הרב יצחק ישראלי והרב מזרחי בחנוכת הבית בברוקלין

ברשות בעל הבית, ברשות ידידינו ומכובדינו, הרב הדגול, וגדולי מזכי הרבים בדור. הרב יוסף מזרחי, שם ישמרו ויחיהו. רצונו שהשם יתבר אצלנו שיעת הדשמעיה, ויעשים בפיו דבר נכון, מענה לשון, כמו שכתוב לאדם האחרי הלב, הוא מהשם, מענה לשון, שהשם נותן את התשובה הנכונה, את המילים הנכונות, שיהיו הדברים שלו שיוצאים מלב טהור נכנסים, דברים יוצאים מן הלב, נכנסים מן הלב, ויזכה להגביר חיילים לתורה ולתעודה, כן יהיה רצון. אמן ואמן. אנחנו מציינים בשמחת חנוכת הבית של ידידנו ומכובדנו, עובדיה מיכאלוב, שבא לגור איתנו כאן בשכונה כבר כמעט שנה. היא רצון שיהיה לו יישוב טוב. אמן. ויבורח הבית הזה מפנאביב וגם חוזה. עוד ישמר בבית זה כל ססון וכל שמחה, כל חתן וכל קלה. אמן. קראנו עכשיו הזוהר הקדוש, שאלה מאוד מעניינת. ידוע שהתורה צוותה, אחת מהמצוות המאוד מעניינות בתורה, זה מצוות נגעי בתים. מה זה פרשת נגעי בתים? היא מצווה לשעתה. בבית ארץ אחוזתכם, כתבו, כשתבו לארץ ישראל, מה יהיה? התורה מספרת מה יהיה. יהיה נגעים בבתים. וזה לא קרה אחר כך, אין מצוות נגעי בתים במשך כל ההיסטוריה של עם ישראל מאז שנכנסו לארץ ועד היום אין פרשת נגעי בתים, זה מצווה שבא רק לזמן מסוים לזמן שנכנסו לארץ וכשנכנסו לארץ אז באו נגעים בבתים, פתאום כנגע נראה לי בבית, הוא בא הכהן וראה את הנגע ואחר כך והסגרו הכהן ואחר כך עם פסי הנגע אז מה הכהן מצלבה? וחילצו את האבנים, תסלק את האבנים האלה, תוציא את ההפר הזה, ואתה אמרו, מה קרה? תהרוז את הבית, בשביל מה להרוז את הבית, בשביל מה קורה הסיפור הזה? מצווה לשעתה. אז רבותינו אומרים שהאמוריים, מה עשו? הטמינו את כל האוצרות שלהם בקירות. לא רצו שישראל יבוא להנות מארץ, כי הקדוש ברוך הוא הבטח לנו, כשנבוא לארץ, אני אתן לכם את כל הטוב אני אתן לכם. הגמר אומר, אפילו קטלט החזירה. הכל האוצרות שלהם יהיו שלכם. אז מה עשו האמוריים? החבירו את הכל בקירות. אז מה עשה השם יברח כדי לגלות את המתמון הזה? אז הביא נגע, והסותרים מוצאים את המתמון. הוא חשב שהיה לו אסון, שצריך להרוס את הבית, מצא מתמון, עכשיו הוא בונה ארמון. היה לו וילה, עכשיו בונה ארמון. למה? קיבל מתמון. שואל הזוהר שאלה מאוד פשוטה. אם זה הטעם העיקרי שהתורה צבלתה פרשת נגעים זה למצוא מתמוניות, למה התורה מצווה לסלק את האבנים מחוץ לעיר, את האפר. והאפר אחר יקח, והאבנים האחרות יקח. אל תחזיר את האבנים למקום. אכפת התורה מה אני אעשה עם האבנים, אני אשאיר אותם, אחזיר אותם, יוציא אותם. אם זו הסיבה למצוא מטמון, מצאתי את המטמון. עכשיו אני אעשה מהאבנים מה שאני רוצה. אלא, אומר הזר, יש כאן טעם אחר. פנימי, עמוק יותר. ההמוריים שבנו את הבתים שלהם, מה הם היו כולם? עובדי העבודה זרה. כשבנו את הבית שלהם אמרו אנחנו בונים את הבית הזה בשביל לעשות בו עבודה זרה פלוני בשביל לעשות כך וכך ואז מה קורה? הזור מגלה לנו סוד גדול הכוח של הדיבור הוא כוח כזה גדול כשהאדם אומר אני בונה את הבית הזה בשביל עבודה זרה באה רוח תומעה ושורה בבית בא יהודי, נכנס לבית, רוצה לכוון בקריאת שמה, הפרעות בכוונה. רוצה לפעל 18, לא יכול להתרכז, פותח ספר, רוצה ללמוד, לא מבין את התשפות. מה קורה כאן? מה מפריע לי? מה יש פה? יש פה איזו הפרעה בבית הזה. מה עושה הקדוש ברוך הוא? מבין, נהיגה בבית. נהיגה בבית, צריך לסתור. אתה סותר, תשמע, יש פה תומעה. יש פה תומעה, תסתור. סתרת? תסלק את האבנים האלה שיש בהם תומעה, תסלק את הרפאר הזה שיש בו תומעה, תבנה מחדש. ועכשיו, מידת טובה מרובה ממידת פורענות. כן? תאמר שאתה בונה את הבית לכבוד ה' מתברך. ואז כשאתה אומר שאתה בונה את הבית לכבוד ה' מתברך, שורה רוח קדושה בבית. ואז נהייתה