, אתה יושב היום בבר, אני לא פעם באת לבקר אצלנו בבר, ויושבים ומדברים, אתה רואה אנשים פשוט בזמן שאתה מדבר איתם, לי יש חבר קרוב ששבוע שעבר אני שומע... אני לא יכול יותר. הרבה פעמים יושב ומצייץ, בסדר? בזמן שאנחנו מדברים. פינינו זמן לשבת ביחד, יש לנו דברים אקוטיים לדבר עליהם, חבר קרוב.
הבן שלי סיפר לי שהם יושבים ביחד, הם שמים את הטלפונים במרכז, הראשון שמרים את הטלפון קונה צ'ייסר לכולם. נכון. כאילו, הם הבינו שיש נוכחות. אתם רוצים הפסקה, הם עושים הפסקה רגע, כולם מסתכלים בטלפונים, בודקים מה קורה בוואטסאפ, אבל הם... ממשמעים את עצמם בעניין הזה. אגב, הדבר השני שמייצר נוכחות זה קשר עין. היכולת להיות בקשר עין, להסתכל על הבן אדם השני, ולפעמים גם להיות בקשר עם הפעילה, זה להגיד, אחי, מה שאני שומע אותך בעצם אומר, ואני לא רק חוזר על מה שאתה אמרת, אלא אני ממצה איזושהי משמעות עמוקה יותר, שאתה אולי בעצמך עוד לא נגעת בה, ואתה אומר, בוא'נה, פרשמת אותי באופן יותר מעניין ממה שאני חשבתי על העניין הזה, ואז אנחנו... נמצאים ב-co-creation, אנחנו בשיח שבונה משהו משותף, זה מדליק. זה מדליק, זה כאילו לא אנחנו מרצים אחד והשני את תפיסת העולם שלנו, אנחנו חוקרים שאלה מתוך סקרנות הדדית.
אני חושב שב-E.O. ארגון היזמים שאתה ואני חברים וככה הכרנו, זה חלק מהעניין שגם לצאת לפעמים מהקומפורט זון, כי אם לא, יכול להיות שאני ואתה לא היינו מכירים אף פעם, ובטח שלא ברמה כזו גבוהה, ובטח לא היינו יוצאים לדבר על דברים כאלו. בארגון יש הרבה דברים של accountability או דברים כאלו ואני פעם בשבוע ביום רביעי בשמונה בבוקר יש לי שיחה עם בחור מדהים ממוצא איראני שגר בסין ובשמונה בבוקר אנחנו נעלים שיחה של רבע שעה על השעון שכל אחד מציג את המצב שלו העסקי המשפחתי האישי וכן הלאה וכן הלאה ומשקפים בחזרה מה שמענו ובמשך רבע שעה אתה יכול להגיע לרמת אינטימיות מדהימה עם בן אדם שאין לו אפילו גוגל, כן? אנחנו צריכים לנהל את השיחות בוויצ'אט. ושנייה, לדבר בצורה אינטימית, עניינית, ולנסות לקבל ערך אחד מהשני, והערך הרבה פעמים דווקא ניתן כשמישהו אומר, מה שאני שומע אותך אומר הוא. והאם הכאן ועכשיו לא קצת אחלה עיבוד? לפעמים אפילו בישיבת עבודה, נכון? אנחנו מציצים בטלפון, אנחנו מסתכלים. אני פה אומר, כבר הלכת ללימודים, אז נכון, אצלנו לא הייתה את הצורה הזו של הטלפוניה אולי, אבל הלכת ללימודים. הלכת ללימודים, עשית נטוורק טוב, בסדר? אתה אפילו לא חייב האקדמיה, את הלימודים אתה תמיד יכול להשלים, תקרא את המאמר בבית, זה לא משנה. האם הכאן ועכשיו, אנחנו יכולים להצר אותו היום באקדמיה, במקומות עבודה?
לגמרי, אני חושב שלשם זה הולך, תראה, יש... בבין תחומי, במחלקה לפסיכולוגיה, מרי מקולסקי, מה שהוא עשה זה שהוא הקליט את הרצאות המבוא שלו. הוא אמר, אני לא הולך לחזור עוד פעם על הרצאת המבוא של תיאוריות אישיות ולעמוד מול 300 איש ולדבר, אני מקליט את זה. אתם בבית רואים את זה בחלקים, וכשאנחנו באים לכיתת הלימוד, נדמה לי שזה מה שקורה כאן, לא הסתכלתי על זה מקרוב, אבל הבן שלי כרגע לומד, עושה שם תיאור בפסיכולוגיה. פסיכולוגי ומינהל עסקים גמר עכשיו שנה ראשונה, זה שכשהם יושבים אחר כך בכיתת הלימוד הם לומדים בקבוצה קטנה והם מנהלים שיחה, הם עושים משהו שאנחנו עושים בפורום, הם מנהלים שיחה על התכנים, הם לא עסוקים בשאלה כאילו האם אתה יכול לחזור על החומר, אנחנו כמובן כולנו נמצאים בעולם שהחומר נמצא זמין בכל המערכות הפתוחות כאילו גוגל יסגרת, כאילו אתה פותח אותו ואתה מוצא שם את הידע. הדבר המעניין זה האפליקציה של הידע לתוך העולם שלנו והמינוף של הידע כדי לעשות אותו ושם נמצאת השיחה כאילו שנינו מבינים איזשהו עולם תוכן אבל אנחנו מדברים אנחנו אומרים מה אפשר לעשות עם מה שאנחנו מבינים כרגע את הדבר הזה אי אפשר לקרוא בחומרים כי זאת היצירה המשותפת שלנו והיא קורית בכאן ועכשיו אתה פוגש הרבה מאוד יזמים שיש להם עסקים בוא נגיד מצליחים ואתה פוגש מנכלים שהם לאו דווקא בהכרח היזם, נכון?
שלם חברות, מנהלים חברות מאוד גדולות, ומצד שני אתה פוגש סטודנטים. תחילת דרכם שאומרים להם, הנה שנה, תעופו על החיים שלכם, בואו נראה מה אתם יודעים לייצר. כשאתה מסתכל על הבן אדם כבן אדם, לפעמים אתה אומר, הבן אדם הזה אולי בנקודת שבירה, אבל יש לו את מה שצריך כדי להצליח, כעניין של אופי, יוצא לך לנהל שיחה כזו עם יזמים שאתה אומר... מתוקף הניסיון שלי, תמשיך לעשות מה שאתה עושה, דברים הסתדרו, אתה בכיוון הנכון, או לחלופין, יזם שאתה רואה שהוא צעיר בתוכנית כזו, ואומר לו, שומע, לא בטוח שזו הדרך שלך.
