סדרת הפסיכולוגיה של המוח והנשמה-יחסים, זוגיות ושידוכים 7#

ערב טוב לכולם. אנחנו ממשיכים בסדרה, הפסיכולוגיה של המוח והנשמה. הפרק הזה הוא פרק מספר 7 בסדרה. קרוב לוודאי שנגיע בערך לעשרה פרקים, אולי אחד יותר, אחד פחות, אבל בדרך כלל זה, לפי מה שאני רואה, זה אולי עוד שלושה פרקים חוץ מזה, כן? בפרק שעבר, דיברנו על אנשים שקשה להם להכריע, לא יכולים לקבל החלטות, קשה להם עם אחריות, והיום אנחנו ממשיכים בעניינים של מודעות לדברים שחשובים לאדם, כן? יסוד חשוב, שחשוב מאוד לדעת, הוא שלפני החלטה, לפני שאדם יקבל החלטה בכל תחום שהוא, צריך לעשות סדר אצלו בראש. לדעת, להגדיר, לעצמו, מה הם הנתונים שמעניינים אותו? מה מעניין אותך? מה הכי חשוב? מה סדר העדיפויות אצלך? כדי שתהיה לך היכולת לתת לכל דבר את המשקל הנכון. כשמדברים למשל על שידוחים כמו בסדרה שלנו, כשאדם הולך לבחור אישה, יש הרבה נתונים שהוא בוחן בשידוח. זה משתנה מאדם לאדם, איזה דברים הוא מעוניין לתת להם דגש בבחירת אישה. מה הכי חשוב לו, מה פחות חשוב לו, כן? אבל אם מעניין אותו למשל האיכוס של המשפחה שלה, מעניין אותו העירת שמיים שלה, האם מעניין אותו החוכמה שלה, היופי, כל אדם מתמקד בעיקר על כמה דברים שמעניינים אותו הכי הרבה, כן? איפה היא תרצה לגור. אחרי שביררת לעצמך את כל הנתונים שמעניינים אותך, אז תגיע לנקודת החלטה שיהיה לך קל הרבה יותר להחליט. כי אפילו אם לא תקבל את התשובה בכל דבר, תוכל לפעול עם שיקול דת להכריע על פי ההיגיון, על מה אפשר לוותר ועל איזה דבר אסור לוותר, כן? אחרי שאדם יהיה לו הכל מסודר, אז הנתונים שמעניינים אותו, אז כמובן שההחלטה תהיה הרבה יותר קלה והרבה יותר טובה, כן? לפעמים שאדם אין לו את כל הנתונים. בכל זאת הוא צריך לקבל החלטה על פי הנתונים שכן יש לו. אין לו את כל התמונה אבל יש לו חלק מהתמונה. יש כלל ביהדות, אין לה דיין אלא מה שאיניו רואות. תמיד בדין חסרים נתונים, איזה עד אחד לא הופיע, איזה עד אחד שכח להגיד משהו חשוב ממה שהוא ראה. אין בוודאות את כל התמונה ב-100%. תמיד יש חלקים שחסרים מהפאזל, כן? מה נעשה? אם ככה לא נשפוט לעולם שום דין. סגור את הבתי משפט כי תמיד יהיה פרטים חסרים. ‫אלא יש כלל, אין לדיין, ‫אלא מה שאין עבורות. ‫מה ראינו? לפי מה שראינו, ‫מקבלים החלטה. ‫תביאו מחר ראיות חדשות, ‫נפתח את ההחלטה ונבדוק. ‫גם בבית דין, ‫אם יש לדיין חלק מהנתונים, ‫הוא צריך לפסוק. ‫לפי מה שאין עבורות, ‫אם יביאו לו נתונים חדשים, ‫כמו שאמרנו, ‫אז הוא יצטרך לשקול מחדש ‫את הפסק שלו. ‫עוד דבר שחשוב מאוד לדעת, זה שתכיר את עצמך מהו הדבר העיקרי שמביא אותך להחלטה. כמו למשל, אדם הולך לקנות חליפה. מה מעניין אותו? היופי של החליפה? האיכות שלה? הבד? כן? מה הולך עכשיו באופנה? אפילו שהוא עצמו לא אוהב את זה, כן. המחיר. כל אדם מתביית על דבר שהכי הרבה חשוב לו, או הכי הרבה מטריד אותו, כן? יש כאלה שרק הנוכחיות, לא אכפת לו יפה, לא יפה, גם הכסף לא אכפת לו, גם האיכות, העיקר שזה נוח. נוח, לא לוחץ, הוא ייקח את זה, כן? זאת אומרת, אנחנו רואים, אפילו בדבר כזה פשוט, כגון בחירת בגד, כל אדם יש לו את סדרי העדיפויות שלו, כן? אז קודם כל, אדם צריך להבין, להכיר את עצמו, לדעת מה באמת חשוב לו יותר מכל. עכשיו, יש כלל שאדם שקשה לו להחליט, הוא צריך להכניס את עצמו לתרגול. כמו שמתרגלים הרבה מצבים בחיים, הוא צריך להכניס את עצמו למצבי תרגול של אין ברירה. להכניס את עצמו בכוונה לדרך ללא מוצא. אי אפשר לצאת מפה, חייבים לקבל החלטה. נכנסתי לצומד דרכים, אני חייב לדעת ימינה או שמאלה, אני לא יכול להתחמק מלקבל החלטה. כשאדם קופא על עצמו להיכנס למצבים שהוא יהיה חייב לקבל החלטות, אז ממילא הוא לאט לאט מתרגל, כי כל החלטה שהוא מקבל מקלה עליו יותר לאבא את הפעולה הזאת של לקבל החלטות, כן? אם אתה למשל, אם אתה למשל, יש כאלה אנשים שאפילו שכבר מקבלים החלטה, אפילו אחרי זה עדיין הם מתלבטים, עדיין קשה להם, קיבלתי את ההחלטה הנכונה, אולי לחזור, אולי להחליף, אולי טעיתי, זאת אומרת, אין להם מנוחה, אפילו אחרי שעושים, אבל אם מתרגלים הרבה פעמים, לאט לאט הקונפליקט הזה נופל. זאת אומרת, כשאדם מכניס את עצמו למצבים של אין ברירה, מצב שהוא חייב לקבל אחריות, הוא מסוגל לבצע הרבה מאוד דברים שמלכתחילה הוא היה סבור שאינו מסוגל לזה, כן? פתאום הוא מגלה על עצמו כוחות שהוא לא ידע, כן? חשוב להדגיש שמעלה, מעלה שיש לאדם זה עד רבה, זה כוח ההתלבטות, שיש לו התלבטויות, זה לא חיסרון, זה מעלה. למה? כי כמה שהוא יותר כישרוני ויש לו יותר ידע ויותר הבנה ויותר מעוף, והוא רואה יותר את הנולד, אז ממלא התווספו לו הרבה אפשרויות והרבה ספקות, כן? אז הוא רואה יותר צדדים, יש יותר התלבטויות, אם נעשה ככה יקרה ככה, אם נעשה ככה עלול לקרוא ככה, ואולי זה כדאי, אבל זה פחות וזה יותר משתלם, ויכול לקרות כזה דבר, לו כדאי לקחת כזה סיכון, נפסיד הרבה, עדיף לו להרוויח מאשר לקחת כזה, כל מיני מצבים שהוא חושב עליהם, שהאדם הטיפש, הרדוד, הוא לא בהכרח רואה אפילו רבע ממה שהחכם רואה, כן? ואכן מן הראוי, כן? לעלות כאן טענה שהאדם שהוא מתלבט, זה לא בהכרח אומר שהוא חסר אופי, זה טעות, זה לא נכון, להפך זה מוכיח שיש לו כוחות הנפש, הוא יכול להתמודד עם התלבטויות, ויש לו יותר צדדים והוא רואה יותר דברים, והשכל שלו חזק, וכוח העצבים שלו הם חזקים, הוא לא מתבלבל ומעבד את ההשתונות, כן? וכמה שהוא רואה יותר אפשרויות, נמראה שהשכל שלו יותר חזק, כמה שהוא רואה פחות, כמובן, השכל שלו יותר חלש. הרב שח, עליו השלום, תמיד עזר לאלה שהיו באים להתייעץ אליו, הפעילים, תמיד עזר וסייע, אבל אף פעם הוא לא החליט בשבילם. אלא אמר, אתם רוצים מישהו שיחליט בשבילכם? תלכו לרב מבריס ולרבי אהרון קוטלר, עוד שישיבת לקום. רק לאחר שהרב מבריס ורבי אהרון קוטלר נפטרו, אז הוא נהפך לרב הראשי, כי ביכול שהוא כבר היה, לא הייתה ברירה, הוא היה חייב לקבל החלטות בשבילם, בדברים שהם לא ידעו מה להחליט, כן? ‫אז מהרגע הזה ‫שהוא קיבל על עצמו אחריות, ‫והוא אמר, אין ברירה, ‫אני חייב להכריע, ‫אפילו שזה היה נגד הטבע שלו. ‫הטבע שלו היה לא להתערב, ‫לא להחליט בשביל אחרים, ‫תן להם, שלחו למישהו אחר, ‫שכבר לא הייתה ברירה, ‫אז הוא בעצמו נכנס לעניין הזה ‫של לשבת במקומם של אלה ש... אלא לשבת במקומם של אלה שהיו לפניו מקבלים החלטות. דבר נוסף, אין שלמות בעולם. לפעמים, אדם חי בדמיונות שכביכול הוא יצא עכשיו לפגישה או משהו כזה, אז הכל יהיה מושלם. ואם דבר אחד לא מושלם, זה כבר מוריד לו את כל החשק. מלכתחילה יש כלל כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות. ואם אדם מצפה שהוא יכיר אישה מושלמת, ואם הוא מצפה שהיא תכיר בחור מושלם, מלכתחילה הם חוטאים לעצמם, ואנשים כאלה בדרך כלל ייקח להם הרבה שנים עד שהם יצליחו למצוא משהו, וזה רק אחרי שהם יבינו סוף סוף שפשוט אין כזה דבר מושלם, כן? ואז באמת, גם לפעמים אחרי שהאדם קיבל את ההחלטה כמו שהתחלתי להסביר, עדיין יש לו התלבטויות, עשיתי את הדבר הנכון, יש כאן גם דברים שהם לא מוצאים כן בעיני וכולי, ולכן אנחנו צריכים לדעת שאדם קודם כל חייב להבין שגם כשהוא רואה אחר כך דברים מסוימים שמפריעים לו, הוא צריך לזכור אין כזה דבר מושלם, לא תמצא כזה דבר מושלם לעולם. הכוח, להשלים עם ההחלטות ולא להתחרט אחרי שמקבלים החלטה, זה נקרא כוח ההחנאה. קיבלת כבר החלטה, עכשיו היצר הרם שגע אותך מי אמר שעשית טוב, לך, תבדוק שוב, תחזור, תחזיר, תתחרט, וותל וכולי. זה נקרא כוח ההחנאה, מה שהיה חכנאה פה. כמו שמה שכתוב על משה רבנו, עבדים משה. זה כתוב במדבר י' ב', פסוק ז' שהיסוד, מה זה, מה פירוש המשפט עבדי משה? מה זה הביטוי הזה? משה עבד השם, כן? שהוא, מה זה עבד? מבטל את דעתו בפני אדונו. דעתי לא קיימת, מה שאדון אמר זה מה שעושים, מה הסיפור, כן? לא מעלה עשרות, לא מעלה הצעות, לא מערער, לא חולק, לא חושב שהוא יודע טוב יותר, אין לו הצעות ייעול, הוא עבד. עבד, השם, זה האדם שמקבל את הדין עליו ועושה הכל בלי להרער ובלי להתלבט ובלי להתחרט. מה שהשם אמר זה מה שעושים בין בהבנתי בין בלא הבנתי. זו ההגדרה של עבד השם אמיתי. כן? מקבל את הסמכות של מי שגדול ממנו. זה נקרא עבד, כן? ולאדם קשה מאוד לבטל את רצונו ולהיות עבד השם. כי אדם חושב שהוא מנדה אמר, הוא משהו חשוב, מה עכשיו, מה, אני אהפך לכלום? מה, אני אשאבד את כל כולי למה שכתוב בספר או למה שהשם אמר? או למה שהחזל אומרים בשם השם? קשה לו לאדם לקבל כזו, להכניס את עצמו בכזו המדרגה שהוא נהפך לעבד של מישהו שהוא מעליו, כן? באופן טבעי. לכן, כדי שהאדם יגיע למצב כזה בלי בעיה של הכנעה, קודם כל צריכים את מידת הענבה. לא להיות גאפתן גדול, יש הרבה אנשים, הגאווה נוזלת להם מהאוזניים, כן? יותר מדי גאווה, כל דבר זה אני ואני ובשבילי וחייבים לי וכוחי ועוצם ידי והכישרון שלי וזה בזכותי. ומה הייתם עושים בלעדה וכולם נבראו לשרת אותו. אז כמובן שהאדם כזה קשה לו מאוד אי פעם להיכנע למישהו קל וחומר לבני אדם, כן? ובוודאי אפילו לא לקב' הוא, כן? לדוגמה, לפעמים בשבת יש דין שצריכים להיכנע לשבת. פיקוח נפש דוחה שבת. אבל מבחינה רגשית מאוד מאוד קשה עכשיו להניע את המכונית. מאוד קשה, מה אני, שלושים שנה מהיום שאני זוכר את עצמי שומר שבת, אני עכשיו יניע מכונית בשבת, אני אדליק חשמל, אני אדליק אש. זה לא נתפס בסכל, כן? של אדם שתמיד הקפיד על שמירת שבת, שזה אותי ביני וביניכם, כן? אז