שיעת הנשמיים בבית, שכינה שורה בבית הזה. יוצא, אומר הזוהר הקדוש, דבר מאוד גדול, הדיבור של האדם יש בו כוח, להשרות קדושה, ויש בו כוח, חס ושלום, להפך. ותראה באמת, כל פרשת, יודעים עכשיו, דף יומי מפכת נדרים. כל מי שקצת למד דף יומי, או השתתף, או שמע, דרך אגב, איזו מילה בדף יומי בנדרים, יודע שכל הנדר, מה הוא? דיבור. מילה של האדם. איך עושים מקדש? איך אדם עושה מקדש? הוא אומר שלוש מילים, הרי זו העולה. אמר, לקח את הכבס. שהוא בהמה, מה יש לכבס הזה? שום דבר לא קבלו את בכבס. כבס, בהמה, ככל הבהמות. אמרת שלוש מילים, הרי זו עולה, או הרי זו שלבים, פתאום חל הקדושה על הכבס הזה. אסור בגיזה, אסור בעבודה, חלב אסור, צריך רק לבית המקדש, מי שנהנה בו, מעל בקודשים, חייו קורבן, מה קרה? שלוש מילים. רק אמר שלוש מילים, כל העולם מתהפך בשלוש מילים של האדם. זה גם חס ושלום להפך, גם בצד של הסת רע אחרא. אז הגויים שהיו עובדים מעבודה זרה, היו משתמשים בכוח הדיבור להרה. והיהודים, שאנחנו עובדים את השם התברך, אנחנו משתמשים בכוח הדיבור לעתיב. ובעצם, נביא פה דבר מאוד עמוק, שהרבותינו תיקנו לנו על כל דבר שאוכלים לפני שאוכלים ברכה. על כל דבר לברך את השם, להודות להשם. למה? כי הדיבור שהאדם מדבר יש בו כוח עצום לפעול שיהיה בדבר הזה קדושה, שיהיה במעשה שלו, בפירולה שלו, תהיה בו קדושה, תהיה בו ברכה. היום עשו מחקרים, לא היום, כבר לפני שנים עשו מחקרים, הרב יוסף בטח, בקים ממני בכל המחקרים האלה, בצרפת ובעוד מקומות עשו מחקרים אפילו לפרחים גידו פרחים בשני מקומות במקום אחד דיברו יפה לפרחים איזה פרח יפה אתה פרח טוב אתה איזה יופי איזה צבע יפה יש לך איזה ריח טוב יש לך דיברו אליו יפה לפרח הזה גדל וצמח ושגשג ונשאר ימים רבים והרחו את אותו פרח במקום אחר, אותו סוג של פרח במקום אחר, וכנינו אותו, אתה מטופש, אתה מגעיל, אתה, אתה, לך יופי ולך, דיברו אליו רע. נבל וכמש, לא פרח הפרח הזה, לא הצליח לפרוע. זה פרח, מה הוא מבין? יש לו שכל להבין? יש לו עוזר לשמוע? הדיבור של האדם, יש בו כוח לפעול גם על הצומח, לא רק על הצומח, גם על הדומים, במים אומרים שעשו מחקר שדיברו על המים טוב, סין, נדמה לי שבסין, ביפן עשו את זה, עשו מחקר, דיברו על המים ביפן, דברים טובים והקפיאו אותם, אז בהקפאה רואים את הסימטריות של הקרע, ממש הכל יפה, הקווים סימטריים, הכל טוב. לקחו קוס אחר, כנעלו אותו והקפיאו אותו, כל הקווים שבורים, הכל בצורה מעובטת. דיבור של האדם על המים משפיע לטובה או חס ושלום? לרעה. לכן אומר הזוהר הקדוש, כשאדם בונה בית, צריך לומר בפה מלא, אני בונה את הבית הזה לכבוד הקדוש ברוך הוא. אני בונה את הבית הזה כדי שאני אוכל לעבוד את השם בבית הזה כדי שאני אוכל לקיים בו מצוות כדי שאני אוכל להתפלל כדי שאני אוכל לגדל בו בניי לתורה כדי שאני אוכל לעבוד את השם יתברך ואז באה הקדושה השכינה שורה בבית הזה עם השכינה שורה בבית הזה הברכה נמצאת בכל המקום אשר אבוא אליך אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ממלא הברכה נמצאת, אבוא אליך, אם הקדוש ברוך הוא בא, הוא ברכתיך, אם ה' מתברך נמצא פה, אז הברכה נמצאת פה. הברכות שאנחנו מברכים, הרי ידוע שדוד המלך תיקן מאה ברכות. הנה הגבר הוקם על, על, כמו שהגבוה אומר את זה, כמעט ראייה מאה. מה היה? באותה זמן פרצה מגפה, אחרי שספרו את בני ישראל, מנו אותם, פרצה מגפה והיו כל יום מתים 100 בחורים מישראל. 100 בחורים צעירים היו מתים. שאל דוד מה לעשות, אמרו לו משמיים 100 ברכות. תיקי 100 ברכות דוד המלך, פסקו בחורי ישראל מלמוד. מה קרה? מה 100 ברכות לעשות שהצילו את בחורי ישראל אלא אומר רבי נשחאי דבר מאוד מעניין. אומר, מהברכות יש בהן 100 פעמים שמביה ברוכו. כל שמביה יש בו ארבעה אותיות. 