אני חושב שיש שם, במקור, בסוף יש שם איזושהי בשלות נפשית, יש שם איזו אישיות שיש לה יכולת ללמוד, שיש לה סקרנות, ושיש לה יכולת לעבוד עם אנשים אחרים. כאילו, מי שיודע לייצר תוצרים במנותק מכל העולם האחר, זה אנשים מאוד מאוד מיוחדים שיושבים וכותבים. כותבים איזשהו נייר או מישהו שיודע לכתוב איזשהו קוד מסוים. או וודי אלן. מבריק. גם וודי אלן יוצר עם 500 איש מסביבו.
אבל תסריטים שנים הוא היה נכנס לחדר, 30 יום יוצא, ואחד הדברים המדהימים זה שהוא היה יוצא מהחדר ואומר, that's funny. וזה יכולת שבודדים מאנשים שיש להם אותה בעולם.
כן, זה לא אנשים מבריקים באמת ביכולת שלהם. ביצירה דרך אגב, אני עובד במקסיקו עם... טלוויזיה ואינטל נובלות שם, וכל פעם אמרתי להם, למה אנחנו נופלים לתוך כותב בודד? תעשו עבודה בצוות, ואמרו לי, אמיר, אתה לא מבין את העולם שלנו. בסוף יש פה איזשהו מישהו שמייצר קו מחשבה, שמייצר סיפור, שבונה דמויות, שהוא לא יכול לשלב את זה עכשיו עם הדמויות שמישהו אחר מכניס אל אותו חיים על זה, איזושהי יצירה, אני לא יודע, גיים אוף פרונס, אם זה נכתב על ידי יותר מבן אדם אחד, או...
יש דברים... חברים שמייצרים, היה ב... נכתב על ידי בן אדם אחד? לא. חברים זה סדרה שנכתבה על ידי צוות מאוד גדול של כותבים, שרדה את האיקסונות שלה ומייצרת עדיין ברירנס מיליארד דולר בשנה. מדהים. בסדר?
אז אני חושב שיש כל מיני אופציות. יש יצירות שכנראה מוצרות על ידי, במוחו הקודח של מישהו אחד, ויש דברים שקורים בקולברציה ובעבודת צוות, כאילו כמו העסק שלך. אתם יוצרים ביחד, אתם צוות משלים, יש פה אנשים שיודעים לעשות פן אחד, אתה אדם מאוד מוצר. מוחצן, יודע לצאת, לתקתק בעולם החיצון, מישהו ברקע חייב לעשות את עבודת הדיטייל. אתה לא מומחה בזה, הוא לא מומחה בזה, היכולת לעשות קולברציה היא דבר חשוב. ואותם חבר'ה צעירים היום, בייחוד בישראל, שגמרו צבא, שמבינים מה זה עבודת צוות, שמבינים עבודת צוות לפעמים במונחים הישרדותיים, יודעים להביא בגרות לתוך תהליך היצירה. לכן הם מסוגלים להרים סטארט-אפ ב-24 חודש או ב-12 חודשים. כלומר המבנה האישיותי הזה שקורא את התמונה הזאת של היכולת לעבוד בצוות בשיתוף פעולה הוא מדהים.
היכולת ללמוד היא גם קריטית. כן. היכולת לעמוד בלחץ.
ללמוד דרך אגב הרבה פעמים דרך ניסוי ותהייה. כאילו לא להיות באיזושהי מנדרה חוקרת או תיאורטית, אלא טעויות קטנות. מדהים.
אז בוא ניקח את זה רגע לנושא של הגלוריפיקציה, נכון? ההדרה של הכיפה. שלום, באיזה שלב הוא נתפס אצלי בתקופה האחרונה שיותר חשוב זה להיכשל, כבר אל תעשה כלום. עזוב, נכשל, אני עושה את זה. באיזה שלב גם צריך להתפרנס, נכון? אתה יודע, יש אנשים שאני, שאלו אותי פעם אם אני נוסע לאיזה כנס בהונג קונג, אמרתי לא, אז שאלו אותי למה אתה לא בא לכנסים? אמרתי, הכנסים זה לא לאנשים שאין להם עבודה או לאנשים שלא צריכים עבודה. אני תקוע באמצע, אני יש לי, אני הבעיה שעושה הרבה פעמים את העבודה, בעיקר באותה תקופה. ומצד שני אני פוגש אנשים שאמרו לי שהם מכורים למיטאפים. למה? למיטאפים. הם הולכים לכל המפגשים, לכל המיטאפים האלה, לכל דבר שאפשר, אבל הם מאוד עסוקים, הם מאוד עייפים, אבל הם עושים נטוורקינג והכל, אבל בפועל הם לא עושים את העסק. כן. בסדר, עושה את השעות עומד, עושה.
הם מחפשים רעיון אולי, הם מחפשים איזשהו קשר עם מישהו שיכול להיות מנוף לעשות משהו.
נכון, אבל מצד שני, אם אתה הולך לחמישה מפגשים ביום, אתה בהגדרה תחזור הביתה עייף. היה לך יום פרודקטיבי, פגשת הרבה אנשים, לא בטוח שהתקדמת, זאת אומרת, אם הלמה שלך הוא בשביל ללכת לכנסים, האם זה מקדם? ואני חושב ש...
כי הוא עבר כל מיני... הם מחפשים איזשהו ניצוץ, אבל היצירתיות הרבה פעמים אני מרגיש שמתבשלת מבפנים, מתוך איזושהי... התחברות לאיזושהי בעיה, מתוך איזושהי סקרנות לגבי איך לייצר פתרון לאיזושהי בעיה מסוימת. מתוך הדבר הזה סומכת איזו אנרגיה, וגם מה שדיברנו קודם, שאפרופו אורי לוין, שהוא תומך בהרבה מאוד מיזמים שלנו, מי שהיה מהמייסדים של ווייז בבינתחומי, זה שהוא עוזר לאנשים לזהות בעיות שהן גדולות, שהן משמעותיות, שעומד מאחוריהן היקף של מיוחד. אם אתה מצליח לנקוס שיניך בתוך העולם הזה, אז יש לך מרקט שייר משמעותי. זה מעניין, כי חבר'ה ישראלים מתוך מדינה קטנה של שמונה מיליונים, אנחנו מייצרים פתרונות גלובליים. כן, וזה בכלל לא ה-DNA שלנו. אבל זה מדהים, כאילו רמת המובילות שלנו בתוך העולם הזה באופן יחסי לסדר הגודל שאנחנו מייצרים פה, למערכת החינוך שלנו, הוא בלתי רגיל.
