סדרת הפסיכולוגיה של המוח והנשמה-יחסים,זוגיות, שידוכים 6#

ערב טוב לכולם. אנחנו ממשיכים בסדרה הפסיכולוגיה של המוח, שידוחים, זוגיות, ברוך השם, היום זה פרק שישי בסדרה. מתקדמים, ברוך השם? אני מעריך שהכל ביחד יהיה לא יותר מ-10 שיעורים. בפרק הקודם דיברנו על מעצורים ותחיות שיש לאדם בתוך חטא תמודה, כשזה מגיע לזוגיות, לשידוחים, על דברים שבאים לו מתוך חטא תמודה וגורמים לו לתחיות. בהרבה מהמקרים, כשמדברים עם האדם על זה, האדם יגיד שאצלו הכל טוב, אין אצלו בבלתי מודע שום כוח הדחקה ומיוס, מה שכתוב כאן זה לא נוגע אליו, אלא מדובר כאן על טיפוסים אחרים, זה, זה, עזוב, זה לא נוגע אליי, כבודו, בדרך כלל אדם הוא לא מודע לכוח הפנימי שפועל בו, לכן הוא משכנע את עצמו שהכל אצלו טוב. כשלומדים את העניין לעומק, ‫אז באמת צריכים להבין ‫איך כוח פנימי פועל חזק ‫בבלתי מודע, ‫למרות שבמודע ‫האדם בכלל לא מודע לזה. ‫זה הכול אצלנו מתוך התת מודע. ‫רב שלמה סיפר על בחור, ‫ישיבה בן 20, שהגיע אליו לטיפול, ‫בעיה שלו הייתה גנגום. ‫וגם גן. ‫ומה שהתברר אחרי שיחות ארוכות ‫שבילדותו, בסביבות גיל חמש הוא סבל מאוד מייחס קפדני של אביו בקשר להתנהגות, לתפקוד, בבית הכנסת וכדומה. רב שלמה שם לב שעיקר הגמגום היה רק במילים שהיו בהם את האותיות א' וב'. דהיינו כל מה שמזכיר בבלתי מודע את המילה אבא, אבא זה א', ב', א', אותיות א' וב'. אז כל פעם שהוא מגיע ל-ע-ע-ע הוא נתקע, או ב-ב-בא הוא נתקע, כן? רק בזה הוא גמגם. אחרי שהשתחרר, אחרי שיחות, שהוא יתחיל לדבר איתו ולהיכנס לו לתת מודע, ושחרר אותו מהכעסים הפנימיים על האבא, הפסיק לגמרי הגמגום. אז שלמה היה אומר, אתם חושבים שיש לי פטנטים. אבל זה לקח למעלה משנה להגיע לנקודה, ורק לאחר מכן קלטתי שהוא מגמגם רק במילים שיש בהם האותיות א' וב'. כמובן שאתה מתעסק עם ציבור, ככל שאתה מתעסק יותר זמן ויותר שנים, עם יותר אנשים, ככה אתה מקבל גם ניסיון. אז באמת עד שעלה על הבעיה הזאת, בפעם הבאה שיבוא בחור מגמגם הוא כבר ידע יותר לחפש לעניין הזה באיזה אותיות הוא מגמגם ומה קורה כאן, כן? אבל אנחנו רואים רבותיי שאפילו לגמגומים זה לא בהכרח דבר שנולדים איתו, אלא זה דבר שקרה בילדות או משהו שהשפיע מאוד על האדם, איזה טראומה, איזה משהו שהוא ראה, ‫או איזו השפלה שהוא עבר וכולי, ‫וזה יכול לגרום לו לגמגום ‫באותיות מסוימות, ‫ולפי האותיות אפשר לאתר ‫מה שורש הבעיה ופשוט לפתור אותה. ‫יש גם לפעמים, ‫מציאות כזאת שמתי לב, ‫שיש אנשים שמטבעם ‫שמדברים ומגמגמים, ‫אבל כשהם שרים, הם שרים חלק, ‫אין להם גמגום בשירים, חשבתי לעצמי, לא שאני מומחה גדול בענייני גמגום, אבל חשבתי לעצמי בהיגיון בריא, מה הסיבה שאנשים שמגמגמים כשהם שרים הם לא מגמגמים? לא הייתה אחת שבאמצע השיר מתחיל לגמגם, נתקע באמצע הפזמון, כן? ואני חושב שאחד הסיבות לזה אולי, אולי הסיבה העיקרית אפילו, שכיוון שבשיר הרי הוא יודע מראש איזה מילים הוא הולך להגיד. הוא לא צריך לחשוב עכשיו מה להגיד. הוא כבר יודע, זה אוטומטית יוצא לו. הוא מכיר את המילים של השיר מראש. אז כיוון שכבר המילים יודעות לו מראש, והוא לא צריך עכשיו לחשוב מה אני צריך עכשיו להגיד בהתאם לסיטואציה. החלק הזה לא צריך עכשיו להתאמץ במוח. אלא הוא כבר זורם עם המוזיקה ויוצא לו באופן רובוטי. המילים אז באמת אין פה בעיה, אבל שהוא מדבר ותוך כדי מחשבה הוא נכנס ללחצים או עכשיו הוא במתח, או שלא נעים לו לדבר עם מישהו מסוים וכולי, אז ייתכן מאוד שבמצב כזה, העצם החשיבה והלחץ הנפשי הוא זה שגורם שכרגע עכשיו יש כזה מין כמו, כמו כזו סריטה בתקליט שכרגע הוא נתקע כזה רגע לכמה שניות, וזה הדרך של המוח אולי לעצור אותו כרגע עד שהוא יחשוב, מה לומר, אני לא יודע בדיוק כן אם זה מדויק מה שאמרתי, אבל עיקר העניין הוא להבין שהדברים האלה הם נובעים מתוך התת מודע. נתקדם הלאה. יש כבר, דיברנו על ה-defense mechanism, זאת אומרת, מכניזם הגנתי שהאדם לא מודע לזה, אבל לאט לאט הוא משתחרר מזה. ואחרי שהוא משתחרר מזה, כבר אין לו יותר הדחקה נגד בנות או שאין לה הדחקה נגד בנים וכולי, הוא יצליח שלא להרגיש את החיסרונות שהוא מאתר ורואה בסכל שלו, כל האנשים בעולם מתארסים והעולם כמנהגו נוהג ומתחתנים, ובכל שידוך תמיד יהיו חיסרונות ואין מה להתרגש מזה יתר על המידע. יש כאן אולי הזמן להוסיף כאן, יש בתורה כלל שנקרא, אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. יש פרגע שהאדם עושה פעולה בעל קורחומה. כלומר, הוא מכריח את עצמו לעשות פעולה שהוא לא מעוניין בה כרגע. לא מעוניין לעשות אותה. אבל מה? הוא עכשיו יודע שהוא חייב, אין לו ברירה, ואז הוא עושה אותה וסובל. מחר הוא עושה אותה, סובל קצת פחות. מחרותיים, סובל קצת פחות. אחרי עשר פעמים נאמר, הוא כבר לא סובל יותר. פרגל. נרגע, התרגל, אפילו מתחיל ליהנות קצת. תן לו עוד עשר פעמים, הוא כבר נהנה מכאן ועד הראש. מה קרה שבפעולה הראשונה הוא היה בסבל גדול, ולאט לאט ירד וירד, ועד שנהפך להנאה, שבסוף גדלה להנאה גדולה. איך זה ייתכן? יש כאן מכניזם בתוך האדם שהקב'ה הוא ברא, שאדם יוכל להכריח את עצמו לעשות פעולות נגד רצונו בהנחה והפעולות האלה לטובתו כגון רפואות, כגון ניתוח, כגון טיפולים, כגון דיאטה, כגון להתרגל לאוכל אחר שהוא כרגע יותר בריא והוא לא כל כך טעים כמו האוכל השמן והמתוק. אבל אחרי שהאדם יתרגל לדבר הזה הוא גם יהנה מזה. ראיתי את זה הרבה פעמים באנשים שעושים דיאטות, אנשים שיש להם סקרת או טרום סקרת, שהם עומדים לקבל סקרת, הרופאים חתכו להם את כל הסוכר ופירות וכל מיני דברים שיש בהם הרבה סוכר. ופתאום הם מצאו את עצמם, אוכלים כל מיני ממתקים וכל מיני שטייה עם סוכרזית וכאלו וכולי, ואדם רגיל שטועם את זה הוא מאוד נגעל מזה, כי טעם של זה ודאי לא טעים כמו סוכר. אבל רואים שאחרי תקופה מסוימת אנשים מתרגלים לזה ורק את זה רוצים. גם כשהם כבר הורידו הרבה מהמשקל וכבר הם פחות בלחץ וכולי, כבר התרגלו לזה, זה כבר לא מפריע להם. אותו דבר, התרגלו לאוכל שונה, לבשרים שונים, לדברים שונים, התרגלו לאכול אולי דגים, כל מיני דברים, בסופו של דבר, מתרגלים. גם אנשים שסובלים מגלוטן, אוכלים עכשיו כוסמת, שזה יותר קשה, פחות פריך וכולי, כל מיני, קצת יותר קשה לאכול את זה, זה גם קשה יותר לאפוט את זה, זה מתפרק יותר, כל מיני בעיות כאלה מסוימות, אבל, אחרי כמה פעמים אדם מתרגל לכל דבר בסופו של דבר הוא מתרגל ומתחיל ליהנות מנו וזה דבר מאוד מעניין. תמיד אני אוהב להביא את הדוגמה הזאת מהמרוקאים שנסעו ממרוקו לגייטסט באנגליה ללמוד בישיבה. היה איזה גל של מרוקאים ממרוקו ישירות נסעו לאנגליה ללמוד בישיבות תקופה. אני יצא לי בסמינרים ובכל מיני מקומות, בשבתונים, להכיר כאלה מרוקאים שנהיו כאלה חצי בריטים. ואני רואה, כשמגישים במלון את האוכל ומגישים כל מיני סוגי מאכלים, אחד המאכלים כמובן שמגישים זה גפיל טפיש, קצת מתוק, קר וכולי, לבן, עם גזר וחרן קצת וזה, אוכל שאשכנזים אוהבים. בדרך כלל ספרדים לא מגיעים לעמדה הזאת, הם מעדיפים יותר את הדג המרוקאי עם כל הצבעים והכל החריפים וכו', ורטורות אבים אדומים וכו'. זה עניין של מנטליות ואיך שחינכו אותך ואיך שהתרגלת וכו'. ופתאום אני רואה שהמרוקאים האלה שהיו בגייט-סט רצים לעמדה של הגפילטפיש ונהנים מכאן ועד הראש. פעם באתי לאחד מהם, היה גם רב, ‫שאלתי אותו, כבודו, ‫מה הפשט שאתה מיליד מרוקו, ‫עם מפתק המרוקאי, ‫שגדלת במרוקו, ‫מה עכשיו לך ולדג הזה, ‫בזמן שיש לך כל מיני דגים אחרים, ‫כמו בבית הוריך, ‫אמר לי, הייתי בגייטסט, ‫ארבע שנים אכלתי את זה כל שבת. ‫תרגלתי. טוב לי, מתוק לי, נחמד לי. ‫למה? בפעם הראשונה זה היה לו קשה מאוד להחליף כזו אווירה בסוג הזה של האוכל, גם התרגל לזה ונהנה מזה ואין שום בעיה. הכל עניין של הרגלים. יש עוד נקודה חשובה, שאדם ידבר עם עצמו. בזמן שאתה לבד, אתה לבד במיטה, קריאת שמע לפני שאתה נרדם, דבר אל המוח שלך מהם הבעיות שלך. פשוט מאוד. יש כמה דברים שעוזרים. א', לדבר עם הקב". דבר עם הקב". הוא הבוס של העולם. הוא עושה ככה וכל הבעיה נעלמת, ברגע. אז קודם כל, דבר עם בורא עולם, הוא הבוס, דבר איתו. יש לי בעיה, אני לא נמשך, יש לי ככה, יש לי רגשן החיטות, אני מגמגם, קשה לי, אני לא מתחבר, יש לי מעצורים, אני חלילה, יש לי כל מיני תואבות בראש. כל מיני אנשים מסכנים שיש להם את הבעיה, אני רוצה ללדבר איתה. אנשים שומרי מצוות ויש להם משיכה לאותו מין, קום למין האפור. יש להם, והם סובלים מזה מאוד והם מאוד מודאגים, במיוחד בגיל צעיר שההורים שלהם לא יודעים מזה. והם מצפים שיקימו משפחה והתחתנו והם עכשיו צריכים לצאת לפגישות ויש להם בעיה במשיכה. וגם כן, כל מיני דברים שראו ועברו בילדותם, לפעמים זה בכלל מגלגול שעבר. פתרון לבעיה זה לא כאן, אבל יש דברים שמאוד עוזרים. א', דבר עם בורי עולם. אני רוצה להקים בית בישראל, אני רוצה להתחתן, אני רוצה שיהיה לי ילדים. אני רוצה לחיות כמו הנורמה, כמו חוקי הטבע. אני לא רוצה למרוד בבורי עולם וללכת נגד חוקי הטבע. זה דבר ראשון. כבר תהיה לך עזרה משמיים. תפילה אין דבר ככוח התפילה. זה דבר ראשון. דבר שני, דבר אל המוח. משהו כרגע בתוך המוח לא עובד קשורה. מסיבות, יכולות להיות הרבה סיבות, או טראומה שעבר בילדותו, או אימא יותר מיני דומיננטית שהכניסה ללחץ, או אבא כזה, או השפלות שעבר, או מחיים קודמים, או כל מיני בעיות כאלה, או סרטים שראה היום