400 אותיות שם הוויה כפול מאה זה 400. היסב בא ו400 איש אימו. 400 איש אימו, היסב, זה 400 כוחות של סטראחה. כשדוד המלך תיקן 100 ברכות ויש בה 100 ברכות האלה, 400 אותיות של שם הוויה ברוך הוא, זה היה כנגד אותן 400 כוחות של סטראחה והכניע אותן. בכוח מה? בכוח הדיבור. המאה הזה של הדיבור, של הברכות שאנחנו מברכים, יש בזה כוח להכניע סתרה אחת. אז ה' קדוש אומר שאדם מברך ברכה, ואומרים על הברכה הזאת אמן, אם המברך ברך בכוונה, והעוני אמן, כי זה גם כבאמן שלו, אז הברכה ואמן ביחד עולים לפני השם התברך, וזה נחשב דורון קדקא יעוט. זו מתנה כמו שצריך לכבוד השם התברך. זה אומר דבר מאוד מעניין, שאפילו בזמנים ששערי שמיים נעולים, שערי שמיים נעולים, אפילו עם חס ושלום שערי דמעה ננעלו, שעת כדקה אחרי שערי דמעה לא ננעלו, אבל יש מצבים מיוחדים שאפילו שערי דמעה ננעלו. מה יכול לפרוץ את השערים, מה יכול לעלות את התפילות לחברת ה' בברכה? הברכה. כשאדם מברך את ה' ועולים אמן על הברכה הזאת, הברכה הזאת פורצת את כל השערים עד שמגיעה לפני כיסא הכמוד. שנאמר, פיתחו שערים ויעבור גוי צדיק שומר ימונים. פיתחו שערים, אין שין ג' בשערים בשמיים שיכול לעצור את הברכה מלעלות. פיתחו שערים. והברכה הזאת עולה עד כיסא הכמוד. וכוח מה? שלוש ארבעה מילים שאמר בן אדם, ברוך אתה השבל, או כאלו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו. כמה מילים שאמר בן אדם פורצים המילים האלה את כל השערים. מה זה כוח דימום? לכן, הפלא יועץ אומר דבר מאוד מעניין, בכלל דבר שנגע לחנוכת הבית, הוא אומר שהאדם נכנס לבית חדש, בפרט אם גרו שם לפני חיגועים או אנשים שלא שומרים מצוות, אז היה מן הראוי בכלל שיבנה את הבית מההתחלה. וואו. אם אדם היה מבין כמה זה חשוב, ויש לו כמובן יכולת. כי כל העוסק בבניין מתמסכן, רבותינו אומרים. אבל אם יש לו יכולת כלכלית ויש לו כוחות הנפש לדבר, אז כן, תבנה מחדש. למה תבנה מחדש? כי עכשיו אתה מבין מה קרה בבית הזה, גרו שם אנשים שהם לא יהודיים, מי יודע איזה עבודה זרסו שם, מי יודע איזה דיבורים דיברו בבית הזה, איזה קולות שמעו הקירות האלה, קורות הבית, איזה דיבורים שמעו. מה שורה בבית הזה, איזה דבר שורה בו, שורה בו על צד הקדושה, חדשון להפך. אז אומר, תסתור את הבית ועובר אותו מחדש. אתה לא יכול לסתור את כל הבית, תעשה בו שינויים. אתה לא יכול לשנות בו, לפחות תצבע אותו. אל תשאיר אותו כמו שהיה קודם. וכשאתה צובע אותו, תאמר, אני צובע את הבית הזה ואני מכשיר אותו כדי לעבוד בו את השם התברך, כדי שהבית הזה יהיה בית להשרת השכינה. אז המעשה שאדם עושה ואומר עליו דיבור, הדיבור הזה בכוח זה יש לו ממש יכולת לסלק מהבית כל דברים רעים ולהביא את השכינה לתוך הבית. זה העניין של חנוכת הבית. מה עושה בעל הבית עכשיו? כנס עשרה מישראל לבית. כל בעשרה שכין את השריה. קוראים לדברי תורה בבית, אומרים לדברי תורה בבית. תכף יגידו קדיש בבית, קדיש, מה זה קדיש? המילה יש שמי רבה. שאדם קדיש להגדתה, שהעולם עומד, כן? הדיבור הזה של הקדושה שמכניס בבית מיד בהתחלת העניין שבא להיכנס לבית, זה הדיבור הראשון, יש בו כוח להשפיע על הבית למשך כל ימי קיומו. וזה דבר מאוד מעניין, שגם בחינוך זה ככה, בחינוך של ילד. אז זוהר אומר, ילד שמתחיל לדבר, מה המילה הראשונה שתלמד אותו? תורה. לפני שאתה מלמד אותו להגיד אבא, תלמד אותו להגיד תורה. למה? כי המילה הראשונה, הדיבור הראשון שיצא מהפה שלו, ישפיע עליו לכל ימי חייו. זה המושג של חינוך. הדבר הראשון, המעשה הראשון, הפעולה הראשונה, איך עשינו אותה? אז אם הוא הוציא תורה מהפה, אז יהיה תורה, אז הוא יאהב תורה, אז הוא ירדוף אחרי תורה, אז הוא ילך אחרי תורה. תורת השם תמיד. אבל אם הוא חושב