קשה לו מאוד לבצע את הפעולה למעשה. אז מה יעשה? ינסה שמישהו אחר יעשה. למרות שבסכל הוא יודע שהתורה עכשיו אמרה שחייבים לחלל שבת על החולה הזה שמעו ימות אם לא נחלל עליו. ופיקוח נפש דוחה שבת וזה הדין. ולא עושים כאן שום עבירה, להפך עושים כאן מצווה. אבל כיוון שהרגש אצל האדם ברוב המקרים שולט על הסכל, קשה לו לשנות את הרגשות שלו לגבי העניין. ורגע זה כוח אדיר. רוב הפעולות שאדם בוחר ועושה הם דרך הרגש, גם ההתלבטויות, הן התלבטויות רגשיות, לא שכליות. יש לפעמים בחיים התלבטויות שכליות. אבל רוב ההתלבטויות תמיד מעורבות עם רגשות עזים. אם יש לך מישהו שקרוב אליך, מישהו שעושה לך טובה, קשה לך לצאת נגדו, אתה רואה את הדברים אחרת, אתה הרבה יותר סלחן אליו, כל הדברים האלה זה דברים רגשיים כמובן. לזמן שלמדתי בישיבת חברון, חברון זה אחת הישיבות הטובות ביותר שיש לה, בדורות האחרונים, והיה שם בחור שהתחיל להקיא דם בשבת. היו צריכים לקחת אותו במונית לבית חולים בשבת. המשגיח, שמו היה רב מאיר חדש, עצר מונית בשבת וביקש מהבחורים שמישהו יישא עם הבחור. ‫אף אחד מהבחורים ‫לא הסכים לעלות על המונית. ‫ואז רב מאיר בעצמו פתח את הדלת, ‫נכנס פנימה לתוך המונית, ‫ואז מיד מיד כולם קפצו ‫וביקשו להחליף אותו. ‫זאת אומרת, עד שראו ‫שהרב עצמו עושה את זה, ‫אף אחד לא היה לו אומץ. ‫ברגע שהרב עצמו אמר, ‫טוב, אם אף אחד לא הולך, ‫אני אלך איתו לבית חולים, ‫פתאום כולם הבינו, ‫והשכל פתאום התגבר על הרגש. כן, כמו שכתב החזוניש, הוא היה מסתובב בערב יום הכיפורים, כמו שכתוב על החזוניש, הוא היה מסתובב בערב יום הכיפורים אצל החולים, הוא יודע שדרך האדם להחמיר את עצמו ולא לאכול ביום כיפור, למרות שהרופאים אמרו לו שהוא חייב לאכול, אם הוא לא יאכל וישתהו, הוא יכול להיכנס לידי סכנה וכולי, סוכר בדם, יש כל מיני מחלות, סוכרת וכולי, ואז חייבים לאכול קצת קצת כל פעם כדי לא להתעלף, והחזוניש אמר להם שמי שלא יוכל, מי שיוכל ביום כיפור, מי שלא יוכל ביום כיפור, יחמיר על עצמו לא לאכול ביום כיפור, הוא עושה איסור הרבה יותר חמור, שהוא מקל בפיקוח נפש. מחמיר ביום כיפור ומקל בפיקוח נפש, שפיקוח נפש יותר גדול מכיפור. זאת אומרת, מה שאני תמיד אומר, משקיע ‫עשר אגורות כדי... ‫הם משקיעים שקל ‫כדי להרוויח עשר אגורות. ‫הגיוני, אתה משקיע פי עשר ‫יותר ממה שאתה מקבל, ‫איפה ההיגיון פה, כן? ‫אבל מה, הרגש מתגבר על השכל, כן? ‫דבר נוסף, כוונת רבי שלמה ‫שכל אדם יורגל במידת ההכנעה. ‫ככל שהוא יורגל יותר, ‫כך יוכל להיכנס ולקבל החלטות ‫שהוא לא מרוצה מהן. לפעמים אדם צריך לקבל החלטה לפטר מישהו אצלו בעסק. אין ברירה, יש גירונות, העסק לא מצדיק או להעסיק כל כך הרבה פועלים, זו תקופה חלשה, צריכים לפטר כמה מהם. יש דבר יותר קשה מאדם בעל מצפון לפטר בעל משפחה וכולי, זה דבר שהוא מאוד מאוד קשה. מצד שני, אם אתה לא מפטר אותו, אתה בעצמך תפסיד את כל העסק. זה מצב קשה מאוד. לכן ברגע שאדם מבין שהמציאות הזו של ההחלטה אף פעם לא תהיה מושלמת, אין מה לעשות, תמיד יהיו רגשות מעורבים, תמיד יהיה רע עם הטוב, אף פעם זה לא יהיה מאה אחוז טוב, כך יוכל עליו שאם הוא החליט החלטה לא טובה וכל זאת יוכל לעמוד בביצוע, כי הוא מבין שאין מושלם בעולם. זה דבר חשוב מאוד לדעת. רבותיי, מי שיודע את כל הכללים האלה, החיים שלו נפחים להרבה יותר מסודרים. זה הרבה, הרבה הרבה כאב ראש, אוגמת נפש, התלבטויות, ספקות מיותרים, בזבוזי זמן, בזבוזי כסף, נמנעים מן האדם כשהוא יודע את הכללים, כן? נתקדם הלאה. יש עוד בעיה שהרבה אנשים לא יודעים עליה. הרבה אנשים לא יודעים שאשתך היא לא החברותה שלך. אתה עכשיו יוצא לפגישה, ואתה מצפה שאשתך תהיה איזה תלמיד חריף בגמרה, או יודעת בקיעה בכל שולחן ארוך. אשתך היא לא החברותה שלך. אלא מה? היא אישה, ומעניין אותה דברים בדרך כלל אחרים ממה שמעניין תלמיד ישיבה. למרות שבאמת יש נשים שזה מה שנקרא יוצא מן הכלל, שהן כן קשורות לגמרא וכן נועבות וכן נמשכות. לא יודע, אולי הן היו רבנים בגלגול שעבר, אני לא יודע בדיוק מה, אבל יש כאלה נשים שכל היום יושבות ומחשיבות לדרשות וקוראות ספרים ומתעניינות בגמרא ושואלות וכולי. דווקא אתמול אמרה איזו אישה אחת שהרבנית שלה אמרה לה, אל תבליטי את העניין הזה יותר מדי שאת אוהבת גמרה ואת מתעניינת בהלכות ובסוגיות ויותר מדי בתורה שאת יוצאת לפגישות. למה? בחורים בדרך כלל לא אוהבים את זה, ככה אמרה לה רבני. האם הרבני צדקה או שהיא טעתה? התשובה שניהם, גם צדקה גם טעתה, תלוי לגבי מי. יש אנשים, שבאמת מאוד מפריע להם, מאוד מפריע להם שהאישה היא יודעת יותר טוב מהם תורה, כן? איך זה יכול להיות? היא בקיעה בסוגיות וכולי. אז זה דבר ראשון. דבר שני, יש כאלה שהם כל כך גדולים ובטוחים בעצמם, אין להם שום בעיה ושום התלבטות. ולכן אין להם שום בעיה עד רבה, הם שמחים שהבחורה מדברת איתם בדברי תורה. מעדיפים שתדבר איתם על דברי תורה מאשר על קוסמטיקה, כן? או על טיולים בקניון. אבל כנראה שזה הכל תלוי באופי ובידע של אותו בחור וברמת הביטחון שלו. לכן באמת, יש בחורות כאלה שיש להם ראש רציני מאוד על הכתפיים, אוהבות מאוד תורה. זה מעניין אותם הרבה יותר מהעולם החומרני. והבחורות האלה, ודאי שיהיה להן קשה מאוד להתחבר לבחורים רדודים. למשל, אם תכיר איזה איש עסקים, אפילו מצליח, שבחיי היום יום יש לו חוכמה, הוא מבין עסקים, מבין מניות, מבין נדלן, מבין הרבה דברים. אבל בתורה הרמה שלו מאוד שטחית, מאוד רדודה. בחורה כזאת תסבול מאוד עם בחור כזה. לא יהיה לה מנוחת הנפש, היא כל פעם תרגיש אוגמת נפש שבכל מקום מדברים דברי תורה ובעלה רק מתעניין בעניינים של העולם הזה. יהיה לה מאוד קשה לחיות עם אדם כזה, היא כל הזמן תהיה בהחזבות. במיוחד אחרי זה, במשך השנים שכבר יהיה להם ילדים והילדים יבוא עם גמרות הביתה ויתחילו לדבר וקושיות בשולחן ותראה שבעלה לא מבין כלום, עם הארץ גמור, אז כמובן שדבר כזה לא בדיוק זה שיזוך מוצלח. אחת כזאת עד רבה חייבת מישהו מבריק, מישהו בישיבה, שיספק אותה לא רק מבחינה פיזית אלא מבחינה מנטלית. ויש בחורים שזה בדיוק הפוך. לא טוב להם בחורה יותר מלי חריפה וידענית ומתעניינת בתורה. להפך, הם רוצים אישה יותר נשית, יותר קוסמטיקה, יותר לתייפות, יותר עולם הזה, שתטפח את הבית וכל מיני דברים שדווקא כן מעניינים אותו, רק הרגע הוא עסוק בלימוד תורה. זאת אומרת, תוך כדי הפגישות, הדברים האלה כמובן מתבררים. אבל יש דברים שאפשר לדעת אותם לפני שמסדרים את השידוך. אם רואים, מכורה שבמדרשיה היא מאוד מאוד מבריקה וכל היום כותבת ויש לה מחברות וכולי, מבינים שאי אפשר לסדר לאחת כזאת עם הארץ, כן? לעומת זאת, אם רואים בחורה שהיא מאוד מאוד שטחית, מאוד רדודה, איך אומרים? שומרת מצוות, אבל הרמה המנטלית שלה היא לא בשמיים. לסדר לה איזה גאון, איזה מישהו שהוא עמוק ועמקן ושקוע בתורה, גם כן לא תמיד זה שידוך טוב. לכן יש כאן מצב כזה לפעמים של אי-וודאות. כמובן, לא תמיד אנחנו יכולים לעריך נכון. לפעמים הדברים האלה מתבררים אחרי פגישה שתיים. המשגיח הגדול, המפורסם, רבי שלמה וול בזצל, באחד הועידות שהיו בענייני שילוחים, הוא אמר דבר מעניין. הוא אמר, הוא זה שאמר את מה שהרגע דיברנו, שהבחורים מצפים שהאישה תהיה חברותה שלהם. מדובר על אלה שהם למדנים רציניים. ומצפים מהאישה לחשוב כמו שהתורה חושבת, כמו שהגמרה חושבת, כמו חזל, כמו הרמב״ם, אבל אין לה את הכלים לחשוב בצורה כזאת, היא לא תלמידת ישיבה, כן? בחור צריך לדעת שהבעל ואשתו הם לא חברותה בישיבה, אלא האישה יש לה עולם של עצמה שהיא מתעסקת בו, דברים אחרים שמעניינים אותה וכולי, כן? צריכים לדעת את זה ולדעת את זה טוב. בדרך כלל נשים יותר מעשיות ופחות עיוניות, לא מחפשות יותר מדי פילוסופיה, אלא מה? מעשיות, עוגות, בישולים, פגדים, תופרת וילונות, הולכת לחנויות לבחור כל מיני דברים, מלבישת הילדים, זה הדברים שמעניינים אותה, כן? בדרך כלל. כמובן אמרנו לכל כללי שיוצא מן הכלל. זה באופן טבעי מה שמושך נשים. כן? אז באמת, מה שכתוב בגמרא, שנשים שיש להן בינה יתרה, בינה זה הכוונה להבין דבר מתוך דבר, כן? מי שיש לו בינה, נשים שיש להן בינה יתרה, הכוונה שהשכל המעשי אצלם שולט, לא העיוני, המעשי. אבל כמו שבין בנים אמרנו, יש יוצא מן הכלל, גם אצל נשים יש יוצא מן הכלל, יש מוכשרות פחות, יש מוכשרות יותר וכו'. יש נשים שיודות לפרשת השבוע יותר טוב מהבעל. יש נשים שלמדו במדרשיה לבנות, שם מלמדים למשל נח, תנח. רוב הגברים לא בקיעים בכלל בנח. פה ושם בגמרא יש פסוקים שבאים מהנביאים, תורה הנביאים כתובים, אבל הם לא בקיעים, הם לא עכשיו ישבו ולמדו את ספר ישעיה, או ספר יואל, או ספר עמוס, אבל נשים בהרבה פעמים כן יהיו בקיעות. והיו להם אז בחינות וכולי, כמובן שהן לא לומדות גמרה ומשנה, אז יש להן יותר זמן להלכה ולתנך, כן, לנך. אז ממלא יהיו מצבים מסוימים שאתה רואה שהאישה יותר בקיאה מבעלה בעניינים של דברים שהיא למדה בסמינר במדרשייה, מה שהם לא לומדים בישיבות. אין מספיק זמן היום בימינו גם לגמור את כל התלמוד, גם את כל השולחן הארוך, גם את כל הרמב״ם, גם כן ספרי אחרונים וגם מוסר וגם את כל החומש עם רשי ורמבן ואורח חיים וגם אחרי כל זה גם לעבור על כל הנח. זה לא פשוט. אנשים עסוקים בהרבה דברים שהם יותר קריטיים כרגע בחיי היום-יום וממלא לאנשים יש יותר זמן בזה. חזל אומרים שנשים זה עם בפני עצמם. זה מופיע במסכת שבת עמוד סמך ב' ובכל אופן, מתחתנים איתם הגברים