בארץ שטיפת מוח מסיבית מאוד להפית זימה ותואבה, לקלקל את כל הילדים מגיל קטן, שיהפכו לכל מיני כאלה שיש להם כל מיני סטיות וכל מיני בלבולים, מדברים איתי בחורים מהארץ ובחורות ממש מבולבלים. לפעמים בשיחה של עשר דקות אתה מיישר להם את הראש. פשוט אתה מעמיד אותם נכון, מסביר להם מה הסיבה לבלבולים שלהם, מאיפה זה בא, מחזק להם את הביטחון, מוציא מהם את הרעל שהתשקורת הערורה הכניסה להם בכל התינופת שמפיצים לנוער, ואתה מצליח להציל אותם. לפעמים זה הרבה יותר מסובך. לפעמים זה צריך עוד פגישה ועוד פגישה ועוד ועוד ועוד. לפעמים זה כמעט ולא נגמר. כי האדם עמוק עמוק בדבר הזה. ולצער אין הוא הרע. טוב. מה נעשה? הלוואי שהעולם היה מושלם. העולם אמור להיות מושלם, אבל אנשים כלכלו. זה מה שהקב". אמר לאדם הראשון, תן דעתך שלא תחריב את עולמי. אתה יודע שהעולם מושלם, הכל בסדר, תדאג שלא תקלקל. שמתי אותך בגן עדן לעובדה או לשומרה, אתה תשגיח, אתה ממונה מה שגודל, צריך לנקט, צריך לזה, זו העבודה שלך פה. ואדם לא עברו כמה דקות וכבר חטא, ומכאן ועלה העולם התחיל לדרדר, ודבר הוליך לדבר, ואנחנו מתמודדים כיום, אחרי כמעט קרוב ל-6,000 שנה, 5,800 שנה מאדם הראשון, אנחנו מתמודדים מהשלכות של מעשיו, מעשי אשתו, מעשי בניו, עד לדור הזה. כן, טוב, שאלה. למה הרב תולה את הסיבה שאף אחת לא מצא חן בעיניו? זה בגלל שיש לו בבלתי מודע מעצורים והדחקות. אולי זה הקול מן השמיים והוא עדיין לא מצא את השידוך שלו. יצא עם חמש בחורות. כל אחת לא מוצא חן בעיניו. מה? הוא לא יודע להסביר למה. היא לא, היא לא, זהו, טוב. שמנסים לברר ממנו, הוא מתעצבן, לא עזבו אותי, מה אתם לוחצים, טוב. מי אמר, אולי באמת עוד לא מצאת השידוך האמיתי שלו ולכן אין לו משיכה. כן? תשובה, נכון, יש כזה צעד, זה יכול להיות באמת. אבל בענייני שמיים, אנחנו לא נדע, אנחנו לא מלאכים, אנחנו לא יודעים נדעת עליון. ואנחנו מחויבים להניג את עצמנו לפי ההיגיון השכלי. לפי מה שאנחנו תופסים ורואים בהיגיון האנושי. יש לנו חושים, יש לנו היגיון, שכל, חשיבה, הבנה, מבינים דבר מתוך דבר, חוכמה בין אבדת. התורה ניתנה לשכל האנושי. אנחנו מחויבים תמיד לפעול ולהכריע על פי ההיגיון. היגיון זה דבר חשוב מאוד. היגיון זה אחד הדברים הכי חשובים גם לפוסקי הלכה. פוסקי הלכה משתמשים הרבה בהיגיון לפסוק הלכות, לפעמים יפסקו לאדם מסוים דבר מסוים, לאדם אחר שזה ספק פיקוח נפש יפסקו אחרת, לאדם חלש יפסקו אחרת, לאדם חולה יפסקו אחרת, לאדם זקן, הכל בהתאם למה שהתורה מטירה, מה שיש מקומות שאפשר לעכל, יש מקומות שאי אפשר לעכל, אין מה לעשות, אבל ההיגיון הוא כלל ברזל, זה מה שנקרא סברה, כוח הסברה. אדם בסברה יכול לפסוק הלכות, דהורה איתה. ככה הסברה אומרת, ככה הסרחל מחייב וכולי. טוב, יש כל מיני עניינים של כלווה חומר, דברים מסוימים, אם ככה התורה כל כך החמירה בדבר כזה שזה הרבה יותר חמור, ודאי תחמיר, לא צריך אפילו שכתוב כזה דבר, כן? וכולי. טוב, אז באמת נעיין בהקדמה של הספר המפורסם קצות החושן, איך שהוא מרחיב לבסס את זה שהתורה ניתנה לסכל האנושי. אם אתה מגיע לדין ולפסק מסוים על פי הסברה והסכל, אז למרות שהדין שפסקת הוא נגד פוסקים אחרים, פוסק אחר, אבין אחרת, פסק אחרת. אתה פוסק אחרת ממנו. אבל על פי סברה ושכל, מה שכתוב בתורה, כן? אתה מחויב לנהוג לפי מה שאתה הכרעת בסברה, שזוהי האמת של התורה. גם רבי ישראל מסלן, בספרו המפורסם אור ישראל, בערך לפני 150 שנה, אמצע מאמר למד, אומר את זה. שאם אתה מגיע לדין על פי הסברה, אז זה אמיתה של תורה. ובסוף מאמר למד, רבי ישראל מסלן מרחיב לבאר שיש שתי הנהגות שבהם הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם. חשוב מאוד להבין את הנקודה הזאת. יש הנהגה על פי ידיעתו המוחלטת, שזה מעבר לסכל האנושי. אין לנו שום הבנה בזה. אין לנו קצה של הבנה, כלום. אפילו קצה חוט. ואין לנו לחשב ולנהוג על פיה. אנחנו לא יודעים את הנסתרות, לא יודעים בניינים של גלגולים, לא יודעים כל מיני... החשבון חושב, אנחנו מחשב לפי העתידות, לפי איפה שתהיה ואנחנו לא יודעים את הדברים האלה. אין לנו... החשבון הוא גם רצה שלא נדע אותם. הוא רצה שהדברים האלה יהיו נסתרים מאיתנו. לכן אנחנו לא יודעים עתידות ואנחנו לא יכולים לחשב מה הולך בכל העולם בכל רגע נתון ואנחנו לא יכולים לעשות יותר מפעולה אחת בשנייה. תאר לך שאדם היה עושה 50 פעולות באותה דקה. מדבר אנגלית ובאותו זמן כותב בספרדית וביד השנייה כותב בצרפתית ובשלושה נושאים שונים ואחר כך עם הרגליים אני יודע, הוא עושה גם לוחץ על איזה משהו וכל כך הרבה פעולות בו זמנית. זה לא בלתי אפשרי כזה דבר, צריך לחלק את המוח ואדם יש לו מוח אחד, כן? אבל כמובן שאלה כרשברכו אין שום מגבלות ויכול לנהל את כל העולם ומנהל את כל העולם וצופה בכל העולם כל רגע נתון ומה יהיה עוד שעה ומה יהיה מחר ומה יהיה עוד חודש ואצלו הכל מחושב וזה דברים שלעולם לא נבין ואין גם מה לנסות להבין. אז באמת על פי הידיעה השכלית אנחנו מחויבים, החלק השני זה על פי הידיעה השכלית שאנחנו מחויבים לנהוג ולחשוב על פי ההנהגה הזאת של השכל האנושי שהכל בנוי על פי סיבה ומסובב. אנחנו יודעים שכשאנחנו נהלת העולם הוא יוביל לך עכשיו בחורה, יצאת לשידוך, אתה לא יודע, אולי זו היא, אולי זה לא היא, אבל יש כללים. כלל ראשון, משיכה, מוצאת חן, לא מוצאת חן, אין את זה, עוברים הלאה, זה לא זה, ניסינו, לא הלך. פגישה שנייה, יש משיכה, אין משיכה, שני הצדדים אומרים לשטחן, דווקא מצחן בעיניי, היא אומרת, הוא מצחן בעיניי, מבחינת מראה וכולי, השיחה זרמה, היה על מה לדבר, יש הרבה דברים שותפים, בואו נבדוק, נמשיך לבדוק, מתקדמים, בודקים, עושים חשבונות, מה הכי חשוב, מה פחות חשוב, מבינים שאין מושלם, מבינים שמערכת ניסויים זה נתינה, מי שבא למערכת ניסויים בתור סוציומט, בתור הלוקה, שבא להוציא מה שרק אפשר ולזרוק, לעולם לא יצליח, באף מערכת ניסויים, בכלל בחיים הוא לא יצליח, גם בשותפויות בעסקים בכלום, אנשים תאהבו אותו, כי החוכמה ביחסי אנוש היא נתינה. נתינה מולידה אהבה. ברגע שאתה סוציומט ואתה מתחבב ואתה אף פעם לא רוצה לתרום ולעזור, לאט לאט מבינים מי אתה ומתרחקים ממך. וכמובן שאשתך תכיר אותך תוך יומיים, כן? כבר היא תראה מי יש לה עסק ואתה תכיר אותה אם היא כזאת. לכן שבאינו ערכת יחסים, קודם כל מבינים אין מושלם, צריכים לקחת את הרע עם הטוב, רק לפני עושים חשבונות, שמים על המשקל, האם זה חשוב לי, כן מאוד, אז זה חשוב, זה בצד של החשוב, זה אפשר להתפשר, לא סוף העולם, אפשר להתפשר, בוא נראה, עושים רשימה כמו שדיברנו, מהדבר החשוב ביותר עד לפחות חשוב. ואם יש לך את הדברים הכי חשובים בראש הרשימה, אז אתה במצב טוב. ואם אין לך אותם, חייבים לעבור הלאה. וגם צריכים כמובן להפעיל את השכל ושיקול דעת. למשל, לפעמים בחורה תצא עם בחור שנראה יפה ונחמד, מושך אותה, קול טוב יפה, גם חכם ואולי גם עשיר. נראה על פניו שהוא מצוין, מה נעשה? הוא מכור לסמים. יש לו עכשיו בעיה חמורה, משתמש בסמים קשים. דרך אגב, אין כזה דבר סמים קשים, זה סתם בלבולי מוח. גם אלה שמאשנים אריכואנה וגרס וכל הדברים, זה גורם נזק עצום למוח, לזיכרון, זה שורף תאים במוח, זה הורס את כוח הריכוז, העיניים של האנשים רואים את זה עליהם שהם תחת השפעת סמים, זה גורם להם לרוג המדומה מלאכותי ואחרי שפג ההשפעה של הסם הזה, אז הם נהפכים לחיות ערף, ודבר הכי קטן הם מסוגלים כבר לקפוץ ולצעוק ולקלל, וקשה להם לייצר יציבות, קשה להם להתרכז בעבודה, קשה להם לתפקד, ואנשים האלה הולכים ונהפכים לעבדים של הסם הערור הזה, שגם כן עבדו על כל העולם ולהגיד להם שזה לא נורא, זה רפואי, כל מיני סיפורים ומעשיות. והנה לך שלושת רבי העולם נפל במלכודת הנוראית הזאת, ואני רואה לנגד עיניי עשרות רבות של בחורים שמכורים לאישון גרס הזה, והם לא יכולים להתחתן. מדבר על בחורים שומרי מצוות. שרק נפלו בצרה הזאת והם לא יכולים להתחתן, הם כל הזמן צריכים להשן ואיזה בחורה נורמלי דתיית תרצה לצאת עם בן אדם כזה שכל רגע צריך להצאת ולפזר אשן בכל הספונה ולהסריח את כל האזור, זה לא בדיוק דרך התורה, כן? האנשים מתחילים בשטות הזאת ונרס להם החיים אפילו מדבר כזה שלא לדבר שזה בדרך כלל גם מביא לסמים הרבה יותר קשים שעוד יותר הורסים ועוד יותר ממכרים ואז בכלל הלך החיים של הבן אדם וגם כל כספו לצערנו אמר אין מה לעשות זו המציאות מגפה עולמית שכרגע לא נראה שיש דרך לטפל בה ובאמת אם אדם פיקח, לעולם לא ינסה שום סם, מגיל צעיר כבר, לא יתחיל לאשן סיגריות, מסקרנות, אתה מתחיל עם זה, אתה בצערה נוראית, תשרוף על זה כסף, את הבריאות, והחיים שלך יתקצרו, וכולם מסביבך סובלים, ואתה סובל, וצריך כל רגע לצאת לאשן, ואין לך כרגע סיגריות ללכת לקנוע איזה חיי, חיים נוראים, רק מתאווה טיפשית כזאת שניסית מסקרנות. ושמים על אחת כמה וכמה, כן? אז באמת, לפעמים המעצור והמניעה היא מחסום פנימי שאפילו האדם כלפי עצמו לא מודה בזה. כי באופן טבעי לכל אדם בעולם קשה להכיר בקשיים שלו. קשה לאדם להגיד על עצמו שהוא עושה לא נכון. קשה לו מאוד. לכן במצב כזה יש לו שתי אפשרויות. או להאשים את עצמו, או לתלות את המניעה באחרים, נכון? או בדברים אחרים, או באנשים אחרים, ובדרך כלל, כיוון שקשה לאדם לשאת את הקשיים שלו, הוא תולה אותם באחרים. משליך את זה, הוא השם, זה הוא עשה לי, זה אמא שלי השם, מה זה אבא שלי השם? זה הבוסט