אתה חושב שאם בן אדם בא ואומר, אוקיי, הבנתי, אני לא מספיק... אני או לא יצירתי או לא מוביל, ניסיתי כמה פעמים ונכשלתי, שאני חושב שזה ממש בסדר, צברתי לא מעט כישלונות לאורך השנים האחרונות וזה חלק מהיום יום. באיזה שלב אני מרגיש שההדרה הזו של יזם, כולם פה יש להם סטארט-אפ, אנחנו סטארט-אפ ניישן והייטק וזה וזה, באיזה שלב למה לא לחבור למישהו שהוא הבן אדם או האיש חזון או ללכת אחרי זה, להיות מספר שתיים, דרך אגב הרבה אנשים קוראים למספר שתיים טוב בתור שותף. אתה לא חייב להיות, אני חושב שזה דבר רע בללכת לעבוד, להיות עובד אצל, בסדר? אני חושב שזה הרבה אופי, להיות יזם. ונראה לי שזה הפך להיות, אני לא רוצה לעבוד אצל אנשים אחרים. ואני לא מעט פוגש פה חבר'ה צעירים, גם אנשים שלמדו אצלי לאורך השנים, שאומרים את זה, הם מגיעים, אנחנו יושבים, מדברים, שנה אחר כך כשאני פוגש אותם, לא הולך טוב, הם פשוט לא יוותרו על זה, כי המשמעות היא לא נכשלתי או לא התפרנסתי או לא זה. אני צריך לעבוד אצל מישהו, כאילו זה דבר נורא כזה, בסוף מנכלים של הבנקים עושים אחלה כסף.
כן, אני לא יודע, החוויה שלי, אתה יודע, אני נסעתי לעשות דוקטורט בארה״ב ולא יכולתי לשלם 15 אלף דולר שכר לימוד, חיפשתי עבודה ובסוף, אחרי הרבה תלאות, נחתתי אצל יצחק אדיג'ס, שהוא גורו ישראלי מוביל בעולם. 15 שנה עבדתי ליד הבן אדם הזה, זה היה מרתק. האדם הוא נחשב לאישיות יוצאת דור. עם הבנה מאוד עמוקה, זה כמו לשתות מפייר הוז, אתה כאילו ניזון מדרך הנוכחות באוסמוזיס, מלמידה שהיא אדירה. וגם אפשר ליצור תוך כדי. וגם אמרת קודם משהו מעניין לגבי הקטע הזה של כישלונות. לפעמים נכשלים, השאלה אם אתה לומד את השיעור. כאילו, את שכר הלימוד כבר שילמת. שרר לימוד יכול להיות כספי, הוא יכול להיות רגשי, הוא יכול להיות זמן חיים. השאלה אם אתה לומד את הערך מתוך הדבר הזה, אם את השיעור הזה אתה רוכש מתוך העניין. אני חושב שזו המשמעות של להיכשל. לפעמים זה גם סוג של צלקת, שרואים איך אתה מתרומם ממנה, כי נוצר איזשהו חוסן מהיכולת ליפול ולהתרומם. כי הדבר הכי חשוב, אני חושב, שאני רואה אצל יזמים, זה היכולת לפמפם אופטימיות. בעצם... להרים סטארט-אפ זה קריאה תחת, יש כל כך הרבה אבנים בדרך וכל כך הרבה מאבקים וכל כך הרבה קשיים וכשאתה מסובב באנשים שמסתכלים עליך והם רואים כאילו זה יצליח או לא, הם הולכים להישאר פה או שהם הולכים לנטוש את הסירה וללכת למקום אחר, אחד הדברים הכי חשובים זה היכולת להקרין אופטימיות, להקרין אנרגיה מתלהבת, אותנטית, שזה רמת אופטימיות. אינטימיות מאוד גבוהה, חזון מאוד גבוה, ואם זה אנשים צעירים מצליחים לייצר, כאילו, nothing can stop them.
במקור רציתי כל התוכנית יזמות אינשיט. זה היה הקונספט. ובסוף אתה מתעסק המון המון בשיט, מאוד קשה, זה תמיד נגד הכל וזה, ובסוף מישהו אומר לי, למה אתה לא סוגר והולך לקחת עבודה? הרי לקחו אותך באלף מקומות. כל כמה זמן בהם הם מציעים לי עבודות במשכורות גבוהות וזה וזה. ובראשונה אמרתי, אני פשוט אוהב את זה. אני אוהב את ה-ups and downs, אני אוהב את הדרך, אני יכול להתעייף, אני יכול לקטר, אני יכול להיכשל בגדול, אבל אני מת על זה.
אבל אתה גם צייד, אתה יודע שאתה יכול להביא עבודה, אתה יכול לשכנע אנשים, אתה יכול להשפיע, יש אנשים שלא מצליחים בדבר הזה, זה המבחן הכי קשה בעצם, זה היכולת לבוא ולהביא פרנסה, זה היכולת לשכנע אנשים, זה היכולת להשפיע, זה היכולת... לסגור חוזה, ברוך השם לך יש את היכולת הזאתי ואתה משתמש בה ולכן אתה יכול להיות מסובב באנשים שתומכים בך בדבר הזה, אבל נתמכים ביכולת הזאתי, כולל היכולת הזאתי לעשות נטוורקינג.
שזו עבודת צוות. מה? זו בהגדרה עבודת הצוות. זאת עבודת צוות. זה, אתה יודע, ספציפית אין לי שותף, אבל שנים כשהיינו עושים גם פרויקטים של ייעוץ והיו לי שותפים, גם צביקה שהוא חבר יקר ועד היום אנחנו עובדים על כל מיני דברים. ורון שעבד איתי ויש עוד כל מיני אנשים שעושים פרויקטים לתקופות כאלה של שותפות. היה אחלה, אני מסתדר, אני אוהב, לא אכפת לי. יש לפעמים את הנטייה הזו של יזם או עובד לנכס דברים. זאת אומרת, אתה כיזם חושב שאתה עכשיו יודע המון או יודע הכל. אני יודע איקס דברים מאוד מאוד טוב, ואני שם לב שלאורך השנים האחרונות זה היה בעיקר להקיף את עצמי בדברים שבהם אני או לא יודע או מאוד בינוני. והבנתי שאני בינוני כי אני גם לא כזה מת על זה, אז אתה יודע, אני עד היום כותב דברים ללקוחות, אז לפעמים גם אם לא אומרים להם שאני כתבתי, אני יושב לעשות את זה, אבל אם יכולתי לכתוב כל היום, זה מה שאני רוצה לעשות, אני מת על זה, אם יכולתי כל היום לראיין אנשים, אני מת על זה. אז בתוך התהליך, אמרת קודם לגבי הסוד הוא ללמוד את השיעור מהכישלון, ואני מריץ בראש מקרים שבהם לא למדתי את זה כבר. ארבע חמש פעמים זה כבר לא צלק, זה כבר היה חריטה בתוך הגב ועדיין עשיתי את אותה טעות. אני חושב שזה הרבה יענשי גם עם הזמן מודעות עצמית. ולאט לאט שמתי לב שאני מתחיל לשים לב לטעות עוד לפני שהיא קורית, וכל פעם, זה כמו לקום אתמול בבוקר. כל פעם, ואז פעם אחת דילגתי, אז הבנתי, עכשיו הבנתי. עכשיו הבנתי.
