Two speakers use biblical interpretation to justify exclusionary views of Israel and Palestinians, invoking religious language to frame non-Jews as threats with no legitimate claim to the land. The conversation mixes theological argument with calls for harsh measures and references to historical dates like 1964.
Chapters
אשם אמר ליהודים, אני אשכח אתכם לדרום כמו שאגל אשכח את הילדים בגלו. זאת אומרת, אני אשכח אתכם בארץ, אני אשחח אתכם, אני אשחח אתכם, אני אשחח אתכם, ואני אראה אתכם עם ג'י.פי.ס, כמו שאתם יודעים איפה ללכת. כשהגל יחזור, אנחנו יודעים איפה ללכת. אחר כך, איך יודעים איפה ללכת בארץ? זה אינסופי. אשם, יש לא אדם
אחר, בנים הוא יביא אותנו למסגרת הראשונה
של הארץ שהיא הארץ של ישראל, זו המסגרת הראשונה זאת איפה כל מה יקרה שהם צריכים לאכול את החיים הטובים, את החיים הכי טובים בעולם מהארץ הראשונה אתם מזכירים את האדם יותר שאני נותן לכם חיים יותר שאתם מזכירים אותי יותר שאני נותן לכם אהבה יותר שאתם מזכירים אותי עד שאתם מזכירים אותי כל כך. אתם מזכירים מי עשו אתכם. מה עשה ה' בגלל זה?
יקניעו בזרים. ה' עשו את הגויים בפורטה.
זמן לקחת יהודים, כמו עכשיו. בכל מקום. מי נפגע את הגויים לנצח אותנו? יקניעו בזרים יסבכו לשדים לא אלוהה אלוהים
לא ידעום עם איידולים, עם רליגיות פסיקות. אני אעשה את הזה להם. אני אשמח לרשום מדינה עם אין שם, אין מדינה, לתת
להם זמן קשה. מי? פלסטיני, אין שם פסיקה. פה. אני לא אשלח רגלית ללחוץ עליהם ולתת להם זמן קשה. אני
אשלח רגלית מגניבה, רגלית שלא יש להם עקב, שלא יש להם שם. הם לא הייתים אף פעם בקבוצה של ההיסטוריה של רגליהם.
הם לא הייתים עם ארמות, הם לא
הייתים עם מדינה, הם לא הייתם
עם מיוחד במדינה היחידה. אף אחד לא
ידע עליהם עד 1964. בדיוק, כל העולם. השם אמר, כשאף
אחד רוצה ללכת לבד ולנצח אתכם ולנצח אתכם, אתם יכולים לי לא להשיג אתכם.