שהם עם אחר, כביכול עם אחר, יש הרבה שוני ביניהם, ולכן צריכים לדעת, לפני שמתחתנים, קודם כל להאריך את הכישורים של האישה. למשל, יש לחוש מוזיקלי, יש נשים מנגנות באורגן, סנטר, קינור, כל מיני דברים כאלה, כן? היא נהנית לשיר, היא לא תשיר בפני גברים, היא אישה דתייה, כן, אבל היא נהנית לשיר, אז בהרבה נשים היא תמיד הזמרת וכולי. יש לה קול נעים, יש לה חוש לציור, היא אוהבת אומנות, יש לה חוש ציור מפותח, היא גרפיקאי טובה, כן? היא מעצבת, היא יודעת לעיצוב פנים, זאת אומרת, כל מיני כישרונות שיכול להיות לאישה, צריך להעריך את זה מאוד, וצריכים גם למצוא הרבה נושאים משותפים שאפשר ללמוד ביחד ולדבר עליהם, למשל חינוך מידות, הלכות, ככל שאתה מתעניין בעולם שלה יותר, היא תראה עניין יותר בעולם שלך. ככה זה, כמו ראי. מה שאתה שמו לראי זה מה שאתה מקבל בחזרה. במערכת ניסויים יש עולם שלם של רגשות. זה לא רק שכל, זה הרבה רגש בניסויים, כן? ומערכות שמתפתחות. למשל, לדוגמה, ענאת הנתינה. שאדם נותן, יש לו בזה ענאה, נכון? לא לכל אדם, כן? לאנשים שאהובים עליו וקרובים אליו, כשהוא נותן להם, יש לו בזה ענאה. אדם שנותן לתינוק שלו, נותן לילד שלו וכולי, יש לו בזה סיפוק גדול לראות את הענאה של אותו ילד, כן? אז הגאון מבילנה, הוא כותב בכמה מקומות, מה ההבדל בין שמחה לססון? הרבה פעמים אנחנו משתמשים, יש הרבה גילה, דיצה, רינה, חדווה, שמחה, כל מיני מילים, כן? ששון. מה ההבדל בין כל המילים האלה? הרי אין בלשון הקודש, אין מילה נרדפת למילה אחרת ששניהם בדיוק אותו דבר. כל מילה שיש היא ייחודית בפני עצמה, יש לה איזו ייחוד גם שמבדיל אותה מאחרות, כן? מכל מקום הגאון נבילנה מדגיש הוא אומר ככה, הוא אומר ששון זה הכוונה לרמה יותר גבוהה משמחה. תזכרו, יש שמחה וששון. ששון יותר גבוה משמחה. בתפילת שחרית של שבת אנחנו אומרים, שמחים בצאתם, ששים בבואם, כן? מדברים על הכוכבים עכשיו, כן? אז הם שמחים כשהם יוצאים, שהם נעלמים, והם ששים כשהם חוזרים, כשהם באים. מבאר הגאון מבילנה, שהמעורות יוצאים לעשות את שליחותם, כמובן זה מטאפורה, כן? כי המעורות תמיד נמצאים, רק יש נקודות במשך היום שהם באים ומאירים על כדור הארץ, כן? גם הירח, שהוא עצמו אין לו אור, הוא מחזיר אור. השמש מאירה על הירח, פוגע האור בירח וחוזר אלינו, כן? בלילה. אז אומר, כשהם יוצאים לעשות את שליחותם, הם שמחים. שהשם שולח אותם לעשות את תפקידם, אבל אחרי שהם מסיימים לעשות את תפקידם והולכים, אז הם ססים. זאת אומרת, כביכול יש להם עכשיו הרבה יותר סיפוק. מתי יש לאדם יותר סיפוק? כשהוא מתחיל את המלאכה, מתחיל לעבודה עכשיו, מתחיל לבנות בית, חופר את היסודות, מתחיל ליצוק מלאת וכולי. מתי יש לו סיפוק? עכשיו או ברגע שהבניין גמור, סופי, הלבנה האחרונה, הכל במקומו, הסיפוק הוא פי כמה וכמה, כן? לכן גם אצל האדם, כשהוא מתחיל לעשות משהו טוב, יש לו סיפוק מסוים. כשהוא מסיים את המלאכה בהצלחה, אז הסיפוק הרבה יותר גדול. אז השמחה הראשונית נקראת שמחה. ובשמחה הסופית נקראת צסון. טוב, אחד מההנאות העצומות שיש לאדם, זה שהוא גורם הנאה לאחרים. וזו הנאה שמתפתחת אחרי החתונה. עצם החתונה עכשיו, הוא נהנה לקנות לה כל מיני דברים, ללכת איתה לקנות דברים לבית, אחר כך להקים משפחה, אחר כך תפל בילדים, יש, אמנם יש בזה גם לפעמים תרדות ובזבוז של זמן יקר או בזבוז של כסף וכולי, דברים שמטרידים את האדם, אבל ההנאה היא אפשר לקחת אותם ממנו, זאת אומרת, כשיבוא אחד שאין לו ילדים למשל, ויגיד לו אתה בוכה על זה, ואתה בוכה שאתה לא ישן בלילות, ואתה בוכה שעולה לך עכשיו כסף, ואתה לא יודע איך תביא כסף, ואיך תגדל את הילדים, הלוואי עליי הצהרות האלה, אני מנסה כבר עשר שנים שיהיה לי ילדים ואין לי. אז מיד אותו אדם הראשון שיש לו ילדים, מיד מבין איזה שותה אני. אני כפוי טובה, מה, קיבלתי כבר ילדים, ואני מתמקד בשלילי שיש, כן? וההנאה היא גדולה מאוד לאדם שאוהב את אשתו לספק את צרכיה, ואדם שאוהב את ילדיו לספק את צרכיהם. חזא לימדו אותנו הרבה מאוד על תכונות של האישה. ובחיי הניסויים צריך ללמוד, להתחשב אחד בשני, להבין את הצרכים של השני ולספק אותם. וזה הדבר הכי חשוב בקשר של בעל ואישה, ‫הוא ההתייחסות לשני, ‫איך אתה מתייחס אליה ‫ואיך היא מתייחסת אליך, כן? ‫אז באמת, למשל, הבעל שם טוב, ‫שהוא המייסד החסידות ‫לפני יותר מ-200 שנה, ‫הוא תמיד דיבר שהאמונה ‫היא צריכה להיות בהיראה. ‫מה הפירוש? ‫אמונה תגיע דרך היראה. ‫היראה זה אותיות ראייה, ‫שזה מוחשיק, ‫כמו שאתה עכשיו רואה משהו, ‫מול עיניך. דהיינו שצריך לראות את האמונה באופן מוחשי. לא רק סתם איזה דבר ככה שנמצא לך בתת מודע או בחדרי המוח, כן? אלא לחיות את האמונה, לראות אותה בעיניים, לראות איך השם משגיח על כל פרט, איך פתאום בא הופיע מישהו וזה. כמו שסיפרתי פעם, שהיה, הלכתי פעם להתפלל אצל החסידים בווישניץ פה במונסי, וישב לידי חבר שלי, אחד בשם שמעון אלבאז. הוא היה עם הבן שלו. הבן שלו היה צעיר מאוד באותם שנים. והוא רצה ללכת לקנות עוגה במינימרקט. יש בתוך הבניין שם מינימרקט קטן. רצה ללכת לקנות עוגה, ושואל אותי, יש לך חמישה דולר להלוות לי? בדקתי בכיס, היה לי שטר של מאה דולר. אמרתי לו, אין לי חמישה, אבל יש לי שטר של מאה. קח מאה, תחזיר. אמר, בסדר. הלך הילד, קנה הוגה, חזר, החזיר לי במקום 95 דולר עודף. אמר לי, אני חייב לך 5 דולר. אמרתי, לא בסדר. עברו להם שבועות, אפילו אולי חודשים. אני כבר כמובן הספקתי לשכוח מזה, ואני לא מתראה איתו יום-יום. יום אחד אמר לי איזה בחור מהישיבה, אני רוצה ללכת לעשות קניות לישיבה, אפשר לבוא איתך ביחד באוטו, נלך ניסן ביחד. אמרתי, כן. קבענו למוחרת, אספתי אותו, אמרתי לו בוא נלך נתפלל מנחה בבישניץ, כדי שנוריד את זה מהראש, שלא ניתקח אחר כך, פתאום יהיה חושך וזה ונמהר, בוא נגמור עם המנחה קודם כל. נכנסנו לבניין, עכשיו זה עדיין שעה מוקדמת, עוד לא היה הרבה אנשים. יצאנו מניין, יצאנו, אני רואה הרגז של ספרים על השולחן, מלא בספרים, כל ספר כתוב עליו מחיר, ויש קופסה כמו קופת צדקה מברזל עם שרשרת קשורה לדלת, ויש שם חריץ, וכל האדם שרוצה לקחת את אחד הספרים, ייקח ויחניס כמה כסף. עושים עסק באמונה. בעל הספרים, הוא לא נמצא שם. שמת הספרים בבוקר והלך. הלך לישיבה איפה שהוא לומד. משואל שם כמה מחסידים, מי אבא לבית פה? אומרים, לא יודעים, הוא יבוא כנראה בערב. אין לי, עכשיו אני מצאתי ספר של הרב שמשון פינקוס עליו השלום, ‫שהוא היה מדבר על חינוך ילדים, ‫משהו חזק מאוד, ספר מעולה. ‫אמרתי, וואו, מפה אני הוציא ‫כמה דרשות מצוינות מהספר הזה. ‫עכשיו כתוב שם חמישה דולר. ‫ספר קטן ודק יחסית. ‫חמישה דולר. ‫מסתכלים, בודקים, ‫אין לנו חמישה דולר. ‫יש לי 20, ואני שואל את הבחורה, ‫הוא, נשחק, אמר לי, ‫לא, אני בא עם צ'ק מהישיבה, זהו. ‫מה עושים, מה עושים, מה עושים? ‫אמרתי לעצמי, מה? לשלם פי 4 לספר, טוב אני מתחיל להתלבט, אולי אני כבר אכניס 20 וזהו. פתאום מהכוחים שם של הבניין, מי מופיע? אדון שמעון אלבז מופיע ככה עם השטר של החמישה דולר ביד, כבר ראה אותי מרחוק, אומר לי אני מחפש אותך כבר שבועות, אני חייב לך חמישה דולר. נותן לי את החמישה דולר ביד, אני אומר לו לא יאומן כי הוא סופר, אני תופס ממנו את החמישה דולר, מכניס את זה בחור, אני אומר לו בוא תראה, אתה רואה, אני עומד פה כבר כמה דקות, מחכה לחמישה דולר האלה, מאין יבוא עזרי. הבנת עכשיו מה קרה פה? אני, הקב' כבר ראה שאני אגיע לפה, וכל עצמו מחושב, בסדר שאני אלווה לך חמישה דולר, ובדיוק אביא אותך, והכל מוכש אמונה בעיניים על השגחת השם. זה רואים את הקב' מול העיניים. יש אנשים, לא צריכים כאלה ניסים גלויים כדי לראות את השם מול העיניים. מספיק שהם רואים את העולם, הם כבר מבינים איזה בורא, נפלאות הבריאה, זה כבר מספיק מוחשי בשבילנו. אבל יש אנשים שההבנה שלהם מוגבלת, ורק הם מתעוררים לכזו הבנה שקורא להם ממש נס כנגד כל הסיכויים. נס אדיר. אז הם רואים את האמונה בעיניים. על זה בדיוק הבעל שמטוב דיבר. אז באמת, הבעל שמטוב נתן לתלמידים שלו משל. הוא אומר, כשקבוצה של אנשים שרים ורוקדים ומתלהבים, ונכנס איזה אדם בדלת, שהוא חירש, לא שומע טוב, לא שומע כלום. שומע דממה. רואה אנשים עושים פרצופים, קופצים, מזיזים את הידיים. מה הוא חושב? משוגעים. מה זה התנועות האלה? מי עושה כאלה תנועות, כן? אבל הסיבה שהאדם הזה מעולם לא שמע מה זה מוסיקה. הוא לא יודע שיש כזה דבר מוסיקה שמנגנת ברקע וכולי. הוא רואה עכשיו דממה ואנשים ככה עושים פרצופים וקופצים וחייכים וצוחקים. הוא אומר מה זה אנשים משוגעים מה זה? מה הם עושים? מדברים עם עצמם. בכלל גם כשהם שרים הוא רואה שפתיים שלהם זזות והם בכלל לא מבין מה הולך פה, כן? זאת אומרת יש דברים שהם תלויים בחושים. אי אפשר להעביר לשני חושים. למשל, אם עכשיו תראה נוף מדהים שהיית באיזשהו מקום, תנסה לתאר לבחור. הבחור לא יקבל את אותו יופי שאתה ראית בעיניים. הוא יבין חלקית על מה מדובר, אבל יותר מזה הוא לא יכול לדעת. כן? או שתנסה לתאר לו שמחה, שזה חוש. איך, באיזה רמה של שמחה היית? הוא גם כן לא יכול לדמיין בדיוק. כן? הוא לא רואה את זה בראייה כמוך, אבל אם היה שם וראה בעצמו, כן? אז הכל נהפך אצלו ל-100% מוחשי. זה אמונה. אמונה זה עניין של לראות את זה בעיניים, שזה מוחשי לחלוטין, כן? באמת, בהלכה יש דין שאם אין לאדם מה לאכול, אין לו מה לאכול, ואין לו מה ללבוש. והוא בא עכשיו לגבי צדקה. ואגבי