וזה דרך אגב חלק מהבודהיזם. הבודהיזם אומר שלפעמים זה לוקח חמש פעמים. כדי ללמוד את השיעור, אתה הולך ברחוב, אתה נופל בבור, למחרת אתה מקלל, אתה נופל שוב, למחרת אתה אומר, אני אלך בזהירות, אני נורא מסתכל מסביב, בסוף כל כך אני מפוזר בהתבוננות שלי מסביב, שאני נופל שוב, ביום השלישי אני מצליח לצאת נורא מהר, אני ממש מבסוט מעצמי. זה לוקח חמש פעמים עד שאני הולך ברחוב המקביל ונמנע מללכת במקום הזה, כי אני יודע שההליכה שם בסוף מפילה אותי מסיבה כזאת או אחרת. כן. כאילו יש לי איזושהי נטייה לעשות טעות או איזשהו... שהוא טבע שאני מסתבך בדברים מסוימים שאני צריך להסתבך.
כאשר היה באיזשהו שלב גם הרבה עניין של... כשמרימים טלפון ושואלים אם אנחנו רוצים לעשות איזה פרויקט, ואומר, נשמע לי מדהים, אבל לא. והמיקוד הזה לקח הרבה זמן. מה אני אוהב לעשות, מה אני לא אוהב לעשות, או באיזו צורה. אבל היום אני... בעיקר אם אתה מסתכל היום על יזמים צעירים, אתה מסתכל, אתה אומר, הוא יגיע רחוק, וכמה שנים אחר כך, כשאתה רואה אותו, אתה רואה את המימוש.
אתה ידעת לזהות אנשים כאלה אורך הדרך? יש אנשים שראיתי אצלם איזושהי יכולת התמדה בלתי רגילה. אני חושב עכשיו למשל על ננסי, סליחה, על סנדי מרדינג. הבחורה ירדה מקנדה לארה״ב אפילו בלי גרינקארד. לאט לאט היא הצליחה קצת להסתדר, מכרה עוגיות מדלת לדלת. ואז היא הקימה עסק שעושה עוגות. ורוב העוגות נעשות בעבודת יד, ממש מפזרים עם היד את השוקולד מלמעלה, כל מיני אובססיות שהיו לה, אבל המוצר שלה היה ברמה הכי גבוהה, והיא, כשהייתה עושה צילומים של המוצר לתערוכות, היא הייתה מצלמת את זה 50 פעמים צריך עד שהזווית. האובססיה שלה לפרטים מצד אחד, והיצירה, היצירתיות שלה מצד שני, וההבנה שלה שצריך לבנות צוות, אחד הדברים שהכי קשים היה לה שבעצם לשם כך הביאה אותי, זה שהיא הייתה מאוד מכוונת לעצמה. היא הייתה עוסקת בפיתוח, אמרתי לה, סנדיה צריכה לבנות צוות לפיתוח. היא אומרת לי, אמיר, זה הדבר היחידי שעובד פה טוב, כי אני שולטת בזה. אמרתי לה, בגלל זה היא צריכה לבנות את זה. כי כל זמן שאת מחזיקה את הדבר הזה, ותלוי רק ביכולת שלך, את תמיד תהיי תקועה להתעסק בדבר הזה ולא בדברים אחרים. ואז היא הבינה את המעבר מ-I ל-We. והצליחה לייצר משהו בלתי רגיל. האישה הזאת מנהלת את אחד העסקים הגדולים בתחום של היא דזרט בארצות הברית.
כמה אתה חושב שזה קריטי, המעבר הזה מ-I ל-We בעסקים?
תשמע, לא יודע, אולי טופק יכול להגיד היה I. אתה יודע, יש איזה מאברקס כאלה, יש איזה כוכבות, זה מין סופרסטאר כזה. כן. אבל גם סטינג בונה מסביבו אנשים, וגם... ברוס ספרינקסטינג בונה מסביבו להקה עם נאמנות, עם מחוברות, עם עבודת צוות. לא יודע, אתה מסתכל על שלום חלוך מופיע, אתה מרגיש שהוא ענק, אבל הוא מצליח להביא לידו אנשים שעוזרים לו להיות עוד יותר ענק, והוא בונה אותם בתוך התהליך הזה.
אני חושב שזה גם עניין של לאפשר לאנשים מסביבך להעצים אותם, לעזור להם לגדול או לצמוח, והוא גם תהליך לא פשוט.
לא פשוט. גם לי לא פשוט בעסק שלי הדבר הזה. כי כאילו יש מצד אחד תובנות, מצד שני אתה עוד אומר הם מסוגלים לעשות את זה, הם לא מסוגלים לעשות את זה, הם יגדלו להזדמנות הזאתי, כי יש בתחום הארגוני, באופן שבו אני עושה אותו, יש איזשהו סוג של מאבריק, של איזושהי יכולת להביא כריזמה כדי לחולל אנרגיה של שינוי. אז אם יש מישהו שהוא יכול או לא יכול, זה הרבה פעמים קובע את המסלול עם האפשרות שלהם להתקדם בקריירה הזאת. מצד שני אני נתמך על ידי... אנשים שעושים דברים שאני בוודאי לא רוצה ולא יכול לעשות אותם לא טוב מאף אחד אחר.
זה גם עניין של חיווט לעצור את מה שאנחנו רגילים לעשות ולהתעסק פתאום שנייה באיזשהו תהליך העצמה, תהליך של לעזור לאנשים ללמוד, להתפתח, הוא שונה מאוד, אני חושב שלפעמים גם בעסקים כשאתה זז אז יש שותף שמטפל בדברים האלה או לפעמים כשהעסק גדל מתפנה לך הזמן ואני מאוד הייתי רוצה דרך אגב לפנות יותר זמן לעשות את זה. אני לפעמים מרגיש שאני, אני פשוט לא מספיק לשבת עם הצוות, אתה יודע, תכף, רגע, זה, היום נגמר. אז אני הולך ואומר, וואו, דיברתי עם בן אדם זר בטלפון עכשיו 45 דקות, אבל לא ישבתי עם הצוות שלי חצי שעה.
