In this sermon delivered in Katamon, Jerusalem, the speaker emphasizes the critical nature of the month of Elul and the upcoming High Holy Day of Rosh Hashanah, describing it as the day when every creature—human, animal, and even nations—stands before divine judgment. He laments that a large majority of Jews worldwide are unaware of the existence and significance of Elul and Rosh Hashanah, treating the Jewish calendar as irrelevant. The talk connects this spiritual accountability to everyday life, suggesting that the outcomes of the coming year—health, marriage, prosperity, or suffering—are decided on that day. Interwoven are personal recollections of the speaker’s father, a man of absolute honesty who grew up in a crime‑ridden, impoverished Jerusalem neighborhood during the British Mandate era. The father’s moral steadfastness, despite surrounding corruption, serves as a model of personal responsibility and illustrates how choices shape one’s destiny. Historical anecdotes about the hardships of the 1940s, the British administration, and the scarcity of basic goods further ground the theological message in lived experience. The overall purpose is to awaken listeners to the urgency of repentance, self‑examination, and conscious alignment with divine expectations before the impending judgment.
Chapters
זכות גדולה להיות כאן הלילה בירושלים בקטמון אנחנו נכנסנו כמו שאתם יודעים לחודש אלול לפי היהדות חודש אלול הוא חודש הכי קריטי בשנה ויש לזה הזדמנות להציל את ה11 חודש שעברו עד היום החלק העצוב בסיפור זה שרוב הישראלים, או אפשר להגיד אפילו רוב היהודים בעולם, אין להם בכלל מושג מה זה חודש אלון. מבחינתם הם אפילו לא יודעים שיש כזה חודש. יש כאלה הלכו לאיברוסקול או אני יודע לבית ספר למדו את החודשים תשרי חשבן אז יודעים אבל הם לא עכשיו נגישה עכשיו חילונים פה בקניון תגיד איזה חודש עברי אנחנו הם מעניין אותם כל מיני זמרים בלס וגאס בפריס שטויות הם לא יודעים איזה חודש וגם אם יהיה איזה אחד שיודע איזה חודש הוא לא יודע מה משמעות החודש תגידו מה זה אומר חודש אלול וואלה לא יודע מה זה אמור להגיד אבל אם אתם חושבים שאלול זה הבעיה יש לי חדשות ממש עצובות אפילו מה זה ראש השניים לא יודעים הם יודעים שיש חג ראש השנה מה פירוש ראש השנה? ראש השנה זהו תחלת השנה וחג כמו של הגויים נויר זיב סילבסטר כל השטויות האלה גם לנו היהודים יש שנה יהודית זה כל מה שהם יודעים תשאל אותם ומה עושים בראש השנה יגידו לך תפוח בדבש זה הם זוכרים מהגנון תפוח בדבש ומה זה ראש השנה? היום הכי קריטי בשנה היום הרת עולם, הרת עם תאף לא דגושה, כוונה מלשוני ריון הריון של העולם, זו התחלה של העולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם כל מי שנוצר, אפילו באמות אפילו גויים וכל היהודים היום יעמיד במשפט איזו לחרב, איזו לחיים, איזה למלחמה, איזה למחלות, איזה כל מה שקורה בעולם זה נגזר בראש השנה גם על מדינות, גם על ערים, גם על בני אדם, גם על בהמות, על הכל איך יהיה לך השנה בראש השנה כותבים דוח מהיום הראשון, שני, שלישי, רביעי, מה יעבור עליך, איזה סתירות קבל, איזה מחלות, איזה צרות, תתחתן, לא תתחתן, יהיה שילוך, לא יהיה, תהיה מסכן, תהיה מאושר, יהיו לך ילדים, לא יהיו לך ילדים, הכל נכתב. כל שנה ושנה יש דיון עליך בשמיים. מתי זה? בראש השנה. חלק העצוב פה בסיפור ששמונים אחוז מעם ישראל בעולם, משהו כמו 12 מיליון, לא יודעים בכלל שהיום זה המשפט שלהם. לא קיבלו בדואר תעזמנה להגיע לבית המשפט. הולכים לדון אותם ל-40, 50, 70 שנה מעשר, אוכס וחליל על התניעה. או למחלות, או לאיסורים, או למחנות עבודה הולכים לדון אותם ואת הילדים שלהם, הרי יש לזה השלכות אם עתדתי לך ל-40 שנה מעשר, סביר להניח שהילדים שלך היו כבר במשפחות פשע במאפיה איך הם ישרדו בעולם כזה בלי אבא הרבה ילדים שגדלו בלי הורים בבית ירדרו לתרבות רעה לא תמיד באשמתם בסופו של דבר כל מה שאדם בוחר זה אשמתו גארג מצבו היה קשה מאוד עדיין דנים אותו כי הוא יכל לבחור אחרת אני תמיד אבא שלי עליו השלום אמר לי תראה אני גדלתי עם כל המפיונרים הכי מסוכנים במדינה המפיונר הזה, הרוצח הזה, המפיונר ההוא, אלה שהיו היהדים של המשטרה. הוא אומר, ותראה איפה הם ואיפה אני. אין ביני לבינם שום קשר, לא בדבר הכי קטן. ובאמת אבא שלי היה ההפך הגמור מהם. הוא בחיים שלא יכל לגזול פרוטה. בחיים לא גזל פרוטה בחיים, בחיים, הוא לא ידע לגזול. ובחיים לא שיקר גם. הוא לא יכן לשקר, האופס שלו היה כל כך ישר שהוא לא יכן היה להוציא שקר וכל אלה שגדלו איתו בשכונה מי ששואל איפה זה שכונת התקווה איפה שיצאו כל הרוצחים הכי גדולים שהיו בשנות השישים אלה היו איתו בבית ספר עמיאל המפיונר הזה והרוצח הזה והוא בחר בדרך טובה לא בחר ללכת בדרכה גם הוא יכול היה להגיד, מה איפה גדלנו, ילדות קשה, לא היה, לא היה כסף וכלום. אבא שלי סיפר, הם היו הרבה אחים, וכל המשפחה נעלו זוג נעליים אחד. שאלתי אותו, איך זה יכול להיות? הוא אומר, כל פעם תקנו את זה, תפרו, ילביגשו על זה תלאים. בסוף הקשיתי לו קושייה. אמרתי לו, רגע, אבל מה, המידה של כולכם הייתה אותה המידה? מה קורה אם עכשיו אח אחד יש לו רגל יותר ארוכה מהשני? אז הרגל לא נכנסת. הוא אומר, אה, זה לא בעיה. חתכו את הקדימה והאצבעות יצאו החוצה. יש מישהו שמוכן ככה ללכת לבית הספר כאן? להגיע לבית הספר והאצבעות של הרגליים שלך יוצאות החוצה מהנעל כי גזרו לך את הקדימה? היום אף אחד לא מוכן. אפילו אני הכי גדול במדינה יגידו לו תלך ככה לבית ספר, יגיד אני בעדיף למות מאשר ללכת ככה לבית ספר. אבל אז היו הרבה ילדים כאלה, לא מהבושה. תוך שלושים איש בכיתה עשרים ככה היו באים. זה היה, שלטו פה הבריטים, 1947. היו נותנים חסק כמח, תסתדר עם זה. הופעים כמח, לחם בבית, זה היה בלי כלום.