צדקה אין לו מספיק כסף לתת לו גם לאכול וגם להתלבש, כן? מה הוא צריך לתת קודם? הדין הוא שלגבר לאיש צריכים לתת קודם כל אוכל, אחר כך בגד. ולאישה צריכים לתת קודם כל בגד ואחר כך אוכל. למה? כי איש ואישה אין להם את אותם צרכים גם מבחינה פיזית וגם מבחינה מנטלית. יש דברים שאצל האישה הם קריטיים, ואצל האיש זה בדיחה, מגכך. אבל אצל האישה החיים שלה עומדים על הדברים האלה. ויש דברים הפוכים, שאצל הגבר זה חשוב מאוד, והאישה בכלל לא מבינה למה זה כל כך חשוב לו, כן? אלה דברים רבותיי, הקב". בכוונה עשה איש ואישה שונים, שישלימו זה את זה, ויתאימו זה לזה, ואם היו שניהם בדיוק אותו דבר, אז באמת זה כבר נהיה אותו זן, זה כבר לא שני זנים שונים, כן. כל גדרי ההלכה בשס בתלמוד מבוססים על זה שאישה היא שונה מהגבר. היא בנויה אחרת מהגבר, אין מבחינה רפואית, אין מבחינה ביולוגית, וודאי מבחינה נפשית. כמו שלמשל ילד יתום הוא לא זהה לילד רגיל שיש לו הורים. מבחינה רגשית כולם מבינים, כולם באופן טבעי מרגישים חמלה יותר כלפי היתום, רצון לעזור לו יותר מלילד רגיל, רחמים יותר גדולים עליו מאשר לילד רגיל שקרה לו איזה משהו לא נעים, העצם היתום הזה כל הזמן נמצא בחלל האוויר, למה זה? בגלל שכולם מבינים שילד כזה סובל באופן טבעי מבחינה מנטלית כמעט כל הזמן. אין לו הורים, אין לו אבא, אין לו אימא וכו'. והוא כל הזמן מקנה לשני, כן יש אבא ואבא ואמא באים להספת הורים ואצלו אין אף אחד שיבוא וכל מיני דברים כאלו. כמובן שזה מפתח אצלו כל מיני רגשי נחיתות וסבל מסוים ועצבות. ולכן באופן טבעי החברה יש לה יותר חמלה כלפי קהילי אנשים. אותו דבר על מנות. עם על מנות יש יותר רחמים, כן? אותו דבר התורה אמרה לגבי גרי צדק, שעזבו את המדינה שלהם, את השפה שלהם, את המשפחה שלהם, הגיעו למקום זר, מקום שאין להם מושג מה הולך שם, מנטליות שונה, הקול שם שונה, ועוד הם צריכים ללמוד גם את יסודות הדת בו זמנית, ולא כולם מקבלים אותם. אכן, התורה אמרה שצריכים לחמול עליהם מאוד ולא לרמות אותם ולא חלילה להתעלל בהם. למה? מי שעושה כזה דבר, עונשו יותר גדול ממי שמצייר אדם רגיל. למה? כי אטום, גר והלמנעה הם אנשים שמבחינה מנטלית יותר סובלים. במודע ובתת מודע, כן? סובלים בחיי היומיום. בעולם המודרני היום שלנו, העולם מאוד מאוד מקולקל. ‫הכריבו את העולם הזה מהיסוד. ‫כל תנועת הפמיניזים, ‫כל המצעדי תואבה למיניהם, ‫כל מיני אנשים חולי נפש בראש ‫ערשו את העולם מהיסוד שלו. ‫יש לעולם הזה בורא, ‫והבורא קבע כללים, ‫ואנשים האלה החליטו ‫לצפצף על הכללים ‫ולעשות את זה בדרך שלהם, ‫בדרך המוגבלת שלהם, ‫שהם חושבים שהם מבינים ‫מה שהוא החיים שלהם, והם הכריבו את העולם. והם בעצם אחד הסיבות לזה שכבר אחוז הגירושי נגיע כבר היום ל-70 אחוז, קרוב כבר במקומות מסוימים ליותר אפילו, ושיש כל כך הרבה בעיות, ושנשים קיבלו תפקידים שהן לא יכלו לעמוד בהם, ושגברים נכנסו לכל מיני מצבים בגלל כל הדברים האלה. ובאמת נהיה בלבול גדול. אישה מנסה להיות גבר, גבר מנסה להיות אישה, היא תשתשו הגבולות, חושבים שזה איזה בושה, כשאומרים לאישה שהיא צריכה לבשל ולנקות ולגדל ילדים ולתמוך בבעלה ולעשות קניות ולראית את הבית וכל מיני דברים מסוימים ולקרוא תהילים וכאלה דברים, אז חושבים שכביכול יש כאן איזה חלילה, איזה צד של זלזול או גזענות, לא יודע איך לקרוא לזה, אדרת נשים, היום המציאו עוד משהו חדש, שזה כמובן בלבולי מוח, בלבולי מוח מאוד מאוד מטופשים, אבל בעולם המודרני המקולקל הזה, פיתחו כל כך הרבה שטויות ביחס לאישה. שוויון זכויות למשל. יש דברים שלאישה יש בה זכויות יותר מגבר, ויש דברים שלגבר יש יותר זכויות. אי אפשר לקחת כל קטגוריה וקטגוריה, ולהחליט שלשניהם יש בדיוק את אותן זכויות. אין כזה דבר. גם בטיסה יש קפטן, הקברנית הראשי, ויש פה קברנית משנה. בכל מקום, יש סגן ארה״ב, יש סגן נשיא ארה״ב, יש ראש ממשלה, יש סגן ראש ממשלה. כן? כרגע, בנושאים מסוימים, הגבר הוא הנשיא והאישה היא הסגן. בדברים מסוימים, האישה היא הבוס והגבר היא הסגן. תלוי במה? יש דברים שהאישה מצטיינת בהם והתורה היא טילה עליה אחריות, כגון חינוך הילדים. לטפל בהם, למסור נפש עליהם, סבלנות, לחטל אותם, להעניק אותם. גבר היה יכול לעשות כזה דבר, הוא לא יכול להחזיק שעתיים אפילו. אז ודאי שבדברים האלה זה הטריטוריה שלה והיא שולטת בהכל. ענייני ראיות. לעיצוב, כל מיני דברים. זה ודאי שאישה יש לה יותר הבנה בזה מגברים. ענייני בישול, ענייני הפייה, יש לה הרבה סבלנות, יש לה רצון ללמוד, להחליף רצפטים. רוב הגברים, כמובן שיש גברים שהם, אמרנו, בעולם מקולקל הכל התבלבל, אבל מכל כללי שיוצא מן הכלל זה ברור, אבל סבלנות שיש לאנשים לדברים האלה, אין אותה לגברים הממוצעים. ולנסות להגיד שהגברים ונשים חייבים להיות זהים בכל דבר. למשל, חייל, הוא גבר, הוא חייל קומנדו באיזה סיירת מובחרת וכולי, והאישה, אין שום מניעה לשים אותה גם כן בסיירת, אבל היא לא חזקה מבחינה פיזית כמו הגבר. ואם יתפסו אותה בשווי, יעשו לה דברים נוראים, הרבה יותר גרוע מבחינה מנטלית מאשר לגבר, אבל אנשים בכוח רוצים לטשטש את כל המוסכמות כמרד בבורא עולם. ואז הנה אנחנו רואים שהשוויון זכויות הזה, קודם כל, אם תשאל את האישה אם היא מסכימה לוותר על הזכויות שהתורה מחייבת את הבעל כלפיה, תבוא לאישה, תגיד לה, בסדר, בסדר, שמענו את כל הנורמים, הפמיניזם, האם את מסכימה שכל המחויבויות של הגבר כלפייך גם כן יבוטלו? שהוא צריך לתמוך בך כלכלית, ולדאוג לך למקום לגור, ותמיד לדאוג שיהיה לך בגדים ללבוש, וכל הדברים האלה שהכתובה מבטיחה, מבטרת על הכל מראש, האם את מסכימה לשלם מזונות לגבר אחרי שתתגרשו יום אחד, בגלל שאת מרוויחה יותר כסף ממנו, שאת תשלמי לו, את מסכימה לכל הדברים האלה? את רוצה להערער עד הסוף על כל המוסכמות? אני אומר לך, אגב, היום בארצות הברית כבר הגיעו לכזאת טיפשות, שבסופו של דבר אחרי שמתגרשים האישה עוד צריכה לממן את זה שהיה מכה אותה, ומבזה אותה ובוגד בה ועושה לה כל מיני דברים. למה? בשם הדמוקרטיה והסובלנות והמטירנות והפתיחות והמודרניזציה וכל הבלבולי מוח האחרים, הגענו להרצחת וגם ירשת. ראיתי עשרות מקרים כאלה, שאנשים, הגברים התעללו בהם בצורה הכי משפילה שיש, ובסופו של דבר הגברים האלה תבריאו אותם לשלם להם, כי הן עובדות והם לא, והגברים לא. אז זה ממש אבסורד. בכלל כל המערכת המשפטית, החילונית והגואים, בדרך כלל כמעט ואין שום קשר בינם לבין רצונו של בורא עולם. בדרך כלל זה או הפוך, או שפשוט לא קשור. במקרים בודדים הם מקוונים למה שבורא עולם באמת רוצה, אבל, מלכתחילה כל המערכת חוקים הזאת שהוא מצא על ידי אנשים היא בוודאי לא הפתרון למה שהתורה נתנה, כן? נתקדם הלאה, אז באמת רוב האנשים שתשאל אותם אם הם מוכנות ללכת פמיניזם עד הסוף ולוותר על כל הזכויות שלהם, לא יסכימו. או אפילו אם יגידו כלפי השפה, כלפי חוט שכן, באמת בלב הם לא מוכלות בלב שלם, כן? וכתוב בספר משלה י' פסוק ב', כתוב ככה, הולך ביושרו יערי השם ונלוז דרךיו גוזהו. פסוק, נשמע לנו כמו סינית. איך אפשר להבין את שלמה המלך? בשביל שלמה המלך צריך גאון שילמד אותנו ויסביר לנו מה העומק של השפה שלו. מי הגאון? הגאון מבינה. הוא פירש את משלה, כן? הוא אומר ככה, הולך בישרו יראה השם כי כל אדם צריך ללכת בדרכו הצריכה לו. יש לו עכשיו דרך, כן? ואין מידת בני האדם שווים זה לזה. ומחמד זה הוא רגיל בעבירה הבאה מאותה מידה, כן? למשל, וצריך לגדור עצמו מאוד. יש אדם חלש אופי, לא שולט בעיניים. אסור לו ללכת לפארקים, לחופים, למקומות ששם מסתובבים חוסר צניר, כי הוא לא שולט בעיניים, ודאי. כן? אז לכן הוא צריך שמירה בדבר הזה. ויש אחר שצריך שמירה בדברים אחרים. יש לו קצת נטייה לפלח קצת דברים שהם לא שלו, ואם הוא ילך למקומות שיש שם כל מיני אלומים וזהב וכולי, עלול להיכשל. אז הוא צריך שמירה בעניין הזה, כן? אז לכן כתוב הולך בישרו, הכוונה במה שישר בעיניו, אף על פי שבעיני העולם והבריאות הוא רע, כי אינם יודעים מה הוא צריך. לא כל אדם מכיר אותך באופן אישי לדעת מה טוב ומה רע לך, כן? אף על פי שהוא הולך בישרו, לפי מה שבאמת ישר לו, הוא יראי השם כי מי תיארא הוא שלא יבוא לידי עבירה. אנשים מסתכלים עליו כמאוזר, מה אתה עושה? למה אתה עושה ככה? למה אתה הולך משם? למה אתה לא בא מפה? למה ישבת בצורה כזאת עם הפנים לקיר? הם לא מבינים מה מניע אותו ואז מתחילים להפרש שהוא כביכול מאוזר. והוא, מה שמניע אותו זה העירת שמיים שלו. הוא יודע אם הוא יושב עם הפנים לצד של הנשים, הוא עלול ככה לפזול, כן? לכן הוא יושב בצורה כזאת, שהוא לא כל כך נוחה, אבל לפחות היא מגנה עליו מלפגום בעיניים. מחמת טבעו הרגיל בו, ונלוז בדרכיו בו זהו, אבל מי שמעקם דרכיו, זה הכוון הנלוז, כן? הצריכים לו, מה שבאמת צריך לו בשביל להתגאות בעיני הבריאות, יוצא מגדרו כדי להשוויץ. עושה כל מיני דברים מוזרים כדי למשוך כבוד ותשומת לב. לעשות דבר הישר בעיניהם, איך אומרים? למצוא חן בעיני הרשעים. הנה אני אחד מכם, אז מה אם יש לי כיפה? הנה גם אני, אני עושה כמוך, כל מה שאתם עושים גם אני עושה. אני גם אשב איתכם במסעדה לא קשרה בתל אביב, אין בעיה. גם אשב איתכם בבר. למה? כדי למצוא כן בעיני אותם אלה שלא חיים על פי התורה. במקום לעשות את רצון השם, הוא עושה את רצון הסביבה, כן? אף על פי שאליו הוא רע. בשבילו זה רע מאוד ללכת למקומות האלה. הוא בא מחמד זה עבירה, באים לו עבירות בגלל זה. בו זהו הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בז לו לאדם כזה. כי השם יודע שהוא אדם כזה לא שם על עצמו שמירה שהוא זקוק לה. ועושה הישר בעיני הבריאות, מה שבאמת מעניין אותו זה למצוא חן בעיני האנשים. לכן יש הרבה אנשים שחזרו בתשובה מתביישים לשים כיפה. שישה חודשים שומרים שבת, אוכלים קשר, באים שיעורי תורה, מוצאים את הקיפה מהכיס, שמים, מתביישים. או ששמים קובה בייסבול, או שלא שמים בכלל כלום, רק מוצאים את זה וגם מסתכלים שאף אחד לא יראה אותם בטעות. למי עושים חשבון? לאנשים בשר ודם. דסט אין דה ווין. אבק ברוח. היום הוא פה, עוד שעה הוא בקבר והתולעים אוכלים אותו, וזה מה שמעניין אותו. מה יחשוב אותו אחד שעוד יאכל על ידי התולעים והקרבים בקבר? זה מעניין אותו. אבל מה בורא עולם שמספק לו חמצן? זה היה קצת פחות דחוף כרגע. זה כמובן מטופש, אבל זו עובדה, מעשים בשטח, אי אפשר להתכחש לזה. שמידת הבורשה, מה יגידו בכלל בארץ, מצאו כל מיני פתגמים, התחרפנת, השתגעת, מימת, כל המשפטים המטופשים האלה, ואז הרבה אנשים, אני שמעתי על איזו בחורה אחת דווקא מאוד מוכשרת, יש לה לב מאוד צדיק שהתחילה לחזור בתשובה, בעקבות אחותה, אבל יש לה מעצור. מה המעצור? קשה לה מאוד עכשיו להתלבש בצניעות שהיא מחוץ לבית. הבית, מי רואה אותה? אז אין לה בעיה, אז תלבש לך צעית. עכשיו שהיא תלך לעבודה במקום של אנשים נאורים ומשכילים, כן? אנשי הפקולטה למיניהם. שם היא כבר מתביישת לבוא לבושה כדתייה. כי אישה בעצם יכולה להכבית הזהות שלה. אי אפשר לדעת אם היא דתייה או חילונית. אם היא מתלבשת כחילונית, גם אם היא תהיה שומרת שבת, גם אם היא תהיה אוכלת קשר, קוראת תהילים, מתפללת, עושה כל מיני דברים של דת, אי אפשר יהיה לדעת את זה עליה, כי כל עוד היא לבושה כחילונית, יחשבו שהיא חילונית, כי הלבוש מיד מסגיר אותה. לעומת זאת, אצל הגבר בעיקר העניין זה הכיפה או הכיפה והציצית, אם הציצית בחוץ אז עד רבה, זה מסגיר אם האדם הזה דתי או לא, כן? בכל אופן, אז אדם שאכפת לו יותר מה אחרים יגידו, ומנסים למצוא חן ביניהם ולא מה שבורא עולם, כמובן עליו נאמר הפסוק הזה בשלמה המלך. ‫ואז באמת, אמרנו שיש ריבוי ‫תארים של סוגי בני אדם. ‫סוגים שונים. ‫למשל, יש אנשים שכדאי ‫להתקרב ולהיות כמותם. ‫יש אנשים שחובה להתרחק מהם. ‫הרמב״ם אומר שהתורה ‫לא מדברת על שווח או על גנאי, ‫אלא אם זה... רק בלבד ללמד את בני האדם. אם התורה מדברת על אסב, מי הוא היה הרוצח, איש צייד וכולי, וכל מיני דברים שהוא היה עושה שלא כאוגן, זה לא עכשיו באים ללכלך על אסב להוציא לו שם רע שכולם יזכרו שהיה כזה רעשה בן של יצחק, אלא נלמד מאסב איפה האסב הזה בי. ואחר כך מדברים על ישמעאל, פרעי אדם, איפה הפרעי האדם בי. ואחר כך מדברים על אנשים כמו נוח ועל אברהם אבינו ועל יעקב אבינו, אחר כך לעבדים מדברים על פרעה. כל רשע בתורה יש לו גם איזה ייחוד. למשל, לבן, הערמי, הנוחל, זה סוג אחד של רשעים. פרעה זה סוג אחר של רשעים. כמובן שיש הרבה דברים ביניהם שהם זהים. בלעם, גם כן סוג אחר של רשעים. זאת אומרת, אנחנו רואים שהתורה היא עושה אב טיפוס לכל מיני טיפוסים שונים. יש את הרמי, הנחלולי, הארמומי, הנצלן, שזה לבן. יש את פרו, האכזר, הגאפתן, שחושב שהוא אלוהה וכולי, זה הפרו. יש כאלה אנשים גם היום וכולי. אקשן, כמו פרד, כל פעם אומר כן כן ומיד חוזר בו, גם כן, גם מילה שלו זה לא מילה וכולי. ורואים, אנחנו רואים מהטיפוסים האלה, יש את הסב שכל מה שמעניין אותו זה העולם הזה, ולאכול ועל האש ולשבת בטברנה וכל הדברים האלה שהחילונים אוהבים, זה גם כן סוג, סוג של בן אדם מסוים, כן? כל אדם, התורה לא סתם הרחיבה עליו את הדיבור, ולכן הטיפוסים האלה, כל אחד יש לו גם צרכים שונים, תאוות שונות, אפילו שיש הרבה משותף, יש דברים שהוא יותר מצטיין בהם במרכאות, כן? הרגישות וההתייחסות לאישה. בואו נדבר קצת על העניין הזה. מה חשוב לדעת בקשר בין בעל באישה? איך מתייחסים לאישה? עזה לימדו אותנו הרבה על התכונות של האישה. לדוגמה, אין אישה מתקנה אלא בירך חברתה. זה גמרא במסרת מגילה עמודיות ג' כלומר שאצלה הקנאה תופסת יותר מקום מאשר אצל הגבר. אם יגידו לאישה אלפלונית חברה שלה או מישהי שהיא מכירה שהיא מבשלת יותר טוב ממנה זה יפריע לה מאוד. לפעמים אפילו ישרוף לה את הלב עד כדי כך. גם גברים כמובן מקנים, אבל אצל האישה החוש הזה הרבה יותר חזק. זה יכול להביא אותה למצב של דיכאון עמוק, שהיא לא רוצה לצאת מהמיטה. ראיתי כבר דברים כאלה אלפי פעמים לאורך השנים. למשל, היא ראה אתה שחברה שלה קרה לה איזה משהו טוב, אלא לא קורה, מכניס אותה למשבר נפשי. גבר, דוגמה, ראה שהחבר שלו קנה מכוני, יכול לצוות לו בלב עשר דקות, רבע שעה, יום, יומיים מקסימום, וזה עובר הלאה. אבל אצל נשים המומנט הזה של הקנאה הוא הרבה יותר חזק. ועוד כתוב בגמרא, אוהב את אשתו, אדם צריך לאהוב את אשתו כגופו, כי אי אפשר לאהוב מישהו יותר ממה שאתה אוהב את עצמך, כי על העצמך תמיד תאחל את ה-100% הכי טוב שאפשר. אז אי אפשר לאחל יותר מ-100%, זה המקסימום שאפשר, לכן אי אפשר לאהוב מישהו יותר ממה שאתה אוהב את עצמך, זה ברור. אבל לכבדה, לכבד אותה יותר מגופו, יותר ממה שאתה מכבד את עצמך. דברים שלא כל כך מפריעים לך, אם תלך ככה ברחוב, תיזהר לא לגרום לה את העניין הזה של החוסר כבוד, בגלל שהכבוד תופס חלק נכבד מאוד בחיי היומיים אצל הנשים. הרבה פעמים אישה מוכנה, להשתאבד טוטאלית לגבר שלה, לעשות, לשרת, לרוץ, לעבוד בחוץ לבית, לחזור, לבשל, לנקות, לגדל את הילדים, לעשות קניות. איפה יש לה את הכוחות האלה? כל זה בתנאי שהוא מודה לה ומכבד אותה ומעריך את מה שהיא עושה. ברגע שהוא מתחיל לזרוק לה מילים, משפיל אותה עוד ליד הנשים, זה בכלל אין לו מה לדבר. ‫ולא מכבד אותה וזורק להערות, ‫מה שנקרא, מקנית אותה. ‫ממילא כל הערה כזאת וכל זלזול כזה ‫וכל חוסר תודה והכרת הטוב וזה, מוציא לה את כל החשק וכל האנרגיה. וגם אם היא מחריכה את עצמה לעשות, כבר לא צריך להגיד לכם איך הבישולים ייצאו, ואיך, איזה טעויות כבר היא תעשה במהלך הזה, כי כיוון שהראש שלה אין לו כבר אישוב הדעת, בגלל שהגבר שלה מזלזל בה, שלא לדבר על מבזה אותה. יש גם מקרים כאלה שזה ממש ביזיונות, והיום עם כל הלכלוכים שאנשים מפיצים אחד על השני באינטרנט, זה פשוט רצח, כבל עם ועדה. ולכן, לא סתם הגמרא אומרת שזה מגיע לכבוד, מכבדה יותר מגופו. לזילות הדעית הייתה קשה מגברה. הזלזול, זילות של אישה יותר קשה מזלזול בגבר. יש לדייק ברשי שלא פירש כפשוטו שהאישה מגיעה ליותר כבוד. זה לא מה שרשי אמר. אלא רשי פירש בדרך שלילה. מה פירוץ? שהביזיון שלה יותר קשה, יותר כואב מהביזיון של גבר. כן? מה הכוונה? רשי יכול היה לכתוב את זה בלשון חיוב, אבל עדיף לדבר בלשון של שלילה. יכול להגיד שכבוד אצלה יותר חשוב מאשר אצל גבר. אבל דיבר בלשון שלילה של הביזיון, כן? ומבואר בראש היא שאין לה כוונה שאישה צריכה להיות יותר מכובדת מבעלה, רק אז היא אין לה שמחה וישוב הדעת, לא, אלא יש לה צורך גדול בכבוד, גם אם בעלה איזה נשיא גדול, היא רואה שכולם מכבדים אותו הרבה יותר ממה שהם מכבדים אותה, או איזה אשת ראש ממשלה או אשת רב, אז ברור שהתלמידים באופן טבעי חבדו את בעלה יותר ממנה. גם אם היא מקבלת כבוד. אצל זה שהיא מקבלת כבוד, אפילו פחות מבעלה, אבל מקבלת את הכבוד, זה מרגיע לה את הנפש ומביא לה שמחה. זו הכוונה. יש שהעירו על העניין הזה, שזה לא בדיוק מוכרח. כלומר, אפילו אם הצורך לאהבה יותר חזק, מכל מקום כלפי הביצוע וקיום הדין, לעניין כבוד הוא צריך לכבדה יותר מגופו. משום שלעניין האהבה זה משהו פנימי. אי אפשר לאהוב יותר ממה שאוהב את גופו, את עצמו, כן? מה שאין כן לעניין הכבוד, אפשר לכבד מישהו יותר ממה שאתה מכבד את עצמך, לא בגלל שהצורך בכבוד אצל האישה יותר גדול מהצורך באהבה, לקבל אהבה. אלא שהאהבה מבינים שאי אפשר לתת יותר ממה שאני נותן לעצמי, כן? זה המקסימום. ובכבוד אין גבול לכמה כבוד אפשר לעשות לאדם, ואפילו שאני מכבד את עצמי מאוד, אני יכול לתת לאישה יותר כבוד, וזה לא אומר שהאהבה פחות חשובה לה. אז שניהם חשובים לה באותה מידה, אלא שהיא מבינה שאי אפשר לתת לה יותר אהבה, משהו הוא אוהב את עצמו, כן? שזה המקסימום האפשרי, והיא מסתפקת במאה אחוז הזה. לעומת זאת, בכבוד אין באמת גבול. מה שלא יהיה, בין בהפשט הראשון, שבאמת היא צריכה כבוד יותר מהאהבה, בין בלפי הפשט השני שיצחק גם אהבה וגם כבוד במידה זהה, רק שמבחינה טכנית אי אפשר לתת יותר אהבה מכבוד, לכן מחליחים את הגבר לתת לה יותר כבוד. למדנו יסוד חשוב בפסיכולוגיה של הנשים בעולם. שאלה דברים שזה מבחינתה יותר חשוב מאוכל. וכן אמרנו, אם אין מה לתת לה לגבי לבוש, ולגבי אוכל, קודם כל לבוש, שזה חשוב לך שמה יגיד, ואיך היא לבושה, ומי שמסתכל עליה, אני כבר לא מדבר על מתאמצניות, וזה ודאי כן, וממלא מבינים שאפילו היא מעדיפה להיות רעבה, אבל לא מבוזה מבחינה חיצונית, ואצל הגבר זה אחרת, אין לו לאכול להיות מפסוד ולא אכפת לו כל כך מה יגידו על הבגנים שהוא לובש, העיקר שיקבל את המנה היומית שלו מבחינת אכילה, כן? זאת אומרת שהכבוד של האישה הוא יותר חזק מהאיש, הוא תופס אצל המקום, יש לה צורך בכך יותר, כן? אין הכוונה שהיא צריכה להיות יותר מכובדת מהאיש, כמו שהסברתי הרגע, אלא שכדי להגיע לאותה הרגשה של מכובדת, האישה צריכה לקבל יותר כבוד כשהיא תגיע לה לסיפוקה. וגבר תיתן לו קצת פחות כבוד, זה גם כן יגיע לסיפוק. השוני ביניהם הוא הפעולה