ולא פעם, אני מכיר את החוויה הזאתי, שאתה אומר, במקום שאני אגיד עכשיו למישהו ויסבירו לו איך לעשות את זה, אני כבר אעשה את זה, זה יהיה לי יותר קצר. ואז בעצם אני מגלה שאני כל הזמן עושה דברים שאני לא צריך לעשות אותם. חלק מזה זה היכולת לסבול את מחיר הטעות, זה לנשוך את הלשון ולהגיד בוא ניתן למישהו אחר לעשות את זה ובוא נקווה שאני בשליטה. אז אני אומר תשימי אותי בסיסי על זה כדי שאני אוכל להריח ולראות מהר אם זה בכיוון או לא בכיוון. אבל חלק מהיכולת לגדול זה בסופו של דבר כמובן, וזה נשמע לי אפילו טריוויאלי מה שאנחנו אומרים, זה לבנות צוות, זה לבנות קבוצה. אנחנו חיים באמת בעולם, דיברנו קודם על הצבא, שפה אנשים... מבינים שתפוקה היא תפוקה של היכולת לעבוד ביחד. הקולבוריישן הזה בין האנשים, הדמיון באינטרסים, הדיג'ס מדבר על mutual trust and respect, איך אתה מייצר תרבות שאנשים מרגישים שאתה מעריך את השונות. If two people agree on everything, one of them is unnecessary. איך אתה מביא אנשים שונים מצד שני, אבל איך אתה יוצר שוויון בשקפות הגורל, במובן הזה שכולם מרוויחים. צריכים משהו מתוך היצירה.
ובעצם יש פה גם משמעות חשובה ליכולת לספוג את הטעות, היכולת לסבלנות. נכון. היכולת גם להבין שאם אני לא אפנה זמן כדי ללמד או כדי להעצים, כן. אז בהכרח אני לא מעצים גם את עצמי.
ודרך אגב, אני חושב שאם מלמדים, כדאי ללמד חמישה אנשים במקביל ולא אחד אחד. כי יש משהו בזה שאתה מלמד קבוצה, שאתה גם בונה קבוצה של אנשים, אבל גם שבעצם יש הפריה, דנדיצ'ק. שמלמדים אחד את השני. ואז יצרת מחויבות הדדית קבוצתית ללמידה ולא איזשהו מודל של, אתה יודע, לונרדו דה וינצ'י, שיש איזשהו שוליה לידו שמחזיק לו את הצבעים ומערבב לו, ולאט לאט יום אחד גם הוא עולה על הסולם וזורק איזה צבע על הפרסקו.
הוא דוגמה מעניינת בעיניי, אתה מכיר את האתר פטריון? לא. פטריון הוא אתר שנולד מהמילה פטרון. ובעצם מתוך ההבנה שפעם האנשים, לאונרדו דיווינצ'ים כאלה, נתמכים, נותנים פטרונים ששילמו, הזמינו עבודות או דברים כאלו, או שילמו, ופטרון מאפשר לאנשים לשלם כסף כדי לתמוך בעשייה, אמנות או כל מיני דברים כאלו, יוצרים, כותבים, מוזיקאים ובחורות שאינסטגרם לא מרשה להם להעלות תמונות מסוימות, ובעצם היכולת שלך לעשות את האמנות בצורה שהיית רוצה, ואני רואה היום אנשים שעושים שם דברים מדהימים, אתה יודע, יוצרים מוזיקה, אנשים שכותבים דברים מדהימים, אז אתה משלם 5 דולר או 10 דולר ואתה מקבל special access לדברים שאולי לא היית רואה, זאת אומרת, הם יפרסמו בבלוג שלהם כתבה מסוימת, אבל אם אתה רוצה את הכתבה המיוחדת עם המידע, זה 5 דולר בחודש, אתה מקבל את כל התוכן, כל מיני דברים כאלה, ומאפשר לאנשים האלו ליצור מוזיקאים שעובדים על האלבום ואתה יכול לתמוך בהם או כל מיני דברים כאלה. ואני מסתכל הרבה היום על התרבות הזו של מאיפה מביאים את הכסף. ולא מזמן נפגשתי פה עם מישהו שאני מכיר הרבה שנים, מהרשתות החברתיות הייתי בטוח שהוא אימפריה. אימפריה. ונפגשנו פה והייתי מאוד שמח, התכוננתי, היו לי המון שאלות. וזהו, אז הוא שאל אם אנחנו מחפשים פרילנס קצת לפרויקטים. וזה שבר אותי, האשליה הזו של איך זה נראה ברשת. לבין מה קורה, ומסתבר לי אחר כך שעוזרים לו וממנים אותו.
אז מה השיעור שלך מזה?
קודם כל לגבי האשליה או הדבר הזה, ושתיים, האם אנחנו לא קצת מקלים בעניין היום של לגייס כסף ולרוץ, ומקסימום שרפנו למישהו אחר מיליון דולר, האם זה בסדר או לא בסדר? האם זה שההורים מממנים אותנו, זה בסדר או לא בסדר? אתם הייתם דור שההורים מימנו את כולם, לא כל הזה, כי היום... בהרבה מקרים, נכון, צריך לממן את הלימודים, צריך לממן את הדירה, והדירה יקרה, והכל יקר וזה. בצד השני, דרך אגב, אני מסתכל על הצוות בבר אצלנו, שכמעט כולם בוגרי בוגרותו הראשון, כמעט כולם, ועובדים במשרה מלאה, ועושים השלמת הכנסה בבר. שאלו לי דברים שלא היו בתקופה שלנו.
וגם נהנים מהסביבת עבודה הזאת.
אבל עובדים מאוד קשה, וכשאתה אומר על דור צעיר עם עצלנים, עוד דבר כזה, כשאני מסתכל על הצוות בבר, אני חייב להגיד... רחוקים מאוד מהצלנות, עובדים קשה מאוד, בסוף גם בגיל צעיר, ללכת לשבת בים זה חלק מהעניין, אבל לעבוד בשתי עבודות לאורך זמן, שלנו לא היה את זה כל כך, שכירות עלתה, דברים התייקרו וזה.
לא, זה לא החוויה שלי.
השאלה זה אם היו מושכים לנו את השטיח ואומרים זה עוני יותר כסף להורים, קרנות נגיד, לא יודע, יהיה משבר או לא יודע מה, זה ייצור ריזיליאנס איזשהו. משהו חדש, אנשים ימצאו דרכים יצירתיות יותר להפוך את העסקים לרווחיים?
היום סטארט-אפים... זו שאלה מעניינת. אני חושב שאולי יעברו לגור במקומות זולים יותר, ינסו לייצר קהילות חדשות במקומות רחוקים יותר, דווקא להיות במרכז הכלכלי היקר הזה.
או הדרכון לפורטוגל שלכולם עכשיו יש...
47 אלף דולר. אלף שקל.
נכון, אבל אם האנשים יעזבו מפה, זה, אתה יודע, זה מצחיק, אבל ההורים מחיפה עוזרים למישהו או מישהי עם השכירות בתל אביב, שבתמורה יכולה ללמוד או ללמוד הוא או היא בהרצליה, במוסד אקדמי יוקרתי, ולעבוד בבר בתל אביב חמש פעמים בשבוע, שזה הכסף לבזבוזים, בוא נקרא לזה. אם מחר בבוקר ההורים מושכים את השטיח, אז גם הברים עוברים לבעיה. זאת אומרת, האקו-סיסטם כולו, באופן אירוני, נשען על זה שאנשים יממנו, נכון? עכשיו, אני רואה סטארט-אפים שלוש-ארבע שנים, גייסים עשרות מיליונים, ולא מוכרים כלום. האם בהכרח זה אותו ביזנס? האם מסתכלים על זה באותה צורה? אתה יודע, זה לאו דווקא לפעמים תחום רפואי או דברים כאלו, נכון? ובמקרה הכי גרוע, אז גייסת מיליון דולר, ניסית, מזבזת למישהו את הכסף.