דברים אחרים, כדור, מה הוא רוצה? אז הוא יורדוף אחרי כדור. מה יהיה איפה יורדוף אחרי מה? זה הכוח של הדיבור והכוח של ראשית הדיבור. כן? יש כוח בדיבור בכלל. ויש כוח בראשית הדיבור. שהדיבור הראשון יהיה דיבור טוב. אני אספר לכם סיפור מאוד מעניין. היינו פעם באיזה... הישיבה עברה גלות ממקום למקום, וסחרו איזה בייסמנט של איזה חנות, כדי שיהיה מקום זמני עד שיסתדרו מקום. והמקום היה מאובק בצורה נוראית, היה קשה מאוד לנשום שם. אבק, ואתה נכנס, משתעל ומשתעל, יוצא, שורף העיניים, שורף האף, שורף. היה קשה מאוד. יומיים היינו שם. ובא אדם גדול, אני לא היום מסכים שאני אגיד את שמוע הזה, אני לא אגיד את שמוע עכשיו. אדם גדול בא למקום, וסיפרו לו, כך וכך העניין. אז הוא אמר, רגע, רגע, רגע, נכנס. הוא אומר, תכף אני אגיד ככה. טוב פה. כמה טוב פה. איך טוב פה, ברוך השם. ממש טוב פה. הכל טוב פה. כך היה הולך ממקום למקום, עושה פסירות, והוא אומר, הכל טוב פה, ברוך השם, איזה יופי, הכל טוב. הכל טוב. זהו, אמר ככה והתיישבנו ללמוד. אם לא הייתי רואה במוח עיניי, לא הייתי יכול להגיד לכם. נגמר האבק, זהו, הלך הכל. נגמר. פתאום, יכולים לנשום רגיל, הכל בסדר, מה קרה לכל האבק הזה? איפה הוא נעלם? כוח הדיבור. שבהתחלה נכנסו, אמרו, אוי, זה אבק פה, זה מפריע, זה אי אפשר לנשום. אה, אתה רואה, אתה אומר שזה ככה? ככה אתה אומר? אז הנה, זה המהלך. בא אדם גדול, התחיל להגיד הכל טוב, טוב פה, הכל בסדר, הכל טוב. הכוח של היבוא, הוא אדם גדול בתורה, אז הדיבור שלו הרבה יותר חזק, אז בכוח הדיבור שלו ממש השתנה המצב 180 מעלות מקצה לקצה, הפך להיות מצב טוב שאפשר לשבת וללמוד בלי הפרעה. זה, ראיתי במו העיניי את הדבר הזה, סיפור של אולי 15 שנה או יותר, זה קרה כאן בקווינס, אז מי שיודע יודע. אז אם ככה, זה הנקודה של הדיבור, הכוח של הדיבור. שהאדם נכנס לבית ואומר, אני נכנס לגור בבית הזה, בכדי שאני אוכל לעבוד את ה' מתברך, רוצה לגדל בבית הזה ילדים, לתורה, למצוות, למעשים טובים, רוצה ללמוד בבית הזה, רוצה לזכות לברך ברכת המזון בבית הזה, לעבוד את ה', שיהיה בית לעבוד את ה' רוצה לזכות לקיים מצוות מזוזה, זה קנית או זה זכירות כאן? קנית? כן? אז היה בה מזוזה בדאורייטה? אז אם ככה זה מקיים מצוות עשה מן התורה? כן? אז יש אחד שקונה בית כי הוא רוצה בית ומזוזה זה דרך רגב. אבל יש אחד רוצה לקיים מצוות עשה דאורייטה. איך אני אקיים מצוות עשה דאורייטה? אני צריך בית, אם אני אין לי בית, אני לא רוצה מצוות עשה דאורייטה. אז הוא קונה בית כדי שאוכל לקיים מצוות עשה דאורייטה. אז זה מהלך של מצווה, כל הקנייה הזאת היא מצווה, כל הבית הזה הוא מצווה. כמו שאנחנו מכירים את עובדיה הצדיק, שבאמת ליבו לב טהור של היבטיה, רשפי אש לתורה ולמצוות ולמעשים טובים ולגבילות חסדים, עודף צדקה וחסד, אז אנחנו מאחלים לו באמת ששאיפותיו התיאורות יתממשו ויתקיימו, בי רצון שבאמת תשראה שכינה בבית הזה, נזכה לראות בבית הזה שמחות, ססום ושמחה יסיגו, בנאסו יגון והנחה, נזכה כולנו לעלות לציון ורינה, ושמחת עולם על ראשינו, ובל לציון גואל, במהירה בימינו, אמן ואמן. מה עניינו, אם זה מנהג טוב או חומרה או הלכה, מה העניינו של כמח ישן? אז נסביר קצת את הנקודה הזאת. נתחיל מהתורה, בתורה נאמר ולחם וכלי וחרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד אביע לכם את קורבן אלוהיכם. שם התורה מדברת על קורבן העומר, שהוא היה קרי ב-16 בניסן, ביום השני של פסח, היו מקרים קורבן העומר. התורה עוסרת עלינו לאכול לא לחם, לא כלי, לא קרמל, כל מה שבא מהדגן, אסור לאכול אותו עד עצם היום הזה, עד היום הזה שבו מביאים את הקורבן שנקרא קורבן העומר. הגמרה במסכת מנה אחרות, בדס המחתק, שם