שלי עשה לי, זה זה, זה ככה, זה הגרוש שלי, זה הגרושה שלי, כולם מחפשים במי לתלות את הסיבות לבעיות. וקשה לא לאדם לשאת את הקשיים שלו, לכן הוא זורק, משליך אותם על אחרים. ולכן כשהוא אומר שהיא לא מוצאת חן בעיניו, כי יש לה בעיה כזו או בעיה כזו, בדרך זו הוא מוריד את האול מעצמו, שהמניעה לא מגיעה ממנו והוא עצמו בסדר. אין לי בעיה, זהי הבעיה. הוא לא מוכן להכיר בזה שיש לו כוחות בבלתי מודע, שמפריעים לו לפתח קשר לכיוון נישואין, והוא אומר שיש מניעה חיצונית שהיא לא אוהבת האף שלה, לא אוהבת העיניים שלה, לא אוהבת הזה שלה, לא אוהבת הלחיים שלה, לא אוהבת השיער, שכל פעם נמצא משהו, כן? בעוד ש... או שעוד, או שעוד לא הגיע השידוך שבאמת מתאים לו גם, זאת אפשרות. בדרך כלל, פעם ראשונה זה לא זה, פעם שנייה זה לא זה, פעם שלישית זה לא... בדרך כלל, אחרי כמה פעמים כבר סביר להניח שאחד מהם הוא כן השידוך, פוטנציאל לשידוך, כן? ובזה הוא מקל מעל עצמו את ההתמודדות עם הקשיים שלו. אבל האמת היא שכל אחד בעולם שמתחתן יכול בקלות למצוא בעיות וחסרונות בשידוך שלו. ואין כזו מציאות שידוך מושלם. כן? למרות שמצד השכל אפשר למצוא חיסרון בכל שידוח ולומר שזה לא מתאים, תמיד תמצא משהו, אז תפסלת כולם, אז אף אחד לא יתחתן והעולם יגיע לסופו. ברור שזה לא הדרך, כן? הסיבה שלמרות זאת, אנשים מתחתנים כי הכוח המושך, הדברים שכן מושכים לגבי קשר, גובר על הכוח הדוחה, על הדברים שדוחים ולא כל כך מושלמים, כן? ובאמת לא מתייחסים לכל פרט ופרט, כמו מה שכתוב, הרי אמרנו את זה כבר, על כל פשעים תיחסי אהבה. זה כתוב במשלי יהוד, כן? כתוב גם, מים רבים לא יוכלו לחבות את אהבה, ונערות לא השתפוה, שברגע שיש קשר כבר ומתחילים להתאהב, אז זה כבר, מכסה לגמרי כמו סמיכה הרמטית על הדברים שמפריעים והם פשוט לא מפריעים יותר, למה? כי הדברים שמקשרים הם כל כך חזקים שכבר לא מתייחסים לכמה בעיות האלה, כן? ולכן במצב כזה כדאי שילך לדבר עם מישהו, אם אדם עדיין מרגיש מעצורים פנימיים, משהו לא נמשך לאף, לא זאת, לא זאת, לא זאת, יש פה משהו לא מסתדר פה, כי הדיבור והשיחה הזאת תגרום לו להעלות למודעות. קודם כל עכשיו הוא לא היה במודעות לזה, ולהבין מה באמת הנקודה הפנימית שמפריעה לו ועוצרת אותו. כן? יש כאן נקודה פנימית שהיא כמו קצר חשמלי כרגע שהורסת, ועל ידי שהוא יעלה את זה למודעות של עצמו, מה זה יעלה את זה למודעות? זה עכשיו בתת מודעה, והוא יעביר את זה למודעה, כן? הוא ישתחרר מהמצורים הפנימיים. אבל הבעיה שבדרך כלל, מנדה כאיבלה לא רוצה ללכת לבית אסיה. אחד שחולה, יש לו כאבים, עושה הכל שלא ללכת לבית החולים. מכירים את זה? לא, אני בסדר, תמיד זה ככה. מה, משה, יש לך לחץ דם, חלילה, תתעלף, מה נעשה, מה עוד, מה, צ'באת, תקום, נלך לבית חולים, לא, מה פתאום, אני בסדר, תני לי לשכב, אני ארגיש טוב, זה קצת שכחורת, זה כנראה לא אכלתי, כנראה לא שתיתי מספיק, התייבשתי, חפש כל דרך שאילי יימנע מללכת לבית חולים. עזבו בית חולים, לרופא, אפילו משפחה, אנשים שונים ללכת. שונאים ללכת. ואם תגיד, טוב, מי רוצה ללכת למקום שיושבים שעתיים-שלוש בתור, ועד שקוראים לך, ואנשים, ולחץ, ועצבים, וכולי. נו, גם אחד שיש לו רופא חבר, שמכניס אותו שנייה בלי תור וכולי, ועדיין מסרב ללכת לרופא. הנה אני, יש לי כמה חברים טובים, רופאים טובים פה בניו יורק. רופאים רציניים. שחלילה אם הייתי נגיד פה וזה צריך את העזרה של אחד מהם הייתי בא ונכנס מיד וקורא אומר לו תגיד לי מתי לבוא ואומר לי תבוא ומכניס. ואף על פי כן טבע האדם כולל אני לעשות כל שביכולתי כדי לא ללכת. אפשר להסתדר לבד בוא ניקח קצת כדורים ננסה אני יודע ויטמין כל מה שרק אפשר האדם לא רוצה ללכת. למה? כי הוא חושב שהוא לא צריך עזרה והוא מושלם. אבל האמת היא שאין חבוש מתיר את עצמו. אתה רוצה לטפל בכל הבעיות שלך, לא תמיד אתה יכול לפתור לעצמך את הבעיות שלך, אם אנשי מקצוע לפעמים. בדרך כלל מי שמשדר שהוא מושלם, זה בגלל שמבפנים הוא מאוד חלש. זה הרבה לא יודעים. מלא ביטחון מבחוץ, כביכול, שלטן, כריזמה, תקיף, והוא בפנים חלש מאוד, והדרך שלו להתמודד עם הבעיות שלו על ידי שהוא משכנע את עצמו שהוא בסדר. לפני הרבה שנים שולחו אליי בחור בעל כישרון גדול. כשנפגשנו הוא דיבר בביטחון מאוד חזק שאצלו הכל טוב ומושלם. ניסיתי קצת לרקח אותו ולנסות להעמיד אותו מול הקונפליקטים שלו. ואז פתאום לפתע הוא פרץ בבכי. ואמר לי, אתה חושב שאני לא יודע את כל מה שאמרת לי? ודאי שאני יודע. אבל אני עושה כל הזמן מאמצים אדירים להתגבר על זה. ואתה בא ושובר אותי. אתה הורס לי את כל הביטחון, בשביל זה אני צריך לבוא אליך. לא לשכוח, זה תלמיד שבא לפסיכולוג עכשיו, הרב אופמן. תראו, בגמרא כתוב במסכת ברכות עמוד ה', כתוב, אין חבוש מטיר עצמו בבית האסורים. מה הפירוש המשפט הזה? שיש דברים ומצבים שאדם אינו יכול לחלץ את עצמו מהם. חייב, חייב רופא, חייב מומחה, חייב רופא שיניים, חייב מי שצריך, פסיכולוג במקרים מסוימים. הוא מוכרח וזקוק שדווקא אדם אחר יעזור לו, רק מה? כיוון שהאדם מסרב להודות שהוא חלש או שהוא חולה או שהוא צריך עזרה, לכן הוא יעשה הכל כדי להימנע מללכת לרופא או לבית החולים, כן? אני זוכר, אם אתם זוכרים, באחד הדרשות לפני כמה שנים סיפרתי על, בזמן שהייתי בישיבה עדיין, הביאו לי איזה בחור אחד, הפיקורס, התאיס, מה שנקרא, אמר לי הבחור, יש חבר שלי פה בחוץ, זו פעם נדירה שהוא מסכים לדבר. זו הזדמנות שלך עכשיו לדבר איתו, לענות לו על כל השאלות, הוא מבטיח שאם תעונה לו על כל השאלות, הוא יחזור בתשובה. אמרתי לו, תשמע, אנחנו עכשיו באמצע שיעור גמרא, תראה זה רע שיש פה, איך עכשיו אפשר לנהל פה בכלל שיחה? הוא אומר, טוב, אז מה נעשה? עכשיו הוא פה כבר, הוא לא יחזור מחר. עכשיו פה, במונסי. ‫אמרנו, מה נעשה? ‫טוב, נצא לאוטו, נדבר איתו באוטו. ‫ישבנו באוטו, מקום, ‫עוברים חסידים מסביב, ‫מסתכלים, מי זה הקילוני הזה ‫יושב עם הדתי בתוך אוטו ‫ומדבקרים? ‫גם זמן קיץ היה, חלונות פתוחים. ‫ומדברים ומדברים, והוא שואל, ‫ואני מביא לו הוכחות וראיות, ‫ומראה לו הוכחות שהתורה ‫לא יכולה הייתה להיכתב על ידי ‫אדם בשר ואדם, ‫ושעתיים ורבע של ויכוח. וכבר ליה נהיה קהל, עוד אחד בא ועוד אחד עומד, וכבר כמה שיש יותר קהל אז יותר באים, כי כולם סקרנים כמובן. ואחרי בערך שעתיים ורבע, שכבר הניקולין נוטף זהה, אני אומר לו, נו, מה אתה אומר? הוכחתי לך שהתורה היא מן השמיים? עכשיו אני רואה כבר מהדקות הראשונות בשפת גוף שלו שהוא כבר הבין הכל, אבל זה עקשן. והגאווה עוד נוזלת לו מהאוזניים. ומה עונה לי? לא רק שלא הוכחת לי, עכשיו אני בטוח שאין כלום. אז אמרתי, תראה, השפת גוף שלו מראה דבר אחד, והוא אומר הפוך. מה צודק? שפת גוף תמיד צודקת, לא מה שהוא אומר. מה שהוא אומר זה שקר ודאי. אבל הגאווה לא נותנת לו עכשיו להוכיח, מה, שברת אותי? הוכחת לי שאני חי בטעות? ועוד לעיני קהל? זה עוד יותר מחזק את האגו. הייתי שכבר איך אומרים, אין הרבה יותר מה לעשות. אמרתי, נזרק בי רעיון. אמרתי לו, אתה יודע מה? אין בעיה. בוא נסיים את השיחה הזאת. לקחתי את החומש. היה לי את חמישה חומשי תורה באוטו. אמרתי לו, תחזיק את התורה ביד ותחזור אחריי כמה משפטים ותלך. הוא אומר, מחזיק את התורה. הוא אומר, בבקשה. אני אומר לו, תגיד. אתה אומר שהספר הזה הוא כלום, נכון? זה לא מבורא עולם? הוא אומר, כלום. אמרתי לו תגיד אחריי בשם זה שכתבת ספר. חוזר אחריי בשם זה שקראת ספר. היא רצון, היא רצון. חוזר אחריי כל מילה שכל הכללות שכתובות בספר הזה יבואו עליך. תגיד אמן. הסתכל עליי בתדמה. אמר לי תגיד אתה עכשיו קיללת אותי? אני אומר לו חס וחלילה מי אני לקלל אותך? מה לי ולך? אתה אומר שזה כלום, נכון? הספר הזה. סתם, זה בעולם לא כלום, נכון? אין לו כוחות, אין לו שום דבר. מה אכפת לך להגיד? כתובים כאן כל מיני כללות. תגיד שבשם כותב הספר הזה כל הכללות שבספר האלה יבוא עליך. בוא נראה, תגיד, אתה אומר אין כלום, אתה מכחיד שיש בורא לעולם, אתה מכחיד שיש כזה דבר תורה. מה אכפת לך להגיד? הוא מסתכל עליה, הוא אומר, מה פתאום, אני לא אגיד אמן. אני אומר לו, למה? אם היה בא עכשיו איזה מוסלמי, מביא לי קוראן, אומר לי, תגיד שבשם מוחמד יבוא עליך כל הכללות שמוחמד כתב בקוראן, הייתי צורח אמן. ברור לי שזה לא מבורא עולם הספר הזה, אין לי שום ספקות. מלא בתאויות, בסתירות, בבעיות חמורות מאוד שבורא עולם לא עושה כאלה תאויות, ואני יודע שזה לא מבורא עולם, נגמר הסיפור. אומר לי, אני לא אגיד אמן. אני אומר לו, תהיה אמיתי, תגיד אמן. אתה אומר שזה כלום. תגיד אמן. לא אגיד אמן. תגיד אמן. לא אגיד אמן. ככה זה נהיה ויכוח לא עת. פתאום, למרבה הפלא, הפתיע אותי. פרץ בבכי. בכי קורע הלב. ככה נטפו הדמעות שלו כמו מפלא ניאגרה. אומר לי, הוגעת מי, הוגעת מי. תפסת אותי. נשבר לו כל המחסום הזה של הגאווה. כבר הבין שאין כבר לאן לברוח. איך אומרים, התרגיל הצליח והבן אדם נתפס. אז אמרתי לו, מה אתה מבזבז לי עכשיו סתם שעתיים ומשהו, אחרי 15 דקות כבר ראיתי בשפת גום שלך שאתה עמום. הראיתי לך פה דברים שהאדם לא יכול היה לכתוב. רק בורא עולם. בקיצור, רבותיי, הנה לנו דוגמה. שהאדם הזה מתוך המודע, מתוך התת מודע, תקרא לזה איך שאתה רואה, יש לו מעצורים. פחד נוראי להודות שהתורה אמת. למה? ברגע שאני אומר שהיא אמת, מתעורר אצלי המצפון. עכשיו אני מתחיל לסבול. עד עכשיו לא