של נתינת הכבוד, שאצל האישה צריך להוסיף בנתינת כבוד. אבל ביחס לתוצאה שניהם צריכים את אותה תוצאה. זאת אומרת למדנו עוד דבר, שזה דבר שלישי פה, שגם אצל הגבר חשוב מאוד הכבוד, שלא יפגעו לו בכבוד. רק כדי לספק אותו הוא פחות רעב. יתנו לו חצי קילו כבוד ולא צריכים לתת קילו כבוד. כן? זה בכלל אני משתמש במשקל כדי שנבין את ההבדל. ובאמת נותנים להם את המקום שלהם, זה בדיוק כמו שיש אנשים שצריכים לשתות, אחד כדי להרוות את צימונו צריך כוס אחת, והשני צריך שני כוסות, כך אותו דבר לגבי הרגשה המכובדת של כבוד, אצל האיש הוא משיג את זה בכוס אחת והאישה צריכה שתי כוסות, דוגמה דומה למה שאני נתתי, כן, חשוב מאוד להבין את זה, שאף על פי שלכאורה נראה שאנשים שהם שונים זה מזה, הם צריכים לקיים מערכת תקשורת ויחסים ביניהם, זו בעיה. כי אנחנו כל כך שונים, אבל האמת שזה לא בעיה, אלא העיקר הנקודה היא שצריך להבין ולדעת איך צריך להתייחס אחד לשני. כי אם היא תשאל אותך משהו ותגיד לה, זה לא נוגע אלייך, אז היא תיפגע. גם להגיד לילד על משהו מסוים, אתה ילד, זה לא שייך אליך, זה פוגע בו. מה צריכים להגיד? עוד לא למדת את זה, בעזרת השם יום אחד נלמד את זה ביחד. בצורה כזאת, אתה מתייחס אליו בכבוד, כן? והוא לא מפרש את זה כאילו שאתה מזלזל בו. למשל, גם אם האישה שואלת אותך משהו, אל תענה לה בצורה כזאת, זה לא נוגע אלייך, פשוט תגיד לה על מה מדובר, והיא כבר לבד תבין שזה לא נוגע אליה, כן? מספרים על רבי סרזלמן מלצר, זכר סדיק לברכה, שפעם אחת ראו אותו עולה במדרגות ביתו, נעמד מחוץ לדלת ומקשיב, שוב ירד ועלה וירד ועלה, כמה פעמים, עולה, עומד ליד הדלת, מקשיב, יורד. אמרו לו, כבוד הרב, מה אתה עושה? אמר, יש את העוזרת עכשיו בבית והיא שרה. אם אני אכנס לבית, היא מיד תפסיק. כי היא יודעת שאסור לה לשיר לידי. זו בחורה צעירה, עניה ומסכנה. כמה כבר ענאות יש לה בחיים. היא מנקה בתים לפרנסתה. הקצת שיש לה זה לשיר. אם אני אכנס לביתה ואני מנתנה על השיר, מאבושה היא תפסיק. וכן אני מחכה בחוף, זה אחרי יום שלם שהוא למד ולימד גמרא בישיבה, ואין דבר שהאדם רוצה יותר מלבוא ולהירגע קצת על הקורסה ולאכול משהו, כל זאת הוא לא רוצה לפגוע ברגשות שלה. המעשה הזה מראה לנו כמה רגישות צריכים להיות, צריך להיות לאדם, כלפי הזולת וכל וחומר כלפי אשתו וכלפי ילדה וכו', וכלפי הבעל שלה. פעם אחת היה ויכוח חזק בין המשתתפים באיזה ועידה ועד על ביאור דברי רבי עקיב העיגר, אחד מגדולי המפרשים, חריף, חד כתר, רבי, חי לפני 150 שנה בערך, מפרש על התלמוד, כן. רגשי קושיות חזקות מאוד, עירוצים אדירים. ‫אז באמצע הוויכוח נכנסה הרבנית ‫והיא הגישה תפוזים על השולחן. ‫אחר כך היא נכנסה והסתבטקה ‫על השולחן עם אחלומה תפוזים, ‫שאלה, אתם רוצים עוד משהו? ‫והרב אייזיק, שהוא בעלה, ‫הוא מכיר את אשתו, ‫הוא ראה שהפריעה לה ‫שאף אחד לא מתייחס לזה ‫שהיא עמדה במטבח וחתכה את התפוזים. ‫פעם תפוזים היה מצרח נדיר ‫באירופה שם, או אפילו בקום המדינה, לא היה את מה שיש היום בכזו כמות, אבל החנות חופשית וכולי. אז ממילא זה היה מבחינתה מסירות נפש להגיש בוועידה הזאת של הרבנים, להגיש שם את הטפוזים. גם הם היו מאוד יקרים, גם שהיא ראתה שאף אחד לא מתייחס לזה, משמענן אותם, זה רק התוראי, לא נוגעים בטפוזים. חרה לה. ובעלה שמכיר אותה, עכשיו היא שם, הוא לא רוצה עכשיו להגיד להם, היי, אשתי נפגעת, אתם לא אוכלים מהטפוזים, כן? אז מה עשה? התחיל פתאום שינה נושא, מה אמר? כתוב בפסוק, ואהיה אם שמוע תשמעו על מצוותיי, כן? וקריאת שמה שאומרים כל יום, בכל לב אבכם, בכל נפשכם, ונתתי מתר ארצכם, ונתתי אסף בשדך, לי ועמתך. שואל רב אייזק, אומר, תגידו, אדם, מבקשים ממנו משמיים לעבוד את הקדוש ברוך הוא ברמה הכי גבוהה שיש. בכל לבך ובכל נפשך. שתהיה לו מסירות נפש שמוכן למסור את החיים שלו לעבודת השם. ומה הוא מקבל בתמורה? קצת אסבים בשדה. שהחיות תהיה להם מה לאכול, הבאמות, כן? אז בשביל מסירות נפש שמוכן למות עבור לעבודת השם, נותנים לו אסבים. אומר רבי זקא, תרוץ הוא שבאמת זה לא משנה מה נותנים לך. זה משנה מי נותן לך. זה מהקדוש ברחו העשבים האלה. הוא נותן את זה לבאמות והבאמות יוכלו והם ישמינו, אז תאכל בשר, כמובן שזה הכוונה, כן? אבל זה גם לא משנה, עשבים או בשר או מה יצא מזה. מה כן משנה? משנה מי נתן לך. כן? כמו שהסברתי באחד השיעורים, שיש כאן איזה גביר אחד, הוא מימן את הניתוח של הרב אלישיב. בשנותיו האחרונות לחייו של הרב אלישיב, כבר היה קרוב לגיל 100, היה לו איזה ניתוח בראש והביאו צוות רופאים פה מקולומביה האספיטול, בית חולים הקולומביה במנתן, והרופא חייב מיליון דולר על הניתוח והצוות כולל הוא והצוות, וחמישה מיליון היו צריכים לשים בחשבון ביטחון שהציות שהביאו מניו יורק לישראל, יוחזר לבית החולים פה בניו יורק. חמישה מיליון דולר עירבון, ואדם אחד פה, לא רחוק הוא גר פה, הוא שם את כל הכסף. הוא סיפר לי את זה אישית, ישבנו במכונית, הוא סיפר לי את זה אישית את הסיפור. ואני שאלתי אותו, אמרתי לו, איך זו הרגשה לדעת שאתה מימנת את הניתוח של המוח הכי חריף בעולם, הגדול הרבנים? אז הוא אמר לי, איזו התרגשות נפלאה, זה ה-highlight של החיים שלי וכולי. ואז הוא סיפר לי מה היה אחרי שהרב אלישיב התעורר מהניתוח. הוא אומר שהרב אלישיב חזר להכרה, הוא קרא לי, אמר לי, אני מודה לך מקרב לב, אין לי איך להודות לך, מה אני אוכל לתת לך כסף וזה? אתה, ברוך השם השם, ברך אותך. אבל האם יש איזה משהו שאני יכול לעשות למענך? אמר לו אותו בחור, אמר לו, כבוד הרב, אני באמת לא צריך כלום, יש לי הכל, אני רק מבקש טובה קטנה מהרב. מה? אם אפשר שהרב ייתן לי את הקיפה שלו. כמה עולה קיפה? 34 דולר. אם הרב ייתן לי את הכיפה שלו, זה יהפוך אותי לאדם מאוד שמח. מיד הרב ישיב, אמר, טוב, בוא נחליף כיפה. לקח את הכיפה שלו, נתן לו את הכיפה שלו. שאלתי אותו, אותו אחד בא אותו, מה, זו הכיפה? הוא אומר לי, השתגעת? מה, אני אלך איתה יום-יום? זה רק לחגים ולשבתות. אני מוציא אותה ככה מהכופסה, או איפה שהיא מוכבט, אני שם אותה ומסתובב ברחוב, מרגיש כאילו זכה, לא בא לאותו אור, זכה בכל כדור הארץ. הכיפה שהייתה על הראש הכי גאון בעולם, על הרב הצדיק הגאון, גדול הפוסקים, שהיה מאה שנה של תורה ועירת שמיים, מונחת על הראש של אותו עשיר. אז כאן רואים שזה לא עכשיו הערך הכספי של המתנה, שלושה דולר בשביל לשירק על זה זה משחק משהו, הערך הסנטימנטלי. מי קיבלת את הקיפה? חבר שלך סתם נתן לך, בקושי תודה אמרת לו, מה, ביג דיל. אבא שקיבלת את זה מאדם גדול, אותו דבר במחמאות. אם אדם פשוט, לא גאון, לא חריף, לא כלום, אומר שאתה חכם, נעים לשמוע. אם איזה ראש ישיבה חשוב אומר שאתה חכם וחריף, הרבה יותר נעים לשמוע. ואם גדול הדור אומר שאתה חריף, הוא, אתה לא ישן שבוע, נפחה לך הבטן, הקרס, אתה, איך אומרים, דשנים ורעננים יהיו. ואם הרמב'ם היה בא ואומר שאתה חכם, לא היית שנה ישן. מרוב התלהבות, האנדרנלין לא היה עוזב אותך. ואם הקדוש ברוך הוא היה כותב עליך בתורה שאתה החכם מכל אדם, כמו שהראינו בתנך על שלמה, שזכה לחוכמה שעברה, אז תאר לך איזה עושר וגאווה יש לך, כן? שהשם בעצמו, שהוא עושי החוכמה, מעיד עליך שאתה חכם. השם שהוא עושי הענבה, מעיד עליך שאתה ענב. אז כמובן שכמה שהאדם יותר גדול מעיד עליך, אז כמובן העדות היא בעלת ערך הרבה יותר חשוב וגבוה, כן? נתקדם הלאה. אז באמת הוא רמז להם שזה לא משנה עכשיו קיבלתם תפוזים וזה, זה משנה מי נתן לכם את התפוזים. זה הרבני תרחה, הלכה, קנתה, חתכה. גם אם לא תכננתם כרגע לאכול תפוזים, זה לא בראש מעייניכם רבנים חשובים. אין לכם ברירה, אתם חייבים לאכול רק בגלל שהגישו לכם את זה פה הרבנית בעצמה. ואז הם הבינו את הרמז והתחילו כולם לאכול מהטפוזים וניאלה נחת רוח. כן? אחד הדברים שמצערים מאוד נשים זה שהם טרחו ובישלו והשקיעו ויצירתיות ותבלימים וטעמו וצריך עוד צעד ועוד ובסוף מגישים את זה בשולחן ואף אחד לא אכל מזה. או גם אלה ששמו בצלחת הכל נשאר גם בצלחת, אכלו דברים אחרים, מה שהיא קנתה בחנות, מה שהגיסתה בשלה, מה שהשכנה הביאה, ואת שאלה לא נגו, אין לך אילוון יותר גדול וכואב לאישה בדברים האלה. כמובן אם זה היה קורה אצל גבר, זה היה קצת לוקח ללב, אחרי רבע שעה הוא לא היה זוכר מהסעודה הזאת בכלל, כן? טוב, נתקדם הלאה. אז באמת, תראו איך רב אייזק הביא את האנשים למודעות בעניין הזה. להרבה פעמים בן אדם חושב שהוא מתחשב באשתו, אבל הוא באמת לא מתחשב באשתו מספיק. ולמשל, האב הופמן רצה ללכת להתפלל ביום כיפור, בישיבה, הוא ביקש מאשתו, אמר לה, אכפת לך אם אני אלך? אמרה, לא, תלך בבקשה. שהגיע לישיבה, רבי זיק אמר לו, ביקשת רשות משטחה? הוא אמר, כן, והסכימה. הוא אומר, זה לא נקרא לבקש רשות. רק אם באמת תכבד אותה ותיתן לה את האפשרות להחליט אחרת ממה שאתה מבקש, תפציר בה. אשתי, אין לי שום בעיה. אם רק תגיד, אם את מעדיפה שאני אהיה פה, אני אלך פה לבית כנסת פה. ולמרות זאת, היא תסכים. רק אז זה נקרא הסכמה. שהלך אותו באוטובוס חזרה ערב יום כיפור, עוד פעם לבקש מנה. והיא אמרה, כן, אני התכוונתי לכל מילה, תלך לישיבה, תהיה איתן ביום כיפור. הרב אייזק לימד אותי שאני אחשיב את מה שאשתי עושה. כי כשהיא תרגיק שאני מחשיב ומתחשב בה, באמת זה יגרום לה להתמסר ולעשות לי דברים שקשה לה איתן. שהיא הייתה מעדיפה, שהיא לא תצטרך להתעסק בזה, אבל אין לה ברירה, כיוון שהוא מכבד אותה, אז היא מכבדת אותו