הגמרה מבארת שה... הפסוק הזה, יש בו שני דברים, עד עצם היום הזה, עד אביעכם את קורבן. בזמן שבית המקדש היה קיים, עד אביעכם את הקורבן. בזמן שאין בית המקדש קיים, עד עצם היום הזה. היום עצמו מתיר. במשנה המבואר, שרבי אחנן בן זכאיד התקין שיהיה יום הנף כולו אסור. הגמרה אומרת, מה זה יתקין? מה זה דה רבנן? יש שם מחלוקת המורעים. במסקנה של הגמרה, רוב המורעים סוברים, יתקין פירושו דרש והסביר את התורה. שהתורה אמרה בעצם היום הזה פירושו שיום העינייף הוא אסור כולו. אז מתי יהיה החדש מותר? רק אחרי שיעבור יום 16 בניסן. בעצם זה מחלוקת במשלם מסכת קידושים ודף למתת. האם החדש נוהג בחוץ לארץ או לא? רבי אליעזר סובר שחדש נוהג בחוץ לארץ גם כן. חכמים אמרו שם במשנה, חדש לא נוהג בחוץ לארץ. כותב עריף, הלכה כרבי אליעזר. למה? כי יש לנו סתם משנה. סתם משנה מסכת העולם אומרת בפירוש, החדש נוהג בכל מקום. בין בארץ, בין בחוץ לארץ. ויש לנו כלל גדול, הלכה כסתם משנה. את ההלכה הזאת שהאריף מביא, תפסו אותה להלכה כמעט כל הראשונים, חוץ ממש שתי שיטות בודדות. בעל החול גדולות פוסק כמו עריף, שחדש אסור גם בחוץ לארץ. איסור חדש. מה זה חדש? כמו שהסברנו, כן? עד שיבוא 16 בניסן. כל מה שגדל באדמה, כל התבואה שגדלה, שזה כולל חמשת מיני דגן, על זה מדברים. החיטה, סהורה, כוסמין, שיבולת, שואה ושיפון. זה מהחמשת מיני דגן האלו. כל מה שגדל מהייבול הזה, עד שיבוא יום 16 בניסן, זה הכל נקרא חדש ואסור מן התורה. את ההלכה הזאת פסקו בעלכות גדולות, עריף, הרמבם, הראש, הרשבה, הרמבן, הרטבה, כל הראשונים כולם, המאירי, כולם תפסו את הגמרה הזאת להלכה, שהחדש נוהג בין בארץ, בין בחוץ לארץ, בכל מקום, וזהו איסור דה אורייטה. יש רק סברה של ספר בעל התירומה, רבנו ברוך בעל התירומה, הראש בתשובה מביא אותו, שהוא כותב, שמה שאמרו החכמים, זה דווקא בארצות הקרובות לארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ, בארצות הרחוקות, שם החדש לא נוהג. כותב עליו הראש, ואין טעם לדבריו. חדש לא תלוי בארצות קרובות, אלא בארצות רחוקות. אם זה קרוב או רחוק, זה לא תלוי זה בזה. אלא בכל מקום, בין בארצות הקרובות, בין בארצות הרחוקות, בין אם זו תבואה של ישראל, בין אם זו תבואה של גול, התבואה הזאת אסורה עד שיבוא 16 בניסן. יש עוד ראשון שאומר את הדברים האלו, זה אור זרוע. אור זרוע כותב, שהוא מדבר על המציאות, הוא אומר, מה נעשה? שהמציאות היא, בארצותהן, באירופה, איפה שהיו, לא היה מה לאכול, כי רוב התבואה היו זורעים אותה אחרי פסח. כי שמה, באירופה, בארצות הקרות, האדמה מכוסה שלג. הוא יכול ללמוד את החורף. אי אפשר לזרוע, אפשר לחרוש, אי אפשר לזרוע. השלגים מתחילים להפשיר באביב, ובסבות פסח או אחרי פסח זורעים את התבואה. אז אם זרעו את התבואה לפני פסח, והיא שרישה באדמה לפני פסח, אפילו שהיא צמחה אחרי פסח זה נקרא ישן. כי 16 בניסן מתיר את כל התבואה שהיא שרישה כבר. היא שרישה אם זרעו את התבואה שלושה ימים לפני פסח, זה כבר היא שרישה לפני כן. אבל אם זרעו בפסח או אחרי פסח, אז ישריש הכוח המקן. ברוב השנים, ברוב התבואה, היו זרעים אחרי פסח, כי הארץ הייתה מכוסה שלגים. אז אומר הרב, מן אוכל, כי על הלחם לבדו יחיה האדם. הוא שינה קצת את הפסוק. בתורה כתוב, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אבל למה התורה אומרת את זה? כי אכלו מן. ירד מן מן השמיים. אבל באירופה לא ירד מן מן השמיים. ירד שדק בלי מן. אז לכן הוא אמר, כי על הלחם לבדו יחיה אדם, ואין לנו מה לאכול. אז איך אנחנו נחיה? לכן הוא אומר, אנחנו נאלצים לומר שההלכה כמו רבונה שאמר שהחדש, זה ברבנן. ובמקום שיש ספק, אז ספקת הרבנן לכולה. אנחנו נכנסים בדוחק, כך הוא אומר, מפני מה שהם עלי