סבלתי מעבירות כי התחקתי. כל הזמן שכנעתי את עצמי, אין כלום, אין אין רואה ואוזן שומעת, זה המצאות של הדתיים. הרי כתוב, אין רואה ואוזן שומעת וכל מה עשיך בספר נכתבים. עזוב, זה הקול הדתיים, זה הגזמות שלהם. אבל ברגע שאמרתי, אתה צודק, התורה אמת, איך אני, מה, אני אדם זויף? אני חי בשקר? מה, עד כדי כך אני שפל? איך אני יכול להסתכל על עצמי, לדעת שאני נוחל שעובד על עצמי? זה לא עובד על אחרים, זה עובד על עצמו, כל היום עסוק בלרמות עצמו. זה רוב האנושות ככה. הרגע שהאדם הוציא מהפה את הצודק התורה האמת, מרגע זה הוא כבר לא נהנה מהעבירות, מתחילה ציקלופ, מפריע לו. ולכן כל כך אנשים עושים שמיניות מכל הכיוונים רק כדי לא להוציא את הדבר הזה שזה, לא בטוח, לא שכנעת אותי, יש לי עוד ספקות, אני עוד צריך לבדוק, אני אחזור אליך. למה? כמה אמנשי אמת יש שבהם אומרים בואי להאמנת אותי, אני אמון, לא האמנתי בכלום ועכשיו תוך שעתיים הוכחת לי הכל והכל אמת. אז עכשיו תשאל אותו, נו, אז אתה הולך להתחיל לחיות לפי ההוראות היצרן? או שאתה תמשיך למרוד בו? אז יש כאלה יגידו, בטח, איזה שאלה? אני מיד אשתנה, במה שאני אתחיל מיד, תתחיל, תסביר לי, תראה לי, איפה, מה השלב הבא? יש כאלה. יש כאלה אומרים, לא כרגע, יש לי תוכניות, אני עכשיו נוסע לדרום אמריקה, מה, איך אני אהיה דתי שם, זה לא מתאים, אני הולך לאוניברסיטה, שאני אסיים, שאני אתחתן, סיפורים. איך אומרים? נגיע לזה יום אחד. אני הבנתי, אבל לא כרגע. זה לא מתאים לי בתוכניות. אני אמשיך למרות בבורא עולם עד שאני אחליט שמתאים לי לשמוע לו. טיפשי מאוד, אבל יש כאלה אנשים. ויש כאלה שיגידו, לא, לא, זה לא בשבילי. עזוב אותי. ראיתי, לא מתאים לי, לא רוצה לשתנות. פוחדים מן השינוי. הרבה פעמים, רבותיי, הדברים האלה זה באמת מהתת מודע. מהפחד, מהצורים, חוסר ביטחון עצמי, תאוות ממון, מה יגידו, פחד מההורים, פחד מהחברה, כל מיני דברים שהם בכלל לא רלוונטיים באופן ישיר, זה דברים מקיפים, שכרגע היית צריך להבין זו האמת ואני חייב לשתנות, אבל כמו שאנחנו רואים יש דברים הרבה יותר בעומק שלא תמיד מבינים אותם. בכל אופן, כשנפגשים, שאלה, כשנפגשים ויש איזו הרגשה דחייה, איך אפשר לדעת שזה באמת כוח דוחה והוא הסיבה למנע מאותו שידוך? אולי זה רק תוצאה של הדחקה. רב שלמה עונה, יש הבדל מהותי בין מצב שיש כוח דוחה למצב שאין כוח מושך. לפעמים אין דחייה, אבל גם אין משיכה. לפעמים יש ממש דחייה. לא רוצה להשתמש במילה גועל, אבל משהו שממש מגעיל את האדם, כן? ואם יש משהו דוחה, צריך לנתח ולמצוא את הסיבה. האם יש באמת משהו שמפריע, או שזה רק מנגנון שהשכל, ה-defense mechanism, אוטומטית קפץ. יש עכשיו הזקה שהיא הזקת שרק. סתם, אז הקאד שם. הוא מפעיל אמצעי הגנה כדי שלא תרגיש את כוח המושך, אלא שזה הפוך, תרגיש שיש דחייה. ודרך כלל המבחן הוא שככל שממשיכים בפגישות, לאט לאט זה נעלם. ומתחילים להרגיש את הכוח המושך. לפעמים אפילו שלא מגיע הכוח המושך, עצם זה שהכוח הדוחה נעלם, אצל זה יש רק כוח הדוחה נעלם, זה כבר מראה שבאמת לא הייתה דחייה אמיתית, אלא זה הכל היה אשליה מדומה, אלא שזה היה רק אמצעי הגנה, וזה מה שבהכרח בהכרה, ובסכל שאתה מרגיש שאתה לא נמשך, זה רק בגלל מעצורים פנימיים בתת מודע, שהמוח פיתח כדי להתגונן מזה שאסור לחשוב על נשים. אתה בן 14, מה אתה חושב על נשים? אתה לא הולך להתחתן, תדחיק את זה. זה לא טוב, זה רע, זה יביא אותך לעבירות, לעבד את העולם הבא. אסור, שמור על העיניים. כל הזמן הוא שומע דרשות מוסר וקורא ספרים וכולי. המלא המוח הדחיק את זה, כן? שיש מצב שהבחורה צריכה להכריע בזה כדאי שהיא הולכת להתייעץ. ראיתי לא מזמן מעשה מאוד מעניין, אני עצמי למדתי ממנו. כמה שאתה חושב שאתה מבין, אתה עדיין יש לך הרבה מה ללמוד. בכל תחום. מה ראיתי? ראיתי בחורה מאוד מאוד מבריקה, חכמה מאוד, נעה גם במראה, מאוד חכמה, וממשפחה מאוד טובה וכולי, שסידרו לה שידוך עם בחור גם כן גבוה, נאה, או רוצה ללמוד, כמו שהיא רוצה, רוצה בחור שלומד, לא בחור עם סמארטפון, לא רוצה אחד עם וואטסאפ, או רוצה אחד שיש לו כמובן מחשב, אינטרנט. אחד שהוא בן תורה, שהמגמה שלו, כמובן לא יודעים מה יהיה בו עוד כמה שנים, אבל כרגע המגמה שלו ללכת וללמוד. איזה חברים של המשפחה סידרו את השידוך הזה, ובאמת הם יצאו ארבע פגישות. בדרך כלל אנחנו אומרים לאנשים, אחרי שלוש פגישות אם אין התעוררות, חבל לבזבז יותר את הזמן. אבל אני בעצמי למדתי עכשיו שהכלל הזה לא נכון בהכרח. דבר שהופתעתי מאוד. מה הפירוש? שימו לב, דבר מעניין. הבחורה יצאה איתו פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית, בפרשים של כמה ימים כל פגישה, כל נירא, זוג נירא, איך אומרים? לתפארת. גם מבחינת יופי, שכל, שני משפחות טובות. לכאורה היה צריך הכל פה ללכת חלק. שואלים את הבחורה, שואלים את הבחור, ואני רוצה עוד פגישה. מאוד מוצא אתכן בעיניי. שואלים את הבחורה, בחור נחמד, בחור מקסים, אבל משעמם אותי. אין לי על מה לדבר איתו. הוא לא מדבר, הוא בישן, הוא... אני לא יודעת מה לעשות, זה קצת מביך בפגישות. טוב, טוב, אולי הוא מתבייש, תני לו להיפתח. פגישה שנייה, אותו תגובה. פגישה שלישית, אותו תגובה. פגישה רביעית, טוב, טוב, אומרים לה, תראי, אי אפשר סתם לטרטר את הבחור. ארבע פגישות, ואת אומרת שלא מתעורר כלום. היא אומרת, הכל בסדר, הכל, בחור, מקסים, הכל, אבל אני לא מרגישה שיש לנו על מה לדבר. מה, איך אפשר להתחתן למישהו שאין על מה לדבר איתו? באמת לא ברור, לא יודעי מה לעשות, אומרי, טוב תראי, אי אפשר לתרתר את הבן אדם כל פעם לבוא, ללכת, תגידי לשטחן שנגמר הסיפור. מצד אחד רואים שהיא מסרבת להגיד, אם את אומרת שכבר ארבע פגישות לא היה כלום, למה את מסרבת להגיד לשטחן? זה לא זה, נעבור הלאה. אומרים, טוב אתם יודעים מה, נעשה פגישה חמישית ואחרונה, זה גם אמרו בפגישה הרביעי, זה גם בפרישרה השלישית. נעשה פגישה, מישהו אגע רעיון, לא יודע מי הגאון שהמציא את הדבר הזה, כמובן שהדברים האלה, אם החילונים ישמעו אותם, הם לא יבינו בכלל מה מדובר. אין לי גם ציפיות שיבינו. הם באים מעולם אחר, שמה מכירים בצורה אחרת. אנחנו מדברים בעולם של אנשים שחיים על פי התורה. חיים לפי חוקי היצרן, בצניעות, בדרך ארץ. אנחנו לא אנשים מכירים בבר, אם מזינז את הזנב, נותן קצת מכות על החזל, אחרי שעתיים הם כבר בעל וישע. זה לא עובד ככה בעולם של שומרי המצוות. ולפחות שינסו להבין, מי שמקשיב לזה, לפחות שינסה להבין מה התורה דורשת מגבר ומאישה, איך מכירים. זה מעניין אותי שאני מסתכל לפעמים על המוסלמים שלמדו מאיתנו, שהרבה מהדת שלהם באה בעצם מאיתנו, ויוצא לי גם לדבר עם כל מיני מוסלמים ברחבי העולם, רק אתמול אחרי צהריים דיברתי עם איזה דוקטור מערב הסעודית, חצי שעה, ארבעים דקות בטלפון. שהוא אומר אני רוצה להפיץ את הדרשות שלך לכולם. בהתחלה חשבתי שאתה איזה חכם מוסלמי, ככה הוא אומר, שחי באמריקה. עד שפתאום הבנתי שאתה רב. הייתי עמום שמה שאתה מלמד זה דברים שאפילו אצלנו מלמדים. זאת אומרת, אני התחלתי להסביר לו מה שאצלכם מלמדים, אתם לקחתם מאיתנו. כולל השפה שלכם, חצי מהשפה שלכם, גם לקוחה מהשפה שלנו. ולאט לאט הוא הבין, והמזל שהוא איש אמת, שמוכיחים לו מודה, לא מאלה שיש להם אג'נדה. בקיצור, אמרתי לעצמי בתוך כדאי השיחה, תראה איזה עולם, האנשים האלה שהם לא יהודים בכלל, שגדלו במדינות אחרות, בלי תורה, בלי זה, הם הגיעו לדרך חיים מסוימת שהם כבר מקיימים קטעים נרחבים מהתורה יותר מהאחים והאחיות שלנו בארץ, שחיים בתל אביב ובקיבוצים שאין להם מושג בכלל מה זה תורה. איך לא ייקב הלב? שכאלה שלא קיבלו את התורה חיים בהרבה מובנים כמו התורה. גם אצלם אין אפקרות, גם אצלם הלכו לשידוכים ומכבדים, זה עולם אחר. טוב, נחזור רגע לעניין. בקיצור, יצאו הזוג הזה לפגישה חמישית, ומישהו המציא רעיון גדול, ובאמת מישהו אמר, אתם יודעים מה? בואו נזמין את המשחק הזה. יש משחק כזה מיוחד, עם לוח, לא יודע, עם קלפים, לא יודע בדיוק, אני אף פעם לא ראיתי איך זה נראה, אבל הבנתי את העיקרון, שמרימים איזה קלף וזה שואל שאלה, והם כאילו מתחילים לדבר, כי הרי הם מתביישים לדבר אחד לשני, הם עדיניים מאוד, ביישנים, אז זה שובר את הקרח, כי כבר יש לך מורה דרך. אתה מרים, הוא שואל את אותו שאלה, הוא מרים, שואל אותה שאלה ולאט לאט היא עונה והוא עונה וזה מדריך אותם איזה שאלות מדברים בשידוך, מה אתה אוהב לעשות, מה את אוהבת לעשות, מה התחביבים שלך, איך המשפחה, מה יותר חשוב לך, איזה השקפה לדעתך יותר נכונה. בקיצור, מתחילים ללמוד, הלכו לעוד גישה בעזרת המשחק הזה ובום, פריצה דרך. פתאום שניהם אמרו שהייתה פגישה, איך אומרים בארץ, מהסרטים. זו פגישה חמישית. מה רואים מפה רבותיי? שלפעמים מה שנראה כביכול שזה לא זה, זה ממש כן זה. אבל צריך מיומנות ושכל גדול כדי לשבור את הקרח ואת המעצורים לשחרר. בישנות למשל, בושה, זה מעצור, סוג של מעצור. הבושה זה דבר חיובי, אדם שאין לו בושה, צריכים לבדוק בו אם הוא בכלל מזרע ישראל. כן, אחד מהסימנים של היהודים, כתוב שהם רחמנים, בישנים וגומלי חסדים. אתה רואה אדם שאין לו שום בושה, הולך ארום ברחובות, עושה דברים בכל מיני שעה שונים בטלוויזיה, אין לו, המבינה הבושה לא כאבת אצלו, מדבר שטויות, צועק במקומות פומבים, סתובב בלי חולצה ברחוב, צריכים לבדוק בו אם הבן אדם הזה הוא מזרע ישראל. כך הגמרא אומרת. אז