בתמורה, כן? דהיינו, כשאני אעסוק בדברים שאין לה בעיה מניין, יהיה לה קל לתת לי את הפניי לזה. כשאני נושבת וללמוד, ללכת לתת שיעורים, והיסוד בזה, שאם האדם הוא טיפוס נוח ואין לו ביקורת על כל דבר, מעביר, לא כל דבר כפדן, הוא יוכל באמת להחשיב את מה שחשוב לשני. ואם האדם יסגל לעצמו בבית כלפי אשתו הרגשת נינוחות, מקבל אותה איכשהי, והתרגל לקבל ולהחשיב את הדברים שחשובים לאשתו, אפילו שהיא, כרגע שהיא מדברת על זה, באמת זה לא מעניין אותו. בכלל, הדברים שהיא מדברת, מה שהיה לה עם החברה, ומה היה בסופרמרקט, ומה היא דיברה עם ההוא, ועם ההיא, וזה, זה באמת לא דברים שמעניינים אותו, אבל כיוון שזה מחויבות שלו להראות לה תשומת לב וכבוד, ולהתחשב בצרכים שלה, אמר לי הרב על החכם בן ציון אבא שאול, שהיה בערב בא הביתה ויושב עם אשתו, מקלף מלפפונים ומקלף במיה, ועוזר לה עם הכנות לשבת, גדול ההול הרבנים, גדול המקובלים, מגדולי הצדיקים, ומה עושה? מקלף במיה. מה זה שייך? זה לא בגלל הבמיה, זה כיוון שהוא יושב איתה חצי שעה ביום חמישי בערב, הכנות לשבת, ויעזור לה, ויערש אכפת לו, ומתעניין, והיא בזמן הזה שופכת את ליבה על כל מה שהיה שבוע, וזה דברים שהם יסוד הבית. הרמב״ם מבאר בפירוש המשניות על אבות, כן? פרקי אבות, א', הוא אומר ככה, הוא קנה לך חבר, שם כתוב הוא קנה לך חבר, שאוהב האמיתי זה אחד שאוהב את מה שהאהוב שלו אוהב. אדם עכשיו התאהב באישה, אוהב אותה. והיא אוהבת דברים שהוא מטבעו לא מעניין אותו בכלל. לא מעניין אותו. אבל כיוון שעכשיו הוא רואה את ההתלהבות שלה מזה, הוא אוהב לתת לה ולספק אותה בדבר שהיא אוהבת. זה מביא לו עונג לא פחות ממנה. כמו שאבא שרואה את הילד שלו נתן לו איזה משחק צעצוע, אבא אכפת לו מהצעצוע הזה, מה לא ולזה. אבל כשהוא רואה את ההנאה של הילד מהצעצוע הזה, יש לו הנאה לא פחות גדולה מהילד הקטן הזה, כן? ואם השני רואה שאני מחשיב את המעלות שלו, אז ממלא הוא יחשיב את המעלות ואת העיסוקים שלי. אבי אייזק תמיד היה מחנך אותנו לקיים את הדעורה איתה. דברים שהם חייבים מהתורה, מה שחובה. עזוב רגע את החומרות. יש כל מיני חומרות שאנשים אוהבים להחמיר על עצמם. יש אנשים שזה גם סוג של מחלת נפש אצלם להיות מחמירים. זה נובע מגאווה, מחוסר תשומת לב, לפעמים זה OCD. זה OCD, זה סוג של מחלת נפש שכל דבר צריך עשר פעמים לעשות כי כל פעם הוא סובר שלא עשה אותו בצורה מושלמת. פעם היה אצלי בבית בראש השנה איזה אחד, אח ואחות, ‫והיה לבחור הזה איזו בעיה. ‫היה לו, לא יודע, רעידות כאלה ביד, ‫והוא היה מתפלל בצורה מוזרה, ‫מחזיק את האוזן, ‫לא יודע, כל מיני דברים. ‫מיד הבנתי שמשהו פה לא קשורה. ‫שלחו אותם להתארח אצלנו בחג. ‫אחר כך, באיזה קטע ‫שהוא לא היה לידינו, ‫אחותו אמרה, תתייחסו, ‫יש לו את ה-OCD הזאת. ‫הוא הולך למקווה, ‫הוא נכנס למקווה לטבול, שלוש מאות פעם רצוף, מהבוקר עד הערב. הוא כל פעם בטוח שהוא לא תבל כמו שצריך. זה משהו במוח, כמו קצר. עוד פעם יורד, עוד פעם עולה, עוד פעם יורד, עוד פעם עולה. לא, לא, אני חייב עוד פעם. לא, לא, כבר תבלת, לא, לא, לא, אני עוד פעם אחרונה. לא, עלינו, זה נשמע דברים כאלה עזויים שאפשר, אנחנו לא מבינים בהם מאיפה זה בא. אבל זה נקרא אוסידי, כמובן לא כל אוסידי הוא בכזו רמה קטלנית, כן? אבל באמת, הרבה אנשים, הדברים האלה שהם עושים נוראים או מגאווה, מה זה בלשון הישיבות זה נקרא פרום קייט. פרום זה דתי, פרום קייט זה כאילו, כמו ששלמה המלך אמר, אל תהיה צדיק הרבה, יש רמת צדיקות שהתורה מצריכה ממך, אל תנסה להיות מלאך, עזוב את הרושם והגאווה והצלצולים, כן? אז באמת, הוא אומר להם, רב שלום, הוא אומר ככה, יש אנשים שהרבה פעמים מחמירים על עצמם בכל מיני חומרות, ולא שמים לב שעל ידי החומרות האלה, הם עוברים על דברים שהם חיובים מפורשים מהתורה. למשל, אדם הזה, נגיד עכשיו החליט, אחרי חצות הלילה, לעשות תיקון חצות. האם יש חיוב מן הדין לעשות תיקון חצות? לא. דבר יפה מאוד להיטבל על בית המגדר. מה נעשה? אתה גר עם שני חברים בחדר, בישיבה. יש לכם חדר, שעה אחת בלילה זה חצות הלילה, ואתה, כשאתה קורא, אתה עושה רעש, ואתה יושב וקם ומזיז את הכיסא, ומתעוררים עכשיו, אחד הם מתעוררים, הלכו לישון נגיד ב-11, תאיר אותם ב-1, הלך להם כל הלילה. אז עכשיו, מה אם ואהבת לרעך כמוך? זה חיוב מהתורה. לא לצעיר, מה אנדס שנה עליך, אל תעשה לחברך. מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך, כן? עכשיו עברת ואיסור מהתורה, אני כבר לא מדבר על הגזל שינה, שזה גם כן בעיה בואהבת לרעך כמוך. כן? ובתמורה לתיקון חצות. זו דוגמה יפה לחומרה שאדם רוצה לחמיר על עצמו, שזה דבר ממש. אם אתה גר לבד בבית, אתה לא מפריע לאף אחד, אתה בחדר בשקט, הדרבה מצוין, תעשי. אבל אם אתה יודע שעל ידי החומרה הזאת אתה תבוא לידי סורים מהתורה, מה הרווחנו בזה, כן? אז הוא היה תמיד מזהיר אותם, תקיימו משהו חיוב מן הדין, אל תגררו אחרי החומרות המסוימות שיש, גם כן עם האישה זה מאוד קריטי, הרבה גברים מחמירים על הנשים שלהם בכל מיני חומרות, כי הם תלמידי ישיבה, ובישיבה הם לומדים ברמה של מוסר וכולי, ומחמירים עליה פה, ומחמירים עליה שם, ואת כל החומרות שרק שמרו, איפילו על האישה, עד ששוברים אותה נפשית. יש הרבה דברים שכבר ראיתי במשך השנים שבאו לגדולי תורה, והם הקלו בהם בעינף יד, מיד, עזוב אותה, תן לה שתעשה ככה. עד כדי כך, אפילו ראיתי בספר של הרב נאקי, שהוא מביא שאלות ותשובות ששאלו את הרב אובדיה לאורך כל השנים שהוא היה הצמוד לרב אובדיה, ‫והרב אובדיה ידוע שהוא היה ‫מתנגד בתקיפות לפאות. ‫בכלל, לכל סוגי הפאות הנוכריות. ‫הוא מאוד מאוד דיבר נגד זה, ‫יש הקלטות בלי סוף על העניין הזה. והיו פעמים מסוימים שבאו בחורות מסוימות ואמרו שזה גורם לשלום בית רציני בבית, שבעיות בבית וכולי, ועד כדי כך שהבית בסכנה וזה, ולפרק את המשפחה וכולי, הוא הקל להם מיד בדבר הזה. אמר, אבל הוא סובר שאסור. שזה איסור. אבל מה? הבנתי שהיה מדובר כאן בשלום בית ועוד כל מיני שיקולים אחרים. אז אמר, אז אפשר לסמוך על רבנים שכן נקלו בזה, שתהירו. זו דוגמה לאדם בר דעת שלא רק יודע תורה ויודע מה מותר ומה אסור, מפעיל שיקול דעת לפי העניין. יש הרבה בחורים שהם לא יודעים להפעיל שיקול דעת. החליטו להפוך את האישה שלהם לגאון מבילנה החדש. עוד מעט כבר לא ייתנו לה לישון, ויחריך אותה ללמוד גמרה כל הלילה, וחומרה כזאת, וחומרה כזאת, ולמה לא עשית ככה, ולמה לא עשית ככה, וכולי, עד שלצערנו היא נשברת נפשית, או שהבית נשבר, או שניהם. זה כבר ראיתי כאלה, היה פעם איזה אחד, ברוך השם הוא למד כבר, אני מקווה שהוא למד מהטעות שלו, הוא היה מאוד כבדן, מאוד מאוד, בא לישיבה על תשובה, קפדן ביותר, הוא מקיים קלאקי וחמורה, יש לו עירת שמיים, אהבת השם, הוא ויתר על עבודה עם הרבה כסף, שהיה כרוכה בהחטאה תרבים, ממש בעל תשובה אפשר להגיד לתפארת. גם היה בו את האימפולסיביות הזאת, לא רוצה להגיד OCD, אבל סוג כזה של OCD, הכל חייב להיות מושלם, ואם יש חומרה אז חייבים לעשות אותה, ומשלא יעשה אותה זה יארק ולא יעבור. והשתדך עם בחורה שהיא הייתה מודרנית מאוד, בכלל לא הייתה מתאימה לבחור ישיבה, לחתכילה, ורואה את כלב החומר לכזה כפדן, וכל יום בעיות חדשות, כל יום. הוציא אותה מדעתה, על כזה ועל ככה, והיא בצורה שהתחנכה, והצורה החינוך שנתנו לה, על כלל שמיים וארץ מנו, כמובן שהניסויים האלה לא החזיקו. אמרתי אני, שכבר היה בתחילת השידוך, אני מאוד מקווה, אמרתי לו, אני מקווה מאוד שאתה תדע לא לדבר איתה על שום חומרות. דיבורים לחוד מעשים לחוד, במעשים נכשל, לא יכול היה להבליג. אחר כך, כבר הבין, הפעם אני כבר לא אתחתן עם אישה ברמה כזאת, אלא אני אקח את האישה הכי פנאטית, כמוני. שמתה על חומרות, מין מצא את מינו. כל היום יושבים ורבים ביניהם מי יחמיר יותר. טוב מאוד. הרי כתוב בספרים, המחמיר תבוא עליו הברכה. כל עוד זה לא על אדם, של מישהו אחר. כן? אז ברור ש... ברור שכל עוד אתה מחמיר רק לעצמך וזה לא פוגע באחרים וזה לא על חשבון אחרים ו... מי אומר לך מה תעשה ומי אומר לך מה תפעל? אבל כל חומרה שבא על ידי זה שפוגעים באנשים אחרים, כי הוא רוצה לעשות מניין בחצר, זה מפריע לשכנים. כמו המניינים האלה במטוסים. הרבה פעמים מתפללים במטוסים של אלעל, וחוסמים 20 משתמעברים, והדיילים לא יכולים לעבוד ולא יכולים לעבור, וחיכוכים, גם ככה החילונים חמים על החרדים, גם בלי סיבה, גם כשאין סיבה, וכל שכן כשיש סיבה. ואמר הרב שטיינמן בעצמו במטוס תפלל יחיד, אל תפלל, המניין זה חומרה, חומרה חשובה מאוד, יש קדושה וקדיש וברכו והרבה דברים, אבל לעשות מצווה שבא בעבריו זה לא מצווה. ופה במיוחד חומרה שבאה על ידי עבירה דהורה איתה, שאתה מפריע על אנשים, ואין כאן ואהבת לרחק עמוכה, ויש גם חילול השם, שאנשים שלא מבינים מה זה תפילה, זה מלכתחילה, יושבים שם אנשים חלקם שונאי דת, בכלל מבחינתם מי שמתפלל הוא איזה מטורלל, כי הם לא מאמינים בכלום, חיים כמו בעלי חיים האנשים האלה, עכשיו הם מסתכלים עליך גם ככה כמשוגע, ועוד אתה יורד לחיים וחוסם להם את המעבר והם לא יכולים לעבור לשירותים ודחיפות ובקיצור הבנו את העניין. זו דוגמה לחומרה שגורמת לנזק הרבה יותר מהתועלת. ויש כאלה לצערנו הרב בלי סוף. כן? ראינו בקורונה כמה אנשים שהיה קשה להם מאוד לא להתפלל במניינים ובאו ועשו מניינים במחבור ובכל מיני טריקים ובסופו של דבר חלק מהם מתו. כאן באמריקה זה קרה להרבה אנשים