אכול. מי שיצא בעקבותיהם, מגדולי הדורות, וחיזק את היתר הזה, זה הגרון רבנו יעל סירקיש, בעל בית חדש, הבח. הוא הכניס את עצמו חזק בתוך העניין הזה, ביורד דעה, סמרה, שדה ג' וכתב שמה, לחזק את הסברה הזאת מאוד מאוד, שאיסור חדש נוהג רק בייבול של ישראל. אבל בייבול של נוכרים בחוץ לארץ, החדש לא נוהג. וגם הבח כותב, ולמה אני כותב את היתר הזה? כי אם לא נטיר את זה, אנשים ירעבו ללחם. אין מה ללכות באירופה מפני שרוב היבול הוא יבול של חדש. אף אפי כן. רוב גדולי רבני אשכנז באירופה לא הסכימו עם הבא. מהם הגאון רבי עקיבא איגר בספר דרוש וחידוש שלו. כותב שהחדש עשו מן התורה גם באיבול של נוחים גם בחוץ לארץ. הגאון לשאגת אריה. בתשובות החדשות שלו יש לו שם סימנים א', ב', ג', ד', ארבעה סימנים שהוא מדבר על איסור חדש, הוא מתווכח עם דודו והמסקנה שלו שחדש אסור מן התורה גם בחוץ לארץ, גם בריבול של נוכלים ידוע שהשאגת אריה באירופה היה הולך עם הכלים שלו כשהיה נוסע מביתו למקום אחר היה לוקח איתו את הסיר ואת הצלחת ואת הקפיט שלו לא היה רוצה לאכול מהכלים שבעלי בתים שלא היו שומרים איסור חדש עד כדי כך הוא היה מאמיר, המשמעות של הדברים הוא שאין על מי לסמוך. כי יש רמה בסימן סמל ח', הרמה אומר בחלב של ביני ריינוס, שאף עד פי שכולנו נוהגים לאסור את זה, וביני ריינוס מקלים, מותר לנו לאכול מהכלים שלהם. למה מותר לאכול מהכלים שלהם? כי הם עושים אפילו רעת זקן. יש אדם גדול שיתיר, סומכים עליו. אף עד פי שאנחנו כולנו חולקים עליו, הם עושים אפילו רעת זקן. אז לכן הכלים שלהם לא נאסרו. אומר שהגת אריה פה אינו רעת זקן. פה הכלים נאסרו. פה אין על מי לסמוך. הגרע של המגדולי הפוסקים, כותב הגרע, בעיר הגולה שהביא צוורת המקלים, יפה הייתה לו השתיקה. ואי אפשר לסמוך על המקלים אפילו בשעת הדחק. זה גדול לרבני אשכנז באירופה, בזמנים שלא היה מה לאכול. אצל רבני ספרד בכלל לא מצאינו מי שיתיר. כל גדולי רבני ספרד, מקצה לקצה, מרן השולחן הערוך, וכל גדולי הדורות שהיו מזמן התלמוד ועד זמננו אנו, לא תמצא פה סקס ספרדי אחד שיתיר את החדש בחוץ לארץ. איך החכם בן ציון יתיר את זה בסקס? אני אגיד לכבודו גם את זה. אני אגיד, בעצם, מה שכתוב באור לציון שיתיר בשבת בלבד, לכבוד שבת, למי שאין לו מה לאכול, אין לו חלות לשבת ויש מצווה לאכול לחם בשבת, כן? שלוש פעמים היום הוא אמר בפסוק לאכול שלוש שעודות בפת. דעת מרן השולחן אמרו שהאכילה בפלט זה חובה גמורה מן הדין. אז אין לו מה לאכול. אז הרב אמר, כמו שאתה לא יודע בוודאות, אתה אורח בחוץ לארץ, אתה לא יודע מה זה הלחם הזה. זה חדש או ישן? אולי זה ישן. והפעילים טבעות, זאת אומרת, זה חדש, אולי הלכה כמדה, אמר שבחוץ לארץ חדש לא אסור. והרב כותב שם, והיתר הזה הוא היתר דחוק. ולכן אי אפשר לסמוך עליו, אלא רק לגבי שבת. כלומר, הרב בעצמו מודה שזה לא ממש יתר, זה לא יתר גמור. הרב גם כן חשב, הרב לא היה בחוץ לארץ כל כך, לא היה בקיפו במה שקורה בחוץ לארץ. הוא חשב שבאמת קשה מאוד להשיג, כמו שהפוסקים כתבו על אירופה, שקשה מאוד להשיג ישן, הרוב חדש. אז מה יעשו האנשים בשבת? לא יוכלו חלות? היה צריך למצוא איזה דוחק של יתר כדי שיהיה מה לברך בשבת. אבל, ברוך השם, כולנו יודעים שהמציאות היא לא ככה באמריקה. היום גם באירופה זה לא ככה, כי היום העולם קטן. אבל באמריקה יש יבול ישן בלי סוף. אפשר לקבל ישן כמעט מכל מוצר. ואין שעת הדחק בכלל. אפשר להגיד כי לא על הלחם לבדו היה אדם, זה אפשר להגיד פה באמריקה. אבל גם אם אדם רוצה דווקא דגן ודווקא רוצה יש ישן בלי סוף, אדם יכול לקבל רק מה צריך, לבקש. צריך רק לשים לב לדבר. כי אם לא שמים לב לדבר, אז המציאות מראה, כמו שראינו בפה, בחוש, באחת המאפיות בקווינס, שהיינו, בזמנו