שאדם יש לו בושה, זה ודאי זה דבר חיובי. זה הרבה יותר חיובי משלילי, זה בטוח. אבל יש מצבים שעודף בושה גם כן לא טוב כגון בשילוחים. בסדר, פגישה ראשונה, מתביישים. כמובן זה טבעי. שעה שנייה כבר הבושה צריכה לרדת קצת. פגישה שלישית, כל שכן. ‫אחרי שלוש פגישות צריכים לחומרים, ‫והרגיש בנוח. ‫כבר שלוש פעמים ישבנו, ‫שעתיים כל פעם. ‫עדיין מתביישים לדבר? ‫אלא מה? ‫יש אצל אנשים מסוימים ‫יותר חוסר ביטחון. ‫יותר בושה. ‫אולי הם קצת מרגישים בעצמם ‫משהו שהוא לא ב-100 אחוז, ‫הם פוחדים שזה יהרוס את השידוך, ‫וזה מכניס אותם ללחץ נפשי. ‫בקיצור, אבותיי, ‫יש פה עומק עצום בפסיכולוגיה, ‫לא סתם קראתי לסדרה הזאת ‫הפסיכולוגיה של המוח והנשמה, ‫כי הרי המוח, ‫הנשמה היא בתוך המוח. ‫אחד הוא. ‫שם יושבת הנשמה, בתוך הראש. ‫וכל הזיכרון וכל הפעולות ‫וכל הבחירות, ‫הכול כמובן יוצא מהנשמה, ‫לא מהגוש הזה שנקרא מוח, ‫שהוא חתך דבשה. ‫המוח עצמו לא יכול לעשות ‫שום דבר, כן? אלא כשבחור עשה מין מחשב כזה שנקרא מוח עם עשרה טריליון חיבורים, הלביש על זה את הנשמה וכביכול זה הסוואה, כאילו שהמוח עצמו הוא זה שחושב. כאילו שהחד חד בשר הזאת היא זאת שמגיעה להחלטות, ודאי שלא, זה הכל רוחני, עובדה שאדם, יש אנשים שהם זוכרים את הגלגול שעבר שלהם, עכשיו הנשמה היא בגוף חדש, כמו הילד הדרוזי הזה עכשיו בארץ, שמגיל שנתיים כבר התחיל לדבר באנגלית בריטית, בכפר דרוזי ערבי שם, אף אחד לא יודע מילה באנגלית, הראו תוכנית בטלוויזיה עליו, כן? איך הוא, מאיפה בא מפתע אנגלים, איפה הוא יודע לתאר כל מיני דברים, מאלבום, תקופה שהיה לפני מאה שנה בשנת 1910 באנגליה, מתאר את עצמו כאיזה בריטי זקן, ילד קטן, מאיפה זה? אותו דבר שהיה לו בחיים הקודמיים, הוא קלט בנשמה ונכנס בגוף חדש, אותו מחשב, הנשמה הזאת התלבשה על מוח אחר. אבל האינפורמציה מהחיים הקודמיים היו בנשמה, לא היו בגוף, כי המוח הקודם כבר נאכל מזמן על ידי התולעים בקבר. אין, אין מנו זכר. אז נאכל, אז היה חגוש של מוח, אין, הוא לא קיים יותר, אז איפה האינפורמציה? היא נשארה בתוך הנשמה, זה ברור, זה לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין את זה, כן? לכן בעצם הכל זה הנשמה, הגוף זה סתם מעטפה, הנה מעטפה, מעטפה היא לא שווה אפילו שקל. תשים בפנים צ'ק של מיליון דולר, כולם מבינים שהמעטפה זה לא החשוב, כן? רק בעולם שלנו, המעטפה הפכה לעיקר והנשמה עצמה הפכה לטפל, המעטפה כמובן הגוף. טוב, נתקדם הלאה, קבלת החלטות. עוברים עכשיו לנקודה של קבלת החלטות, ויש להרבה אנשים קושי גדול בקבלת החלטות, הססנות, הססנים. איך מתמודדים עם הקושי לקבל החלטות? שאלה, רציתי לשאול בעניין הקושי שיש לי בקבלת החלטות. הרבה פעמים קשה לי לקבל החלטות ואני מרגיש שיש לי קושי בכוח ההכרעה. אני נשאר תקוע. כן לעשות, לא לעשות. כדאי, לא כדאי. יפה, לא יפה. משתלם, לא משתלם. להגיד, לא להגיד. בון מיני בעיות כאלה והוא נתקע ב-50-50. אין לו כוח הכרעה. זה קורה לי בהרבה מאוד תחומים, בהחלטות גורליות, כמו לאיזה ישיבה ללכת ללמוד. מציעים לו את זאת ואת זאת, הלך, בדק, התברכנו אותו, הכל, שלושתם קיבלו אותו, הוא לא יודע לאיזה ללכת. גם בהחלטות פחות משמעותיות, כמו עם איזה חברות הללמוד. עכשיו יש לו בישיבה כמה שהציעו לו ללמוד, הוא לא יודע. זה טוב, ההוא טוב, זה טוב, מי אני כך? לא יודע. אפילו בענייני חולים פשוטים כגון לבחור בחנות איזה זוג נעליים לקנות. הראו לו עשר זוגות. זה, זה גם זה יפה, זה יותר טוב. שנייה אחת זה נראה לו יותר טוב, אחרי דקה זה נראה לו, מישהו זרק מילאי, החליף לו בשנייה את כל הרעיון לזוג השלישי. מתלבט מאוד. קשה לי להכריע. לוקח לי זמן עד שאני מגיע להחלטה. ובנוסף, יש פעמים שגם אחרי שכבר החלטתי, נגיד הכריחו אותך לחצו, נו תבחר כבר אין זמן, טוב תביא את זה, גם המוכר כבר החליט בשבילך, עדיין אני ממשיך להתלבט אם החלטתי נכון או לא, כבר הגעת, נקחת את הנעליים, נכנסת לאוטו, התחיל לנסוע לכיוון הבית, פוחל את הלב, הייתי צריך לקחת את הזוג ההוא, אז חבל לחזור, והרבה פעמים חוזר, שגה אתה מוכר, מכירים את אלה? עוד פעם חזר ועוד פעם בא ומתקשר למוחרד. כוח הזה הוא גם כן אססנות לשמה. תשובה, בעניין זה הוא נושא רחב שכדאי להרחיב עליו את הדיבור, אבל באופן כללי, אני אומר לך כמה יסודות ועקרונות, ולאחר שתדע ותבין אותן, זה יועיל להקל ממך או ממך את הקושי בקבלת החלטות. שימו לב טוב, טוב רבותיי. ככל שאדם יותר מוכשר, כך הספקות שלו יותר גדולים. יש לו חוכמה, הוא רואה יותר פרטים, הוא רואה יותר רחוק, רואה את הנולד, מה יכול להתפתח מזה, מה יגיד ההוא ומה הוא יגיד ואז יקרה ככה ואז זה כבר לא כדאי וזה וכו'. אדם שהוא צר אופקים ופטיפש, הוא לא רואה כלום, הוא רואה שניים, שלושה פרטים וזהו זה. וזה, אז סמך זהו, הוא מחליט החלטה בתוך דקה. כשחכם רואה אלף פרטים, רואה השלכות, רואה מה יהיה, מה יכול לקרות במשפחה, אצל חברים, מבחינה כלכלית, מבחינה בריאות, הכל הוא רואה. שם עכשיו שוקל, אבל יהיה ככה וזה לא כדאי, וזה פה נרוויח, פה נפסיד, מה כדאי? להרוויח פה ולהפסיד שם, או להרוויח שם ולהפסיד פה, רואה עכשיו שיש לו המון המון ספקות, אז ככל שיותר חריף וכישרוני ובעל אופקים, כך כמות הספקות שלו הולכות וגדלות. ב', קושי להחליט האם הוא קושי רגשי או קושי שכלי. יש הבדל בין קושי שנובע מתוך ספקות בתוך המוח מבחינת שכל, או מבחינת הלב, מבחינת רגש. הקושי בהחלטות בדרך כלל תמיד יהיה קושי רגשי. הספקות נובעות יותר מהלב מאשר מהשכל. ג' ככל שתרבה לעשות תרגילים להכניס את עצמך למצבים של אין ברירה, אנשים בהחלט בורחים מכאלה מצבים. אבל לכן הם אף פעם לא יכולים להחליט בחיים על כלום. אבל אם תכריח את עצמך לפסוק לעצמך מה לעשות, בין ברירה, שבמצבים האלה אתה מוכרח לקבל החלטה, לאט לאט זה ישחרר אותך מהקושי הזה. ותתרגל לקבל החלטות יותר בקלות, כמו במכון כושר. ביום הראשון הרמת קילו. אחרי עשר דקות כואבים לך כל השרירים. אחרי שבוע, חמישה קילו. אחרי חודש, עשרה קילו. אחרי שישה חודשים, חמישים קילו. מה קרה? מקילו הרגעת אל חמישים? ודאי. השרירים לאט לאט מתרגלים. תהליך. מתפתחים, מתחזקים. מבחינה בריאותית זה מועיל, כן. אותו דבר פה. קשה ועוד פעם קשה ועוד פעם קשה, אבל מתחילים להתרגל. ואז כבר החלטתי די פעם שעברה, ועכשיו קצת היה יותר קל להחליט, ועכשיו קצת יותר קל להחליט. והם מתרגלים, מתרגלים לקבל החלטות גם שהן קשות. זה גם ההבדל בין ראש ממשלה ותיק, שואל ותיק, שכבר 20 שנה ראש ממשלה, לבין אחד טירון שרג אמר צבא וכבר רוצה לנהל את העולם. ומתלבד ולא יודע ומבולבל ויוצאים לו מילים הפוכות וכו', למה זה? פשוט מאוד, אחד התרגל כבר לתפקיד, גם ככה יש לו כישרון טבעי וכו', בדיפלומטיה ובכל ההצגות שהתפקיד מצריך, והשני יודע להחזיק רובה ולרוץ ולהילחם וכו', במקרה הטוב, ופתאום החליט שהוא רוצה לנהל את המדינה ואת העולם, אבל לא כל דבר אדם הוא מוכן אליו. קודם כל תהיה ראש עיר, תתחיל לקבל החלטות איזה ביוב לפתוח, איזה שכר לסגור, איזה שירותים לתת, איך ננקות העיר, איך לגבות דוחות, דברים כאלה תתחיל, לאט לאט תתרגל לדברים קצת יותר, לאט לאט, כמה שנים יעברו, עד שתהיה בשל לתפקיד בכיר ששם כבר יש החלטות שהן גורליות לחיי מיליוני אנשים. כגון קור אטומי, חיל אוויר, התקפות, מלחמה, מבצעים, מלחמה בטרור, מלחמה בחיידקים ובווירוסים. שזה כבר החלטות שצריכים לקבל וזה הרבה יותר מסובך. עכשיו, מי שעשה סאן נתקע פשוט. הרבה אנשים נותנים ליועצים שלהם לנהל אותם. ‫כולל נשיאי ארצות הברית. ‫מה, כולם קיבלו החלטות? ‫היו כאלה שהשניים, ‫שלושה המקורבים האלה, ‫אלה ששלטו בעצם במדינה. ‫לא כל אדם יודע בעצמו ‫לקבל החלטות. וקבלת החלטות זה בעצם הנושא שלנו כרגע. ככל שאדם יותר בעל כישרון, הספקות שלו יותר גדולים כי הוא רואה יותר פרטים, יש לו יותר הבנה ויותר שכל לראות יותר צדדים, לכן יותר קשה לו להחליט. וזה מה שכתוב בפסוק בקואלת א', פסוק י' יוסף דת יוסיף חמקרוב. כמה שיש לך יותר דעת, ככה יש לך יותר כאב, למה? יש לך יותר פרטים עכשיו, כאב ראש, בקיצור, כאב ראש גדול. חז'ל אומרים, אם אין דעת, הבדלה מיניים, אדם שאין בו דעת, הוא על גבול השוטה, הוא לא יודע להבדיל בין דבר לדבר, לא יודע להבדיל בין קודש לכל, בין אמת לשקר, בין כדאי ללא כדאי, בין בריא ללא בריא, כלום הוא לא יודע. ‫אז חזל אומרים, אם אין דעת, ‫הבדלה מיניי, ‫זה בגמרי ירושלמי, ‫ברכות, כן? פרק A. ‫כתוב שם, מסקנה משם, ‫מכאן אנחנו רואים שאחת ‫ההגדרות החשובות בכוח הסכל ‫זה שהסכל רואה הרבה יותר פרטים. ויודע באיזה פרטים אפשר לדמות מילטה למילטה, יודע להשוות, יודע לשים על המשקל מה חשוב, מה תפל, מה כדאי לטווח קצר, מה כדאי לטווח ארוך וכולי. ואיזה דברים יש ביניהם חילוק וצריך להפריד ביניהם. לכן מי שיש לו יותר כוח שכלי יכול לראות ולהקיף יותר פרטים. והספקות שלו יותר גדולים כי הוא רואה הרבה יותר צדדים לקושייה, לשאלה, כן? זה דומה לאחד שצריך להחליט איזה עניבה הוא רוצה לקנות, אם הוא יכנס לחנות שיש שם רק עניבה אחת, שני עניבות הכוונה, יש לו ירוק ויש לו אדום, או יש לו לבן או צהוב, אין לו הרבה אופציות, אז זהו הוא אוהב את זה, הוא שונא, מיד ברור לו מה הוא רוצה, אז יהיה לו קל להחליט אם לקנות אותה או את השנייה, אבל אם יכנס לחנות שיש שם מאה עניבות, נראה מבחר גדול, יתחיל להתלבט מה טוב, יהיה לו מאוד קשה להגיע