שהמשיכו להתפלל במניינים, וחלקם מבוגרים מאוד, תפסו את זה ונפטרו מן העולם. זאת אומרת, ההחמרה הזאת, להתפלל במניין למרות שיש סכנת חיים, כי מבחינה רגשית, איך אני אתפלל בלי מניין, אני לא מסוגל, גרמה שהאנשים האלה נפטרו מן העולם. או שגרמו שאחרים נפטרו בגללה מן העולם, לצערנו הרב. טוב, נתקדם הלאה. ממש לקראת סיום. חשיבות הוויתור, עצם הרעיון להיות אדם מבטר וטרן כדי למנוע מריבות זה דבר גדול באופן כללי ביהדות, לא רק בשלום בית, בשלום בית על אחת כמה וכמה, כן? הדבר הכי מכריע בניסויים זה היחסי אנוש. ותמיד אני אומר לאנשים, בלי לתקן את העמידות, אין על מה לדבר על שלום בית ביניכם. קודם כל תעבדו על עצמכם, תתחילו ללמוד על גאווה, על כעס, על הצלות, על כל הדברים האלה. בלי זה אין אפשר להתקדם. זה יעבוד יום יומיים, השלום בית, וחוזרים לסורם. אז מה זה יחסי אנוש? זה מצוות בן אדם לחברו. כמה שיותר להתחשב עם השני. ויש בזה מאוד, מאוד הרבה דינים והלכות, בשס, בפוסקים, בלי סוף. אפשר להתחשבויות, לפתוח חלון, לסגור חלון, להדליק את המסגן, להדליק חימום, כל מיני דברים שצריכים להקריב, אין פה ברירה. צריכים להקריב, לעשות רעש, לא לעשות רעש, לאכול עכשיו במיטה, זה עושה רעש, זה מאיר אותה, להדליק את המחשב, אתה, יש לך עבודה, ואני עושה אור, זה מפריע לה, כל מיני דברים מסוימים, רבותיי. חייבים ללמוד להקריב כדי למנוע חיכוכים ומריבות. כמובן שהרבה פעמים שאתה תבוא לקראתה, תגיד, אין בעיה, אם זה מפריע לך, אני לא עושה את זה, ואז תרגיש רגשות אשמה. לא, לא, אין בעיה, תעשה, תעשה. בסדר, לא נורא, אני אחיה עם זה, בסדר. למה? כי עיקר העניין היה אם היא חשובה לך, אם נכנעת לה, אם הסכמת לוותר בשבילה. לא משנה באמת העניין, זה לא מפריע לה אם זה, בלי זה, זה לא עיקר העניין, העיקר העניין שהיא הייתה מעדיפה את זה ככה, והראית הנכונות לבטר למענה, ואיך שהראית הנכונות עם יד מחלה, כמו בכביש, שניים נוסעים בשני מסלולים מקבילים, שהופכים למסלול אחד, אחד צריך להיכנס לפני השני, שניהם מנסים להידחף בפקקים, כל אחד קצת לפני השני, עניינים של מילימטר, עוד שנייה המכוניות שלהם המראות פוגעות זו בזו, מסתכלים אחד על השני ככה במבטים של רוצחים, זה כבר עם היד על האקדח, השני עם היד על המקל בייסבולד שלו, עוד שנייה הם יצאו מהאוטו ויהיה מכות ויהיה יריות ולא יודע מה. זה אפשרות אחת. אחד בסוף יעבור, והשני ירדוף אחריו, יכלל אותו, ומי יודע? כבר דברים כאלה נגמרו ברצח. מה המניעה של כל זה? גאווה מטופשת. כבוד. לא מכבד אותי? אני אראה לך מה זה. אני אעבור על אבך ועל חמתך. במיוחד אם יש לו מסעית, אז הוא בכלל רומס אותו ומחייך. בבקשה, בוא נראה אותך פוגע לי במסעית, אני אמאך לך תמכוני. אבל יש דרך הרבה יותר יעילה. ברגע שאתה רואה שנפלת בפלגמט כזה, מיד, תעשה לו עם היד, בבקשה, תעבור, אדוני. תעבור. מה יקרה לו באותה שניה? מתהפך 180 מעלות. לא, לא, מה פתאום, אתה תעבור. אותו דבר בתור למעלית, עומדים כולם, כל אחד דואג איך שהמעלית ייפתח, להידחף ראשון. אתה רואה מישהו שכבר ככה מתחיל לדחוק אותך? אל תדאג, אדוני, תלך לפניי, אל תדאג. לא, לא, מה פתאום, אתה היית קודם, תלך אתה קודם, גם בתור לאוטובוס. ברגע שוויתרת לשני ונתת לו כבוד, ירדה לו הגאווה והוא כבר מוכן שאתה תלך קודם. רואים שהעיקר המריבה זה לא על הפרינסיפל עצמו. עיקר המריבה זה על הכבוד, אתה מכבד אותי או לא. ולסיום, בעזרת ה' פה נסיים להיום. במשך שנים סיפרתי כמה אשתי הייתה מכינה כבד לארוחה, מכינה כבד. יום אחד היא פסיקה. אמרתי לה, למה הפסק להכין כבד בשבתות, בסעודות? אמרה, אף פעם לא אמרת לי שזה טעים. והוא אמר, אבל אני תמיד אכלתי את זה עד הסוף, סימן שאני אוהב את זה. כן, אבל לא שמעתי ממך אף פעם. פתאום הבנתי עד כמה היא צודקת. כמה היא חיכתה לשמוע ממני שאני נהנה מהכבד הזה שהיא טורחת להכין. כמה שזה טעים. ביקשתי ממנה סליחה ואמרתי לה שבעזרת השם בעתיד אשתדל לומר לה וככה בצורה כזאת למדתי שלא מספיק שהיא רואה שאתה טורף את הכבד בתאבון ומלקק את האצבעות המילה הזאת איזה טעים איזה כבד את מכינה שווה למיליונים ולא הייתה לי המודעות לומר לאשתי שזה טעים לי כיוון שכבר מגיל צעיר יצאתי מהבית וחייתי בישיבות וישנתי שם והיה טבחים שם ולא רואים את הטבחים, מוצאים את האוכל מהחדר האוכל. לא היה לי את המודעות הזאת ללכת למבשל, לומר לו תודה וסוף הסעודה. אחר כך ראיתי ברמב״ם שלהגיד מילה טובה לאשתך על האוכל שהיא תורחת ומכינה, זה מצוות עשה מן התורה. של הכרת הטוב ושל ואהבת לרעכה כמוך. והרמב״ם מבאר איך מקיימים את המצווה, וכותב, לפיכך צריך לספר בשבכו. זאת אומרת, לפרגן לשני ולהגיד לו מילה טובה, שהוא יודע לבשל מאוד טעים, יש לו טעם טוב, הוא יודע להתלבש יפה, ואיזה בגדים, איזה טעם טוב יש לך וכולי, או שהיא קנתה איזה תמונה או איזה ראית, זה מצוות עשה מהתורה לא פחות חשוב מלהניח תפילין, או לומר, ברכת המזון, כן? תמיד אני מתפלא על המחנכים שלומר ביקורת על התלמידים, הם רצים וקופצים בקלות. אבל מילה טובה קשה להם לומר. הרי כל פעם שאתה אומר לילד או לתלמיד מילה טובה, קיימת מצוות עשה מן התורה. עד רביי, זה צריך כל דקה לומר. איזה יופי, איזה זה, ולא רק זה, יש רבנים שהם כל כך טובים, המלמדים, שמטלפנים גם, כל שבוע. ‫כשהילד עשה משהו טוב, ‫מטלפנים לאימא או לאבא, ‫להגיד להם איזה יופי הוא היה היום ‫בכיתה ואיזה שאלות הוא שאל ‫ומאוד מרוצים ממנו. ‫ולמה הוא עושה את זה? ‫כדי שהילד יתחבב על ידי הוריו ‫ויתנו לו כל מיני פרסים ומתנות וכו', ‫ואז הילד מאוד אוהב את הרב שלו ‫שעושה למענו כזה דבר, ‫ואז הוא כבר בכיתה, ‫לא נעים לו להפריע, ‫והוא כל פעם אומר, ‫איך אני יכול להפריע לכזה אדם? כי הרי כל החיים זה הכל בסופו של דבר יחסי אנוש. כן? וכל אדם, הוא צריך כל הזמן להיות דיין. אפילו שאתה לא דיין בבית משפט, אתה לא עובד בבית דין, כל הזמן אתה צריך לשפוט בחוכמה ובצדק. למשל, יש יסוד חשוב מרבי ישראל ניסלנטר, בספרו ישראל מאמר חפזיין, אומר ככה, כל אחד צריך להיות דיין כדי להכריע בספקות שמתעוררים לו בחיים במשך הזמן. כל רגע ורגע יש לאדם ספקות שהוא צריך להכריע בהן. כך בחיי הניסויים. לדוגמה, האם ניסה בשבת להורים שלה או להורים שלי? הרבה פעמים יש כאן שאלות הלכתיות. שם שומרים 100% שבת, פה לא. כל מיני נקודות כאלה. שם יש בית כנסת קשר, פה אין בית כנסת קשר. שם יש מקום ללמוד תורה, שם אין. כל מיני דברים מסוימים. האוכל שם יותר קשר, פה זה ספק קשר. יש כאן קיבוד אביהם, כל מיני שיקולים. וצריכים לקבל הכרעות שהן מלכתיות. לפעמים אתה צריך לקבל החלטה לכאן ולכאן. כך החיים מלאים בסתירות ורצונות מנוגדים, שאדם חייב להכריע בהם. ולא צריך להיות לחוץ מזה, כי אין לה דיין אלא מה שאין אברות. ואפילו על הבית דין, מבואר שאם בית דין בסופו של דבר עשה טעות ואחר כך יתברר, מביאים קורבן. גם בית דין יכול לטרוד, זה לא מלאכים, זה בני אדם. ככל שהבעל והאישה יתרגלו, שאחד מתחשב ברצונות של השני, זה יגרום להם להסתדר עם ההחלטות, ואפילו במקרים שצד אחד טעה בהחלטה, הצד השני לא ייפגע. כי הוא יודע שהצד השני עשה את ההחלטה מכל הלב, בצורה אובייקטיבית, עם רצון טוב. והיסוד הנוסף הזה, כן? זה ניסוד חשוב מאוד ביחסי אנוש. זה כשאתה צריך להחליט משהו, תמיד תשתף את הצד השני איתך, תשתפי את בעלך בהתלבטויות שלך, תשתף את אשתך בהתלבטויות שלך, תשתף את הילד במחשבות שלך, אם אני אתן לך ככה, אתה תעשה ככה. אני יודע מה יקרה, אתה לא תלך לישון בלילה, לכן אני רוצה באמת לתת לך, ואני יודע שהעצר הרע אתה לא תעמוד בזה ותעשה ככה, אם אני אתן לך כל פעם את מה שאתה רוצה, אתה תעלה במשקל, זה לא בריא, וזה מסוכן, וכל מיני, בקיצור, ברגע שאתה משתף אותו בהחלטה, הוא אומר את מה שיש לו, ובסופו של דבר אתה מכריע מה לעשות, זה הרבה הרבה יותר טוב. לדוגמה, אני משתף את הילדים שלי, הילד שלי יבוא ויגיד, אני שחק איתי, אמרתי לו, אני רוצה מאוד לשחק איתך, אני חייב עכשיו ללכת לבית הכנסת, להתפלל. אז מה אני אעשה? בוא נחשוב. אולי קודם כל נשחק ואחר כך אני אלך לבית כנסת. הבעיה שאם נעשה את זה, לא יהיה לי מניין, זה המניין האחרון עכשיו. אז אולי באמת אני קודם כל אתפלל ואחרי זה אני אחזור וישחק איתך. לא אמרתי לו, אין לי זמן בשבילך עכשיו, או אני לא יכול לשחק איתך, אלא שהתאפתי אותו בהתלבטויות, ובבעיות וכולי. וממש סיימנו דקה אחרונה. ככה הצד השני מתרגל שאתה לא מזלזל בו. יכול להיות שלפעמים אתה טועה בהכרעות, אבל לפחות אתה מתחשב בו, זה מוריד את הכעס ואין שום כעס. יש יסוד מאוד חשוב ביחסי אנוש. כשאתה מדבר עם השני ואומר את האמת ומכבד אותו, כן? ולא מרגיש עליו עליונות, כן? אז הוא תמיד, כמעט תמיד יקבל את ההחלטה שלך בלי למרוד, בלי להתעצבן, בלי להתעצב. וכל מיני דברים למיניהם. טוב, אנחנו סיימנו, ברוך השם להיום, בעזרת השם בפרק הבא, אנחנו נדבר קצת על חידושים בחיים, איך מכניסים עניין בחיים כדי שלא הכל יהיה שגרה, מה שאנחנו קוראים מצוות אנשים מלומדה, גם כן בעניינים של בינו לבינה, איך להכניס קצת סם החיים בתוך חיי היומיום, מה פירוש אהבה וראות, מה ההבדל בין אהבה לראות, כל מיני דברים מאוד מעניינים, בעזרת ה' זה בסדרה הבאה, לדעתי אנחנו מקסימום שניים, מקסימום שלושה שיעורים מסיימים את הסדרה הזאת. לדעתי זה, נוכל אולי לסיים אותה בשתי פרקים נוספים. ברוך ה' תודה רבה, ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.