קצת מפקחים על העניין הזה, אז ראינו שכחודשיים לפני פסח, פתאום הוא קיבל משלואה של עשר שקים של כמח, בדקנו את תאריך ייצור שלהם, חדש מדור הייטה, לא ספק, לא אולי חדש, חדש גמור. זאת אומרת שאם הוא היה משתמש בזה, אז היה מכשיל יותר רבים בישור חדש דור הייטה. ואין לך פה שעת הדחק, אתה יכול לקבל שקי כמח אחרים, יש בשפע, רק לא בקש. אם אתה לא מבקש, אז אתה מקבל מהחדש. זאת אומרת, המציאות היא שיש בשוק כמח חדש ויש כמח ישן, משניהם יש. אם מבקשים, מקבלים כמח ישן, אם לא מבקשים, מקבלים כמח חדש. ומכיוון שמרן בשולחן ערוך, מרן שקיבלנו הוראותיו, פסק כדעת הרמב״ם, שאיסור חדש נוהג מן התורה, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, אנחנו קיבלנו הוראות מרן. ועוד שגם הפוסקים שהטירו והקלו, לא הקלו אלא רק מטעמה שלא היה מה לאכול. אז גם הם ידעו, גם המקלים ידעו שבמציאות שלנו אין מה להקל. ואני זוכר שמרם רבי מעובדי היוסף, אהלן ושלום, כשהוא חזר מחוץ לארץ, אני הייתי לומד אצלו בארץ, הוא חזר מחוץ לארץ, אמר לנו, לא אכלתי לחם, עד שלא בביאו לי לחם ממקום מסוים שידעו בוודאות שזה כמח ישן. לא רצה לאכול, ואמר לנו שאתם נוסעים לחוץ לארץ, תיזהרו בדבר הזה. יש שם הקמה חדש וזה איסור להורא איתך גמור. תהפוך את כל יביע עומר ישר והפוך, לא תמצא שהרב כתב ספק ספקה באיסור חדש. והרב, כל אחד יודע, תמידיו של הרב יודעים, שהרב הוא מרד לשמעתה את הספק ספקה. אין כמותו בדור שלנו שהיה מיידע בחוכמת הספק ספקה כמותו. ובדבר הזה הרב לא יתר ספק ספקה, למה? כי באמת סברת הבח היא סברת יחיד והיא דחוקה ובמציאות יש בשפע ועוד שיש בית יוסף מפורש, הבית יוסף כותב שברוב ומיעוט שאנחנו עושים ספק ספקה או שאנחנו מסתרפים, רוב שעשוי להשתנות הוא לא נקרא רוב. ספק ספקה זה מצב של רוב, אתה יוצר רוב בספק ספקה. אבל המציאות שהספק, שהרוב הזה, גם אם תגיד שיש רוב ישן, זה רוב שהוא אסול להשתנות, למה? כי ככל שהימים עוברים, יש פחות ישן ויש יותר חדש, זו המציאות. הישן, ישן מפני חדש תוציאו, נכון? אז מוציאים את הסחורה עם שנה, ואז הסחורה החדשה מתחילה לצאת לשוק. אז זה נקרא רוב שעשוי להשתנות. כותב מראה לבית הספר, רוב שעשוי להשתנות אי אפשר לסמוך עליו. אז לכן גם הספק ספקה הזה אי אפשר לסמוך עליו. ועוד שהחדש נקרא דבר שיש לו מטירים. בדבר שיש לו מטירין, אפילו באלף לבתים. מה זה דבר שיש לו מטירין? שעה עכשיו זה אסור, ועוד מעט זה מותר. ואנחנו עכשיו בחודשים האלה שאחרי חנוכה, אנחנו כבר חודש תיבט. תיבט, שבת, אדר, וחצי ניסן. זה שלושה וחצי חודשים עד שהתבואה כולה תהפך להיות ישן. כל יום שעובר, החדש יותר מתרבה והישה מתמאית. אבל כבודו, למה לא נגיד שהיום בימינו הרי אין קורבן נעומר? יש את התאריך של קורבן נעומר. זה מה שהגמרא אומר, את יום הנף. קורבן עצמו, קורבן עצמו לא קיים, ובפסוק מה שמה דווקא שצריכים לעשות את הנפש של קורבן נעמר? זו השאלה של הגמרא, גמרא שואל את השאלה של כבודו. והגמרא מתארצת ככה, כיוון שאני אמר בתורה, עד עצם היום הזה, עד אבי האחים, את קורבן אלוהיכם, אז דיבר הכתוב ככה, בזמן שבית המקדש קיים, עד אביעכם, בזמן שבית המקדש קיים עד עצם היום הזה, היום הוא זה המתיר, היום המתיר. והיום עצמו אסור, במוצאי היום מותר. ובחוץ לארץ, זאת אומרת, הגמרא, שאנחנו תמיד חוששים לספקת יומה, אז יום 16 ויום 17 אסור, וליל 18, באותה דשבשר נגהה צמנסר, אז הכול הופך להיות ישן, לחוץ לארץ. בארץ ישראל מוצאי 16 בניסן הכול ישן. אתם יודעים שבארץ לא מכניסים טבועה שיהיה חדש. פעם אחת קרה מקרה שעונייה של טבועה הגיעה בטעות. הרבנות. כן, חזירו אותה לאמריקה. רוב הטבועה מארץ מגיעה מפה, מאמריקה. הם דואגים שהכל יבוא ישן. לכן כל מה שיש בארץ, הכל ישן. לא