להחלטה. כך האדם שכוח השכלי שלו הוא חלש, הוא לא רואה את כל הפרטים והצדדים. של הדבר, לכן הוא מגיע להכרעה בקלות על פי מה שהוא רואה, אבל אדם שהכוח השכלי שלו חזק, הוא רואה עוד צדדים של העניין ועוד פרטים, ולכן יש לו הרבה יותר צדדים לשקול, ואז ההחלטה שלו נעשית הרבה יותר מורכבת, כי הוא רואה הרבה יותר צדדים ואפשרויות. אותו אדם שיש לו יותר שכל, מצד אחד ההחלטה שלו, לקבל החלטה יהיה לו הרבה יותר קשה, כי יש לו הרבה דברים לשקול, אבל מצד שני יש לו מעלה שאין לה טיפש. מה הפירוש? כשהוא כבר מחליט, מאוד מסתבר שההחלטה שלו היא תהיה נכונה. שהוא כבר מקבל החלטות, הוא מקבל החלטות נכונות. מאשר החלטה של אדם שלא מכיר את כל הפרטים, ולא שוקל את כל הצדדים, כן? כך שהוא מחליט, וטווח הטעות שלו הרבה יותר גדול, בגלל שהוא לא שקל לעומק את כל האפשרויות, אז מלך ללו יעשה החלטה שהיא לא נכונה במהירות, אבל החלטה פזיזה, בדרך כלל מוטעת. בדרך כלל ברוב המקרים שהאדם נכנס למצב שהוא צריך לקבל החלטה, הקושי לקבל את ההחלטה הוא קושי רגישי ולא קושי שכלי. כמו שאמרנו קודם. מה הפירוש? השכל יודע מה צריך להחליט. ואם האדם היה מחליט רק על פי כוח השכל, הוא היה מחליט יחסית בקלות. כי מה כדאי, מה לא, בדרך כלל זה די ברור. מה חכם, מה טיפש. מה יביא, מה לא יביא. מה משתלם, מה לא משתלם. מה אמת ומה שקר. זה אפשר לברר צ'יק צ'אק. הקושי הוא יותר קושי רגשי, של כוחות פנימיים שפועלים על ההחלטות, ובדרך כלל אלה הכוחות מהבלתי מודעה. למשל, אני אתן לכם דוגמה. עכשיו, יש לך, את משבר הקורונה. אז דיברו כל מיני דברים, ויש כל מיני אנשים שהם שונאי חרדים מטבעם, הם על הגבול של גזענים גדולים. וכל דבר באופן, ודאי, תמיד הם ידברו נגד החרדים. תמיד. אף פעם לא יגידו מילה טובה, תמיד ימצאו איפה להכפיש וכולי. זה ידוע, זה רואים את זה יום יום. יש כאלה אנשים. עכשיו השאלה, שחרדי שומע את הביקורת של אותו גזען, של אותו אחד ששונא את הדת, וממילא את הזעם שלו נגד התורה, הוא מוציא על אלה ששומרים את התורה, כן? לא מוצא חן בעיניו איך הם מתלבשים, ואיך הם מתפללים, ואיך הם מדברים, ואיפה הם גרים, ואיך הם גרים, ואיך הם... כל מה שהם עושים זה רע בשבילו. אז ממילא, ברור למה הוא מדבר נגדם. לעולם הוא לא יגיד מילה טובה עליהם, זה כבר יודעים, זה כבר ראו עשרים שנה יום יום. עכשיו השאלה היא כזאת, החרדי עצמו ששומע את הביקורת, נגיד שמע עשר אכפשות ונגיד אחת או שניים מהם הם כן אמת, מהאכפשות של אותו גזען. בדרך כלל בסכל הוא הרי מבין שהדבר הזה אמת. למשל, אותו אחד אמר, הווירוס התפשט מאוד בגלל שאנשים באים לבת הכנסת והמשיכו להתפלל והיו מסיבות פורים וכל מיני דברים שקרו בבני ברק ובירושלים. זה לא שקר. זה באמת אחד הסיבות שבאזורים החרדיים יותר התפשט הווירוס. רק למה קשה לו לקבל את זה? בגלל שזה יוצא מפה של גזען מתונף. שהוא גזען ברמה של נאצי, כן? אז במילא קרבן שאמר אותו אדם שפל, שונא השם, שונא מצוות, שונא מוסר, שונא הכל. קשה מבחינה רגשית לקבל ממנו כל דבר, גם שברור שהוא אמת. עצם זה שהפה המתונף של אותו רשא אמר את זה, מאוד קשה מבחינה רגשית לקבל, ולכן מיד מתנגדים לו. זה לא נכון, ומתחילים להכחיש וכו'. מה אתה מכחיש? נכון, חלק ממה שהוא אמר זה לא היה ולא נברא, וזה שקרים ועלילות. אבל יש גם אולי דבר שכן קרה, אלא מה? מבחינה רגשית אתה לא מסוגל לקבל. וזה מה שהיהדות מלמדת למי שבאמת לומד תורה הרבה זמן ולעומק, שהאמת היא מעל הכל. שיש אמת ויש פוליטיקה, האמת חייבת להיות מעל הפוליטיקה. קודם כל, קבל את האמת ממי שאמרה. ולכן אנחנו רואים שהרבה פעמים בסכל אתה מיד מבין מה האמת. מיד. אתה בעצמך אמרת את זה לאשתך אתמול, את אותו דבר שאמר הגזען. אלא מה, עכשיו נכנס פה הרגש. הכבוד, נפגעת, הוא כבר עומס אותך עשרים שנה אותו נאצי. אז ממלא אתה כמובן אדם ואתה נפגע והרגש שלך כואב מאוד ואז אתה מגיב כמו איזה חיה פצועה, כן? זה דוגמה מושלמת כמעט, כמעט מושלמת לדבר שבשכל ברור בתוך כמה דקות, אבל הרגש, מתכחש אליו ונלחם בו אף על פי שבסכל הבנת שהוא צודק. זאת אומרת, את אותו דבר שהוא אמר, אתה אמרת למישהו אחר שהוא ממחנה שלומך, כן? ניתן דוגמה נוספת מהרב אופמן פה, מפרוסק ודיין. יש אנשים שהם פרוסקי הלכות, באים אליהם, כותבים פסקי הלכה, הם גדולים בתורה וכו'. כותבים ספרי הלכה, שוטים, שאלות ותשובות. ויש כאלה שהם דיינים בבית דין, יושבים בבית דין ודנים ממש הלכות מיום יום. דברים של ממונות, דברים של נפשות לפעמים. ישנם המון תלמידי חכמים שלמדו היטב את כל סוגיות השס ואת כל שיטות הפוסקים. ממש בקיים בהמון חומר. למדו שלושים, ארבעים שנה במסירות נפש. הרבה הרבה שעות כל יום. הם יודעים כל סוגיה מה צריך להיות הפסק להלכה. שאל אותנו, מה המסקנה פה בהלכה? מותר. מה המסקנה פה? אסור. מה המסקנה במקרה כזה יהיה מותר, במקרה כזה יהיה אסור. הם יודעים שבדינון פלוני פוסקים כמו קצות החושן ולא כמו נתיבות המשפט, זה בידיני ממונות. והם יודעים בדין ברוב נגד חזקה, והם יודעים את כל הכללים, והם יודעים בספק איפה ספק דה אורייטה מה עושים וספק דרה דה רבנן מה עושים, הם יודעים את כל הכללים, יש המון כללים, המון כללים, ספק, ספק, ספקה, דרה דה רבנן, חד דה רבנן, רבנן נגד דה אורייטה, כל מיני כללים מסוימים שעל פי זה מוצאים הלכה למעשה. אבל הם נרתעים להיות פוסקי הלכה. באים אליהם, תן לנו פסק, ציבור, רוצים לדעת לעשות או לא לעשות. תלכו אצל הרב ההוא, תלכו לרב הזה. לא, מי אני? מה באתם אליי? מה, אני אפסוק? יש לך את הרב הזה ואתה בא אליי? למה הם אומרים ככה? לפעמים זה באמת סתם ענבה ורוכשים כבוד לרב ההוא ולא רוצים, איך אומרים, להתגדל בפניו. טוב. לפעמים, ברוב המקרים, זה בכלל לא בגלל עניינים של כבוד וזה, אלא מה? פוחדים לקבל על עצמם את האחריות של הפסק. עכשיו, אלף איש יעשו את הדבר הזה, אני הוא זה שיכריע להם אם לעשות או לא. למרות שהם יודעים את הפסק הלכה, הם פוחדים להתיר או לאסור. מה נעשה עם אנשים כאלה? זאת אומרת שאם הוא יתרגל, אם הוא יתרגל את עצמו להיכנס למצבים שיהיה מוכרח לפסוק בהם, יגידי לו הרב הפלוניה הוא לא מרגיש טוב, הוא אמר יומיים לא לטלפן לו, צריכים תשובה עכשיו, אין לנו מישהו אחר, רק כבודו יגיד לנו. אין לו ברירה, מה יעשה? באים אליו, דופקים לו בדלת, יושבים לו עכשיו בבית, מחכים לתשובה. טוב, טוב, תנו לי שעה, אני אענה לכם תשובה. אין לו ברירה. העמידו אותו במצב של אין ברירה. אז יהיה מוכרח לפסוק להם. והוא יתרגל להתגבר על כוח הרגשי שמעכב אותו. על ידי שהאדם יכניס את עצמו לעוד תרגיל ועוד תרגיל של אין ברירה, הוא בסוף יתרגל להכריע ויהיה לו קושי רגשי בדבר. יפסיק לו הפחד והאיסורי מצפון והרגשה מי אני ומה אני ומה אני פתאום נהייתי פוסק. כל הדברים האלה לאט לאט יתנדפו והוא יוכל יותר להחליט בקלות. הקושי לקבל החלטה כמו שאמרנו זה קושי רגשי של גורמים פנימיים שהאדם לא מודע אליהם בדרך כלל. למשל, בכל ספק שיש לאדם שהוא צריך להחליט, יש הרבה מאוד כוחות וגורמים לא מודעים שמשפיעים על הרגש. לכן יהיה קשה לאדם לקבל הכרעה לכאן ולכאן. יש באדם כוחות פנימיים לא מודעים שמשפיעים על הרגשות שלו. על ההרגשות שלו, על היצרים שלו, על ההתנהגות שלו, על ההחלטות שלו. הכוחות הפנימיים משפיעים על חוויות של פחד, של שמחה, נקמה, קנאה וכדומה. הרבה פעמים אדם עונה מזה שהוא עדתי, שייך לעדה מסוימת. וממלא איך ייתכן שאני אצדיק את העדה השנייה שהם יותר צודקים ממה שאנחנו אורגלנו, זה קושי רגשי, נקמה, הוא פגע בי אז, מה עכשיו אני אתמוך מו בפסק? או הזדהות, הרב הזה עזר לי מאז ומעולם, עכשיו מתקיפים אותו, איך אני לא אבוא ואימצא להגן עליו בפסק, על מה שהוא פסק? פוליטיקה, רגש, רואים שהכל כאן רגשות. הרבה פעמים למשל, אני אתן לכם דוגמה, אדם יגיד עכשיו בישיבה, איזה קושייה שהוא קרא בספר של גדול עולם, רמבאן, רמבא, מישהו רציני מאוד. אם הוא לא יגיד ממי זה, הוא יחשבו שזה קושייה שלו, מיד יקטלו אותו בשיעור. מה איזה שטויות אתה מדבר, מה אתה, אתה לא קולט? כתוב פה ככה, מה אתה אומר? צעקו עליו ואחרי שרבע שעה כולם צעקו ונפחו וכולי, אומר להם רבותיי, מה אתם כועסים עליי, זה לא קושייה שלי, בואו תראו, זה הרמבא משואל את זה. זה אורח חיים שאל את זה, זה מביא איזה גדול עולם, הוא שאל את זה. נראה להם ואז וואו, אז למה לא אמרת? רציתי לבדוק אם אתם אנשי אמת או אתם פוליטיקאים. אם הייתי אומר לכם מה התחלה זה קושייה של הגאון מבינה או של הרמבה, או הייתם שבחים איזה קושייה, אבל כיוון שאתם יש לכם עניין אישיתי, ממילא פסלתם את הקושייה מיד, בגלל שזה אני, וזה קורה המון. אני היה לי את זה עם אחד המלמדים שלי פעם, בשיעור גמרא, הוא גאון עצום, האהבה הוא, ‫אבל אני אמרתי לו קושייה ‫שראיתי בספר של הרב עובדיה, ‫מעור ישראל. ‫הוא לא הכיר שיש את הספר הזה. ‫הבאתי לו את הקושייה הזאת בשיעור, ‫על מה שאמר שם התוספות, בגמרא, ‫הסתכל עליי במבט כזה, ‫כאילו, מה? ‫איך הבאת את זה עכשיו? ‫מה פתאום? אני לא רואה את מה... ‫זו לא קושייה בכלל. ‫ככה פסל את זה בעינף יד. קמתי, הלכתי, הבאתי את הספר, פתחתי, הראיתי לו. אמרתי לו, אתה רואה? זה לא קושייה שלי. הנה זה, הרב אובדיה שואל את הקושייה הזאת. מביא את הקושייה הזאת, תראה איזה פלפול שלם יש פה. שתקל ככה, כבר לא היה נעים לו. רגע, הוא פסל את זה בעינף יד. טוב, טוב, זו דעתו. הוא אומר, אני לא כך