זה באופן, אתה יודע, ככה קאז'ואל. להערכתי אנשים קוראים את התחת ועסוקים בלגייס את הכסף ומרגישים מחויבים להוציא מהכסף את המקסימום של ה-value ולייצר אימפקט ולפתור את הבעיה ולהביא את הארגון למקום שהוא יכול ללכת לגיוס שני ולהביא עוד כסף, עובדים קשה.
מעולה, אז האם אפשר גם...
האנשים האלה שאני מדבר עליהם בבינתחומי הצליחו במשך השנים שהתוכנית קיימת לגייס בערך 450 מיליון דולר ולעשות אקזיטים בערך ב-150 מיליון דולר. זה אנשים צעירים שבזמן קצר מחוללים... ב-150 מיליון? 150 מיליון דולר של אקזיטים ו-450 של גיוסים. אלו... העולם מסתכל עליהם ורואה פה יכולות בלתי רגילות. כי יש פה מיומנויות אמיתיות ואנשים עובדים קשה בצורה בלתי רגילה.
אז אני מעניין אותי לראות אם באמת אנשים מסתכלים היום גם על הבוטסטראפ שאתה מקבל מההורים, כי גם הם עבדו קשה. כן. האם אנחנו מעריכים באותה מידה את מה שההורים עושים בשבילנו? אתה יודע, כי בסוף ההורים עוזרים היום לדור שלם, שזה בסדר, כן, אני אומר, זה מקום טוב, לא מקום זה. האם אנחנו גם מעריכים אותם בצורה הזו? האם אנחנו מבינים את המשמעות של מה ההורים עושים?
אתה יודע, ההורים שלי היו צריכים לעבוד קשה כדי לייצר מכלום משהו. בעצם מעוני מוחלט, מכלום. לא היה להם הורים שנתנו להם משהו. אנחנו גדלנו למקום שלפחות את ההשכלה קיבלנו. לא קיבלנו דיור, אבל קיבלנו... אני לא יודע, אני לא רוצה להרחיב לכולם, אני אספר לך חוויה אישית שלי. בואו, בואו. ולילדים שלי יש לי יכולת לתת יותר. ואני מקווה שאת המקפצה הזאת הם ינצלו כדי להגיע רחוק יותר.
אני מרגיש שאנחנו צריכים להגיד יותר תודה להורים שלנו על הדברים האלו. על העשייה ועל הנתינה ועל זה שבנו וזה שיכולים ללכת ללמוד, בין אם זה תואר או לא. לפעמים נראה לי שביומיום אנחנו קצת מזניחים את זה. אתה יודע, אני לאחרונה, אני הולך ומבלה פעם שבוע עם אבא שלי. לא יודע איך זה נפל לי פתאום, זה שטיק שאני לא עושה את זה מספיק, ואנחנו הולכים לראות תוכניות על מכוניות, אבא שלי... מדהים, הוא יודע כל כך הרבה דברים על עולם הרכב, ולשתות איזה בירה ולנשנש משהו ולדבר על זה. ואני מנסה לעשות את זה, כבר עשינו את זה פעמיים בשבועות האחרונים, ואנחנו רואים איזה סדרה ביחד, אתה יודע, והסדרה זה התירוץ. ואני מרגיש שלפעמים אנחנו לא מנצלים מספיק את הזמן שיש לנו, אתה יודע, כי מחר נעשה ותכף ונלך וזה. ושתיים, לפעמים אנחנו לא מספיק אומרים תודה בעיניי. על המאמץ שעשו בשבילנו, אתה יודע.
אנחנו נמצאים במקום אחר בחיים, אבל אני קודם כל שמח בשבילך שאתה עושה את זה, ושאתה משמר לעצמך את החוויה הזאת, כי אני חושב שכשאנשים מסתכלים בדיעבד, אני, ההורים שלי כבר לא בחיים לצערי, אתה לזה מתגעגע, וזה משהו שאי אפשר להחזיר אותו, ויש בזה משהו שהוא נתינה הדדית, כי אתה גם מקבל הרבה מאוד מתוך המפגש הזה. ואתה נותן הרבה מאוד מעצמך, ומתוך האינטימיות הזאת קורה משהו בלתי רגיל. אני חושב שחלקם הוא עסוקים מאוד ולא מתפנים לעשות את הדברים האלה, וזה חלק מהתעדוף. מה חשוב? כי הסטארט-אפ זה חלק שאנחנו מדברים עליו, כי גם אנשים צעירים מתעניינים מה זה, what does it take to make it happen? אבל חלק מהבריאות שלנו הנפשית זה היכולת להיות מחוברים לתא המשפחתי ולהיות מחוברים לחברים. לעשות זמן לעצמנו. אני משלמת על הקטע הזה שישראלים לוקחים את הזמן, נוסעים, עושים את המסע שלהם, חוקרים את עצמם, חוקרים את היסטוריות החברתיות שלהם. איזושהי יכולת לבגרות בלתי רגילה בעצם להיות בתוך מסע ובתוך בדיקה הדדית. זה לא רק לשבת ולהתמסתר, אלא זה גם להיות בעצם באיזושהי חקירה של שאלות, של פנאי, שלא היה... היה לו זמן בחיים בגלל העריצה של בית ספר צבא.
שהוא חשוב מאוד. פשוט אני מרגיש שלפעמים גם ההורים מהווים חלק גדול, נכון? מהדנאי, מה הפך אותנו למי שאנחנו. כן. לנסוע לתאליה, לאסוף את החוויות, סופר קריטי בעיניי. כשאנחנו נלמוד את התואר, אני זוכר את האנשים שעד היום אני בקשר איתם, חלקם כבר התארחו פה, והשאר בדרך. והנטוורקינג שבנינו, אתה יודע, והזהות הזו שתמיד נבנית סביב הדבר הזה. ואני חושב שבסוף הרבה פעמים אנחנו צריכים להיות קצת יותר מודעים להזדמנות שבחוויה, להגיע למקום, דיברת על הכאן ועכשיו, לפעמים גם סתם לשבת לשתות בירה זו הזדמנות.
האמת היא שזאת הזדמנות להעריך את מה שקיים, ואז גם זו הזדמנות לשאול מה אפשר לעשות עם מה שקיים. יש טדטוק מבריק, אני צריך לשלוח אותך.
לשלוח לך אותו. נשים אותו פה.
