A Hebrew monologue criticizing how religious parents and community leaders pressure children into intensive yeshiva study, often crushing personal interests. A man from the Bronx studies Gemara six to seven hours daily; a 22-year-old works late into the night living with his father; a child wanted to be a musician, not a doctor. The speaker argues these rigid expectations harm families and young adults.
Chapters
כמה שלהם, הילדות שלהם במשרד, אפילו אם הם קוראים שבת, אבל הם שמים את הילדות שלהם במשרד, והם נלמדו שאנחנו באים מהמונקים, ואז הם שואלים, רבי, יש לי קרבל, הילד שלי יש... הוא חבר שלו, מיסטר ג'קסון, מברונקס, והוא רוצה להביא אותו לטבל השבת. מה אני צריך לעשות? אני צריך להצליח או לא? והוא לא מבין שעשרה שנים לפני, זה מה שאתה עשית לביתו. אתה שם אותו שם, וזה מה שאתה תלמד. מה אתה חושב שהממשלה שלו מבחינה אותו? זה ממש טוב. כשאתה מגיע לישיבה סריאלית, עשרה שנים ביום, רעיון שלך מגיע. סמורט יוצא, רק לנסוע 6-7 שעה על גמרא כל יום, אתה מספר את זה למה הם מבחינים בבית, והמדע לא עובד, הוא לא יכול לנסוע על המערכת, הוא 22-23, חי בו אבא, הוא יוצא ב-11 כל יום, הוא יוצא בטלפון שלו עד 2-3-4 בערב, מה אני יכול לעשות עם הם, רבי, תגיד לי. אלפים חמים זה ככה. בטח אף אחד מהם לא רוצה שהילדים שלהם תספר. אבל הם לא יודעים מה לעשות, הם עושים דברים רעיוניים מאוד. הם נגמרו את החיים של הילדים. כמה ילדים היו מנצחים ללכת למשרד לדבר שאתם אוהבים? בגלל שהילדים רצו להראות. הילד שלי הוא דוקטור, כמו אני. אבל הוא רצה להיות מוזיקאי. לדבר בוודאי, גיטרה או דרומה. אתה לא רוצה להיות דרומה? לגלות אותי בפני כל החברים שלי? זה חיים שלך וזה חיים שלי. אני לא אמרתי שאני רוצה לספר דרומות. אני לא אמרתי שאני רוצה להיות קרימנל. אני לא רוצה להיות מה שאתה רוצה לי להיות. לא. אני עושה את הלימוד שלך, אני עושה את הלימוד שלך, ואתה תעשה מה שאני אומר לך. אחת או שתי שנים בלימוד, הם יוצאים. זו הריאליטה. אם אתה לא מגניב, אז למה אנחנו נמשיך לשתתף בעולם?