דעתי. אבל כבר דיבר יותר בכבוד. ‫אבל תלמיד היה לפני 20 משהו שנה, ‫תלמיד צעיר כמוני, ‫מקשה כזו קושייה, ‫מיד פסל אותה. ‫עכשיו שכבר היוו לו מישהו ‫שהוא יותר גדול ממנו בתורה, ‫הוא כבר לא יכל לדבר ‫כמו שדיבר קודם. ‫דרך אגב, יש כאלה ‫שגם אז היו מזלזלים, ‫שהגאווה שלהם היא מעל הכול. ‫אבל זה לפחות היה לו כבוד לחכמים. ‫איך שראה שזה בא מחכם ‫יותר גדול ממנו, ‫אמר טוב, זה דעתו, ‫זאת אומרת, כבר לא אמר שזה שטות. זה ברוך השם, אם אמר את זה אדם גדול אז יש פה כבר היגיון. זה דוגמה, אפשר בי אלפי דוגמאות כאלה, כך הם בני האדם רבותיי. הבנתם? זה המציאות. מתקדם הלאה לקראת סיום. אז באמת, העולם חושב שתיקון המידות זה לזהות את המידות הרעות של האדם, ‫ולעבור מיד לתיקון שלהם. ‫כגון, אני גאוותן, ‫הוא משוויץ כל הזמן, ‫אז חייבים להילחם בזה, ‫ללמוד הרבה על גאווה ועל ענווה, ‫אבל לא הרבה מבינים שבתיקון עמידות כן? הרי מה זה תיקון המידות? זה אדם מתגלגל לעולם עם מידות שעדיין לא תיקן בגלגול שעבר, ומגיל קטן כבר יש לו את המידות האלה. אז הוא אומר, קודם כל אדם כדי להבין איך לתקן את המידות שלו, הוא צריך להבין שהוא צריך חקירה יסודית של התת מודה שלו. למה? מה שייך תועת התמודה? כדי להבין את הגורמים שבתת מודע של האדם שגורמים לו להתנהג בצורה שהוא מתנהג בכל המידות. למשל, אדם שיש לו רגשי נחיתות בנושא מסוים, תמיד יסנע אנשים שאין להם את הבעיה שלו. דוגמה, אדם שהוא מאוד נמוך, הרבה מתחת לממוצע של הגובה. אז ממילא שהוא רואה אנשים גבוהים ונעים, זה מפריע לו מאוד. אז ממילא לא משנה עכשיו אם יגידו משהו, באופן טבעי הוא יתנגד אליהם, ישפיל אותם, יבוא ויתנסה עליהם כדי להתגבר כביכול על הסבל שיש לו כרגע בתת מודע שגורם לו לסבל ולרגשן החיתות. אז זה לא באמת עכשיו שהוא גאוותן מטבעו והוא אוהב להשפיל אנשים, אלא מה ששורש הבעיה שלו הוא שהוא בעצמו סובל ממצבו, או שהוא מכוער, או שהוא נמוך מדי, או שהוא שמן מדי, או שהוא רזה מדי, או שהוא טיפש מדי, או שהוא בעל מפתע מצחיק, או שכל מיני דברים שבמקום המסוים איפה שהוא חי, זה דברים שלא נחשבים כדברים בעלי משקל, כן? ובעצם, תמיד הוא יהיה עסוק בלחפש פגמים אצל אחרים כדי להרגיע לעצמו את הסבל שלו, ואז כלפי חוץ נראה שהוא אדם גאפתן. אבל זה לא זו הבעיה, למשל אם היה דרך להגביע אותו עכשיו, דוגמה הוא מטר שישים, מתח את האוטו נהיה מטר שמונים, כבר אין לו יותר השפלה, הוא לא ישפיל יותר את הגבוהים. מה קרה? אני אחד מכם, אין לי שום עניין אתכם יותר, אני לא מקנא בכם יותר. אם היה מכוער ועשו לזה ניתוח ועשו אותו יפה, כבר אין לו יותר, אז מה קרה לגאווה? לא הייתה באמת גאווה. זה היה חיה פצועה שמגיבה מכאב. כשאדם מגיב מכאב הוא עושה הרבה שטויות, כולל עבירות, כולל גאווה, כולל עליב אנשים. אני ראיתי פעם איזו אישה מאוד מאוד כבדה במשקל, שהיא דיברה בבוז על בחורות שכביכול עשו דיאטות והורידו משקל והן נראו עכשיו יותר טוב ממה שהן נראות קודם וכולי וכולי. ראיתי, כמובן אחרי שלמדתי את כל הנושא לעומק, ראיתי איך לנגל עיניי דוגמה ממה שהוא מביא פה. שהסבל שלה כנראה היה כל כך גדול בזה שהיא הגיעה לממדים שהם מעלו מעבר לממוצעה, וממלא היא כביכול ניסתה להסיט את העניין שהכל זה השכל, ומספיק שאת צדיקה, וזה בכלל לא משנה איך את נראית, ואלה שעושות את זה הן סתם ריקניות וטיפשות. כמובן שאם דוגמה, היא הייתה יום אחד לוקחת איזה תרופת פלא, וקמה בבוקר רזה וכולי, אז כמובן שכל הדיבור שלה משתנה. אז ממלא רואים שמה שהיא דיברה אז זה לא באמת היה מי שזה היא. ופשוט דבר שנבע מרגשי נחיתות בדבר מסוים, כן? ובאמת, אז ברגע שאנחנו מאתרים את שורש הבעיה, מה באמת מפריע לאדם, אז ניתן להיכנס ולהרגיע את המוח, וממלא הוא יפסיק לתקוף אנשים. בעצם עכשיו התהפך לנו כל הראיית חיים שלנו. כשאנחנו רואים עכשיו ילד, בא ו... מפריע בכיתה ועושה כל מיני דברים. מה כל זה? סובל מחוסר תשומת לב. לא נותנים לו תשומת לב, אבא שלו עסוק בעסקים, אמא שלו עובדת ואף אחד לא מסתכל עליו. איפה הוא יקבל תשומת לב? אז הוא מתחיל להפריע. עכשיו יש מישהו בכיתה שיש לו משהו שאין לו, מיד מארגן נגדו כל מיני קומונות להציק לילד הזה. ‫אז מה אומרים? ‫המורה מה יגיד? ‫המורה לא מורחח לפסיכולוגיה, ‫לתת מודע, לרגשן החיתות, ‫הוא לא מבין בזה. ‫מה יגיד המורה? ‫הוא יקשר להורים, ‫הבן שלכם חצוף, ‫הבן שלכם פרי אדם, ‫הבן שלכם מחזר, ‫הבן שלכם מפריע, הבן... ‫בסופו של דבר, אם היו מביאים ‫את הפסיכולוג המתאים ‫שידבר איתו כמה שיחות ‫והיכנס לו לשורש הבעיה ‫ויתחיל קצת לטפל בו, פתאום היו רואים ילד אחר לגמרי, לא עצבני ולא זולל כל היום ולא זורק מילים ולא מקלל ולא מפריע ולא צעקן ולא מלכלך בכוונה. כל זה זה תגובות, זה רק סימפטומים של שורש הבעיה. ובילדים זה מאוד נפות שלא יודעים להבחן את זה. לא יודעים להבחן מה באמת מפריע לילד. לפעמים ילד אומר אני לא רוצה יותר ללכת לבית ספר הזה, לא אני שונא את זה, נמאס לי וזה, ובכלל עיקר הבעיה של הבית ספר הזה, זה ילד אחד בכיתה שהוא מאוד מקנה בו של הילד הזה יש את מה שהוא חולם שיהיה לו והוא לא יכול לעשות את הכאב הזה. ואז הוא בכלל מדבר עליו. הוא לא יגיד אני מקנה בילד הזה שהוא עשיר ויש לו אופניים ויש לו זה ויש לו מחשב ויש לו נוסע לטיולים ואבא שלו עשיר ואבא שלו לוקח אותו מהבית ספר עם אוטו יפה ולנו אין כלום. אז הוא לא יגיד את כל זה כמובן. אז מה הוא יגיד? הבית ספר ככה והמורים ככה ולא לומדים שם כלום. ‫בכלל לא שייך, ‫שורש הבעיה צריך להבחן. ‫אני פעם נתתי דוגמה ‫שבא אל הרב שח, זה צל, ‫מלמד אחד, ראש ישיבה של ילדים, ‫שאחד שהיה מלמד אצלו, ‫עזב את הישיבה ופתח ישיבה אחרת, ‫באותו עיר, בבני ברק. ‫ומאלה חצי מהתלמידים ‫הלכו עם המלמד הזה, ‫וכמובן, אז הישיבה שלו ‫התקטנה וכולי. בא לרב שח, אומר, כבוד הרב, איך עשה לי כזה מעשה, זה כפוי טובה, זה... אומר לו, הרב שח, מה קרה? אמר לו, תראה, הוא עזב את הישיבה, חצי מהילדים עזבו איתו, גם התומכים, התורמים וזה, תבקש ממנו לסגור את הישיבה שלו, בשביל מה צריכים שתי ישיבות? אתה לא רוצה ללמד, אל תלמד, אבל למה אתה לוקח מהישיבה הזאת תלמידים? או לפחות תגיד לו שיחזיר את כל התלמידים. הלך הרב שח, פתח בארון שלו, היה שם כסף, ‫הוציא חבילה של כמה אלפי דולרים, ‫נתן לו, אומר, אל תדאג, ‫השם יעזור, הנה. ‫הוא ראה ככה חבילה של דולרים, ‫מאות דולרים. ‫לקח, תודה, כבוד הרב. ‫לקח ויצא עם חיוך. ‫העוזר של הרב שח, סחייק, רב סחייק, ‫אומר לו, מה זה כבוד הרב? ‫אני לא מבין מה קרה פה. ‫הוא בא לפקוט על זה ‫שהוא פתח ישיבה, ‫וביקש, אתה תדבר עם ראוש, ‫הסגור את הישיבה, זה לא פר. ‫מה אתה מפצל את הישיבה לשניים? מה לך? אתה נתת לו כסף. אומר לו, הרב שח, כשבאים אליך לדבר איתך אנשים, אתה צריך תמיד לרדת לשורש הבעיה. לא מה שהם אומרים זו הבעיה, בין השורות אתה מבין מה באמת מפריע להם. מה יפריע לבן אדם הזה? שעזבו כמה תלמידים? אה, עדיין יש לו ישיבה, זה לא סוף העולם. הפריע לו שעכשיו חלק מהאנשים שתורמים לו כסף יתרמו לרב החדש כי כל עוד הרב הוא היה בישיבה שלו אז הם אהבו את הרב הזה הוא המורה של הרב של הילדים שלהם תרמו לישיבה הזאת כסף עכשיו המורה הוא הלך לפתח ישיבה את התרומות שלהם יעבירו לשם או שיחלקו חצי אליו חצי לשם אותם אלה שתורמים הוא עכשיו מודאג מבחינה כלכלית, נתתי לו חבילה גדולה של כסף, שיהיה לו, איך אומרים, חודשיים שלוש שקט. הבנתם רבותיי? הוא בכלל בא לפקוט על התלמידים, באמת מה שהפריע לו זה הכסף. ברגע שקיבלת כסף, יצא זורח ושמח. ולסיום, ממש דבר אחרון. אז באמת המסקנה של זה לעת התאר שיש כזו מלחמה בין השכל לרגש. יש שני כוחות פנימיים שמושכים לכיוונים שונים. ואז יש שני כוחות רגשיים שמותמודדים אחד מן השני. רגש מול רגש. גם ברגש יכול להיות קונפליקטים, לא רק רגש נגד שכל. נוצר קונפליקט בין שני כוחות סותרים, ויש קושי מאוד רגשי להחליט. וזו הסיבה שהרבה פעמים, כשתקבל החלטה ותכריע לצד אחד, כל מה שתחליט עדיין לא תצא מן הספק. לא תהיה מרוצה. הכוח השני ימשיך להציק לך שהיית צריך לבחור כמו ולא כמו שבחרת. אחד מהקשיים שיש בקבלת החלטות נובע מזה שהאדם פוחד לקבל על עצמו אחריות. טוב, האדם, עזוב אותי, מה אתה מסבך אותי? מה אני עכשיו צריך להחליט? למה אני? תלך לאו, מה פתאום? כי בכל החלטה מונח, מונחת אחריות בקבלת ההחלטה. אחריות גדולה, מה, בוא אליי, אשימו אותי, בגללך קרה, תראה מה נהיה. כמו שתראה אנשים שהולכים לשאול את צדיק הדור, והוא צוחק עליהם שהם בכלל שאלו כזו שאלה, מה, אתם באמת שואלים אותי כזו שאלה? מה זה, כל ילד יודע את זה. והם בעצמם יודעים ששאלו שאלה טיפשית. ובכל אופן הם לא התביישו ללכת עד לרב הזה לדרשה ולחכות שעה בתור כדי לשאול כזו שאלה טיפשית. למה? כי הם פוחדים להחליט בעצמם. ולכן הם הולכים להדמור. ושביל שהדמור יחליט בשבילם. הרב אמר, הרב נגמר, הרב אמר, אני לא צעד בעניין. ובזה הם מסירים מעל עצמם את האחריות שיש בקבלת החלטות, וכך הם רגועים. יש לי אחד כזה, שעשה עלייה לארץ, אמריקאי, הוא ואשתו, ויש להם ילדה אחת רשאית גדולה מאוד, שעושה בכוונה את כל העבירות נגד התורה, ומורדת בהם ובאשם. והם כל פעם שואלים אותי על כל מיני עניינים. עכשיו, אני כבר הסברתי אלף פעמים בדרשות שלי שאסור לתת כסף לרשאים כדי שבכסף הזה הם יעשו עבירות נגד השם. זה איסור חמור. זה מסייע לעוברי עבירה ולפני עביר לא תיתן מכשול. יש בזה עוד כמה בעיות אחרות ולכן, הם כבר יודעים את זה, אבל כל פעם שהם צריכים לקבל איזו החלטה, הם מיד שואלים, ואני אומר, ריבות השואה, אני כבר עניתי להם על השאלה הזאת עשר פעמים, בבריאציות שונות, ותמיד התשובה היא אותה תשובה. ובכל זאת, הם, כמובן שהם פוחדים שהם אלו שיהיו מקבלי החלטה, הם העדיפים שיוכלו לומר, הרב אמר לנו, יש במי לתלות האשמה. שאם פעם יהיה משהו, יש במי לתלות האשמה. וזה אנשים שקשה להם לקבל החלטות, ויש אנשים אחרת, הפוך. הם רוצים לקבל את ההחלטות. אני לא מתקשר שהרב יכריע לי מה לעשות, אני רק רוצה לשמוע את דעתו. אחרי ששמע את הדעה של הרב הזה, ושמע את הרב ההוא וזה, בסוף הוא אומר, אני חושב שזו הדרך. זה מה שאני אעשה, ומקבל לעצמו את ההחלטה. אבל רוב האנשים, כמו שכאן מובאה, פוחדים מקבלת אחריות, ואדם פוחד לקבל עצמו אחריות, אז לכן הם שאלו את הצדיקים ואת הדמורים וכולי. הפחד מאחריות זה דבר שגם ניכר מאוד אצל ילדים קטנים, כשבאים לילד וטענות למה עשית כך וכך, מיד הוא יצטדק ויאמר אני לא עשיתי, אני לא אמרתי, הוא עשה, הוא אמר, על ידי שמעבירים את האשמה לשנים, מורידים מעצמם את האחריות. אבל אדם צריך להתרגל שישרוד והמעוט של האדם הוא הבחירה, כמו שהרמב״ם מביא בתחילת שמונה פרקים, שהוא כתב את החיבור של שמונה פרקים בשביל שהאדם ידע מה זה בחירה. הגאון מבילנה מדבר הרבה מה זה בחירה. ברבי ישראל, גם ישראלנט אומר בתחילת מאמר למד, מתחיל לדבר על זה שהבחירה זה היסוד הכי חשוב אצל האדם, זה מה שמבדיל אותו מהחיות. לא שהחיות לא בוחרות, גם החיות בוחרות מה לאכול, מה לא, ואיפה ללכת ואיפה לא ללכת, אלא מה החיות לעולם לא יחליטו לעשות פעולה נגד רצונם או נגד התאווה שלהן. והאדם הוא היחיד בטבע שיכול לעשות כרגע פעולה נגד רצונו האישי. שרצונו האישי כן לגעת בסמים, והוא מחליט לא ייגע, אפילו שאני סקרן. למה? זה ירוס לי את החיים. כן לאכול עכשיו את ההוגת קצפת הזאת, ואז הוא אומר, לא, אני לא יוכל, אני לא יכנה לתאווה, בגלל שאני עכשיו מנסה להוריד משקל ולהיות יותר בריא ולהוריד את הסוכר בדם, אני אלחם בתאווה שלי. או אני רוצה להגיד לבן אדם הזה עכשיו את האמת, אבל זה יפגע בו ואחרים ייפגעו, לכן אני אגיד, הפוך, כדי לא לגרום למחלוקת ולמלחמות. זאת אומרת, האדם היחיד שיכול כרגע לעשות הפוך ממה שהוא אישית מצא לעשות, כנקמה, או כלפגוע במישהו בכוונה, ובסוף הוא נזכר שהתורה אמרה לא תיקום ולא תיתור, ובסוף הוא בא, לוחס על מינם את היד, המעביר על מידותיו, מעבירים לו כל מידה כנמגידה. אתה סלחן, אתה מוכל לאחרים יחסית בקלות, נדון אותך גם כן במידת הרחמים, מידה כן נגד מידה. וממש, ממש לפני סיום, רגע לפני סיום, האנשים לא מוכנים לקבל בעצמם את ההחלטה, כי הם פוחדים להכריע. השאלה אם הם אחריות. כמו שהגמרא אומר, כוח דה יתר העדיפה. במסכת חולין עמוד נונחת כתוב, שאין הכוונה שחומרה זה יותר קל מבחינה הלכתית. כי אם נוקטים תמיד לחומרה, זה גם כן יכול לגרום נזק. למשל, בבריסק, בישיבת בריסק, היו רגילים לומר, אם ביום הכיפורים אתה מחמיר לו לאכול, זה אדם שהוא חולה. יש לו סוכר, יש לו בעיות, לחץ דם, לא יודע מה. הרופאים אמרו לו, אתה צריך לאכול, אם לא אתה יכול למות. אז הוא מחמיר לא לאכול. יום כיפור אני לא אוכל, לא אכפת לי מה, לא אוכל. זה לא חומרה, כי אתה מקל בפיקוח נפש. החמרת באכילה, אתה רוצה עכשיו להחמיר בהלכות יום כיפור, אבל הקלת בפיקוח נפש זה יותר גרוע. אז יצא סחרך באפסתך. במה שצריך להקל, אתה מחמיר. במה שצריך להחמיר, אתה מקל. הפוך. עשית הפוך. ואם אתה מחליט כן לאכול, יוצא שאתה מקל ביום הכיפורים, אבל אתה מחמיר בפיקוח נפש שהוא דוחט יום הכיפורים, כי ככה השם אמר. או פיקוח נפש דוחה שבת וכולי, כן. לכן כוח הפסיקה ליתר הדורך שיותר כוחות הנפש, להגיד אסור זה קל, כל אסור אסור אסור, אין לי מה לפחד, זה לא תמיד נכון, כי הרבה פעמים תגיד אסור, אבל בגלל האסור הזה יקל בדבר שיותר חמור, לכן מי שעכשיו יש לו כוח, שהוא יש לו הרבה ידע תורני, כמו שהחכם עובד יף עשה שמיניות כדי להתאיר אגונות, כדי להקל באיפה שרק אפשר, למה? מכוח התורה, לא שעכשיו איזה שולף סתם איזה סברת כרס, יאללה, ריחמתי עליכם, אני מרשה לכם, חס וחלילה. אלא הכל על ידי ראיות וכללי הפסיקה והכל, אבל גם בכללי הפסיקה יש צדדים להכמיר יותר ויש צדדים להקל יותר, וצריך הרבה ידע וניסיון בזה. וגם לדעת מה עיקר ומה תפל, שזה בעצם שורש העניין. אולם צריך להגדיר, להרגיל את הילד כבר מצעירותו לעמוד במצבי ספק. שהוא לבדו בעצמו יחליט. מה זאת אומרת? הוא יחליט ולאט לאט יתפתח בו כוח לקבל החלטות. מגיל קטן תעמיד אותו במצבים. נו, מה אתה מחליט? לא, לא, אני לא רוצה, תגיד לי אתה, לא, אתה תחליט, מה עושים? עושים את זה, מה אתה רוצה ללמוד? אתה רוצה ללמוד את זה? אתה רוצה ללמוד את זה? Whatever you like, מה שאתה רוצה אבא, לא, לא, לא, אתה תחליט, מה אתה רוצה? אז הוא יגיד לך, טוב, אני רוצה גמרה, אז תשאל אותו, אז למה אתה רוצה גמרה ולא הלכה? אני רוצה להבין למה, איך החלטה, למה, אז הוא יגיד לך תשובה, אז תקשה לו, מי אמר לך אולי כרגע אתה צריך יותר לדעת הלכה כרגע, אולי גמרא אתה באמת לומד בישיבה הרבה, אבל הלכה אין הרבה זמן ללמוד, בוא אולי נעבור על כל ההלכות שאתה צריך לראות, ראיתי שאתה עושה כמה טעויות בהלכה, אז אני אגיד לך, בקיצור, הילד התחיל לחשוב מגיל צעיר, מקבל החלטות וזה השפיע לו לטובה מאוד מאוד בעתיד. טוב, פה אנחנו נאלץ לסיים, למרות שזה עדיין באמצע העניין, בעזרת השם בפרק הבא נדבר על מודעות לדברים שחשובים, נזהה גורמים עיקריים, נתרגל קצת דוגמאות למצבים של אין ברירה, ובעזרת השם נדבר על איך משלימים כבר עם החלטות שכבר קיבלת, בלי שהיא שגיעה אותך יצר הרע בראש שעשית טעות, נדבר קצת על ההכנעה, יש שיעור מאוד מעניין בעזרת השם, גם בשיעור הבא. עד אז, בעזרת השם, אני מקווה שאנשים ישתפו את הדרשות האלה, חבל מאוד שאנשים רואים את זה ולא משתפים, ממש כאב לב. עוול גדול. קודם כל, האנשים האלה, צערי הרב, הצטרכו לתת את הדין הזה. עמדו יום אחד מול הקרש בחרוי, שאלו אותם, ראיתם דרשות? הדרשות עזרו לכם מאוד, למדתם על עצמכם, למדתם על התת מודע, למדתם על זוגיות, למדתם על שידוחים, למדתם על חינוך ילדים. לא חשבתם לשתף את זה עם אחרים? דרך אגב, הסדרה הזאת, היא מתאימה לכל אדם, לחילונים גמורים, לגואים גמורים, לעובדי אלילים אפילו. כולם מתחתנים, כולם גדלים ילדים, כולם יש להם בעיות בתת מודע, עד רבה. דרך זה הרבה אנשים עוד התקרבו לדת וישמרו מצוות. הרבה פעמים אנשים חזרו בתשובה בזכות הדרשות על זוגיות. כמו שאמרתי, שיש איזה מפורסם אחד, איזה סלבריטי בארץ גדול, מפורסם מאוד, שרואים אותו כל יום בטלוויזיה וכולי, שאמרתי לו, שהוא אמר לי, טוב, אני מתחזק מאוד עכשיו מהדרשות שלך, אבל מה יהיה עם אשתי? היא גדלה רחוקה מאוד בבית שלא היה בו בכלל יהדות. איך אני עכשיו, מה, אני אביא לה דרשות? אני לא כל כך מעוניינת בכלל להראות שום עניין. אז מה אני אעשה? אמרתי לו, אל תתחיל שגע אותה לוחכות וזה, זה כמובן לא מוסר. יש לי רעיון, בזמן שאתה נוסע איתה פעם הבאה באוטו, תשים את הדרשה שלי על שלום בית וזוגיות. הוא אומר לי, למה זה? אמרתי לו, אל תדאג. אחרי שהיא תשמע שעה דרשה, מה התורה אומרת על היחס לאישה ואיך צריך גבר להתייחס לאישה וכו', תיכנס באהבה לתורה. כבר יהיה זרת הזרע. וגם ממילא, כיוון שאני הוא הדרשן שם, היא תהיה סקרנית לשמוע דרשות אחרות שלי. ומתוך זה שהיא כבר תראה סימפתיה, כבר תביא לה את שאר הדרשות. וכך היה, כנגד כל הסיכויים, לא רק זה הוא התקשר אליי מהאוטו בזמן שהם היו נוסעים מובי. ואמר לי הרעיון שנתת היה ממש טוב, אנחנו שומעים עכשיו בזרוך הנסיעת כל הדרשה הזאת והיא ממש עמומה לטובה. התפעלה מאוד וכולי, אחר כך הוא הביא אותה, אחר כך נפגשנו ואחר כך כל מה שקרה, הבאתי להרימה של ספרים והיא שמעת דרשות ולאט לאט כנגד כל הסיכויים, היא 60-70 אחוז מהאורח חיים החילוני שהיה לה, התחלף לאורח חיים יהודי של שמירת מצוות. כמובן שיש עוד דרך עדיין להגיע לשלמות, אבל כבר זה מהפך אדיר בחיים שלהם, של הזוג הזה, וזה הרבה פעמים נובע דווקא משיעורים כאלה. לא שיעורים שבאים להגיד לך, אתה רשע, אתה מחלל שבת, אתה גנב, אתה ככה. טוב, יש אנשים שצריכים, איך אומרים? לדבר איתם תכלס. אבל פה, לעדינים יותר, דווקא מדרשות כאלה, וכבר קיבלתי הרבה הרבה אימילים, במיוחד באנגלית, מפסיכולוגים, מטפלים בזוגיות, מיועצי נישואים, שאומרים שהסדרה הזאת אפילו אותם לימדה המון. כמובן, הקרדיט הוא לא אליי, כי אני את כל הסדרה הזאת ביססתי, על הגדול הפסיכולוגים, גם חרדי, גם תלמיד חכם, גם פסיכולוג אדיר, שעשה חייל בארץ, שהשפיע על כל הבתי משפט בישראל, הרב שלמה אופמן זצל. כל הסדרה הקודמת שלי של פסיכולוגיה של המוח, היא מבוססת על ספר הקודם שלו, והסדרה הזאת מבוססת על הספר הזה, שזה שיחות עם רב שלמה אופמן על שילוחים ושלום בית. גם יש אנשים שיכולים לקנות את זה, אמנם אולי יהיה קצת יותר קשה להם לראות את זה לעומק כמו שאני מביא את זה בסדרה, כי אני מכניס את הדברים האלה קצת יותר לפרופורציות ולהסביר לעומק, אבל עדיין מי שיש לו כוח ריכוז טוב הוא יכול לקרוא את הספר וללמוד מזה בעצמו ולסמן לעצמו וכולי. טוב, בעזרת השם אנחנו ניפגש בסדרה הבאה, ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.