הוא פנטסטי, שהוא מדבר על לעצור, להסתכל מה יש מסביב, להעריך את מה שיש מסביב ולראות את ההזדמנות שטמונה במה שיש מסביב, ואז לעבור הלאה. וגם אם אתה מחמיץ להתבונן, כי אתה בריצה, תבוא עוד הזדמנות. אבל בעצם האושר הוא היכולת לזהות. את הדברים היוצאי דופן שאנחנו פוגשים אותם בחיים, להעריך אותם ולראות את ההזדמנות שעומדת מאחוריהם. הוא אומר, אנשים כולם מחפשים happiness, אבל happiness הוא תוצאה של היכולת להיות ב-appreciation וב-recognition. בשעה שיש מי שחשב ש-when you're happy, you recognize things. אז יש פה התבוננות אחרת על סיבה ותוצאה, ואני מאמין שחלק חשוב שוב, מהחיים של אנשים, גם צעירים וגם בכל גיל, זו היכולת להיות במצב התודעה הזה. אני, הדוקטורט שלי דרך אגב, כתבתי על יודבה כאן ועכשיו. כי מתוך תרגול של יוגה אמרתי, וואו, יש עוצמה בלתי רגילה מהיכולת להיות בשליטה בנשימה ובשליטה בהכרה, ואמרתי, טוב, בואו, איך אני הוכיח לעולם העסקים שזה רציני? אמרתי, אנשי מכירות. אם תהרא שאנשי מכירות הולכים לשפר את הביצועים שלהם כתוצאה... סתם מזה שהם יודעים איך להיות בכאן ועכשיו, אתה הולך לראות משהו מעניין. כי לא רציתי לחקור סתם איזושהי שאלה תיאורטית. התעניינתי במשהו שאני מאמין בו מתוך חוויה פנימית. ואז לקחתי אנשי מכירות, פעם של קירבי שמוכרים שווי אבק, ואחר כך של ברק 013 שמוכרים דאטה וווייס, ולימדתי אותם איך להיות בכאן ועכשיו, דרך קשר עין כמו שאני ואתה יושבים עכשיו, תוך הקשבה פעילה, תוך שליטה בנשימה, תוך שמירה על זה שהפרטות... כך שלא נכנסים לפאניקה ואז מתחילים לדבר ללא הפסקה, אלא להיות באמת ברוגע ובהקשבה ולזהות את סיבת הקנייה הייחודית. לא לתת לך את השפיל של כל מה שאני יודע על המוצר, אלא דרך התעניינות וסקרנות אותנטית ויצירה של יחסים של I'm okay, you're okay, של אמון להבין מה בעצם אתה מחפש ומתוך זה להציג לך את המוצר כפתרון לצורך אמיתי. ומה שראינו זה 34% גידול בתוצאות. אבל מה שמעניין זה לא יותר מכירות, אלא זה מה שנקרא closure rate. זאת אומרת, אתה צריך פחות אינטראקציות כדי לייצר סגירה. למה? כי אתה הרבה יותר effective and efficient. מה זאת אומרת? אם אתה נוכח בכאן ועכשיו, אתה מתעניין בתוך השיח הזה שבינינו יש, וקורה משהו שאנחנו בונים תוך כדי השיחה משהו, אז אני נוכח מאוד, אז זה מעניין לי, אז אני לא מתעייף מהעניין הזה, כאילו אנחנו בנון שלנטיות, באיזושהי זרימה אנרגטית. ואם אני גם נינוח בתוך הסיטואציה, אז אני גם קשוב מאוד, אני מזהה בעצם מה באמת אתה צריך. עכשיו, יכול להיות שאתה לא צריך את מה שיש לי, אבל כשאני אציג את מה שיש לי בהתאמה לצורך אמיתי, יש סבירות מאוד גבוהה. שזה ייראה לך כמו החליפה הנכונה שמתאימה לך. ואני מאמין שהדבר הזה נכון בקיום שלנו בכל אינטראקציה. כי בעצם מה זה מכירה? מכירה זה מודל של השפעה, זה היכולת להשפיע. אני מנסה להשפיע עליך להתעניינות בתוך דבר מסוים, לא בתוך דבר אחר. כל דבר הוא השפעה. מה שאנחנו חווים היום ברשתות ובטלוויזיה זה הכל השפעה על התודעה. אנחנו נמצאים בצומת סופר משמעותי בחיים של המדינה הזאת מחר. מקווה שהרבה אנשים ילכו להצביע אפרופו הם.
לגמרי, לגמרי. אני מעלה, אני מעלה.
ימנפו את הזכות שלהם לפחות להביע דעה. האדישות בעניין הזה נראית לי מוזרה נורא. היכולת להיות פה ולעשות עם זה מעשה ולהיות בהתכווננות זה... אני חושב נכס גדול לאיכות החיים שלנו. כאילו בסוף כשאתה מסתכל על הרצף הזה ואתה שואל איפה הייתי? עד כמה הייתי באמת נוכח בתוך החוויה?
לפני הרבה שנים מישהו התקשר אליי, ביקש ממני לבוא לפגישה דחופה. הם הבטיחו שהם יבואו לאסוף אותי, הפגישה תהיה מחוץ לתל אביב, תשע בערב באיזו מסעדה. אנחנו מגיעים לאיזו מסעדת סושי, יוקרתית. אנחנו מתיישבים כמה אנשים, ואני מבין שצריכים את הייעוץ שלי ואת התחום התמחות שלי, אני לא לגמרי מבין במה מדובר, ומתיישבים, מגיע איזה הבחור האחרון שמתיישב בשולחן, הוא מציג את עצמו, מסתבר שהוא המשקיע הגדול של הפרויקט, והוא אומר, אני לא גר פה, אני המשקיע ואני פה בביקור בישראל. אז אמרתי לו, איזה יופי, איפה אתה גר אם אפשר לשאול? אז הוא אומר, איפה הוא גר? וזה אומר לו, כמה שנים אתה גר שם? ספר לי כמה שנים. סליחה שאני שואל, איך התגלגלת לגור שם? הוא אומר, אה, זו שאלה מצוינת. במשך שעה וחצי אכלתי סושי מצוין, שתיתי בירה. הוא סיפר לי את החיים שלו בעשר משהו שנים האחרונות, איך הוא הרוויח כסף, איך הוא הפסיד, איך הוא גדל, איך הוא התקדם, איך הוא הפך, איך הוא גר בזה, ופה הוא מרתק. הסיפור חיים שלו מרתק. והגיע בסוף, סיפר לי את הסיפור של הפרויקט הספציפי ומה קרה והכל, ובסוף שאלתי אותו, תגיד, אם אני יודע לעשות אחת, שתיים, שלוש, זה מעניין אותך והוא מסתובב לשותפים שלנו, הבחור הזה מבריק. אני לא אמרתי כלום. שעה וחצי, שמעתי את הסיפור, היה לי מאוד מאוד כיף. כששיקפתי לו את מה שחשבתי שיכול להתאים לו, זה חתם את העסקה באותו רגע וקיים, אחר כך התחלנו. אבל בפועל לא מכרתי כלום, עניתי על צורך. נכון. ואני זוכר שזה היה אחד השטיקים הראשונים שלימדתי פה גם חלק מהצוות, שכשמגיעים, שואלים, סליחה שאני שואל, אבל, ומתחילים, והפתיחה לשיחה הזו היא הרבה פעמים מורידה את החסמים, היא הרבה פעמים מייצרת אינטראקציה, ואני שם לב שאם היא לא מעניינת אותי, זאת אומרת, זה גם לא הלקוח בשבילי. וזה בסדר, והרבה שנים לקח לי גם להבין מה זה לא הלקוח שלנו. בסדר לכם, היה העניין הזה.