רצו להכניס את התבואה לארץ, פחדו שיהיה בנבול מזה. וברוך השם, יש פיקוח טוב והכל ישן. גם פה בברוקלין, יש מקומות שמקפידים ישן, ובאמת מקבלים הכל ישן, הלחם ישן, ההוגות ישן, ושלטים. לפני 20 שנה או יותר, אני הייתי בפייב טאונס, אז הקיבו שם את ועד הרב עלים של הפייב טאונס, הרב אייזן ועוד. ביקשו מישהו שאני אצטרף איתם. אז בהתחלה הייתי, רציתי ככה לעשות קצת רעש. אמרתי, אני לא נותן ידי לעוברי האווירה. וואו. נבהלו. מה, מה קרה? למה עוברי האווירה? אמרתי להם, אתם עצירים את הישן. אמרו, מה, מה, מה, מה קרה? אתה חדש. כן, אתה חדש, אתם עוברים יישור חדש. אתם עוברים יישור חדש. מה, מה יישור? איזה יישור? אז ישבתי עם הרב איזה, והסברתי לו, דיברתי איתו בסוגיה הזאת. וראיתי לו את הפוסקים. הוא אומר לי, כבוד הרב, בישיבות, כל הישיבות באמריקה, הרבה מקומות, לא מקפידים. אמרתי לו, תשמע. יש לנו תורה, בוא נמד, בוא נפתח את הספר ונראה. בוא נקרא את הגמרא, נקרא את הראשונים, נקרא את השולחן הארוך, נקרא את הבית הספר. בוא, ואז נגיד, כבודי, אגיד לי אם יש עמד לסמוך או לא. הראיתי לו את אגרה, מה שאגרה כותב. אגרה זה גדול פוסקי אשכנז. כותב שאין לסמוך על זה אפילו בשעת עד אחר. אין לסמוך על המקלים. אומר, הוא כבר היקו אותו על קודקודו, משתמש בלשון קשה, אגרה, על מי שיקל. נו, אז איך אתה רוצה לסמוך על זה כאן? ויש ישן. הוא אומר לי, כבוד הרב, אני מקבל. ואני מבטיח לכם שאני אעשה פה במאמץ שיהיה קמח ישן, ואתה עזור לי. הוא אומר, תראה איך אתה רוצה שאני אעזור, דבר עם הבעלי בתים. ושאלה אישה מי שחיטה מגרת ביתה, שהלכו לבעלי החנויות ויגידו להם, יש לך קמח ישן? יגידו, לא, שלא יקנו. אין קמח, אל תקנו. ואז הם יגידו לי, תביא לנו קמח ישן, אנשים לא רוצים לקנות. אתה יודע מה שהיה בפייב טאון, זה אני אספר לך. אני הלכתי, יום שישי הראשון שהגעתי לגור שם, הלכתי לחפש חלות. אז החצתי איזה מאפייה, אמרתי לו, אתה שומר כמח ישן? הוא אומר לי, מה זה ישן? אז אמרתי לו באנגלית, old flower. אז הוא אומר לי, everything is fresh here. הכול אצלנו טרי. לא הבין את המושג של ישן וחדש בכלל. הלכתי למאפייה אחרת, אותו סיפור. נוסענו עד ברוקלין להביא חלות. אחר כך דאגנו על זה מראש. ברוך השם, היום בפייו טאונס, שזה, כל אחד מכיר, למעלה מ-90 אחוז מהבייקרי שם, ישן. כן. הוא תיקן את זה. זאת אומרת שאפשר לסדר את זה. זה צריך רצון. אם יש רצון, אז אפשר, וזה דבר שהוא עשום מדי הוריטה. אני דיברתי בדבר הזה עם גדולי ישראל, וכולם הודו לי בדבר הזה שצריך ממש לעורר את זה בכל מקום ומקום, לשמור את האיסור הזה שנקרא איסור חדש, כי זה איסור דאורייטה, זה איסור גמול לדעת, רוב ככל גדולי הפסקים, ספרדים ואשכנזים, אין חילוק בדבר הזה. ודיברו בזה עם הרב יצחק יוסף הראשון לציון, שבהלכות יוסף הוא כתב ספק ספקה כמו שכבודו הזכיר, והוא ביקש להודיע לי, שלח את הרב אילן מירוב שהודיע לי, שהוא חוזר בו מהספק ספקה הזה. אחרי שהוא שמע מה שדיברנו על זה וגם כתבנו על זה והוא ראה את הדברים, הוא ביקש להודיע שהוא חוזר בו מהספק ספקה. והדל הוא לכל חסידיו, ומודים לרבנן, היינו שווה חיו. למה? כי זה ממש נגד הבית יוסף, שהבית יוסף כותב שאי אפשר לסמוך על הספק ספקה במקום שהוא עשוי להשתנות. וכאן זה כל רגע משתנה. השתנה למאזן של הישן וההדש, וההדש מתרבע על הישן. אז לכן אי אפשר לסמוך גם על הספק ספקה הזה. לכן מצווה רבה לעורר על הדבר הזה ולחזק בכל מקום ומקום לקיים את הדבר הזה, לשמור את המצווה הזאת של התורה ולהם וכלי וחרמי לא תחילו על עצם היום הזה ולרצון שבזכות קיום המצווה הזאת הקדוש ברוך הוא ישלח לנו המשיח צדקנו וכולנו לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן