In this informal Hebrew monologue, the speaker recounts a folkloric tale set in historic Morocco about a young Jewish woman named Solika. A powerful local Muslim leader becomes infatuated with her and pressures her family to have Solika convert to Islam and become his wife. Solika’s father and the Jewish community resist, insisting she remain Jewish. The story describes a public ritual‑like contest in which Solika is challenged to prove herself – the narrator mentions a demand for a "strong little one" and a series of symbolic actions (e.g., bringing a "small strong" object, a reference to a Qur'an verse) that test her resolve. Solika refuses to abandon her faith, asserting loyalty to God. The narrative then veers into humorous asides about contemporary fashion, modern street style, and unrelated cultural references, underscoring the storyteller’s colloquial, satirical tone. Overall, the piece blends a moral about steadfastness in one’s identity with playful, digressive commentary.
Chapters
אתם יודעים את הסיפור על סוליקה, לא? סוליקה במרוקו? אתם לא יודעים? אולי אני צריך להשתתף באריזונה ביום אחר כך. במהלך הבאה. במהלך הבאה, אמיר. הזאת, סוליקה במרוקו, היא יהודית, והראש מרוקאי, המוסלמים, אוהב אותה, היא מאוד יפה. והוא קורא לאבא שלו, הקרקע, אני רוצה למשל את הילד היהודי הזה. אז האבא אמר, איפה? האבא נכנס. הם שמים אנשים לבית. בבקשה, שמים לנו את הילדתך, אנחנו רוצים להיות נשיאה מרוקאית. היהודים הלכו לרעיון, וואו, המוסלמי רוצה לקחת את הילדתנו. לא, וואו, אנחנו לא נכנסים. הוא אמר, אני מאוד סליחה, אתה לא יש לך כל כך הרבה לבשה. אתה צריך לשים את הילדה. הם מביאים את הילדה לפלס. והפרינסה אמרה לה, אתה יודע, אם תגמרי אותי, תצטרף לאסלאם. אנחנו לא יכולים לגמרי יהודים. זה אדומה. הם לא יכולים לגמרי יהודים. בסראם, בסר חמורים, דגמרה אומרה. הם לא יכולים לגמרי יהודים. קשה לבטח את הצחוקים בעצמם הזה. בכלל, הם לא יכולים לגמרי יהודים. ולהפוך לה להיות מוסלמי, אבל כמובן שהיא לא רוצה. אחת שבועות, שתי שבועות, הם מדברים עם הלאה בגדול, ואז הקריאה נפגעה. הקריאה אמרה לה, תקשיב ילדה, אם אתה לא תכניס לאסלאם במהלך, אנחנו נכניס לך לתכניס לדרך או לדרך אחר, אתה לא יושם חוץ. אתה מפורסם עם אני עכשיו. היא אמרה, אני לא מפריע, אני לא תכניס, אתה יכול להשיג אותי. אני לא רוצה ללכת את ה' שלי ואת הליגיון שלי. בימים הבאים, הם מגיעים אותה ללחוץ עם המצב שלה ככה. והלחוץ מתחיל לרחוץ, ותזכרו, הסיפור זה כמה שנים לפני. אז לא הייתה רכבים כמו היום. זה כל שטונים ורחוק. אז הלחוץ מתחיל לרחוץ, והראש מבקש לה, בבקשה, למה אתם כל כך חייבים? תגידו רק שאתם יכולים. תתן לאבא שלי להשמח. היא הייתה שם על גויי שלי. אז הלך אמר ללחם, הלך! אז הלחם מתחיל לרחוץ, הוא מנסה אותה על הרחוב, הוא מנסה, הוא מרחוץ, כולם עומדים, כל המוסלמים עומדים בשדות לראות מה קורה פה. תודה. אז... אחרי כמעט חמש דקות, אבל היא כל הזמינה, היא קריאה, תפס! אז בדרך כלל, הקריאה אמרה, סתם, סתם, אולי אנחנו פגשנו את השפירה שלה. אז הקריאה היה שמחה, לא, אני ידעתי שאתה תעשה את הדבר הנכון. היא אמרה, תהיה קטנה, איילה. אני רק רוצה קטן חזק, אם תביאי לי קטן חזק. הם אמרו, קטן חזק? מה אתה צריך קטן חזק? תביאי לי קטן חזק. אחד, ג'וראן, הוא מביא קטן חזק. היא קיבלת הקטן חזק, היא קיבלת את הלוחה שלה, היא קיבלת את הספקות הספקות ונפגשת את הלגה שלה עם כל המלח מגיע. היא נפגשת את הספקות הספקות והיא אמרה, עכשיו הוא יכול לרחוץ. למה? כדי שהלכה הייתה לרחוץ, הלגה שלה נפגשת. אנשים יכולים לראות את הלגה שלה, זה לא מודס. היא כמעט נפגשת בפעמים או שתיים, מה היא מפגשת עליו? את המודסה שלה. והיום, הילדות יהודים נחשבים ברחוב, רבי, איך אתה אוהב את הלגות שלי נפגשת? זה סטייל החדש. זה חדש חדש בפריז. לא מרגיש שכל הסטיילים האלה מורידים את עצמכם. הם כולם מורידים את עצמכם. ראיתי כשהייתי בלאה, באה איזו אומנה. ראיתי מה שקורה? אני חשב שאולי הישראלי קח איראן או משהו. הוא אמר, מר מקווין, קח את עצמו. אז הרקע שואל, מי הוא מר מקווין? הכי גדול באירופה. קח את עצמו, 40 שנים. איי, איי, איי, איי.