אנחנו קוראים לזה איזשהו סוג של כימיה, אבל בעצם היא יכולה להיות מנוהלת. כי מה זה בעצם כימיה? זה איזשהו רזוננס אנרגטי. נכון. אז אם אתה נמצא שם, ואתה נמצא בהתאמה בווייב לצד השני, ויש התעניינות אמיתית, יש סקרנות אמיתית, יש חיבור. נכון. כאילו זה סוג של פלירט. נכון. ובתוך הסיטואציה הזאת... אתה יכול לראות אם יש התאמה או לא, יכול להיות דרך אגב שנגמור כחברים. נכון. לאו דווקא נהיה שותפים או נהיה בני זוג לכל החיים, אבל יש בינינו איזשהו סוג של playfulness בתוך הסיטואציה הזאתי.
זה ללא ספק אחד לאחד. אני, רגע לפני שאנחנו סוגרים, הפעם החלטנו לשים את נותן החסות שלנו בסוף. חשבתי זה יכול להיות מעניין כי גם אתה מכיר אותם. כן. אז אני לא יודע אם אתה יודע, אבל כש... התחלנו את הסיפור הזה של הפודקאסט יצא לי לשבת עם נאור, המנכ״ל של האקטיב טרייל, שאתה גם מכיר אותו הרבה שנים, והוא פרגן לנו ככה והצטרף כנותן החסות הראשון, שזה משהו בעיניי מאוד מרגש ומאוד כיף ומאוד נחמד. אז קודם כל אני רוצה להגיד תודה רבה לאקטיב טרייל.
יש לו הרבה זכויות, גם לנאור וגם לדרור, שניהם השותפים שם, יש הרבה זכויות בתוך YPO. נאור הייתה לו הזדמנות להיות מאבריק אמיתי כשהוא הוביל תוכנית שנקראת, אני לא זוכר את השם שלה מדויק כרגע, ברח לי השם, אבל שמביאים אנשים מ-YPO למילי ישראל. לאקספלור, לא? ליזראלי אקספיריאנס. כן. ומה שהפך אותו מיוחד מאוד זה שהוא בדיוק מה שאתה עושה, זה שכשהם באו, הם לא באו לראות את ישראל עלו על אוטובוסים. וירדו בים המלח, ירדו ביד ושם, אלא הם כל הזמן היו מלווים בחברים מהצ'פטר הישראלי. אז הם באו לפגוש ישראלים בתוך החוויה הישראלית בתוך המדינה. הוא יצר אינגייג'מנט, הוא יצר חיבור אמיתי, אותנטי, שבעצם שתי קהילות נפגשו. ומשם האירוע הזה הפך להיות עשר מתוך עשר, שנים על גבי שנים, הוא מוכר ב... ביקושים חודשים לפני כבר אנשים קובעים את זה ובאים שוב ושוב אפילו.
וזה גם החיבור שלי אני חושב איתו שתמיד כיף לנו לשבת ביחד בין אם אנחנו יושבים את צהריים או יושבים את צהרי המשרד לשתות קפה ועצם העובדה שהוא אמר אני מפרגן לך על מה שאתה עושה ואנחנו נתמוך וזה הרבה נולד בגלל שיתוף פעולה בינלאומי שאני עושה עם אקטיב טרייב ואנחנו עובדים איתם ושחר פה שעוזר לי גם בפודקאסט בדיוק עדכן אותי שבפעילות בינלאומית שאנחנו עושים ב-20 מראים ביחד עם אקטיב טרייב. חצינו ממוצע של 51 או 52 מחוזי פתיחה. אז אנחנו מאוד מרוצים לראות שהשיתוף פעולה עובד והכול, וכשאני עושה פה את נותן החסות כזה, אז אני, אתה יודע, זה כיף כשאתה שמח על שיתוף פעולה כזה. יפה. כשאתה מפרגן.
אני בטוח שזה יניב טובות הנאה לכל הצדדים באינטרנט.
כן, וזה תמיד בכיף, זה תמיד בהומור. אני רוצה להגיד לך המון המון תודה. זו פעם ראשונה שאני עושה את זה עם חבר גם בארגון, וגם עם מישהו כמוך ש... סופר מעניין לי, בגדול עשית לי חשק לחזור ולהתעסק רגע בצוות, בעבודה או בדברים. שחר, אמרנו שזה מותר, תרגיש בנוח, תזרוק מה שאתה רוצה. חלק מהצילום הביתי שלנו שדברים קורים פה, זה אי אפשר ככה ב... אז למי שלא יודע, שחר מסתובב פה, מנסה להיות שקט כמה שאפשר, וכל פעם שמשהו קורה יש לו הבעת פנים. של סוף העולם מגיע, אבל זה גם חלק מהתוכנית, נכון? וזה, אני רוצה לקנות לו נעליים שקטות כאלה, נכון? אבל אני רואה שהוא משדרג, נכון? היה לך נעליים עם איזה סוליה באחד הפרקים, שהוא עבר, כן. אז שחר הצטרף אלינו לא מזמן, אני קצת מקשה עליו עם הציוד צילום, אנחנו עוד משתפרים ומשדרגים, אבל אני חושב שהוא תפס יוזמה ועושה את זה בצורה מדהימה. כן, כן, אז אנחנו עושים יחד גם שאלות ותשובות פעם בשבוע, שזה גם מאוד כיף. יפה. אז לאט לאט אנחנו לומדים את הדינמיקה של כל הדבר הזה. יפה. המון המון המון תודה. גם לי בכיף, בכיף. אנחנו נתראה בקרוב, וחברים, אם יש לכם שאלות או משהו וזה, אתם מוזמנים לכתוב, אנחנו נדאג להעביר אותן לאמיר כפיר. תודה רבה, אני מקווה שיצאתם להצביע, כי אתם תראו את זה כבר אחרי, ושיהיה לכם אחלה חגים תכף. I'm Nir Zavaro.
More from Nir
How to gain more clients with AI? The customer journey is your opportunity: updated AIDA model +R
